מייקה מילה, רואת חשבון קפדנית, מגיעה לאוניברסיטת איסט נאשוויל כדי לבצע את המשימה הכי לא פופולרית שיש – לקצץ תקציבים, […]
1
איידן
לא תכננתי לפתוח את הבוקר בכתיבת סצנת סקס מפורטת, אבל זה מה שקרה.
אני מרפרף על הפסקאות האחרונות שכתבתי.
רום אחז בעדינות בסנטרה של ג'יה, מהופנט מהגוון החום העמוק של עיניה הגדולות. התחושה השמימית של עורה הלוהט הצמוד לגופו, הייתה מסוגלת לגרום לו לגמור במהירות הבזק. אבל אין סיכוי שהוא ייתן לזה לקרות. הוא מתח את רגליו והתמקד בצריבה בשריריו בזמן שהחזיק את עצמו מעל ג'יה. ואז הוא חשק שיניים בעוצמה כזאת, שכאב חד זעזע את עורפו. החום והלחץ שהצטברו בתוכו החלו לדעוך. טוב. הוא היה זקוק לכאב הזה, להסחת הדעת הזו, כדי שיוכל להחזיק מעמד זמן רב יותר. הוא רצה להחזיק מעמד כמה שיותר זמן בשבילה.
״אתה בטוח שזה רעיון טוב? שנהיה שנינו… ככה?״ שאלה ג'יה.
הבל פיה החמים ריחף מעל שפתיו של רום כשהעבירה אצבע לאורך שפתו התחתונה. הוא עצם את עיניו וליקק את שפתיו בדיוק כשהרחיקה את ידה, מתענג על טעמה האוורירי והמתוק. ואז הוא חדר לתוכה, לאט בהתחלה. התנועה היציבה והמדודה הספיקה כדי שראשה יישמט לאחור, והיא פלטה גניחה חרישית.
״לא, ג'יה. זה רעיון מחריד.״ רום שלח את אצבעותיו לתוכה, ההתנשמויות וגניחות האקסטזה שלה דרבנו אותו. דחיפותיו הפכו מהירות יותר, נחושות יותר, נואשות יותר. ג'יה נעצה את ציפורניה בגבו וצרחה את שמו שוב ושוב, כך שהיה ברור שהיא פאקינג מתה על זה.
רום שוב אחז בסנטרה של ג'יה כדי להכריח אותה להביט בו. עיניה היו מעורפלות מרוב עוררות. ״המשפחות שלנו הן אויבות מושבעות. אבא שלך הציע פרס על הראש שלי. אבל פאקינג לא אכפת לי. אני אוהב אותך, ג'יה. אשמח לאבד את הראש שלי בשביל לילה אחד איתך.״
אני משחרר את העניבה שלי ומכחכח בגרוני, אסיר תודה שג'ייסון יצא להביא קפה, במקום להיות כאן, במשרד המשותף שלנו. שיט. זה היה די לוהט. לא רע בשביל חנון־על שנראה ההפך הגמור ממה שמדמיינים, כששומעים את המילים ״כותב פאנפיק ארוטי״.
אני קולט את השתקפותי בתמונה הממוסגרת והמבריקה שתלויה על הקיר שמולי. אני בוחן את משקפי הראייה עבי המסגרת שלי ואת חולצת הכפתורים המכופתרת והמקומטת — וקולט שהיא גורמת לי להיראות כמו סבא. אני מעביר יד בשערי, מתכווץ מהעובדה שאני נראה כאילו אני מנסה בכוונה להיראות כמו גבר בן שישים ושש. ואז אני מבחין בשקט כמה השיער שלי ארך, איך התלתלים כמעט נופלים לי על העיניים. מלתחה חדשה ותספורת דחוף. אלוהים.
אני נאנח בכבדות כשאני לוחץ על 'שמור' וממשיך להקליד במחשב הנייד שלי. כל זה יצטרך לחכות לסופו של שבוע העבודה. כן, אני אמור לבדוק עבודות עכשיו, אבל אני צריך הפסקה. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב את העבודה שלי כמרצה בחוג לאנגלית באוניברסיטת איסט נאשוויל, ובאמת אוהב לקרוא, לבדוק את המטלות של הסטודנטים שלי וללמד אותם על ספרות קלסית.
אבל אתם יודעים מה אני לא אוהב? כשראש החוג שולח מייל על ישיבת סגל חובה ברגע האחרון, שדופקת לי את הלו״ז של היום. אני תמיד משאיר שישים דקות בבוקר לפני השיעור הראשון שלי לבדיקת עבודות ומבחנים. אבל היום יש לי פגישה חסרת טעם שאני צריך ללכת אליה, והיא גוזלת את רוב זמן הבדיקה שלי. אז חשבתי שכבר עדיף לנצל את הזמן לרבע שעה ספרינט של כתיבה יוצרת.
תזכורת של חמש דקות לישיבה מופיעה על המסך. אני עובר במהירות פעם נוספת על מה שכתבתי זה עתה, שומר, ואז מפרסם את הטקסט בדף הבית שלי בשיתוף שרבוט. חלק ממני עדיין לא מאמין שאני עושה את זה בסתר. אני מרצה לאנגלית שמתפרנס מהוראת ספרות בריטית… וגם כותב פאנפיק ארוטי של מחזות שייקספיר האהובים עליי, תחת שם המשתמש שייקספירמחורמן בפורום מקוון.
כן, זו כנראה סתירה לא קטנה. אבל אני לא יכול להתאפק. תמיד אהבתי לקרוא ולכתוב רומנטיקה וארוטיקה. ואם אנשי האקדמיה שאני מסתובב איתם כל הזמן לא היו שיפוטיים כל־כך לגבי הז'אנר הזה, לא הייתי מסתיר את זה. אבל לא לקח לי הרבה זמן להבין שרומנטיקה סקסית נתפסת בזלזול בתחום שלי. קצת דפוק כשחושבים על זה בעצם. לעמיתיי המקצועיים אין בעיה לתמוך בספרות אלימה ומדכאת, אבל ברגע שהם קוראים משהו עם סצנת סקס או סוף טוב, הם מוכנים לקרוע אותו לגזרים. אלוהים, כמה הכול יומרני לפעמים.
אני קולט כמה תגובות חיוביות על הפוסט האחרון שלי, שהוא עיבוד בסגנון מאפיה לרומיאו ויוליה — כשהדמויות מבוגרות יותר, בשנות העשרים לחייהן ועם סוף טוב, כמובן.
אומייגאד לוהט! אוהבת!!
עוד מישהו מאוהב לגמרי בווייבים של רומיאו ויוליה?? פשוט מעריצה את הסדרה הזו!
אם היו נותנים לנו לקרוא דברים כאלה בבית הספר, לא הייתי מבריזה משיעור ספרות אנגלית כל־כך הרבה חחחח
פרץ קטן של גאווה מתעורר בחזי. אני לא מקבל הרבה מחמאות בעבודה שלי, לכן נעים לי לקרוא את התגובות האלה.
אני לוקח את המחשב הנייד שלי, מביא פנקס ועט, ויורד לחדר הישיבות. כשאני מקיף את הפינה, אני מבחין בג'ייסון מחזיק ספל קפה ענקי.
״וואו,״ אני מצביע על הספל הענקי שלו כשאנחנו הולכים במסדרון לכיוון המעלית.
הוא נושף בכבדות. ״אני צריך את זה, גבר. אין לי מצב רוח לדיכאון והאבדון שהפגישה הזו עומדת להביא.״
״איך אתה יודע שזה יהיה דיכאון ואבדון?״
המעלית משמיעה צפצוף. כשהדלתות מפלדת אל־חלד נפתחות, אני עוצר את האנחה שעולה בי למראה הצפיפות והגילוי שאיש לא יוצא. אני נאנח חרישית ופוסע בעקבות ג'ייסון כשאנחנו נדחקים פנימה. אני בטעות נתקל בכתף של מישהי שאת פניה אני לא יכול לראות, כי הייתי צריך להיכנס באלכסון כדי להידחס, והיא פונה לכיוון ההפוך ממני. הדבר היחיד שאני רואה זה קוקו של שיער חום־שחור מבריק בטירוף.
״סליחה,״ אני אומר בשקט.
האישה חסרת הפנים משמיעה קול זלזול.
״נו באמת, איידן. אתה יודע שהישיבה הזו תהיה גרועה,״ אומר ג'ייסון. ״ד״ר ואוּנצ'וֹ היה מעורפל בטירוף במייל שלו. זאת אומרת, מה אנחנו אמורים לחשוב כשהוא כותב שהוא רוצה לדון ב'יעילות המחלקה', עם איזה מבקר חיצוני שהאוניברסיטה שכרה בשם מייקי.״
אני מנסה להרפות את הכתפיים המתוחות מלחץ שלי, אבל אנחנו דחוסים כאן כמו סרדינים. כנראה הייתי צריך לקרוא את המייל הזה יותר בעיון, כי אני זוכר רק במעורפל את האזכור של מבקר חיצוני.
ג'ייסון מתקרב אליי יותר. ״אתה יודע שזה שם קוד, נכון? הם בקטע של פיטורים.״
חצי מהמעלית מסתובבת להסתכל עליו כשהוא לוגם מהספל שלו.
״אל תגיד את זה. אתה לא יודע שזה נכון,״ אני אומר.
״אני מקווה שאני טועה. באמת. אבל יש לי הרגשה שאנחנו עומדים להיכנס לגוב האריות כדי שמייקי המבקר יוכל לכסח לנו את הצורה. ואת המשרות.״
ג'ייסון ניחן ביכולת אגדית להפוך אפילו את הדברים הקטנים ביותר לתרחישי האימה הגרועים ביותר. הוא תמיד היה כזה בחמש השנים שעבדנו יחד. אבל אני לא יכול להכחיש שיש היגיון בדבריו. ובכל זאת, אני לא רוצה להיכנס לפאניקה עוד לפני שהישיבה התקיימה.
״בוא לא נקפוץ למסקנות, אוקיי?״
דברי ההרגעה שלי לא עוזרים להרגיע את העצבנות הברורה של ג'ייסון לגבי הישיבה, לפי הקמט העמוק שנחרש על פניו.
״איזה מין שם זה מייקי בכלל?״ אני מתלוצץ. ״מתערב איתך שהוא איזה ילד כאפות שלמד בחינוך ביתי. אני בטוח שהוא גם אכל דבק.״
הבדיחה הגרועה הזו זוכה לצחוק קל מג'ייסון. המעלית נעצרת באיטיות, ואנחנו הולכים לחדר הישיבות. כל הכיסאות תפוסים עד שאנחנו נכנסים, אז אנחנו עומדים צמודים לקיר בחדר הצפוף. אני לא מחמיץ את המבט הנוקשה שד״ר ואונצ'ו שולח כשהוא סוגר את הדלת ומכחכח בגרונו.
״כולם, תודה שהגעתם לישיבה הזאת. אני מתנצל על ההתראה הקצרה, אבל זה עניין דחוף,״ הוא אומר, כשהוא עומד בראש שולחן הישיבות. הוא מושך בשרוול הז'קט שלו לפני שהוא משלב את ידיו לפניו. ״כידוע לכולכם, תקציב האוניברסיטה עומד על הפרק השנה. כל מחלקה נבדקת על ידי מבקרים שנשכרו על ידי האוניברסיטה. מה שאומר שייתכן שנצטרך לבצע כמה קיצוצים.״
רטינות נשמעות בחדר.
״רגע, מה לגבי חברי סגל עם קביעות? גם אנחנו נהיה חלק מהקיצוצים?״ שואל אחד הפרופסורים בעלי הקביעות.
ד״ר ואונצ'ו מתכווץ. ״ייתכן. אף אחד לא חסין, כשמדובר בבעיות הכספיות של האוניברסיטה.״
אני שומע את הפרופסור ממלמל בשקט. אני כמעט בטוח שהוא הרגע קילל.
״אמרתי לך, גבר,״ ממלמל ג'ייסון אליי כשהוא מעביר יד על לחיו.
אני נאנח בכבדות. זה בהחלט לא טוב.
״אל דאגה.״ ד״ר ואונצ'ו שולח חיוך מתוח. ״אני באמת מאמין שכל חבר סגל במחלקה לספרות ובַּלשנוּת אנגלית הוא נכס. אני רואה בזה הזדמנות להציג עד כמה אנחנו חיוניים לאוניברסיטה. ואני בטוח שהמבקרת, גברת מילה, תבין את זה ברגע שהיא תתחיל בתהליך ההערכה שלה.״
״מי לעזאזל זו גברת מילה? חשבתי שהמבקר הוא בחור בשם מייקי?״ שואל אותי ג'ייסון.
״אין לי מושג.״ אני מאמץ את שמיעתי כשהוא מסביר שהמבקרת תראיין כל אחד מחברי הסגל לגבי תפקידיהם ועומס הקורסים שלהם, ותצפה בנו בכיתה. אני חורק שיניים בתסכול. כולנו בעצם עוברים אודישן כדי לשמור על המשרות שלנו. פשוט נהדר.
ד״ר ואונצ'ו מצביע על מישהי שיושבת בקצה הרחוק של השולחן, שאני לא יכול לראות מהמקום שבו אני עומד. ״אשמח אם כולכם תצטרפו אליי לקבלת פנים חמה של אוניברסיטת איסט נאשוויל לגברת מייקה מילה.״
החדר שקט כשאישה גבוהה קמה. לשבריר שנייה עיניי מתרחבות כשאני בוחן אותה. שאני אמות. היא יפהפייה. עיניים חומות גדולות, עור שזוף, שפתיים מלאות. ככה נראים מבקרים פיננסיים? חשבתי שהם יהיו בחורים חנונים שנראים כמוני, לא נשים שיכולות לעבוד בתור דוגמניות־על. אני מגרש את המחשבה שנייה לאחר מכן. אני נשמע כמו קריפ, כשאני מתמקד במראה שלה.
כשהיא מסובבת את ראשה, אימה מתיישבת בבור הבטן שלי. אני מזהה מייד את הקוקו הזה… זו הבחורה שנתקלתי בה במעלית. היינו כתף אל כתף כשצחקתי על השם שלה.
הבעתה החמוצה לא משתנה כשהיא סורקת במהירות את החדר. ואז עינינו נפגשות והיא נועצת בי מבט נוקב.
זו מייקה, לא מייקי. והקריירה שלי כרגע בידיים שלה. פאק.
2
מייקה
לרגע, הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא לעמוד שם ולנעוץ מבט במניאק מהמעלית.
אני נושמת נשימה איטית ושקטה ומנסה לשמור על קור רוח, בחדר הזה שמלא באנשים שללא ספק שונאים אותי. עשיתי את זה כמעט בכל יום במשך שלוש השנים שאני בתפקיד. אני רגילה למבטים הקשים ולתגובה הקרה. זה מבאס, אבל זה חלק מלהיות מבקרת פיננסית. יהיה נחמד לעבוד במקום שבו אנשים לא מתעבים אותי, אבל לכל עבודה יש את החסרונות שלה. ובכל זאת, אני לא רגילה שלועגים לי בפּנים מסיבה כל־כך קטנונית.
טכנית, זה לא היה בפּנים, בהתחשב בכך שעמדתי עם הגב לבחור הזה. ובכל זאת. הייתי כמעט צמודה אליו כשלכלך על השם שלי. איזה אידיוט. כן, כל החיים יורדים עליי בגלל השם החריג שלי. זה ממש מעצבן. אבל אף אחד לא צחק על השם שלי בפּנים מאז בית הספר היסודי. לא ציפיתי להתמודד עם השטויות האלה מחצר בית הספר בגיל שלושים ושתיים.
אם כי טכנית אני כן בבית ספר — באוניברסיטה. אז אפשר לומר שזה מתאים.
לוקח לי שנייה נוספת להתמקד מחדש ולתת לעוקץ העלבון של הבחור הזה לחלוף מעליי. כנראה מפני שיש לו את המראה הזה של חנון־לוהט — החולשה האישית שלי. קלטתי הצצה לפנים שלו בהשתקפות של לוח הצד דמוי המראה של המעלית, אבל עכשיו אני זוכה להתבונן בו פנים אל פנים כשהוא עומד במרחק של כמה צעדים ממני.
וואו. הוא נראה טוב בצורה יוצאת דופן. אני בוחנת את המשקפיים עם המסגרת השחורה העבה; את התלתלים הערמוניים הפרועים שלו; את החולצה המכופתרת שבקושי מתאימה לכתפיו הרחבות; בשרוולים המופשלים עד אמצע אמות ידיו השריריות המשורגות בוורידים…
הוא נראה כמו ספורטאי מקצועי חתיך שהתחפש למרצה.
בושה מעלה סומק בלחיי כשאני מנסה להתעלם מהכאב הקל בחזי. אף פעם לא נעים כשמישהו פוגע ברגשות שלך, אבל הכאב עמוק יותר כשהמישהו הזה הוא אדם שלדעתך מושך בטירוף.
יש לי הרבה ניסיון בתחום.
אני מכחכחת בגרוני ומתמקדת מחדש ברגע. מספיק עם מסיבת הרחמים העצמיים הזו. תשכחי מהמניאק החנון־הלוהט הזה. אני צריכה להתמקד במשימה.
״בוקר טוב לכולם. תודה לך, ד״ר ואונצ'ו, על קבלת הפנים החמה.״
הוא האדם היחיד שמגיב לדבריי. הוא מהנהן בנימוס, בעוד כל השאר נועצים בי מבט קר. והאמת? אני לא מאשימה אותם. בעוד חודש וחצי, חלק מהאנשים שעומדים בחדר הזה עלולים לאבד את משרתם בגללי.
אני מתעלמת מהבטן שלי שמתהפכת בעקבות המחשבה הזאת. זה לא קשור לרגשות. זה קשור לביצוע התפקיד שלי. ואם כולם כאן עושים את עבודתם היטב, אין להם סיבה לדאגה.
״אני בטוחה שכולכם הייתם מעדיפים שאימנע מנימוסים מיותרים ואגש לעניין, אז בבקשה — בששת השבועות הקרובים, אקיים פגישות אישיות עם כולכם ואצפה בכם בתפקידיכם היומיומיים, בזמן שאקבע עד כמה אתם יעילים במחלקה הזו. בסוף התקופה שלי כאן, אכין דוח עם המלצותיי ואגיש אותו לראש האוניברסיטה.״
״דוח?״ שואל החבר הבלונדיני של החנון־הלוהט. ״מה בדיוק יהיה בדוח הזה?״
״הרבה דברים. כמה שעות אתם משקיעים ביום באוניברסיטה, כמה קורסים אתם מלמדים, כמה סטודנטים רשומים לשיעורים שלכם, רמת הנוכחות וההיעדרויות, כמה סטודנטים נושרים מהשיעורים שלכם, אילו שיפורים אתם יכולים לעשות בתוכניות הלימוד שלכם כדי להגדיל את שיעור הנוכחות.״
הבחור הבלונדיני מביט בי בלעג. החנון־הלוהט־המניאק מקמט את מצחו ונושך את שפתיו, כאילו הוא רוצה לומר משהו אבל מתאפק. איך קוראים לו? החבר שלו אמר את השם במעלית, אבל אני לא זוכרת עכשיו.
כל השאר בחדר רוטנים או לוחשים זה לזה. אגלי זיעה מופיעים לאורך עמוד השדרה שלי. אני כבר מרגישה את זיעת החרדה נספגת בחולצה שלי.
זו העבודה שלך, מייקה. למי אכפת אם הם לא אוהבים אותך? זו לא תחרות פופולריות.
אני מבחינה בחנון־הלוהט־המניאק מכווץ את שפתיו, כשחברו הבלונדיני ממלמל לו משהו שאני לא שומעת. החנון־הלוהט־המניאק מניד בראשו ומגלגל עיניים.
״תקשיבו, אני מבינה שאף אחד מכם לא נלהב מהנוכחות שלי כאן,״ אני אומרת, מרוצה מיציבות וקשיחות הטון שלי, למרות העצבים הפועמים בתוכי. ״אבל הנה האמת — האוניברסיטה שלכם במצב כספי קשה, והתבקשתי לעזור לפתור את הבעיה הזאת.״
החנון־הלוהט־המניאק רוטן בקול רם לחברו פעם נוספת. ואז הוא מביט בי לפני שהוא משיב מבט אל חברו ומחייך בזלזול. כאילו הוא מלכלך עליי בפּנים. שוב. רוגז בוער בתוכי בחום.
״יש משהו שהיית רוצה לומר לי?״
עובר רגע לפני שהוא מבין שאני מדברת אליו. גבותיו עולות לקו השיער כשהוא מסתכל חזרה אליי.
״את מדברת אליי?״
״כן. נראה שיש לך הרבה מה לומר לחבר שלך. אם יש לך שאלה, תשאל אותי. אם אתה מעדיף לרכל, אתה יכול לעזוב את הפגישה הזו, במקום להיות חצוף וללחוש, בזמן שאני מנסה לפנות אליך ולעמיתים שלך.״
חברו מתכווץ ואומר, ״סליחה, איידן,״ בקול נמוך.
לרגע, הדבר היחיד שאיידן עושה זה להסתכל עליי בעיניים כחולות נוקבות. ואז הוא מגחך. הוא פאקינג מגחך. כאילו כל העניין הוא בדיחה מבחינתו.
״אוקיי, בטח, יש לי שאלה — מה למדת באוניברסיטה?״
אני עוצרת. לא ציפיתי לזה.
״יש לי תואר שני במנהל עסקים,״ אני אומרת.
אני לא מחמיצה את הלסת ההדוקה שלו כשהוא נושך שפתיים וניכר שהוא לא מרוצה מתשובתי. ״האם למדת גם בלשנות אנגלית או ספרות?״
״לא.״ נרשמתי לקורסים בכתיבה יוצרת ותמיד אהבתי לקרוא ולכתוב בשביל הכיף, אבל אני לא מזכירה את זה. כי אני יודעת שזה לא ישנה כלום למניאק יומרני כמוהו. דעתי תהיה חשובה לו רק עם תואר מרשים בתחום שיגבה אותה.
קצת כמו האקס שלי.
תחושה איומה מתאספת בבטן שלי. זו הפעם השנייה שהבחור הזה מזכיר לי אותו. בהחלט סימן שלילי.
אני דוחה את המחשבה. האקס הדביל שלי לא ראוי לתפוס עוד מקום במוח שלי.
״אז מה גורם לך לחשוב שאת כשירה לתת המלצות על משהו שאין לך מושג בו?״ שואל איידן.
אני מתחילה לדבר, אבל הוא קוטע אותי.
״אנחנו אמורים לסמוך עלייך ועל התואר השני שלך במנהל עסקים, ולהאמין שאת מבינה בקורסים בספרות ובבלשנות יותר מאשר מרצים אמיתיים עם תארים בתחום הזה?״
הטון שלו גובל בלעג כשהוא אומר התואר השני שלך. העור שלי סומר כשהרוגז בתוכי גולש על גדותיו. רק כשבסיס הגולגולת שלי מתחיל לכאוב אני מבינה באיזו עוצמה אני נושכת שפתיים.
אין עדיין תגובות