יוני בראל לא ציפה ליהנות מתקופת ההתמתחות שלו בבית המשפט המחוזי. ואולם, ארבעה חודשים לפני הסיום הוא דווקא די מרוצה: […]
פרולוג
שני הגברים יצאו מג’יפ לנדרובר כסוף. למרות מזג האוויר הנאה ששרר באותו יום בשרון, שניהם נראו מוטרדים.
“זה שלו,” אמר רוזנר והפנה את אצבעו לעבר טנדר כחול ומאובק שחנה בסמוך אליהם.
שיפמן הפנה את מבטו לעבר הטנדר. הוא היה ישן מאוד.
“לא ידעתי שיש עוד כאלה,” הוא אמר לרוזנר.
“גם מהסוג של בן דרור אין עוד הרבה,” ענה לו רוזנר בחצי חיוך, “עוד מעט תראה.”
שיפמן הפנה את מבטו לעבר המבנה העלוב שניצב לפניו. “אגודת החולבים הקואופרטיבית של כפר סבא — אגודה שיתופית חקלאית בע”מ”, הודיע שלט דהוי, מט לנפול, שהיה תלוי על גדר תיל. בצדי המבנה עמדו סככות שהצלו על כדי פח גדולים.
“כל השטח הזה שייך לאגודה,” אמר רוזנר וסימן באצבעו את גבולות הנחלה, “בסך הכול חמישים דונם. הכבישים שאתה רואה שמקיפים אותו הם פחות או יותר הגבולות שלו.”
“חתיכת שטח,” התרשם שיפמן. מסביב לשטח, במרחק לא רב, עמדו להם בנייני מגורים רבי־קומות מהסוג שהחברה הקבלנית שלו בנתה ברחבי הארץ.
“תחשוב על המרכז המסחרי שאפשר לבנות כאן במקום המחלבה המצ’וקמקת הזאת,” אמר רוזנר בהתלהבות גלויה. “אני אומר לך, רק מלחשוב על מה שאפשר לעשות כאן…”
“טוב, חבל להתעסק עכשיו ב’מה אם’. יש לנו בעיה לפתור. בוא תפגיש אותי עם הבן דרור הזה שלך,” קטע אותו שיפמן.
רוזנר התקדם לעבר השער. שיפמן צעד לצדו. למרות הדברים שאמר עכשיו לרוזנר, מראה השטח עורר גם בו התרגשות קלה. בעיני רוחו דימיין כיצד העזובה שהשתרעה סביבו מתפתחת למרכז מסחרי, מצטרפת לרשימה הארוכה של מיזמי נדל”ן שהקים במשך השנים בעמל כה רב, ואשר הפכו אותו למה שהוא היום.
כשהתקדמו לעבר המבנה קידם את פניהם ריח חריף של חלב חמוץ. שיפמן גירש בידיו שני זבובים שחגו סביבו.
“לא מתרגלים לזה,” אמר לו רוזנר בזמן שגם הוא ניפנף מעליו זבוב, “לא משנה כמה פעמים כבר הייתי פה. לסירחון ולזבובים לא התרגלתי.”
הוא פתח את דלת המבנה.
“בן דרור?” צעק.
מתוך אחד החדרים יצא אליהם גבר. אלמלא ידע שהוא בן שבעים וחמש, שיפמן ודאי היה חושב שהוא צעיר בחמש־עשרה שנה. בן דרור נראה מרשים. גבוה בראש משני האנשים שעמדו לפניו ורחב כתפיים. לראשו חבש כובע בוקרים רחב שוליים.
“אה, רוזנר, זה אתה,” הוא אמר ועיווה את פניו בחוסר שביעות רצון.
“בן דרור, תכיר, זה אמנון שיפמן שדיברתי איתך עליו,” אמר רוזנר, מתעלם מתגובתו של בן דרור.
“יצחק בן דרור, אבל כולם קוראים לי בן דרור,” הוא אמר לשיפמן והושיט לעברו יד חסונה. שיפמן הושיט אליו גם הוא את ידו.
אף ששיפמן בעצמו היה גבר בריא והתעמל פעמיים בשבוע עם מאמן אישי שהגיע לביתו, היה נדמה לרוזנר, על פי העווית שעברה בפניו, שלחיצת היד הכאיבה לו.
“הייתי צריך להזהיר אותך,” חייך רוזנר, “היד שלי עדיין כואבת מאז הפעם הראשונה שפגשתי את בן דרור. מתי זה היה, לפני חצי שנה?”
“משהו כזה,” ענה בן דרור בקוצר רוח, “מאז שהפּישר ההוא מינה אותך להיות המפקח שלנו.”
“מנהל מיוחד,” תיקן אותו רוזנר.
“והפּישר ההוא, כמו שבן דרור קורא לו,” הוא הפנה את מבטו אל שיפמן כדי להסביר, “הוא שמואל פרידמן, רשם האגודות השיתופיות שמינה אותי למנהל המיוחד של אגודת החולבים של כפר סבא כדי למצוא פתרון לכל המיליונים שהיא חייבת.”
“כן, אני יודע,” אמר שיפמן בחוסר סבלנות. למעשה, הוא ידע הרבה מאוד. הוא עמד מאחורי התוכנית למנות את רוזנר למנהל המיוחד של האגודה השיתופית. במשך שנתיים הוא לחץ על רשם האגודות השיתופיות באמצעות “מקורבים”, שימנה לאגודה מנהל מיוחד כדי ש”יבריא” אותה. לא היה קל להכניס איש שלו לשם, אבל הוא ידע שזה אפשרי: הוא ביצע מהלך דומה לפני כמה שנים בנס ציונה, באגודה של כורמים שנקלעה לקשיים כספיים. עכשיו, על שטח האדמה שהיה בעבר יקב, עובדים דחפורים כדי להכשיר אותו לבניית שכונת מגורים חדשה.
“אז מה, עכשיו גם אתה באת לנסות ללחוץ עלי?” פנה בן דרור לשיפמן, “כבר אמרתי לבחור שלך: ‘בן דרור לא מוחק את התביעה’.”
“לא באתי ללחוץ, באתי לדבר,” אמר שיפמן בניסיון לפייס. רוזנר לא היה צריך להעלות את נושא החובות של האגודה בשלב מוקדם כל כך של השיחה. הייתי צריך להדריך אותו יותר טוב קודם, חשב שיפמן.
“נו, שוין, רוצים לדבר, אז נדבר,” אמר בן דרור והדגיש את דבריו במחיאת כף, “אבל אין לי הרבה זמן. אני צריך לחזור לרפת.”
הם נכנסו לחדר ששימש משרד. על שולחן עץ היו מפוזרים ניירות רבים, פנקסי חשבונות, קבלות, מכתבים, מעטפות ומשהו ששיפמן היה יכול להישבע שהוא נייר קופי שחור משומש. מכונת חישוב מכנית עם סליל ענקי של נייר לבן עמדה במרכז השולחן. בפינת החדר טירטר מקרר ישן, ולידו ניצב ארון מתכת חום. שיפמן ורוזנר ישבו על כיסאות פלסטיק שעמדו בצדו האחד של השולחן, בן דרור התיישב על כיסא דומה בצד השני.
“רוצים לשתות משהו, בחורים?” שאל בן דרור בקול רועם. “מויש’לה וראובן גמרו להכין יוגורט מחלב שהבאתי מהרפת. כבר יותר משישים שנה אנחנו מכינים כאן את היוגורט הזה. פעם כל כפר סבא היתה שותה את היוגורט של בן דרור, ולא רק כפר סבא. אגב, לפני כמה ימים פגשתי את הבן של נויפלד שגר בשכונת אליעזר. האבא מת לפני כמה שנים, והבן בנה בחצר שלו בית יפה. בכל אופן, נויפלד הצעיר הוא עכשיו רופא של הראש. נו, איך קוראים לזה? פסיכולוג. כן, פסיכולוג. בא לכאן עם הבן הקטן שלו להראות לו איפה הוא היה קונה חלב כשהיה בגילו. ‘בן דרור,’ הוא אמר לי, ‘כל הילדוּת שלי אמא שלי האכילה אותי רק במוצרים שלך. הלוואי שגם היום היו יותר מוצרים כמו שלך.’ תאמינו לי, רק בשביל הדבר הזה אני קם בכל בוקר.”
שיפמן ורוזנר לא הגיבו. בן דרור לא חיכה לתשובה לשאלה אם הם רוצים לשתות, אלא קם ממקומו ויצא מהחדר.
“הוא אף פעם לא מוריד את הכובע המצחיק הזה,” התלוצץ רוזנר.
“תן לי לנהל את העניינים מכאן,” אמר לו שיפמן בשקט.
“איך שאתה מבין,” אמר רוזנר, פגוע מעט, והתמתח בכיסא. כבר שלוש שנים הוא עובד בחברה של שיפמן, מבצע בנאמנות פרויקטים שהלה מטיל עליו. הוא ניסה להיזכר אם במשך כל השנים האלה שמע משיפמן מילה טובה. הוא לא הצליח. הפגישה הזאת הלחיצה אותו. הוא ידע כמה שיפמן רוצה להצליח כאן ופחד שהפעם, בניגוד לפעמים קודמות, הוא לא יספק את הסחורה. בן דרור היה אגוז קשה לפיצוח.
“זאת אשתו?” שאל שיפמן והצביע על תמונה שהיתה תלויה על קיר שצבעו הלבן היה בשלבי קילוף מתקדמים מאוד.
“כן,” לחש רוזנר, “סיפרתי לך. היא נרצחה בשנות החמישים בהתקפת מחבלים על אוטובוס נוסעים. הם הרגו את כולם, ואחר כך שרפו את האוטובוס. הגבול עם ירדן היה ממש קרוב לכאן. ‘פדאיון’ קראו לטרוריסטים של התקופה ההיא.”
“אני יודע מי היו הפדאיון,” אמר שיפמן בקוצר רוח.
“ישראל הגיבה אז במבצע צבאי של יחידת קומנדו שתקפה כפר ערבי מעבר לגבול. שרפו בתים, הרגו כמה אנשים. ישראל ידעה איך להגיב פעם, לא כמו היום…”
הגברים הפסיקו לדבר כשבן דרור נכנס לחדר והושיט להם שתי כוסות מלאות ביוגורט.
“קחו, תטעמו,” הוא אמר, “מאה אחוזים של חיידקים טובים.”
שיפמן לגם בחוסר חשק את היוגורט. להפתעתו, המשקה היה טעים.
“טעים מאוד,” הוא אמר לבן דרור שחייך לעברו חיוך מלא סיפוק.
“אז מאין אדוני?” שאל בן דרור את שיפמן.
“סליחה?” שאל שיפמן בפליאה.
“מאיפה אתה בארץ?” חקר בן דרור.
“אני גר בתל אביב.”
“במקור משם?”
“לא,” השיב, “ההורים שלי גרו בזמנו בפתח תקווה.”
“ילידי הארץ?”
“לא,” ענה, “נולדו בפולין.”
“מתי עלו?”
“ב־33′.”
“אה, עלייה חמישית. זו היתה עלייה מצוינת. אני, כמו שאתה רואה אותי, דור שישי בארץ מצד אבא ודור חמישי מצד אמא.”
שיפמן הינהן ותהה בינו לבין עצמו אם לא הגיע הזמן להתחיל לדבר על העניין שלשמו בא. בן דרור נסך בו תחושה לא נוחה, הוא הרגיש כמעט כמו ילד קטן בפני מורה.
“תראה, בן דרור…” הוא פתח.
“מאיפה בפתח תקווה?” קטע אותו בן דרור.
“נווה עוז,” ענה.
“שיפמן, שיפמן…” מילמל לעצמו בן דרור, “…לא מכיר.”
“ההורים עדיין בחיים?”
“לא,” ענה שיפמן. תמונת הוריו שנפטרו לפני שנים גרמה צביטה קלה בלבו.
“איך קראו לאבא?” המשיך.
“יצחק.”
“מעניין,” אמר בן דרור, “לא מכיר. בן כמה אתה אומר שאתה?”
“חמישים ושבע.”
“הכרתי הרבה אנשים מפתח תקווה. שיפמן אני לא מכיר. את גורניצקי אתה מכיר? הוא היה מנווה עוז.”
שיפמן הינהן. “הוא גר כמה רחובות מאיתנו.”
“איש טוב. איש טוב,” מילמל בן דרור. “קראתי בעיתון שהוא נפטר. חבל, חבל. ציוני אמיתי. הבן שלו נהרג בששת הימים, ידעת?”
“כן,” השיב שיפמן, “אח שלו למד איתי באותה כיתה.”
“ככה זה היה פעם,” נאנח בן דרור, “כולם הכירו את כולם. אבל שיפמן אני לא מכיר. אתה בטוח שהם עלו בעלייה החמישית?”
“תראה, בן דרור,” אמר שיפמן, מתעלם מהשאלה שהופנתה אליו. “אני רוצה לדבר איתך על הנושא שבגללו באתי.”
“דבר,” ענה, “את דעתי כבר אמרתי לרוזנר. את התביעה אני לא מבטל.”
“התביעה לא מעניינת אותי כרגע,” אמר שיפמן בהחלטיות והרגיש איך ביטחונו חוזר אליו משהתחיל לדבר על הנושאים שבהם הוא מתמצא. “אני רוצה לפתור את העניין הזה.”
“איזה עניין יש כאן לפתור?” התקומם בן דרור.
“אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר. המחלבה הזאת שקועה בחובות של מיליונים. היא לעולם לא תתאושש. אני מציע לך דרך…”
“המחלבה הזאת, המחלבה הזאת,” הרים בן דרור את קולו, “בוא אני אספר לך קצת על המחלבה הזאת…”
שיפמן התלבט אם לומר לו שהוא יודע כל מה שאפשר לדעת על המחלבה, אבל החליט לתת לבן דרור לדבר.
“אבא שלי ועוד שבעה רפתנים הקימו את המחלבה ב־1912. הם קנו את האדמה מיק”א והקימו עליה מחלבה, ובמשך עשרות שנים היא שיווקה לכל האזור את החלב שהם הביאו מהרפתות שלהם. מאז שאני זוכר את עצמי אני עובד ברפת ובמחלבה. ההורים שלך בפתח תקווה שתו את החלב שלנו. שיפמן, אתה אומר? מוזר שאני לא מכיר שום שיפמן מנווה עוז.”
“הזמנים השתנו,” אמר שיפמן בקול רגוע, מתעלם מהעוקצנות בדבר זהות הוריו. “האנשים שהקימו את המחלבה הזאת כבר לא בחיים. שבע המשפחות האחרות כבר שכחו איך נראית רפת. נשארת אתה והמחזור הכספי שלך, בן דרור, שעם כל הכבוד, מהו? כלום! האגודה שלך חייבת הון תועפות, רשם האגודות השיתופיות מינה לה מנהל מיוחד כדי שיציל אותה. שבע המשפחות האחרות מוכנות לכל הסדר…”
“נו, בטח, מוכנות. אתה, בחורצ’יק, סחטת את האנשים האלה.”
“לא סחטתי אף אחד,” הרים שיפמן את קולו ונעץ מבט ממוקד בבן דרור. “הצעתי להם כסף, כמו שאני מציע לך. הצעתי להם לפרוע את החובות, ובתמורה, שיסכימו להפוך את האגודה לחברה ולהכניס אליה שותף.”
“שיעשה מה? את זה אמרת להם?”
“אני לא מסתיר שום דבר. השותף הזה הוא אני. כלומר, החברה שלי. אני אשקיע כספים בחברה, אגרום לשינוי הייעוד של הקרקע ואבנה עליה פרויקט נדל”ן. כשנתחיל לקבל רווחים מהמכירות, כולם יהיו מרוצים.”
“אבא שלי רכש את האדמה הזאת לא כדי שיבנו עליה חנויות!” צעק בן דרור. “האדמה הזאת נועדה שתהיה עליה מחלבה, וזה מה שיהיה כל עוד אני חי.”
“אתה יודע שאני לא צריך את ההסכמה שלך,” אמר שיפמן, “אני יכול לעשות הכול גם בלעדיך ולמרות ההתנגדות שלך.”
“כן, השינוי בתקנון שהחבר שלך, האובר־חוכם הזה, הגה,” אמר בן דרור והפנה אצבע מאשימה כלפי רוזנר.
“בדיוק,” ענה שיפמן. “באספה הכללית האחרונה של האגודה השיתופית כל שבעת החברים הצביעו בעד ההחלטה שכדי להבריא את האגודה, החברים ישלמו מכיסם הפרטי את החובות שלה, ומי שלא ישלם יפסיק להיות חבר. לפי תקנון האגודה, מספיק רוב של שלושה רבעים כדי לשנות את התקנון.”
“ומאיפה אתה חושב שהם ישלמו לאגודה את החובות שלה? אני לא זוכר שמישהו מהם מיליונר.”
“אל תהיה תמים, בן דרור, אני הולך לשלם במקומם את החובות לאגודה. היחיד שלא רוצה שאני אשלם בשבילו את החוב זה אתה, וזה אומר שאם לא תשלם את החלק שלך, שהוא שני מיליון וחצי שקל בערך, אתה לא תהיה חבר באגודה. החברות שלך תפקע. לא יהיה לך כלום. לא מחלבה. לא כסף. כלום.”
“בשביל זה פניתי לבית המשפט, אדוני הנכבד, שהשופט יגיד לך ולכל מי שרוצה לדחוף את האף שלו לאגודה שהשינוי שביצעתם הוא לא חוקי.”
“הוא התקבל ברוב חוקי, אז הוא חוקי.”
“שינויים כאלה צריך לקבל פה אחד,” בן דרור הרים את קולו. “פה אחד! אגודה שיתופית זה לא חברה, זה גוף שמבוסס על עזרה הדדית, על שוויון.”
“תשמע, בן דרור, התייעצתי עם טובי עורכי הדין. לתביעה שלך אין שום סיכוי. אפילו עורך דין לא לקחת…”
“לא מאמין בעורכי דין…” הוא נופף בידו בביטול.
“זו לא שאלה של מאמין או לא…”
“אני אשכנע את השופט. אני אסביר לו מה זאת אגודה שיתופית, מה העקרונות שעומדים כאן על הפרק. איך אמר בגין? יש שופטים בירושלים! אז יש גם בתל אביב, למרות מה שהחברים שלך עשו ממנה.”
“אתה יכול להמשיך ולשחק ב’נדמה לי’. היום שם המשחק הוא נדל”ן. העולם השתנה. הארץ מתפתחת בזכות הבתים שאני בונה. אם אתה חושב ששופט יקשיב לך…”
“לא מעניין אותי,” אמר בן דרור בביטול, “אולי העולם לא צריך להשתנות.”
“זאת עוד נקודה, בן דרור,” קטע אותו שיפמן, “כל המאבק הזה שאתה מנהל, בשביל מי הוא? אתה הרי לא אדם צעיר. אין לך ילדים. אשתך נפטרה. הכסף שאני מציע לך…”
“אתה, אל תעשה לי טובות. בן דרור ידאג לבן דרור. אני לא צריך אותך בשביל זה. חוץ מזה, בחורצ’יק, כדאי שתדע שבן דרור הוא לא פתי. אם היית כל כך בטוח בעצמך, לא היית בא לכאן. היית הולך לבית המשפט עם עורכי הדין שלך ומנצח.”
“בוא נהיה ברורים, בן דרור,” אמר שיפמן בקול בוטח, “אני לא אוהב מאבקים. אני מכבד אותך ואת מה שאתה מייצג ומעדיף שדברים ייגמרו בטוב. אבל אם אני אחשוב שהם לא ייגמרו בטוב, אז לא אכפת לי לגמור אותם ברע. אני יודע להיות גם לא נחמד אם אני צריך.”
בן דרור שתק, ושיפמן תהה אם האיום המרומז עבד או שהוא פשוט מחפש תשובה. הוא החליט לא לחכות לתגובה, אלא הוציא מכיס חולצתו עט, לקח את אחד הדפים שהיו על השולחן, הניח את העט על הדף ודחף אותם לעבר בן דרור.
“תכתוב כמה אתה רוצה,” הוא אמר לבן דרור. “אני יודע להיות נדיב.”
בן דרור הביט בו במבט מלא בוז. “לא כלום! זה מה שאני רוצה ממך, גורנישט!” הוא כמעט צעק, “בן דרור לא למכירה!”
שיפמן נשם נשימה עמוקה. “או־קיי,” הוא אמר וקם ממקומו. “תעשה מה שאתה מבין. אני אעשה מה שאני מבין. יש לך עשרים וארבע שעות לשנות את דעתך. שיהיה לך יום טוב.”
בן דרור ורוזנר נעמדו גם הם. שיפמן ניסה לקרוא בעיניו של בן דרור רצון להמשיך את השיחה או אכזבה קלה מכך שהיא מסתיימת. לא היו סימנים כאלה.
“ניפגש בבית המשפט,” צעק בן דרור אחריהם בעודם יוצאים מהחדר.
שני הגברים צעדו בשתיקה לעבר הג’יפ.
“כוס אמק, הבן דרור הזה,” אמר שיפמן והכה על ההגה.
רוזנר שתק.
“אני לא מבין מה האידיוט הזה רוצה,” המשיך שיפמן בכעס גלוי והתניע את הרכב.
“מה אומרים עורכי הדין?” שאל רוזנר בהיסוס, “ההחלטה הזאת לשנות את התקנון התקבלה ברוב הנדרש לפי התקנון: שבעה נגד אחד. בית המשפט לא יכול לפסוק אחרת. הוא יאשר את השינוי שהתנאי להישאר חבר באגודה הוא לשלם את החובות. כל החברים ישלמו מהכספים שאתה תיתן להם. בן דרור לא, ושלום על ישראל. הוא כבר לא חבר באגודה, ואנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים…”
“זה לא פשוט כל כך…” אמר שיפמן בשקט. “אתה יודע איך זה בתי משפט: אתה יודע איך אתה נכנס, אתה לא יודע איך אתה יוצא. עורך הדין וילנר אומר שהסיכויים הם חצי־חצי.”
“חוץ מזה יש את פסק הדין הזה…” המשיך שיפמן אך השתתק.
רוזנר שתק גם הוא. הוא לא ידע על איזה פסק דין מדבר שיפמן, אך גם לא שאל. כבר בשלבים הראשונים לעבודתו אצל שיפמן הבין שכאן לא שואלים שאלות, אלא עושים מה ששיפמן אומר לעשות.
“אסור לי להפסיד כאן,” אמר שיפמן ספק לעצמו ספק לרוזנר, “השקעתי בזה יותר מדי זמן וכסף. הפוטנציאל פה עצום.”
“מה אתה מציע?” שאל רוזנר.
שיפמן לא ענה. הוא לקח את הטלפון הנייד והחל לחייג.
“יש לי בעיה,” הוא אמר בהחלטיות לתוך המכשיר, “תגיע למשרד שלי בעוד שעתיים.”
אין עדיין תגובות