פגישה מקרית בין קרובי משפחה בחיפה, הפכה לנקודת מפנה שחשפה גילויים מטלטלים על הדודה, שעקבותיה נעלמו מאז מלחמת העצמאות ב־1948. ההעלמות התרחשה מייד לאחר שהוריה של הדודה גילו על סיפור אהבה אסור שנרקם בינה, רחל בת ה־16 מחיפה, לבין פואד, בן השכנים המוסלמי.
במשך עשרות שנים שרר במשפחת אלקיים המורחבת קשר של שתיקה, עד שב־2014 יצאו שחר ובת דודתו אריאלה, להרפתקה מסעירה שחשפה סיפור אהבה אסור, נישואים מפתיעים, חטיפה, חיים שהתנהלו בצל מלחמות עם סוריה והעולם הערבי וחיבורים מפתיעים בין דמשק, לונדון, ורשה וחיפה.
העלילה מתרחבת אל המאבקים המשפטיים וגם הבירוקרטיים שניהלה אריאלה אל מול מוסדות המדינה, על הייאוש אך גם על ההתמדה וההתרגשות הגדולה במפגשים עם קרובי משפחה אבודים.
לבסוף, גם על השבר הגדול שפקד את המשפחה עם פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' בעקבות אירועי ה־7 באוקטובר והקונספציה המשפחתית שהתנפצה.
זהו סיפור על זהות, זיכרון ושייכות, על הכוח של אהבה חוצה גבולות, ועל המחיר שמשלמות משפחות הנקרעות בין עולמות.
קטגוריות: היסטוריה וביוגרפיות, סיפורת עברית
42.00 ₪
מקט: 9788397805217
אהבה אסורה
סבא ניסים הוא בן לשושלת ותיקה ששורשיה נטועים בטבריה עוד מתקופת היישוב הישן, אי שם במאה ה-18 ואף אחד לא יודע מהיכן במקור הגיעה משפחתו. ישראל הייתה אז תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, והיהודים בארץ היו בחלקם צאצאי מגורשי ספרד שהגיעו ממדינות שונות, בהן מרוקו. במשפחתו של סבא נטו להכחיש כל קשר למרוקו. 'צאצאי מגורשי ספרד' נשמע להם יותר 'אופנתי'.
סבתא רוזה עלתה מֵאוּרְמִיָּה, חבל ארץ כורדי במשולש הגבולות שבין איראן, טורקיה ואזרבייג'ן.
בדומה למשפחתו של סבא, שהכחישה כל קשר למרוקו, גם במשפחה של סבתא הקפידו להתנער מכל קשר למוצא כורדי. אנחנו 'נָאשׁ דִידַנים' אמרו למי ששאל. כמו אברהם אבינו. השפה בה דיברו הייתה ארמית, בניב הקרוי לישאן דידן, שפה תנכ'ית שהשפיעה בהמשך על העברית וגם על הערבית.
היהודים באורמיה היו מגולי בית ראשון ולאורך הדורות, שמרו בקנאות על הדת על מנת שלא להתבולל ולהיכחד.
נערות אולצו להינשא בגיל 12, לפעמים בגיל צעיר יותר. הן לא למדו קרוא וכתוב אלא רק לשנן פסוקים ותפילות. במקום לומר את ברכת המזון, נישקו את מפת השולחן.
למציאות הזו נולדה סבתא רוזה. מאמר שפורסם בעיתון 'המליץ' ב-1903 סיפר על החיים באורמיה. על הנשים ששמרו על טהרתן ועל צניעותן.
אם חלילה קרה שנערה יהודייה חטאה 'בהתמכרה לאיש נוצרי', התעוררה כל הקהילה כאיש אחד, גירשה את האישה וזו נאלצה להמיר את דתה. אפס סובלנות להתבוללות על כל צורותיה, חוק שנצרב עמוק בתודעתה של סבתי. גם כשנדמה היה ששכחה, הוא היה שם – קולה הפנימי של הקהילה, לוחש ומזהיר מבפנים. מכתיב את מחשבותיה, מגדיר מחדש את פחדיה ואת הדרך שבה תגדל בעתיד את בנותיה.
משפחתה של סבתא עשתה את הדרך הארוכה והמסוכנת מאורמיה לארץ ישראל דרך חאלב שבסוריה והתמקמה בטבריה. שם גם נישאו סבי וסבתי. הם גרו בסמוך לעיר העתיקה, לא רחוק מהכנרת.
בשנות העשרים של המאה הקודמת, הייתה טבריה עיר קטנה ושוקקת חיים. סמטאות האבן, ריח הדגים הטריים מן השוק, וקולות הסוחרים שהציעו את מרכולתם, ליוו את סדר יומו של סבא. איש דתי, מסור להרגליו. סבא נע ונד בין בית הכנסת הישן, בית העלמין היהודי העתיק בו קבורים הוריו, לבין דוכני השוק בהם נהג לקנות את צרכי הבית. סבתא, מצדה, ניהלה את עולמה בין קירות הבית הצנוע. רובן המכריע של שנות צעירותה עברו בהריונות כמעט רצופים, כשהיא משגיחה על הילדים וממשיכה במלאכות הבית. חייהם התנהלו בפשטות שקטה, בתוך קצב עיקש של אמונה, משפחה ועיר שנעה באיטיות מול מי הכנרת הבוהקים בשמש.
אילו יכלו לקבל הצצה אל העתיד ורמז לכך שהמעבר הגורלי אל העיר חיפה יצמיח בהמשך את מה שהפך לסוד הגדול ביותר של המשפחה, ייתכן שהיו בוחרים להישאר בטבריה.
כן, הם המשיכו לנהל אורח חיים צנוע גם כשעברו לחיפה, אל דירה קטנה בעיר התחתית, מרחק לא רב מוואדי ניסנאס.
סבא התקבל לעבודה כסַוָּר בחברת 'אגד', בתקופה שהיו שמים את המזוודות על גג האוטובוסים הקטנים. מזוודות עור גדולות עם ידית, לא עם גלגלים כמו היום. הוא היה מעלה את המזוודות אל גג האוטובוס שנוסע בקו חיפה תל אביב. קושר בחבל, ובחורף, כשגשום, מכסה בברזנט. בין לבין היה 'משלים הכנסה' כנגן על עוּד, כלי מיתר קדום העשוי מעץ. הוא ניגן בחתונות ובר מצוות לפרנסתו אבל גם באירועים משפחתיים שלנו.
גם לאחר המעבר לחיפה, סבתא, המשיכה בשגרת חייה כעקרת בית מסורה. למרות הצניעות, מספרים במשפחה שמעולם לא החסירו מהילדים דבר. מכריו של סבא זכרו אותו כ'יהודי טוב', וסיפרו כיצד היה חוזר מהשוק בחיפה, כורע תחת משקל הסלים העמוסים בירקות טריים, בשר וכל טוב הארץ, כשהחיוך לא מש מפניו.
הם גידלו עשרה ילדים – חמישה בנים וחמש בנות. הבית היה תוסס ומלא חיים, תמיד בקעו ממנו קולות צחוק, בכי או ריצה במסדרון. כיוון שסבתא בילתה את רוב שנותיה בין הריון להריון, ההפרשים בין הילדים היו קטנים, מה שאילץ את הבנות הבכורות לסייע – המשפחה כולה צמחה כשכל אחד נשען על האחר, והמון אחריות נפרשה על כתפיים צעירות.
הבנות הגדולות טיפלו בתינוקות, האכילו והשגיחו, וכך בעצם גדלו כולם יחד. ויקי, הבכורה, גידלה את רחל ואת עקיבא, אהובה את שולה, רחל את גאולה, וכולם גם יחד 'גידלו' את דָּא-בׇּיוֹז, אמא של סבתא רוזה.
שנים לאחר מותה, ידעו הדודים והדודות לספר, שדא-ביוז הייתה אישה רעה ואנוכית. באותה תקופה, כשעל הקיר בכל סלון התנוסס ציור 'הילד הבוכה', אצל סבא שלי בבית חיה מכשפה אמיתית בסלון, כשבידה בובת סמרטוטים והיא ממררת לכולם את החיים.
לפני שהתנחלה אצל סבא וסבתא בבית, גרה דָּא-בׇּיוֹז בהדר. השם האמיתי שלה היה בכלל אסתר, אבל באזור ממנו הגיעה, המילה 'דא', פירושה 'בת של'. כנראה שבׇּיוֹז, היה שמה של אמה, כלומר אסתר בת ביוז.
הנכדים של דא-ביוז מספרים שהיא לא נתנה לאף אחד להיכנס אליה הביתה. היו מקישים על דלת הכניסה, היא הייתה מציצה מבעד לפתח צר ושואלת 'למה באתם?', וטורקת. משאירה את הילדים בחוץ. אישה רעה.
אבל הבית של ניסים ורוזה, היה לסיפור אחרי לגמרי, תמיד פתוח לכולם. יכולת לבוא בלי הזמנה, לאכול ולשתות כפי יכולתך.
בין עשרת האחים והאחיות, שם אחד לא עלה על דל שפתיהם של בני המשפחה, אך נלחש ונזכר כמו ריח ישן שמסרב להתפוגג. רחל.
האחות שנעלמה.
הסיפור הרשמי, זה שסופר שוב ושוב בסלון, בארוחות חג, ובין הדיבורים המהוסים של הדודות – היה עקבי: רחל מתה ממחלה. כולם הנהנו, קיבלו, והמשיכו הלאה. זה הסיפור עליו, אנחנו הנכדים, גדלנו.
אבל משהו בסיפור הזה תמיד חרק. אולי הייתה זו השתיקה המוזרה ששררה כאשר שמה של רחל הוזכר, אולי המבטים המתחמקים של האחים והאחיות שנותרו – תשעה במספר – כשהנושא עלה במקרה. ואולי חוסר היכולת להבין ובטח להסביר: כיצד קרה שצעירה בת 16 מתה ונקברה בלי שאיש יודע לספר היכן. איך ייתכן שלאף אחד במשפחה אין תמונה שלה, מדוע לא עורכים לה טקסי אזכרה, איך זה שאף אחד לא מדליק עבורה נר נשמה ביום השנה למותה או ביום ההולדת שלה, אפילו תאריך אין.
בהיותי צוציק חטטן בן 11, נסדקה החולייה הראשונה בשרשרת השתיקה. מתוך חצאי-מילים ותשובות עקומות הצלחתי להרכיב תמונה אחרת: רחל כנראה לא מתה, אבל גם שנים רבות לאחר מכן – טרם התברר לי מה באמת עלה בגורלה. בשלב כלשהו, בין שברי משפטים והתפתלויות, הצלחתי לחלץ מאבי גרסה שונה: היא ברחה. ברחה עם פואד אהוב ליבה – בחור ערבי, בן השכנים. סיפור של אהבה אסורה.
בעיני סבא, מדובר היה באסון גדול, אות קלון על המשפחה כולה, והוא ביקש לשמור את העניין בסוד. המשפחה נעטפה בצל של בושה ובמשך עשרות שנים התמידה בשתיקתה.
פואד, כך סיפרו, היה צעיר בעל מראה מרשים למדי, גבוה ושרירי, עורו שזוף מעט ושערו שחור כעורב. למרות שהיה ביישן זה לא עצר בעדו מלחזר אחר בנות השכונה. דווקא הביישנות היא שהפכה אותו לאחד הבחורים המבוקשים והנחשקים. גם הנערות היהודיות וגם הערביות לא נותרו אדישות לנוכחותו; היו אומרות עליו שמאחורי שתיקותיו מסתתר לב אמיץ. הוא ידע לחזר בנועם, בלי מילים גדולות. מבט, מחווה וחיוך קצר – הספיקו כדי להמיס לבבות.
רחל, שהייתה בעצמה יפהפייה, הייתה זו שזכתה בלבו והוא בשלה.
הוא היה, פחות או יותר, בן גילה של רחל, ודמותו נצרבה בזיכרון המשפחה.
דודה גאולה תיארה אותו לימים כגבר יפה תואר, עיניו כחולות ומבטן עז, ואף הוסיפה בחצי קריצה כי הוא 'בכלל לא נראה ערבי'. גאולה מעולם לא הייתה מהמתייפייפות. היא תמיד אמרה את אשר על ליבה בכנות וישירות, מתרחקת ממדיניות של פוליטיקלי קורקט. מה שעלה לה לראש – יצא לה מהפה, חד, בלי עטיפה. היום, זה אולי נשמע גזעני, אבל גאולה לא הייתה גזענית. היא הייתה דוגרית עד העצם, כזאת שמסוגלת להעביר ביקורת בלי להתנצל ולהחטיף בלי להתריע. את כל מה שהיה לה לומר היא אמרה בישירות, חדות, בלי פילטרים. מי שהיא אהבה – ידע והרגיש, ומי שלא סבלה – הרגיש גם הוא.
בין רחל לפואד התלקחה אהבה מסוכנת, חבויה מן העין, שנרקמה בלחישות ובמפגשים נסתרים.
חלק מבני המשפחה אולי קלטו את הרמזים, אך בחרו להדחיק – שהרי עצם המחשבה כי רחל, בתו של סבא ניסים, יהודי אדוק שלא פספס אפילו תפילה אחת ביום, תנהל רומן עם בחור מוסלמי – נחשבה בעיניהם לחילול הקודש. האפשרות הייתה בלתי נתפסת, על הגבול שבין מציאות להזיה, ועל כן העדיפו כולם לשתוק, כאילו עצם הדיבור יעניק לסוד תוקף שאיש לא יוכל לשאת. כל עוד לא מדברים זה לא קיים.
הגם שסבא לא היה מוכן לשמוע על הקשר הזה הרומן הלך והתעצם.
היו אלה ימים בהם כולם בחיפה הכירו את כולם, יהודים וערבים גרו זה לצד זה, ונהגו בכבוד איש ברעהו. בין סבתא לבין אום פואד הייתה היכרות מוקדמת.
משפחתו של פואד הגיעה ב-1947 מאלג'יריה. המסע שלהם לארץ ישראל עבר דרך סוריה. פואד ואביו התקבלו לעבודה ב- Palestine Railways, חברת הרכבות הבריטית שפעלה אז בחיפה.
אהובה ידעה לספר על הפעם ההיא שהלכה עם סבתא רוזה אל אום-פואד, מבקשת ממנה להפריד בין השניים. באותה עת, רחל התחבאה באחד החדרים בבית ושמעה את השיחה. אבל אום פואד לא הייתה אישה קלה. מוסלמית גאה, שאם כבר לוקחת צד – תמיד יהא זה הצד של ילדיה. גם הפעם הזו לא הייתה יוצאת מן הכלל. היא נתנה גיבוי מלא לפואד.
כשסבתא רוזה פנתה אל אום פואד וחשפה את אשר על ליבה, התגובה הייתה חוסר סבלנות מוחלט. אום פואד לא עצרה לרגע את מלאכת הבישול, שהייתה, בדומה לסדר יומה של סבתי, מרכז עולמה. היא המשיכה בברירת העדשים בעצבנות גלויה, ידיה טסו בדקדקנות, ועיניה חמקו כלפי מטה – נמנעת מלהישיר מבט אל סבתי. היא העמידה פנים שמקשיבה, אך גם כמי שכלל אינה מבינה על מה המהומה. כל תנועה שלה שידרה כוח, נחישות וביטחון – חומה בלתי ניתנת לשבירה. היה ברור שאין כל סיכוי שתסכים להפריד בין פואד לבין רחל.
מה שנראה בעיני סבתא כסיוט מתקרב – רומן אסור שיכול להמיט חרפה על המשפחה ולבייש את סבא אל מול הקהילה – בעיני אום פואד, דווקא היה מקור לגאווה. הנסיך שלה, בנה, הצליח לכבוש את ליבה של יהודייה.
סבתא רוזה יצאה מביתה של אום פואד כשהיא מתוסכלת מאוד. לא יודעת את נפשה מרוב צער, אין לה את מי לשתף, אין לה עם מי להתייעץ, וככל שנקפו הימים, הבינה שהיא חייבת לאזור אומץ ולעשות משהו כדי לעצור את סיפור האהבה הזה לפני שיהיה מאוחר מדי.
ויקי, בתה הבכורה, הבינה שמשהו עובר על אמה. התחננה שתשתף, שתפרוק את שעל לבה, אבל סבתא שתקה. בעיניים דומעות וגרון חנוק, סיכמה 'הכול בסדר יא בִּינְתִי'.
בשנת 1948, רגע לפני שמדינת ישראל קמה מתוך האש והדם של מלחמת העצמאות והפרעות שקדמו לה, רחל נעלמה. אבי היה אז תינוק בן שלוש – הוא לא זוכר דבר. אבל אחותו אהובה זוכרת היטב את הימים הללו.
עשרות שנים אחרי, כשהתפרסמה כתבה ב'אולפן שישי' אודות סיפור ההיעלמות של רחל, אהובה סיפרה: 'בזמן המהומות והקרבות ברחנו כל המשפחה לתל אביב, שם רחל נעלמה. היינו ילדים קטנים ולא היה את מי לשאול, עוד לא הייתה משטרה המצב לא היה פשוט. אמא שלחה אותי באוטובוס לבאר שבע, היה שם מחנה עולים ענק, עברתי מאוהל לאוהל עם תמונה של רחל, אבל אף אחד לא הכיר ולא יכול היה לעזור'.
'החיים השתנו לגמרי, אמא בכתה יום יום, עומדת מול החלון, מבשלת ובוכה, מציצה לצדדים וכשהבחינה שמישהו מתקרב, מחתה את הדמעות וניגבה את פניה'.
שנים חלפו. רחל נותרה חידה, צל, שמועה. פה ושם הזכירו את שמה – לרוב, רק אחרי שסבא וסבתא הלכו לעולמם. אולי כדי לא לצער אותם, אולי כי היה נוח יותר להשאיר את התעלומה במחשכי הזכרון המשפחתי.
האם היא חיה? מתה? בלבנון? בסוריה? לאיש לא הייתה תשובה אבל השאלה נותרה ברקע וגם אם נראה היה שזה לא מעסיק את המשפחה, זה היה שם, כל הזמן.
במשך כמעט עשור נהגה אהובה, לשבת בלילות ולכתוב מכתבים לרחל. אהובה כתבה, למרות שהבינה שאין לה כתובת, אין לה איך ולאן לשלוח אותם.
במכתבים הללו שיתפה את רחל בצערם של ההורים, בשיחות שהצליחה לקיים עם סבתא רוזה, על המדינה שזה עתה קמה, על האחים ועל האחיות, מי התחתן, למי נולדו ילדים. אהובה גם שאלה שאלות רבות. למרות שהיא ידעה שאין סיכוי שהמכתבים הללו יגיעו אל רחל או בכלל ישלחו, היא הנכיחה את אחותה, והתעקשה לא לאבד תקווה.
רונית, בתה של אהובה, מנסה לשחזר את המכתבים הללו, בחלקם לפחות.
'רחל חביבתי, לא כתבתי לך הרבה זמן כי אני מאוד עסוקה וגם מטפלת באמא. מכעיס אותי שאת לא עונה ושאני צריכה לדאוג לבד לבית.
ויקי נמצאת עם המשפחה שלה וקשה לה עם אלברט. שולה וגאולה קטנות צריך לטפל בהן גם אמנון וחיים קטנים בקושי הכירו אותך. למרדכי כבר יש משפחה משלו ועקיבא ומוני כבר עצמאיים. הם לא מדברים עלייך כאילו לא היית. אף אחד לא מדבר עליך ליד אמא ואבא.
מגיעות חדשות מאנשים שאומרים שראו אותך או שמעו עלייך, השמועות מגיעות בדרך כלל לויקי. לא יודעת איך, אולי באמצעות אלברט. כמוני, גם היא מאוד רוצה למצוא אותך ולהבין מה קרה. היא לא מראה את הכאב שלה, כל הזמן צוחקת ורוקדת כדי לשמח את ההורים אבל בפנים נשרפת.
כשויקי מגיעה עם שמועה, אמא מבקשת שנלך לחפש אותך לא חשוב איפה זה.
בשבוע שעבר נכנסתי למטבח ראיתי את אמא עומדת ליד הפתיליה מבשלת מרק שעועית מחייכת לעצמה פעם ראשונה מזה הרבה זמן, היא ביקשה שאסע למחנה העולים בכניסה לעיר באר שבע, שם משהו אמר לה שראו אותך יושבת בין הנשים ומכבסת. לא יכולתי להגיד לה לא, ראיתי בעיניה זיק של תקווה שאולי הפעם זו לא רק שמועה.
למחרת עליתי לאוטובוס לבאר שבע. הבטן התהפכה מהמחשבה שאולי אראה אותך עוד מעט. האוטובוס היה מלא אנשים, היה חם ומסריח.
הגעתי בשעות הצהרים אל הכניסה לבאר שבע, היו שם מלא אוהלים. השמש חזקה ואין אף טיפת צל. סביב רק חול ואבק. היו שם הרבה מאוד אנשים והתרוצצו עשרות ילדים רזים, כשהם לבושים בבגדים ארוכים כאילו הקיץ חלף. שמעתי המון שפות שאני לא מכירה ולא מבינה, רק מעטים דיברו עברית.
אני מסתובבת בין האנשים, מחפשת אותך, מראה להם את התמונה היחידה שהשארת בבית ושואלת אם ראו אותך.
שעות על גבי שעות, מסתובבת בין האוהלים, שקועה במשימה. מתחיל להחשיך, אני נזכרת שמהבוקר לא אכלתי ולא שתיתי, אבל לא מתייאשת. אני מרגישה צורך עז לחזור לחיפה עם בשורה טובה לאמא.
כשהחשיך לגמרי הפחד חלחל. מה עשיתי? לאן הבאתי את עצמי? הבנתי שאין לי איך לחזור הביתה. איך אמא לא חשבה על זה? איך נתנה לי לנסוע לבד? איך הסכמתי בכלל?
לא תאמיני, פגשתי שם את החבר המצרי של אבא. הוא התפלא לראות אותי בבאר שבע והיה מופתע מכך שאני נמצאת שם לבדי.
אשתו דאגה לי לארוחה ונשארתי ללון באוהל שלהם. למחרת, כשעשיתי את הדרך חזרה לחיפה, הטרידה אותי המחשבה על ההורים, איך אספר להם שלא מצאתי אותך?
אני מרגישה אשמה. ויש בי גם כעס. לא על זה שאמא שלחה אותי לבד, אלא על עצמי, על שלא הצלחתי לחזור עם בשורה שתשמח אותם. בתוך תוכי רציתי למצוא אותך גם כדי לזכות בהערכה, לשמוע מההורים שהם גאים בי. אני הבת האמצעי, האחות הקטנה שלך ולמרות שהיינו כל כך קרובות, אנחנו כל כך שונות.
מה אני אגיד לך, רחל, הבאת עלינו צרה גדולה מאוד'.
באמצע שנות ה-50, אהובה הפנימה שאין עוד טעם להמשיך לכתוב. רחל איננה, הלכה וכנראה לעולם לא תשוב, אבל בתה רונית מתכוונת להמשיך בשחזור כל אותם מכתבים ולאגד אותם לכדי ספר.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מבצע רחל”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות