לניקו ולוויל יש משימה חדשה! הם צריכים להגן על… מפלצות? במסע שלהם במעמקי השאול ניקו די אנג׳לו וּויל סולאס גילו […]
"ניקו, תנשום."
ניקו ישב מול דיוניסוס, שמשום מה היה לו ריח של לחמניות קינמון. בן האדס ניסה לא לאבד ריכוז. הוא שאף שאיפה עמוקה, מילא את החזה בכל כך הרבה אוויר קפוא ממצר לונג איילנד, שנדמה שהוא עומד להתפוצץ. ואז נשף לאט ופקח עיניים.
התלתלים של מר ד' התבדרו ברוח. הוא וניקו ישבו על מזרני יוגה בחוף הזיקוקים, והשמש היתה קרובה לשקוע. הקור לא ממש הטריד את ניקו — מעיל הטייסים שלו היה חם מספיק. אבל מר ד' לבש מעיל מרופד בצבע ורוד זרחני, כובע צמר תואם עם פונפון, וכפפות סקי עבות. זה נראה לניקו קצת מוגזם. אלים בכלל מרגישים בקור? אבל הוא ידע שמר ד' קופץ על כל הזדמנות ללבוש את הבגדים הכי צעקניים שאפשר.
לניקו היה לא נוח מסיבה אחרת: המפגשים האלה עם מנהל המחנה היו מביכים. לפני כמעט שלושה חודשים, כשניקו והחבר שלו ויל חזרו מטרטרוס, מר ד' אמר שהיה רוצה לבסס במחנה החצויים "משהו דמוי 'טיפול נפשי' של בני אדם." ניקו תמך ברעיון. הוא ידע שכאשר חצויים חדשים מגיעים למחנה, לעתים קרובות הם צריכים עזרה בהתמודדות עם מציאות חייהם החדשה. הוא זכר טוב מאוד איך זה היה אצלו.
אבל לא ככה הוא דמיין את ה"טיפול" שמר ד' הציע. תרגילי הנשימה נראו לו חסרי תוחלת. מר ד' גם ביקש מניקו לנהל רישום יומי של הדברים שהוא מרגיש, אבל ניקו התקשה להתמיד בזה. לעתים קרובות האל הפציר בניקו "לחיות בהווה", והוא לא ממש הבין מה הוא רוצה ממנו. הוא לא יודע לנסוע בזמן, רק לערוך מסעות צללים.
אבל ניקו השתדל להתייחס לזה ברצינות. הוא התמקד בבגדים של מר ד', שהיו ממקדים את תשומת הלב של כל אחד בהווה. אבל אז הוא שמע קולות רשרוש בקרבת מקום והעיף מבט שמאלה.
בראש דיונת החול הקרובה ביותר, צבא קטן של יצורים כהים וצמריריים הציץ מאחורי העשב הגבוה. הקוקו פופס.
היה אפשר לראות שהקָקוֹדַיימוֹנים משתדלים לשמור על שקט, אך כיוון שהיו התגלמות של המאבקים הפנימיים והטראומות של ניקו, הם לא ממש הצטיינו בהתנהלות חשאית. הם גם שנאו להתרחק ממנו.
מר ד' המשיך לתרגל נשימות. העיניים שלו היו עצומות. אולי הוא לא יבחין בהם…
דיוניסוס כיחכח בגרונו. "ניקו," אמר, "למה הם כאן?"
אופס.
"אתה מעדיף שהם יסתובבו בין הביתנים?" שאל ניקו, "ויגרמו לחניכים החדשים שלנו לראות הבזקים מהעבר שלהם?"
המצח של מר ד' התקמט. "הממ. אולי לא. אני בעצמי עדיין מסתגל לנוכחות של הכאוס פופס האלה שלך."
ניקו סימן לקקודיימונים להתקרב. הם מיהרו להתגלגל במורד הדיונה כמו כתמי דיו שנמלטו ממבחן רורשך, והתקהלו סביב ניקו בצפצופי "יאי! יאי! יאי!"
אם להודות באמת, גם ויל וניקו עדיין הסתגלו לנוכחות שלהם. לפני כחודשיים פחד גרם לוויל התקף חרדה כשנגע לו בקרסול. כעס עבר בחורשה של רוחות טבע, ועורר קרב אגרופים בין שני עצי תות שלווים.
הקוקו פופס הלכו והתרגלו לקיום מחוץ לגוף של ניקו, ועוררו רגשות בכל מי שנתקל בהם. מר ד' חשב שאולי זאת דרכם ליצור קשר עם יצורים חיים אחרים, כשהם העזו להרחיב את טווח השיטוטים שלהם. "אולי ככה הגושים הקטנים מתַקשרים."
הגושים הקטנים? לכמה מהם היו קרניים! רגליים! עיניים זוהרות! איך הוא מעז לקרוא להם גושים!
העניין הוא שעצב באמת נראה כמו גוש, כשהתגלגל במעלה הנעל של ניקו עד הברך. ניקו העביר יד על הגב של עצב ונמלא פליאה מהרכות המפתיעה שלו, כמו כרית עשויה עשן. ואז הכה בו גל הרגש: פרץ של עצבות, כולל זיכרונות מאחותו ביאנקה כשנעלמה, ומאמא שלו כשנבלעה בחשכה.
הוא משך את ידו והתמונות התפוגגו.
מר ד' יצא מתנוחת הלוטוס. "אני רואה שגמרנו להיום. איבדת ריכוז." הוא קם והתחיל לגלגל את מזרן היוגה שלו. "במפגשים הבאים שלנו אני אתעקש על הכלל של בלי־פופס."
"אין בעיה." ניקו קם, וחמישה-שישה קקודיימונים נשפכו מחיקו. "אולי אני אשלח אותם להצטרף לקרקס נודד."
"ראית פעם קרקס נודד, ניקו? היית משתלב שם מצוין."
החצוי גילגל עיניים. "ממש. הם לא היו מצליחים להתמודד איתי."
השניים התחילו לצעוד בחזרה למחנה, והקוקו פופס קיפצו בצפצופים בעקבותיהם.
כשהגיעו לראש דיונה, מר ד' כיחכח בגרונו. "ניקו, אני יודע שהמפגשים האלה מאתגרים עבורך. אתה לא רגיל להישאר דומם."
"אנשים מתלהבים מדי מהרעיון של להישאר דומם."
"הממ. תאר לעצמך איך אני מרגיש כשאני לכוד במקום הזה." האל החווה בידו אל העמק המשתרע מולם.
נשימתו של ניקו תמיד נעצרה למראה מחנה החצויים. אפילו עכשיו, באמצע החורף, השדות היו ירוקים ושופעים. מבני השיש בסגנון היווני — חדר האוכל הפתוח, האמפיתיאטרון, הזירה — הבהיקו בלבן בשקיעה. בקרחת יער בין העצים ניצבו ביתני החניכים, שהיו מסודרים במלבן רחב סביב מדשאה מרכזית, שם בער בעליזות בור האש. אם כבר להיות "לכוד" איפשהו למאה שנים של עבודות שירות באשמת הפרת הפקודות של זאוס, להיות מנהל מחנה החצויים נראה כמו ג'וב לא רע. אבל ניקו ידע שמוטב לא לומר את זה לדיוניסוס.
האל הבריש גרגיר חול ממעיל הסקי המרופד שלו.
"מה שניסיתי לומר," המשיך בדבריו, "זה שאני כן חושב שאתה מתקדם. אני רק רוצה לוודא שההכשרה שלך מספיקה, לפני שנתחיל ללמד את החניכים האחרים איך להתמודד עם לחץ, זיכרונות, פחד. אני מבטיח לך שלכל תרגיל שאני מלמד אותך יש מטרה."
"אני יודע." הכתפיים של ניקו נשמטו. "זה פשוט כל כך… חדש לי. ללמוד לנשום, להישאר דומם, כל זה. לא היו לנו שום עימות או מסע חיפושים כבר חודשים."
"ואני בטוח שאתה מרגיש חסר מנוח, ניקו. אבל אחרי מה שוויל ואתה עברתם בסתיו האחרון, מגיע לך לנוח." מר ד' שתק רגע ואז הוסיף, "זה בסדר להאט קצת את הקצב."
ניקו לא היה בטוח לגבי זה. בפעם האחרונה שהוא "האט את הקצב", הוא נתקע במלון וקזינו "לוטוס" ופיספס את רוב המאה העשרים.
הוא ומר ד' צעדו ממערב לאגם סירות הקאנו וחלפו על פני הביתנים. לאחר זמן קצר הם שמעו חץ ננעץ בחבטה בחבילת קש. ויל סולאס עמד עם דפנה, אחת הדריאדות של המחנה, והשקיף לאורך המטווח על החץ שירה.
הם היו צמד משונה, בן אפולו והנימפה. דפנה היתה קטנטונת ושברירית ברגליה היחפות, שמלתה הירוקה הדקיקה ושערה הארוך שצבעו ענבר. היא נראתה כאילו רוח חזקה מדי עלולה לשאת אותה משם, אבל התנהלה בביטחון עצמי. היא בבירור המורה כאן.
ויל היה גבוה ממנה ונראה כמו גולש גלים. היום הוא היה לבוש במכנסי ג'ינס משופשפים ובקפוצ'ון כחול שעמד בניגוד יפה לרעמת השיער הבלונדיני הפרוע שלו. על מותנו הימני נשענה קשת והוא הסתכל בזעף על חבילת הקש, בבירור לא מרוצה מהפגיעה שלו.
למראה שניהם יחד, ניקו הרגיש צביטת קנאה לא הגיונית. היי, זה החבר החתיך שלי. תתרחקי ממנו! אבל אז ויל הבחין בו מתקרב וחייך אליו חיוך ענקי, וכל הספקות של ניקו התפוגגו לשמחה טהורה.
"ניקו!" קרא ויל.
אלים אדירים, חשב ניקו. הוא עדיין התקשה להאמין שיש בעולם הזה מישהו שתמיד נראה מאושר לראותו. איך המזל שיחק לו ככה?
"הפעם אני אפגע במטרה," אמר לו ויל. "תסתכל!"
הוא מתח חץ נוסף בקשת.
"בדיוק ככה," אמרה דפנה מעבר לכתפו. "תדמיין איפה אתה רוצה שהחץ יפגע."
ויל שיחרר את החץ. הוא חצה את חלל האוויר ופגע בטבעת החיצונית של המטרה.
"שם דמיינתי אותו פוגע," מיהר ויל לומר. "זה היה לגמרי בכוונה."
"זה שיפור בהשוואה לשבוע שעבר." ניקו נישק את החבר שלו על הלחי. "כשבכלל לא פגעת."
ויל הסמיק. "אני יודע. אני לא מאמין שלוקח לי כל כך הרבה זמן להשתפר בזה. אני מקווה שזה לא מביך את אבא שלי."
"אני בטוחה שהוא תומך בך מרחוק," אמרה דפנה. "בקרוב תפגע בול באמצע! או… אם לא בקרוב, אז בסופו של דבר."
ויל נאנח. "זה לא היה מעודד במיוחד, דפנה."
"תצטרף אלינו לארוחת ערב, בן אפולו," רעם הקול של מר ד'. "הנוכחות שלך תעזור לחניכים החדשים להסתגל."
"חדשים?" ויל הושיט את הקשת שלו לדפנה. "אתה מתכוון, אלה משבוע שעבר?"
"למרבה הצער, לא," אמר דיוניסוס. "לדברי כירון, שלושה חצויים נוספים הגיעו ממש אחר הצהריים הזה."
"עוד שלושה?" שאל ניקו. "כבר? ואפילו עוד לא התחיל הקיץ."
"זו אשמתו של פרסי ג'קסון." מר ד' הרים ידיים באוויר. "אלמלא הנאום הדרמטי הקטן שלו באולימפוס, על כך שהאלים הזוטרים ראויים לכבוד ולביתנים משלהם, אני לא הייתי צריך להתמודד עם שיטפון צאצאי האלים הזה! כולכם הייתם מתבגרים ועוזבים, ואני הייתי יכול להפוך את מחנה החצויים למחנה רק־אני."
ויל חייך חיוך רחב. "אתה מת עלינו, ומתגעגע אלינו כשאנחנו לא פה."
"לא אליך, סולאס," מיהר מר ד' לענות. "אף פעם לא אליך. אפילו לא פעם אחת. מעולם לא."
ויל לחץ לו על קצה האף. "אתה כל כך חמוד כשאתה מעמיד פנים שאתה שונא אותנו."
ניקו בלע רוק במתח וחיכה שמר ד' יהפוך לעמוד אש זועם וישרוף את כולם, אבל דיוניסוס רק רטן. איכשהו, ויל היה מסוגל ללחוץ על קצה האף של אל אולימפי חשוב ולצאת מזה בחיים.
בזמן ההליכה הקצרה אל חדר האוכל הפתוח, מר ד' המשיך להתלונן על החצויים האחרונים שהגיעו. בחודשים האחרונים הגיעו ילדים חדשים למחנה החצויים כמעט בכל שבוע. כירון היה עסוק מעל הראש. כיוון שוויל וניקו היו החצויים הכי ותיקים במחנה, הם לקחו על עצמם חלק ממשימות קבלת הפנים. ויל הציע שהם יחברו שיר וריקוד מיוחדים לקבל את פניהם של החדשים. ניקו הציע שוויל יסתום.
למען האמת, ניקו שמח לעזור, אבל היה משהו טורד מנוחה במספר ההולך וגדל של חניכים חדשים. הוא הרגיש שמדובר בחלק מדפוס כלשהו, כאילו משהו השתנה באקלים הקסם של העולם, והנדידה הגדולה הזאת מבשרת אסון קרב ובא. הוא קיווה שהוא טועה…
הקהל הרגיל היה מפוזר בין תריסר שולחנות פיקניק בחדר האוכל הפתוח. במקור, הכלל היה שכל ביתן יושב לחוד, אבל בקיץ שעבר ניקו ייסד תנועת מחאה לא אלימה (או במילים אחרות, הוא רצה לשבת עם ויל). הרעיון תפס בלי הרבה התנגדות מצד כירון או מר ד', ועכשיו החניכים ישבו איפה שרצו. הם סיפרו בדיחות וזרקו זה על זה חתיכות לחם. אחרים העלו מנחה להורה האלוהי שלהם בבור האש. מר ד' ניגש בעצלתיים להצטרף אל כירון ליד השולחן הראשי, היכן שסאטיר לחוץ־למראה חיכה עם צלחת ענבים צוננים מקולפים עבור אל היין.
ניקו הבחין בשלושת החניכים החדשים מצטופפים יחד מול שולחן צדדי. הוא הרגיש צביטת אהדה כלפיהם ותהה אם הוא נראה כל כך לחוץ כשרק הגיע למחנה.
הוא הסתכל למטה וגילה קוקו פופ דמוי קיפוד ים עם עין אחת — בדידות — נתלה על אחד השרוכים שלו בקוצים הקטנים שלו. בדידות היה הקקודיימון הקטן ביותר, וגם אם ניקו לא הודה בזה בקול רם, הוא ככל הנראה היה החביב עליו ביותר. אולי כי ניקו הכיר את ההרגשה הזאת טוב מאוד.
ניקו התכופף והיצור מיהר במעלה הזרוע שלו. הוא התמקם בבסיס העורף של ניקו ושילח בגופו מעין תחושת כמיהה חלולה, אבל זה לא הפריע לניקו. זה היה כמו ביקור של חבר ותיק.
כשוויל וניקו התקרבו לחניכים החדשים, הם מיהרו לקום כאילו מישהו פקד עליהם לעמוד דום. הם נראו בערך בני אחת־עשרה או שתים־עשרה. אחד היה ילד קטן וחיוור שטבע בתוך מעיל מרופד ומכנסי ג'ינס שהיו גדולים עליו לפחות בשלוש מידות. השנייה היתה ילדה שזופה עם שיער מתולתל וצירוף שמלה־ז'קט־נעליים פנקיסטי שניקו העריך. השלישי היה ילד גבוה יותר עם עיניים חומות חמות, עור חום כהה ושיער שחור קצוץ. נראה שהוא המנהיג, או לפחות האמיץ מבין השלושה. הוא צעד קדימה והושיט יד ללחיצה.
"היי, אני אוֹלוּדָרֶה!" הוא אמר, בקול רם מספיק להישמע ברדיוס של שלושה שולחנות. "אוֹלוּ בקיצור. אתה מר די אנג'לו? כירון אמר שאנחנו אמורים לדבר איתך."
בתגובה למילים "מר די אנג'לו", כמה מהחניכים הוותיקים העיפו בהם מבט וגיחכו.
"ניקו." הוא לחץ את היד של אוֹלוּ, גם אם המחווה היתה רשמית מדי עבורו.
"נעים מאוד לפגוש אותך."
"אתם יכולים להירגע, אנשים," אמר ויל, והחיוך שלו קרן חמימות כזאת שאפילו ניקו הרגיש בה. "אנחנו מאוד לא רשמיים פה."
אוֹלוּ זע מרגל אל רגל. "אוקיי, כן. אז… האמא האלוהית שלי היא הסטיה!"
הוא אמר את זה בקול כל כך רם שהילדה הפנקיסטית התכווצה. "אולו, בבקשה," היא אמרה ומשכה בתלתלים שלה. "יותר בשקט."
"סליחה!" צעק אולו. "סליחה, סליחה. אני קולני כשאני לחוץ."
ניקו חייך אליו. "אני מבין אותך. גם אני הייתי פעם חדש פה. אז מה… רגע, אמרת הסטיה?" הוא הסתכל אל ויל. "אפילו לא ידעתי שיש להסטיה ילדים. היו לנו אי־פעם בן או בת הסטיה?"
ויל מיצמץ. "אני… וואו. אני חושב שלא."
הכתפיים של אולודרה נשמטו. "זה אומר שאין לי לאן ללכת?"
"בדיוק להפך," אמר ויל. "כל חצוי מתקבל בברכה במחנה החצויים. ומי החברים שלך?"
הילדה אמרה ששמה אָנַנְיָה. היא היתה הבת של אלה יוונית זוטרה בשם אַסְטְריָה.
"בכלל לא הכרתי אותה," אמרה אנניה. "ואז, בשבוע שעבר, פתאום היא מתחילה להופיע לי בחלומות, כאילו, אני אימך האלוהית! לכי אל מחנה החצויים!" היא משכה בכתפיה. "כירון אמר שהיא אלת הצדק והתמימות? אני מניחה שזה מגניב."
"האמת שלא שמעתי עליה," הודה ניקו. "אבל יש המון אלים שאני לא מכיר."
"לפחות היא הכירה בך!" אמר ויל. "פעם היינו נאלצים לחכות לזה חודשים ואפילו שנים, ויש ילדים שההורה האלוהי שלהם מעולם לא התגלה." הוא פנה אל הילד החיוור בבגדים הגדולים. "ומה איתך?"
"אני נואה." הוא ניגב את האף הנוזל שלו בשרוול. העיניים שלו היו אדומות, כאילו בכה או סובל מאלרגיה קשה. "גם לי יש הורה אלוהי לא ממש מוכר. אתם יודעים מי זה הרמס?"
ויל צחק. "שמעתי עליו."
"אחי." אנניה הסתובבה אל נואה. "לא למדת מיתולוגיה יוונית בבית הספר?"
נואה ניענע בראשו. "פיספסתי הרבה ימי לימודים."
"הוא האל עם הכנפיים הקטנות האלה על הרגליים," היא אמרה בענייניות.
ניקו התאפק לא לצחוק. האל הלא ממש מוכר עם הכנפיים הקטנות האלה. "אני מקווה שהוא שומע אותך באולימפוס."
"מה זה האולימפוס?" שאל נואה.
"אוהו, יש לנו הרבה דברים ללמד אותך," אמר ויל. "אבל קודם כול, כבר אכלתם? בואו נלך לקחת משהו!"
כולם העמיסו על הצלחות שלהם לחם טרי, גבינות ופירות, והדריאדות הביאו גביעים קרים כקרח של משקאות שהיו כל מה שרצו שיהיו (לא כולל אלכוהול, כמובן). ברגע שכולם חזרו לשבת, אולודרה התחיל לשאול מיליון שאלות. היה ברור לניקו שהילדים קיבלו הסבר קצר בלבד לגבי היותם חצויים. לא היה להם מושג מה המטרה של מחנה החצויים, מלבד הערה של מר ד' שדיבר על "משטר אימונים קשוח ומייסר".
"לא… לא הייתי מתאר את זה ככה," אמר ויל. "אבל כן עוברים כאן אימונים. אתם תלמדו איך להילחם, איך להגן על עצמכם, איך להגן על אחרים."
"להגן על אחרים?" שאל אולודרה. "ממה?"
"אחד הילדים אמר לי שנצטרך להילחם במפלצות." נואה התכווץ עוד יותר בתוך המעיל המרופד שלו. "באמת יש מפלצות במציאות?"
"בטח," אמרה אנניה. "אם האלים אמיתיים, למה שמפלצות לא יהיו?"
"אבל האלים באמת אמיתיים?" ענה נואה בקוצר רוח. "אני בחיים לא פגשתי את הרמס הזה. מאיפה לי לדעת שהוא לא מומצא?"
"אני ממש מקווה שהרמס שומע את כל זה," מילמל ניקו.
המצח של נואה התקמט. "מצטער. פשוט… אני מבולבל. אמא שלי אמרה שאני חייב להיות כאן, אבל אני עדיין לא מבין למה."
"זה בסדר." ויל הושיט יד מעבר לשולחן והניח אותה על היד של נואה. "אנחנו נעזור לכם."
"טוב, אני לפחות נלהב," אמר אולודרה. "אלים ומפלצות? איפה חותמים?!"
"לא יזיק לי ללמוד להילחם יותר טוב," אמרה אנניה. "למרות שכבר יש לי ניסיון בזה."
נואה משך את היד לאחור והיא נבלעה בתוך השרוול שלו. "איך אתם מאמינים כל כך מהר לכל הקטע העל־טבעי הזה?" הוא הצביע על דריאדה שחילקה משקאות לחניכים האחרים. "כאילו, היא אמורה להיות רוח עץ? איך אנחנו יודעים שזאת לא תחפושת או משהו?"
"אתה באמת לא מאמין?" שאל אולו.
"למה שאני אאמין?" הקול של נואה הפך צפצפני מרוב לחץ. הוא נראה כמו צב שנסוג אל תוך שריון הפוליאסטר המרופד שלו. "בחיים שלי לא ראיתי משהו על־טבעי!"
בדיוק באותו רגע, כדור של אור נדלק מעל השולחן שלהם במערבולת ססגונית של כל צבעי הקשת. החדשים פלטו צווחות. נואה כמעט נפל מהספסל. אפילו חניכים ותיקים יותר הסתובבו ובהו בתדהמה, כי זה לא משהו שקרה בדרך כלל בארוחת הערב.
ניקו ידע בדיוק מה זה: שיחה באיריס־נט. אבל הוא מעולם לא ראה שער איריס־נט כל כך גדול ובוהק.
קול דיבר מתוך השער הזוהר: "ניקו! אתה שם?"
הלב שלו זינק בקרבו. "הייזל? זאת את?"
התמונה הבליחה והתמקדה: אחותו למחצה הייזל לֵבַסְק, שנראתה מלכותית בגלימות הסגולות שלה והשריון בסגנון הרומאי, והשיער הכהה שלה קלוע ושזור עלי דפנה זהובים. ניקו היה מאושר לראותה, אבל מההבעה הקודרת שלה היה ברור שזאת לא שיחת חולין.
"ברור שזאת אני," היא אמרה. "ואני בצרות. אני צריכה את עזרתך."
אין עדיין תגובות