החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

משמר העמק לא תיפול!

מאת:
הוצאה: | 2013 | 336 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

משמר העמק לא היתה אמורה לשרוד. מגיניה לא היו אנשי מלחמה, משנתם הפוליטית הכתיבה דו־קיום, הם האירו פנים לשכניהם, חרשו את אדמותיהם בסמוך אליהם, סעדו אותם במרפאתם. משמר העמק היתה נקודה מוקפת בכפרים ערביים, והמתקפה עליה החלה עוד בטרם סיימו אנשיה לחרוץ באדמתם שוחות מגן.

זו היתה שיאה של מלחמת האזרחים שהתחוללה בארץ ישראל בין דצמבר 1947 למאי 1948 — יום פלישת מדינות ערב. 11 ימים ארך הקרב על משמר העמק שלימים נודע כנקודת מפנה במלחמת העצמאות. ריכוז הכוחות בעמק היה חסר תקדים בהיקפו. את עניינה של האוכלוסייה הפלסטינית תבעו כוחותיו המזוינים של "צבא ההצלה" בראשותו של פאוזי אל־קאוקג'י. היישוב היהודי שילח לקרב את הגדוד הראשון של הפלמ"ח ואת יחידות החי"ש של "ההגנה". אלו היו 11 ימים של קרבות מרים, רוויי דם ואש ועשן, 11 ימים מטלטלים שבין כליה לניצחון.

עמירם אזוב, היסטוריון צבאי וחבר קיבוץ משמר העמק, תִחקֵר את ימי הקרב ושִחזר אותם, יום־יום ושעה־שעה, מנקודת מבטם של המעורבים בו: מגיני הקיבוץ והלוחמים שחשו לעזרתם; הפלסטינים, כוחות "צבא ההצלה" והבריטים שעמדו מנגד ועקבו בעניין אחר המתרחש.

משמר העמק לא תיפול! הוא ספר מעורר השתאות על קרב גבורה והקרבה שבסופו תקומה לאחד, חורבן ופליטות לאחר.

מקט: 15100418
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה

נולדתי ארבע שנים לאחר המאורעות המתוארים בספר, ואולם כבן קיבוץ משמר העמק, כבר מינקות לא יכולתי להימלט מהשם קאוקג'י, או מסיפור המערכה באפריל 1948. דמויותיהם של חבר הקיבוץ הנחוש עמנואל לין, המורה לאנשיו להסתער נוכח פני אויב נעלם, או של משה אזוב, המרים משקפת מעמדתו, כפי שהונצחו בסרט הקרב של יואל לוטן, חרותות וצרובות בתודעה של כל עולל. רק לאחר שנים ארוכות נודע לי שלצד תמונות אותנטיות, רבות מהתמונות שוחזרו ובוימו. זה לא שינה דבר. הקרב הזה היה ועודנו החוויה המעצבת של ילדותנו. כל ילד בקיבוץ ידע לדקלם כי במשמר העמק הופעלו לראשונה תותחיו של קאוקג'י, וכי האיש וצבאו סולקו מפה בבושת פנים בתום מערכה של 10 ימים עקובים מדם ומחורבן.

מדי שנה זה 65 שנה, ביום הזיכרון, עולה כל הקיבוץ, על זקניו, חבריו וטפו, אל האנדרטה שבראש "הר הגעש" הנשקף אל הקיבוץ ועורך טקס מרשים ומרגש לזכר נופליו. שיאו של הטקס בהקראת שמות הנופלים בקרב על משמר העמק ובקרבות רבים אחרים. כך עשרות בשנים. השמות החקוקים בסלע חקוקים גם בנשמתו של כל בן קיבוץ. מדי שנה, ב־4 באפריל, יום פרוץ הקרבות, מוצבת בירכתי חדר האוכל הציבורי פינה קטנה ובה קטעי עיתונות ותצלומים שמטרתה להזכיר את נשכחות הקרב. לצעירים ולילדים של 1948 לא צריך לספר מאומה. אלא שהזיכרון והסיפור מתערבבים זה בזה במרוצת השנים: הולכים ומתמעטים בינינו אלה שנטלו חלק קרבי באירועים. אחרים היו ילדים שחוויותיהם אחרות. מדי זמן מעלים זיכרונות, ואז מתברר שכל אחד זוכר קצת אחרת. וכל איש כמובן דבק בסיפורו שלו, שהרי הוא זוכר היטב, והשני, אולי, קצת פחות.

אבל מי באמת גירש את קאוקג'י וצבאו מגבעות משמר העמק?

מייסדי הקיבוץ היו משוכנעים כבר בשנת 1948 שהם עושים היסטוריה. אותם חלוצים, אנשי השומר הצעיר שעלו מפולין, היו ספוגי תודעה היסטורית של מעש ואידיאולוגיה. הם צלחו שתי מלחמות עולם, ספגו את הלם השואה וידעו: כל רגב שהם חורשים הוא צעד גדול לעבר הציונות המתגשמת בארץ ישראל. בכל בוקר היו קמים, עייפים מריקודי ההורה של אמש, אל מציאות קשה. רק להט החזון שימן את גלגלי העיקשות שהביאה אותם להמשיך ולחפור באדמה הקשה. הכול היה טבוע בחותם של ראשוניות. הם נשאו עיניים מצועפות באידיאולוגיה סוציאליסטית גם אל שכניהם הערבים, שסבבו אותם מכל עבר. גם בעניין זה היה עליהם לגשר בין חזון לבין שִברו.

ההתקפה הזדונית של קאוקג'י וצבאו על הקיבוץ השלֵו ורודף השלום, כך לתפיסתם של חבריו, שברה באחת את גשר הדו־הקיום האזורי ושינתה את מפתו הדמוגרפית והיישובית לעד. שמות הכפרים הערביים הפכו לציוני מקום בלבד. תל אבו־שושא הוא היום אתר טיולים, שעץ אלון מרהיב מציין את הדרך אליו, וכפרי רוביה מיושבים בחלקם בבתי הקיבוץ ובחלקם בלולים. גם על חורבות הכפר מנסי קם יישוב. מעטים הם השרידים הנותרים, והיה מי שדאג לכך.

כבר בעיצומם של הקרבות באפריל 1948 החלו אנשי הקיבוץ לתעד את גרסתם להיסטוריה. היה מי שהפיץ עיתון יומי, מעין יומן מערכה. עם תום הקרבות עברו המתעדים בין הלוחמים ושמעו את דברם. הם גם אספו עדויות של אנשי המשק והשירותים והאזינו לשיח הילדים ומחנכיהם. כך נולד הספר "משמר העמק במערכה", שראה אור בשנת 1950, ספר שמדגיש את החוויה האנושית הרגשית המטלטלת שעברו אנשי הקיבוץ, קובה דורון ואמה תלמי. ספר נוגע ללב שמעביר היטב את מסריו, אך עושה פחות חסד עם ההיסטוריון המבקש להכניס סדר באירועים. ועוד פחות חסד הוא עושה עם אנשי הפלמ"ח ו"ההגנה" שלחמו ב"צבא ההצלה" של קאוקג'י בשטח הפתוח ובגבעות העוטפות את הקיבוץ. מקומם לא נפקד, אך הם מוטמעים עמוק בין דפיו. בתושבי הכפרים ובאויב איש לא התעניין. הם נמחקו, תרתי משמע.

קרב משמר העמק לא היה ציון דרך רק עבור הקיבוץ. גם בתולדות מלחמת העצמאות נודע לו מקום חשוב. הוא היה מעין מיקרוקוסמוס של מלחמת האזרחים שהתחוללה בארץ ישראל בין דצמבר 1947 לבין מאי 1948 — יום פלישת מדינות ערב. זירת ההתגוששות סביב הקיבוץ שאבה אל תוכה את "צבא ההצלה" של קאוקג'י בהרכב חד־פעמי של חטיבה שלחמה בפיקודו של מפקדהּ העליון, את הגדוד הראשון של הפלמ"ח, שפעל לראשונה במסגרת גדודית בשטח פתוח מול אויב סדיר למחצה, וכן יחידות חי"ש "הגנה" נוספות. ריכוז הכוחות שהוזעקו למרחב היה חסר תקדים בצפון הארץ. הוא הופעל בהנחיה מטכ"לית לצד מבצע ראשוני אחר – מבצע "נחשון" בחזית ירושלים. המערכה הזאת שימשה גם עדות חשובה למגבלות כוחו של הריבון הבריטי, שמעורבותו הלכה ודעכה לקראת פינויו מהארץ. הבריטים נקלעו לעין הסערה בעל כורחם ובלב ולב, אולם תפקידם חשוב.

לא פחות חשוב: המערכה סביב משמר העמק ממצה בתוכה את המושג "מלחמת אזרחים", כשמצדה האחד עומד יישוב יהודי מול לחץ צבאי חסר תקדים, ומצדה האחר מתמוטט המרחב הכפרי הערבי שמסביבו, ותושביו הופכים לקורבנות של מהלכים שהם שותפים להם רק בחלקם. בקלחת האינטרסים ומאבקי הכוח הפוליטיים בארץ ישראל בחשו ידיים לאין־ספור. לעתים מזומנות היו הקורבנות אותם אלה שמעוף הכדורים משני הצדדים היה אמור לעבור מעל לראשיהם. עם זאת, איש לא היה פסיבי לחלוטין במאבק שהתפתח בין האוכלוסיות היריבות על פיסות הקרקע הקטנות ששתיהן אחזו בהן. העימות החזיתי בין הגורם האנושי היהודי לגורם האנושי הערבי הוא אחד הנרטיבים החשובים של המלחמה הארוכה הזאת. איש לא לימד את אנשי הקיבוץ כיצד מתמודדים עם כוח הרס שאיים להשמיד אוכלוסייה רבת־גילים ומגוונת, ושחלקה הגדול לא היה כוח לוחם כלל. גם האימונים הנמרצים, החפירות שנחפרו והעמדות שנבנו לא הכינו את החברים להשפעתו המשתקת של חומר נפץ מרסק שניחת בחצרם. התשובות לעמידתם האיתנה מצויות בספרים שעדיין לא נכתבו. אפשר שהיתה זו אמונה בצדקת הדרך.

המערכה באפריל 1948, שנמשכה 10 ימים, היתה חלק ממפנה במלחמה. לאחר חודש מרס האָיום היא הביאה לידי ביטוי את השינוי התפיסתי, שגרס נטילת יוזמה בשדה הקרב ואחיזה בשדה לאחר תום הקרב. זוהי מערכה המסמנת שינויים בממדי הלחימה, החל בלחימה בשטח פתוח, דרך הכרעה מחוץ לגדרות וכלה במעבר למסגרות לחימה גדודיות.

במרוצת השנים זכה הקרב למחקרים מעטים. יצחק שדה, שראה בקרב ציון דרך חשוב, הקדיש לו כמה מאמרים תורתיים וכתבות עיתונאיות כבר משנת 1948 ואילך. החשוב שבהם נכתב בשנת 1950 ופורסם ב"מערכות", ובו ניסה שדה לתת אפיון דוקטרינרי לקרב. החוקר הצבאי אלחנן אורן פרסם בשנות ה־70 וה־80 שני מאמרים חלוציים על היבטיו הצבאיים של הקרב. הזוג עופר הקדישו לו פרק נכבד בספרם על הגדוד הראשון. על "צבא ההצלה" נכתב מחקר ראשוני של ענף ההיסטוריה של צה"ל כבר בשנות ה־50. בספריית "יד טבנקין" נמצא מחקר לא גמור של אריה עמית, ובספריית בר אילן ישנו מחקר אקדמי אחד. לצערי, בגלל מגבלות שפה לא זמינים עבורי המחקרים והזיכרונות שנכתבו בערבית על אודות קאוקג'י ו"צבא ההצלה". חלק מזיכרונותיו של קאוקג'י עצמו תורגמו בשנות ה־70 לאנגלית. יסוד ההפלגה והאפולוגטיקה, שמשמשים בהם בערבוביה, מערערים אמנם את אמינותם, אך יש בהם גם מוץ וגם תבן.

מיעוט המחקרים הוביל אותי להסתמך בעיקר על מאגרי המסמכים בארכיונים השונים. בארכיון משמר העמק טמונות עדויותיהם של חברי הקיבוץ, אשר להם היה הקרב חוויה מעצבת. בארכיונים של "ההגנה", של צה"ל ושל "יד טבנקין" מצאתי דוחות של הכוחות הלוחמים ומברקים מהחזית. בארכיון "בית אלון" בגינוסר ישנו מאגר עצום של ראיונות עם מפקדי הפלמ"ח ועם לוחמיו, רובם משנות ה־80. במקומות מסוימים הסתמכתי על זיכרונם של אנשים שהשתתפו בקרבות. קשה איתם, אי אפשר בלעדיהם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “משמר העמק לא תיפול!”