אחת

ג’סיקה דיוויס נהגה לחשוב שזו פשוט טרגדיה שרק עשרים ושישה אחוז מהנשים מאמינות באהבת אמת. כמובן, זה היה לפני כמעט עשור, כשהיא לא יכלה לדמיין מצב בו היא לא עסוקה באובססיביות, בתשוקה, בלהט, בגבר שיום אחד יהיה האקס שלה. הלילה, לעומת זאת, בדייט הראשון השלישי שלה בשבע שנים, היא הייתה המומה מכך שהמספר הזה כל כך גבוה.

‘עשרים ושישה אחוז,’ מלמלה בעודה רוכנת לעבר מראת השירותים כדי למרוח עוד שפתון על שפתיה. ‘עשרים ושש נשים מתוך מאה מאמינות שאהבת אמת היא מציאותית.’ כשסגרה את המכסה בחזרה במקומו, ג’ס צחקה, ובבואתה המותשת צחקה אליה בתשובה מהראי. למרבה הצער, הערב שלה היה רחוק מסיום. היא עוד הייתה צריכה לעבור את המנות העיקריות, המתאבנים שלפני הארוחה נמשכו ארבע שנים. כמובן, חלק מזה היה, מן הסתם, בגלל הנטייה של טראוויס לדבר בפה מלא, ולחלוק יותר מדי סיפורים מפורטים להחריד על איך הוא תפס את אשתו במיטה עם שותפו לעסקים, ועל הגירושים המכוערים שבאו לאחר מכן. אבל בכל מה שנוגע לדייטים ראשונים, תירצה ג’ס לעצמה, יכול היה להיות יותר גרוע. הדייט הזה היה בלי ספק טוב יותר מהבחור מהשבוע שעבר, שהגיע למסעדה שיכור כל כך, שהוא נרדם עוד לפני שהזמינו את האוכל.

‘בחייך, ג’ס.’ היא שמטה את השפתון בחזרה לתיקה. ‘את לא צריכה להכין, להגיש, או לנקות אחרי הארוחה הזאת. רק הכלים המלוכלכים לבדם שווים לפחות עוד סיפור מריר אחד על אשתו לשעבר.’

דלת אחד התאים נפתחה בנקישה שהבהילה אותה. בלונדינית תמירה וחיננית הגיחה מהתא. היא הביטה בג’ס ברחמים גלויים.

‘אלוהים, כן, אני יודעת,’ הסכימה ג’ס באנחה. ‘אני מדברת אל עצמי בשירותים. זה מסביר בדיוק איך נראה הערב שלי.’

שום צחוק. אפילו לא חיוך מנומס, שלא לדבר על ידידותי. במקום זה, האישה זזה הרחק ממנה ככל שיכלה, אל קצה שורת הכיורים הריקים, והתחילה לרחוץ את ידיה.

טוב.

ג’ס חזרה לפשפש בארנקה, אבל לא יכלה שלא לשלוח מבטים אל קצה הדלפק. היא ידעה שזה לא מנומס לנעוץ עיניים, אבל האיפור של האישה האחרת היה מושלם, וכך גם המניקור שלה. איך, בשם אלוהים, נשים מסוימות מצליחות בזה? בשביל ג’ס, לעזוב את הבית כשהרוכסן שלה סגור, נחשב להישג. פעם היא הציגה בפני לקוח את הנתונים של שנה פיסְקלית שלמה כשארבע מִסיכּות הראש הנוצצות של ג’ונו, בצורת פרפרים, עדיין מהודקות אל קדמת הז’קט שלה. הזרה המהממת הזאת כנראה מעולם לא נאלצה להחליף בגדים אחרי שניקתה נצנצים גם מחתולה וגם מילדה בת שבע. כנראה שהיא מעולם לא נאלצה להתנצל על כך שאיחרה. היא בטח לא צריכה בכלל להוריד שערות — היא פשוט חלקה באופן טבעי בכל הגוף.

‘את בסדר?’

ג’ס מצמצה והחזירה את עצמה לקרקע המציאות, כשהיא קולטת שהאישה מדברת אליה. לא הייתה שום דרך להעמיד פנים שהיא לא בהתה ישירות במחשוף של הזרה הזאת.

כשהיא נאבקת בדחף לכסות את הנכסים הלא־ממש־מרשימים שלה־עצמה, ג’ס נופפה אליה נפנוף קטן ונבוך. ‘סליחה. פשוט חשבתי שנוסף לכול, החתולה שלך בטח לא מכוסה בנצנצים.’

‘המה שלי?’

היא הסתובבה בחזרה אל המראה. ג’סיקה מארי דיוויס, קחי את עצמך בידיים. כשהיא מתעלמת מהעובדה שיש לה עדיין קהל, ג’ס תקשרה את סבתא ג’ו לתוך המראה: ‘יש לך המון זמן. צאי לשם, תאכלי קצת גוואקמולי, ולכי הביתה,’ אמרה בקול. ‘שום שעון לא מתקתק כאן.’

‘אני רק אומרת שהשעון מתקתק.’ פיזי החוותה בידה במעורפל לעבר הישבן של ג’ס. ‘התחת הזה לא יישאר חטוב ומורם לנצח, את יודעת.’

‘אולי לא,’ אמרה ג’ס, ‘אבל טינדר זה לא מה שיעזור לי למצוא גבר איכותי שיחזיק אותו מורם.’

פיזי זקפה את סנטרה בהתגוננות. ‘כמה מהזיונים הכי טובים בחיים שלי היו דרך טינדר. תאמיני לי שאת מוותרת מהר מדי. אנחנו חיות בתקופה שבה נשים דורשות את העונג שלהן ולא מתנצלות שהן גומרות ראשונות, שניות, ועוד פעם אחת לדרך. לטראוויס יש אולי אובססיה לאשתו לשעבר, אבל ראיתי את התמונה שלו והוא נראה ממש טוב. אולי הוא היה מרעיד את עולמך במשך שעה או שעתיים אחרי שהייתם גומרים לאכול צ’ורוס, אבל את אף פעם לא תדעי, כי עזבת לפני הקינוח.’

ג’ס עצרה. אולי… ‘לכל הרוחות, פיזי.’

חברתה הטובה ביותר נשענה לאחור, מרוצה. אם פליסיטי צ’ן תחליט להתחיל למכור מוצרי איפור או כלי בית, ג’ס פשוט תיתן לה את הארנק שלה. פיזי הייתה כולה כריזמה, כישופים, ושיפוט גרוע. התכונות הללו הפכו אותה לכותבת מופלאה, אבל גם היו בחלקן הסיבה לכך שלג’ס היה קעקוע על החלק הפנימי של מפרק ידה, עם מילים של שיר בשגיאות כתיב, שבשנת 2014 היה לה, במשך שישה חודשים מדכאים, פוני מזעזע שאפילו־לא־התקרב־לאודרי הפבורן, ושהיא הלכה למסיבת תחפושות בלוס אנג’לס שהתברר שהייתה מסיבת BDSM במרתף־צינוק. התגובה של פיזי כשג’ס אמרה ‘הבאת אותי למסיבת סקס בצינוק?’ הייתה ‘כן, בלוס אנג’לס לכולם יש צינוק!’

פיזי הסיטה קווצת שיער שחורה ומבריקה אל מאחורי אוזנה. ‘אוקיי, בואי נתכנן את הדייט הבא שלך.’

‘לא.’ ג’ס פתחה את הלפטופ שלה ונכנסה לתיבת המייל. אבל גם כשתשומת ליבה ממוקדת במקום אחר, היה קשה להחמיץ את הזעפת הפנים של פיזי. ‘פיז, זה קשה עם ילדה.’

‘זה תמיד התירוץ שלך.’

‘כי תמיד יש לי ילדה.’

‘יש לך גם סבא וסבתא שגרים דלת לידך ושמחים מאוד לשמור עליה כשאת יוצאת לדייט, וחברה־הכי־טובה שחושבת שהילדה שלך יותר קוּלית ממך. כולנו רק רוצים שתהיי מאושרת.’

ג’ס ידעה שזה נכון. זו הייתה הסיבה שהיא בכלל הסכימה לנסות את הטינדר. ‘אוקיי, נניח שאני עושה מה שאת רוצה,’ היא אמרה. ‘ובואי נגיד שאני פוגשת מישהו מדהים. איפה אנחנו יכולים להיות יחד? זה היה אחרת כשג’ונו הייתה בת שנתיים. עכשיו יש לי ילדה בת שבע שהשינה שלה קלה והשמיעה שלה מושלמת, ובפעם האחרונה שהלכתי לבית של גבר היה מלוכלך שם, וזוג תחתונים שלו נדבק לי לגב כשקמתי ללכת לשירותים.’

‘מגעיל.’

‘מסכימה.’

‘ועדיין.’ פיזי שפשפה אצבע מהורהרת מתחת לשפתה התחתונה. ‘הורים יחידנים מצליחים בזה כל הזמן, ג’ס. תראי את חבורת בריידי.’

‘הדוגמה הכי טובה שלך זו קומדיית מצבים מלפני חמישים שנה?’ ככל שפיזי התאמצה יותר לשכנע אותה, כך רצתה ג’ס פחות ופחות לצאת שוב לעולם הדייטים. ‘ב־1969 רק שלושה־עשר אחוז מההורים לא היו נשואים. קרול בריידי הקדימה את זמנה. אני לא.’

‘לאטה וניל!’ צעק דניאל, הבריסטה, מעל להמולת בית הקפה.

פיזי סימנה שהיא לא סיימה להיות קוץ בתחת של ג’ס לפני שקמה על רגליה ועשתה את דרכה אל הדלפק.

ג’ס הייתה מגיעה לבית הקפה ‘טוויגס’ בכל יום מימות החול, מאז שהחלה לעבוד כפרילנסרית. החיים שלה, שבעיקרו של דבר התנהלו ברדיוס של כמה גושי בניינים, היו קלים מאוד לשליטה כפי שהם. מדי בוקר היא לקחה את ג’ונו לבית הספר, שנמצא בדיוק בהמשך הרחוב שבו שכן מתחם הדירות שלהן, בזמן שפיזי תפסה את השולחן הטוב ביותר — מאחור, הרחק מהאור הבוהק של החלון אבל ליד השקע החשמלי שעוד לא היה בלוי מרוב שימוש. ג’ס עיבדה מספרים בזמן שפיזי כתבה רומנים, וכדי לא להיות עלוקות הן הזמינו משהו לפחות כל תשעים דקות, כך שהיה לזה גם יתרון נוסף בצורת תמריץ לעבוד יותר ולרכל פחות.

בכל יום, חוץ מאשר היום. היא כבר ראתה שפיזי לא עומדת לוותר היום.

‘אוקיי.’ חברתה חזרה עם הקפה ועם מאפין אוכמניות ענק, ולקחה לעצמה רגע כדי להתמקם. ‘איפה הייתי?’

ג’ס המשיכה לנעוץ את עיניה באימייל שמולה, מעמידה פנים שהיא קוראת אותו. ‘אני חושבת שעמדת להגיד שאלו החיים שלי, ושאני צריכה לעשות את מה שאני חושבת לנכון.’

‘שתינו יודעות שזה לא משהו שהייתי אומרת.’

‘למה אני חברה שלך?’

‘כי הנצחתי אותך בתור המרשעת בספר תחרה ארגמנית, ואת הפכת לחביבת המעריצים, כך שאני לא יכולה להרוג אותך.’

‘לפעמים אני תוהה אם את עונה על השאלות שלי,’ רטנה ג’ס, ‘או ממשיכה שיחה שמתנהלת בתוך הראש שלך.’

פיזי התחילה לקלף את הנייר מעל המאפין שלה. ‘מה שעמדתי להגיד זה שאת לא יכולה לוותר ולהיכנע בגלל דייט גרוע אחד.’

‘זה לא רק דייט גרוע אחד,’ אמרה ג’ס. ‘זה התהליך המתיש והכל כך זר לי של לנסות להיות מושכת בעיני גברים. אני סטטיסטיקאית עצמאית ומחשיבה את חולצת באפי הישנה שלי בשילוב זוג מכנסי ג’ינס חתוכים בתור התלבושת הכי סקסית שיש לי. הפיג’מה האהובה עליי היא אחת מהגופיות הישנות של סבא שלי וזוג מכנסי יוגה הריוניות.’

‘לא,’ ייבבה פיזי בעוגמה.

‘כן,’ אמרה ג’ס באהדה. ‘ונוסף על כך, ילדתי ילדה בזמן שרוב האנשים בגיל שלנו עדיין שיקרו שהם נהנים מייגרמייסטר. קשה לי לגרום לעצמי להיראות זוהרת בפרופיל היכרויות.’

פיזי צחקה.

‘אני שונאת לבזבז את הזמן שלי עם ג’ונו בשביל איזה גבר שבטח לא אראה יותר.’

פיזי נתנה לדברים לשקוע בתוכה לרגע, עיניה הכהות נעוצות בה באי־אמון. ‘אז, את… סיימת? ג’סיקה, יצאת לשלושה דייטים עם שלושה גברים שווים, אפילו אם הם היו משעממים.’

‘סיימתי עד שג’ונו תהיה יותר גדולה, כן.’

היא הביטה בג’ס בחשד. ‘כמה יותר גדולה?’

‘אני לא יודעת.’ ג’ס הרימה את הקפה שלה, אבל תשומת ליבה הוסחה כאשר הגבר שהן קראו לו ‘אמריקנו’ נכנס לתוך ‘טוויגס’. הוא פסע בצעדים רחבים אל החלק הקדמי של בית הקפה, בדיוק בזמן — 8:24 בבוקר — כולו רגליים ארוכות ושיער כהה ואנרגיות קודרות וזעופות, כשהוא אינו יוצר קשר עין עם איש. ‘אולי כשהיא תהיה באוניברסיטה?’

כשעיניה של ג’ס התנתקו מ’אמריקנו’, היא קלטה את הבעת הזוועה שהלכה והתפשטה על פניה של פיזי. ‘אוניברסיטה? כשהיא תהיה בת שמונה־עשרה?’ היא הנמיכה את קולה כשכל הראשים בבית הקפה פנו לעברן. ‘את רוצה להגיד לי שאם אתיישב לכתוב רומן על חיי האהבה העתידיים שלך, אני אכתוב על גיבורה שבפעם הראשונה מזה שמונה־עשרה שנה מראה בשמחה את הגוף שלה לגבר? לא, חמודה. אפילו הוואגינה השמורה להפליא שלך לא תצליח להחזיק כזה סיפור.’

‘פליסיטי.’

‘זה כמו קבר מצרי עתיק שם. ממש חנוט,’ מלמלה פיזי לתוך הקפה שלה.

בחלק הקדמי של בית הקפה, ‘אמריקנו’ שילם על המשקה שלו ואז זז הצידה, שקוע בהקלדה של משהו בטלפון שלו. ‘מה הסיפור שלו?’ שאלה ג’ס בשקט.

‘את ממש דלוקה על ‘אמריקנו’,’ אמרה פיזי. ‘את קולטת שאת מסתכלת עליו כל פעם שהוא נכנס לכאן?’

‘אולי אני חושבת שההתנהגות שלו מרתקת.’

מבטה של פיזי ירד אל התחת שלו, שכרגע היה מוסתר מאחורי מעיל. ‘אז עכשיו אנחנו קוראות לזה ‘ההתנהגות שלו’?’ היא גחנה וכתבה משהו בפנקס הרעיונות שהחזיקה ליד הלפטופ שלה.

‘הוא נכנס לכאן ומשדר ויברציות שאומרות שאם מישהו ינסה לדבר איתו, הוא יבצע רצח,’ אמרה ג’ס בעוקצנות.

‘אולי הוא מחסל מקצועי.’

גם ג’ס בחנה אותו, מראש ועד כף רגל. ‘יותר כמו פרופסור לאומנות של ימי הביניים, עם עצירות חברתית.’ היא ניסתה להיזכר מתי הוא התחיל לבוא לכאן. אולי לפני שנתיים? כמעט כל יום, אותה שעה בבוקר, אותו משקה, אותה שתיקה זעופה. זו הייתה שכונה יוצאת דופן, ו’טוויגס’ היה הלב שלה. אנשים באו לכאן לבלות, לשתות, לשוחח. ‘אמריקנו’ בלט לא משום שהיה שונה או אקסצנטרי, אלא משום שהיה שקט כמעט לחלוטין בחלל מלא תימהונים רעשנים וחביבים. ‘בגדים נחמדים, אבל מי שבתוכם לגמרי רגזני,’ אמרה ג’ס בקול נמוך.

‘טוב, אולי הוא צריך זיון, קצת כמו מישהי אחרת שאני מכירה.’

‘פיז. עשיתי סקס מאז שילדתי את ג’ונו,’ אמרה ג’ס בזעם. ‘אני רק אומרת שלא נשאר לי הרבה כוח למחויבות, ואני לא מוכנה לסבול דייטים משעממים או פשוט איומים רק בשביל אורגזמות. בשביל זה מייצרים מכשירים שפועלים על בטריות.’

‘אני לא מדברת רק על סקס,’ אמרה פיזי. ‘אני מדברת על לא לשים את עצמך תמיד במקום האחרון.’ פיזי הפסיקה כדי לנופף לדניאל, שניגב במטלית את השולחן הסמוך אליהן. ‘דניאל, שמעת את כל זה?’

הוא הזדקף ושיגר אליה את החיוך שבזכותו פיזי כתבה את הגיבור של שֵד הגורל כשהיא חושבת על דניאל, ועשתה לו בספר את כל המעשים המלוכלכים שהיא לא העיזה לעשות לו בחיים האמיתיים.

ושהיא גם לא תעשה לו אף פעם: דניאל ופיזי יצאו פעם אחת בשנה שעברה, אבל סיימו את העניין במהירות כשנתקלו במקרה זה בזה באירוע משפחתי. של המשפחה שלהם. ‘מתי אנחנו לא שומעים אותך?’ הוא שאל.

‘טוב, אז בבקשה תגיד לג’ס שאני צודקת.’

‘את רוצה שאביע את דעתי אם ג’ס צריכה להיות בטינדר רק כדי להשיג זיון?’ הוא שאל.

‘אוקיי, זהו.’ גנחה ג’ס. ‘ככה מרגישים כשמגיעים לשפל המדרגה.’

‘או בכל אתר היכרויות אחר שמוצא חן בעיניה!’ צעקה פיזי, כשהיא מתעלמת ממנה. ‘האישה הזאת צעירה וסקסית. היא לא צריכה לבזבז את השנים השוות שנשארו לה בג’ינס של אימהות ובסווטשירטים ישנים.’

ג’ס התבוננה כלפי מטה אל התלבושת שלה והתכוננה למחות, אבל המילים גוועו בגרונה.

‘אולי לא,’ אמר דניאל, ‘אבל אם היא מאושרת, זה משנה אם היא מרושלת או לא?’

היא קרנה אל פיזי בתחושת ניצחון. ‘רואה? דניאל הוא סוג־של בצד שלי.’

‘את יודעת,’ אמר לה עכשיו דניאל כשהוא מועך את מטלית הניקוי בידיו, מפגין זחיחות בגלל מידע פנימי שהיה לו, ‘גם ‘אמריקנו’ הוא רומנטיקן.’

‘תן לי לנחש,’ אמרה ג’ס, מחייכת. ‘הוא המנחה בצינוק סקס בסגנון דות’ראקי?’

רק פיז צחקה. דניאל משך בכתפיו באורח לא מחייב. ‘הוא עומד להשיק חברת שידוכים חדשנית.’

שתי הנשים השתתקו. סליחה, מה?

‘שידוכים?’ שאלה ג’ס. ‘אותו ‘אמריקנו’ שהוא לקוח קבוע כאן בבית הקפה ובכל זאת לא מחייך לאף אחד?’ היא הצביעה אל מאחורי גבה, לעבר הדלת שדרכה הוא יצא רק לפני רגע. ‘הבחור הזה? עם המראה המהמם שנהרס בגלל הפילטר המצוברח והאנטי־חברתי שלו?’

‘בדיוק הוא,’ אמר דניאל, מהנהן. ‘אולי את צודקת שהוא צריך למצוא זיון, אבל אני מנחש שהוא מסתדר מצוין בעצמו.’

לפחות הסחת הדעת המסוימת הזאת עם פיזי קרתה ביום שני — בימי שני, סבא אסף את ג’ונו מבית הספר ולקח אותה לספרייה. ג’ס הצליחה להכין הצעה לחברת ג’ננטק, לקבוע פגישה לשבוע הבא עם רשת הוֹל פוּדס, ולעבור על כמה טבלאות במחשב לפני שהיה עליה ללכת הביתה ולהתחיל לארגן את ארוחת הערב.

המכונית שלה, בת עשר שצברה בקושי חמישים אלף קילומטר, הייתה בשימוש לעיתים כה נדירות שג’ס לא זכרה מתי בפעם האחרונה היא מילאה את מיכל הדלק. כל דבר בעולמה, היא חשבה בסיפוק כשצעדה בדרך הביתה, היה בהישג יד. שכונת רמות האוניברסיטה הייתה תערובת מושלמת של דירות ובתים בלתי תואמים, שקיננו בין מסעדות זעירות ועסקים עצמאיים. למען האמת, היתרון היחיד בדייט של אתמול בלילה היה שטראוויס הסכים להיפגש באֶל זאראפֶּה, במרחק של שתי דלתות בערך. הדבר היחיד שיותר גרוע מלנהל את השיחה הכי משעממת בעולם בארוחת הערב, הוא לנסוע לרובע פנסי הגז כדי לעשות זאת.

נותרה עוד שעה עד לשקיעה, והשמיים קיבלו צבע אפור־כחול, מאיימים להוריד גשם שיגרום לכל נהג דרום־קליפורני להתבלבל מרוב תדהמה. על הרחבה שמחוץ למִבשלה האוסטרלית החדשה שבמורד הרחוב, קהל דליל נעשה פרוע וקולני בסגנון האופייני לימי שני. וממש בו זמנית, התור ל’באן טאי’ הפך במהירות לערבוביה של גופות רעבים: שלושה ישבנים היו מחוברים לבני אדם שהתעלמו ברגע זה מהשלט שמבקש מלקוחות לא לשבת על המדרגות הפרטיות בכניסה הסמוכה למסעדה. הדייר של סבא וסבתא, מר ברוקס, התקין מצלמה על פעמון הדלת ביחידת המגורים הקדמית, וכמעט בכל בוקר הוא נתן לג’ס דין וחשבון מפורט על מספר נערי האוניברסיטה שעישנו סיגריות אלקטרוניות על מדרגות החזית שלו, בזמן שחיכו לשולחן.

היא כבר יכלה לראות את הבית. כשהייתה בת ארבע, ג’ונו קראה למתחם הדירות שלהם בשם ‘היכל הארלי’, ואף שהוא כלל לא התקרב לאווירה היומרנית הדרושה כדי להיקרא ‘היכל’, השם נשאר. היכל הארלי היה בצבע ירוק עז, ובלט כמו אזמרגד על רקע הטיח בגווני האדמה של הבניינים הסמוכים. הצד הפונה לרחוב עוטר ברצועה אופקית של אריחים ורודים וסגולים, שיצרו דוגמה של מעויָנים. מתוך אדניות בצבעי ורוד־ניאון נשפכו, במשך רוב השנה, פרחי מנדווילה בגוונים עזים. סבא וסבתא של ג’ס, רונלד וג’ואן דיוויס, קנו את הנכס בשנה שבה סבא פרש מחיל הים. במקרה, זו גם הייתה השנה שבה החבר של ג’ס החליט שהוא לא בנוי להיות אבא ושהוא רוצה לשמור על האופציה להכניס את הפין שלו לתוך נשים אחרות. ג’ס סיימה את הלימודים, ואז ארזה את ג’ונו בת החודשיים ועברה ליחידת הדיור בת שלושת החדרים בקומת הקרקע, שפונה אל בית הקרקע הבודד של סבא וסבתא, בצד האחורי של הבניין. בהתחשב בעובדה שהם גידלו את ג’ס ממש במורד הרחוב, במישן הילס, עד שהיא הלכה ללמוד באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס, המעבר היה בעצם אפסי. ועכשיו, הכפר הקטן והמושלם שלה עזר לה לגדל את ילדתה.

השער הצדדי נפתח בחריקה קלה, ונסגר מאחוריה. ג’ס פסעה בשביל הצר לתוך החצר המפרידה בין הדירה שלה לבית של סבתא ג’ו וסבא. החצר נראתה כמו גן שופע איפשהו בבאלי או באינדונזיה. כמה מזרקות אבן פכפכו בשקט, והתחושה העיקרית הייתה של צבעים עזים: האדום, הכתום והסגול של הבוגנווילאה השתלטו על הקירות ועל הגדרות.

ילדה קטנה עם צמה קלועה בסגנון צרפתי, מייד התנפלה על ג’ס. ‘אימא, לקחתי מהספרייה ספר על נחשים, ידעת שלנחשים אין עפעפיים?’

‘אני —’

‘וגם, הם בולעים את האוכל שלהם כשהוא שלם, והאוזניים שלהם הן רק בתוך הראש. תנחשי איפה אי אפשר למצוא נחשים?’ ג’ונו הביטה אליה כלפי מעלה, עיניה הכחולות לא ממצמצות. ‘תנחשי.’

‘קנדה!’

‘לא! אנטארקטיקה!’

ג’ס נכנסה פנימה ראשונה, כשהיא קוראת מעבר לכתפה, ‘לא יכול להיות!’

‘יכול. ואת זוכרת את הקוברה ההוא בסייח השחור? טוב, אז קוברה זה הסוג היחידי של נחש שבונה קן, והם יכולים לחיות עד גיל עשרים.’

פריט המידע הזה הדהים את ג’ס באמת. ‘רגע, מה? ברצינות?’ היא שמטה את התיק על הכורסה שליד הדלת ועברה למזווה, לדוג אפשרויות לארוחת הערב. ‘זה מטורף.’

‘כן. ברצינות.’

מאחוריה, ג’ונו השתתקה, וההבנה שקעה כמו משקולת בחזה של ג’ס. היא הסתובבה, מוצאת ילדה שעל פניה הבעת־העיניים־הענקיות, שמקדימה תחינה. ‘ג’ונו, מתוקה, לא.’

‘אימא, בבקשה?’

‘לא.’

‘סבא אמר שאולי כרכן תירס. הספר אומר שהם ‘מאוד נוחים’. או אולי פיתון מלכותי?’

‘פיתון?’ ג’ס הניחה על הכיריים סיר עם מים להרתחה. ‘יצאת מדעתך, ילדה?’ היא הצביעה על החתולה, פיג’ן, שישנה בתוך רצועת האור הגווע של סוף היום, שבקעה מהחלון. ‘פיתון יאכל את היצור הזה.’

‘פיתון מלכותי, ואני לא אתן לו.’

‘אם סבא מעודד אותך לקחת נחש,’ אמרה ג’ס, ‘סבא יכול להחזיק אותו אצלו בבית.’

‘סבתא ג’ו כבר אמרה לא.’

‘ברור שזה מה שהיא אמרה.’

ג’ונו רטנה וצנחה על הספה. ג’ס ניגשה לשם והתיישבה, מושכת אותה אליה לחיבוק. היא הייתה בת שבע אבל קטנה. היו לה עדיין ידיים של תינוקת, עם גומות בפרקי האצבעות, וריח של שמפו לתינוקות ושל דפי ספרים. כשג’ונו כרכה את זרועותיה הקטנות סביב צווארה, ג’ס נשמה לתוכה את הילדה הקטנה. לג’ונו היה עכשיו חדר משלה, אבל היא ישנה עם אימהּ עד שהייתה בת ארבע, וג’ס עדיין הייתה מתעוררת לפעמים באמצע הלילה ומרגישה דקירה חדה של געגוע למשקל החמים של התינוקת שלה בזרועותיה. האימא הפרטית של ג’ס נהגה להגיד שהיא צריכה לגמול את ג’ונו מההרגל הזה, אבל עצות על הורוּת הן הדבר האחרון שג’יימי דיוויס אמורה הייתה לחלק. וחוץ מזה, זה לא כאילו שמישהו אחר תפס אי פעם את הצד ההוא של המזרן.

וג’ונו הייתה חבקנית־אומנית, מדליסטית אולימפית בענף ההתכרבלות. היא לחצה את פניה אל צווארה של ג’ס ושאפה פנימה, מתפתלת קרוב יותר אליה. ‘אימא. יצאת לדייט אתמול בערב,’ היא לחשה.

‘אה־הא.’

ג’ונו התרגשה לקראת הדייט, לא רק מפני שאהבה מאוד את הסבא־רבא והסבתא־רבתא שלה וזכתה בתבשילים של סבתא ג’ו כשג’ס הייתה מחוץ לבית, אלא גם מפני שהן צפו לאחרונה בלילה מגניב, ופיזי אמרה לה שזה תיאור די מדויק של יציאה לדייט. במוחה של ג’ונו, ג’ס בהחלט יכולה לצאת בסופו של דבר עם ת’ור.

‘נסעתם לעיר התחתית? הוא הביא לך פרחים?’ היא נשענה לאחור. ‘התנשקתם?’

ג’ס צחקה. ‘לא, לא התנשקנו. אכלנו ארוחת ערב, והלכתי הביתה.’

ג’ונו בחנה אותה בעיניים מצומצמות. היא הייתה די משוכנעת שבדייט אמור לקרות יותר מזה. לפתע זינקה כאילו נזכרה במשהו ורצה אל תרמיל הגב שלה, עם הגלגלים בתחתיתו, שעמד ליד הדלת. ‘הבאתי גם לך ספר.’

‘באמת?’

ג’ונו חזרה אליה וזחלה אל חיקה, כשהיא מושיטה לה את הספר.

עושות חיים בגיל העמידה: המדריך השלם לאישה על דייטינג אחרי גיל 40, 50 ומעבר לכך.

ג’ס פלטה צחוק מופתע. ‘דודה פיז אמרה לך לעשות את זה?’

צחוקה של ג’ונו התגלגל מתוכה, כולו עונג טהור. ‘היא שלחה הודעה לסבא.’

מעל לקצה ראשה של הילדה ראתה ג’ס לרגע את הלוח המחיק שליד המקרר, ועקצוץ התפשט מקצות אצבעותיה אל זרועותיה. המילים מטרות לשנה החדשה היו כתובות שם בכתב ידה הקופצני של ג’ונו.

סבתא וסבא

למצוא מדריח כושר אישי

ללכת קול יום לתייל

ג’ונו

ללמוד לעהוב ברוכולי

לסדר קול בוקר את המיטה שלי

לנסות משהו חדש ביום ראשון!

אימא

לנסות משהו חדש ביום ראשון!

סבתא עומרת תהיי יותר ענוכית!

לעשות יותר דברים שאני פוכדת מהם

בסדר, יקום, חשבה ג’סיקה. הבנתי. אם גברת בריידי יכלה להיות פורצת דרך, אולי הגיע הזמן שגם ג’ס תנסה.