מסדר בוקר

מסדר בוקר הוא ספר מסע החושף את עולמם המורכב והמאתגר של השוחרים בפנימייה הצבאית התורנית לפיקוד אור עציון. דרך עיניהם של שלושה חניכים אנחנו נחשפים לחוויותיהם, החל מההחלטה על הלימודים בפנימייה, דרך המסדרים והאימונים המפרכים ועד לספקות, למצוקות, לחלומות ולשאיפות.
בין רגעי משבר לניצחונות קטנים, בין טקסים מרגשים לשיחות בין חברים בערב, נפרשת עלילה מרתקת על בני הנוער מהציבור הדתי-לאומי, שבחרו בדרך יוצאת דופן.
מעל לכל, זהו סיפור על חברות, על נחישות, על אומץ ועל מנהיגות.
"הפנימייה הצבאית היא יהלום. צריך ללטש אותו כל הזמן. אם מפסיקים ללטש אותו, הוא מתכסה בחזרה בלכלוך ולא רואים את הברק שלו, אבל אם מלטשים אותו, רואים את היופי והייחודיות שבמקום הזה" (רס"ן שגב, סגן מפקד הפנימייה)

מקט: 4-800-593012

מסדר בוקר הוא ספר מסע החושף את עולמם המורכב והמאתגר של השוחרים בפנימייה הצבאית התורנית לפיקוד אור עציון. דרך עיניהם […]

---

– פרק 1 –
עמית

עמית פתח את דלת ביתו, זרק את התיק על הספה והתיישב ליד השולחן במטבח. ריח של גבינה מותכת ובצק פריך מילא את חלל החדר. "פיצה?" הוא חייך. "אמא, איך את תמיד יודעת בדיוק מה אני אוהב?"

אמו צחקה. "אחרי יום לימודים עמוס כמו שלך, מגיע לך."

עמית היה תלמיד חרוץ מאוד, מאלה שלא מסתפקים רק במה שמלמדים בכיתה. בכיתה ח' בבית הספר עופרים בעפולה, רוב הילדים העדיפו לסיים את המטלות כמה שיותר מהר ולרוץ לשחק בכדורגל או במשחקי וידיאו. אבל עמית? הוא רצה לדעת כל דבר. אם המורה למדעים דיברה על חוקי ניוטון, הוא חיפש בערב סרטונים ביוטיוב כדי להבין איך זה עובד בחיים האמיתיים. אם למדו על מלחמת העולם השנייה, הוא קרא ספרים על גנרלים מפורסמים.

הוא לקח ביס מהפיצה בעודו מגלגל בראש את שיעור ההיסטוריה האחרון — הם למדו עכשיו על המהפכה הצרפתית. ריתק אותו איך המון זועם הצליח לשנות סדרי עולם. הטלפון שלו צפצף עם הודעה וקטע את מחשבותיו. "עמית, יש לך כוח לעזור לי בהיסטוריה? אני לא מבין כלום על המהפכה הצרפתית", ביקש אחד מחבריו לכיתה.

עמית חייך לעצמו. "בטח! אני כבר מתקשר", השיב.

הם קבעו להיפגש וללמוד יחד, ועמית הסביר לחברו את החומר כאילו היה מדובר בעלילה של סרט כדי לעזור לו להתחבר לעובדות היבשות. "תדמיין שאתה איכר בצרפת של המאה ה-18," אמר. "כל יום אתה עובד קשה, אין לך כסף לקנות אפילו לחם, ואז אתה רואה את המלך לואי ה-16 ואשתו מארי אנטואנט חיים בארמון ורסאי עם אלפי משרתים ואוכלים עוגות יקרות. איך היית מרגיש?"

"וואי, הייתי מתעצבן בטירוף!" צחק החבר.

"בדיוק," המשיך עמית בהתלהבות. "ככה התחילה המהפכה. העם פשוט התפוצץ מזעם."

כשהם סיימו ללמוד, אמר החבר, "תודה, עמית. אתה מסביר את זה הכי טוב שיש."

עמית חייך. הוא אהב ללמוד, ואפילו יותר אהב לגרום לאחרים לאהוב ללמוד.

לפני שהלך לישון, הוא פתח את הלפטופ וחיפש בגוגל מאמרים על הפיזיקאי היהודי רוברט אופנהיימר, שקרא עליו ממש עכשיו בספר ששאל מהספרייה. הוא ידע שהוא צריך לקום מחר מוקדם לבית הספר, אבל איך אפשר להפסיק לחקור כשיש כל כך הרבה מה לגלות?
***

עמית ישב בספסל האחורי של בית הכנסת, ובידו עלון הפרסום המקופל שנשלף מתוך ערימה בכניסה. התפילה הסתיימה, האנשים החלו להתפזר, אבל הוא עדיין ישב וקרא שוב ושוב את השורות הקצרות:

"הפנימייה הצבאית התורנית לפיקוד אור עציון. הכשרת דור המפקדים של צה"ל מתוך תורה, מנהיגות וציונות. בואו ליום הפתוח".

משהו בו ננעל על המילים. פיקוד. תורה. ציונות. הוא שמע בעבר על הפנימייה, אבל לא הקדיש לה מחשבה אמיתית. עכשיו, כשקרא את העלון, התחיל להרהר בה ברצינות. אולי זה בדיוק מה שהוא מחפש?

הוא תחב את העלון לכיסו, קם ויצא אל הרחוב. האוויר הקריר של סוף החורף צינן את פניו, אבל בתוכו בערו המחשבות. איך זה יהיה? המסדרים, השיעורים, החברים החדשים, מקום שמשלב לימוד תורה עם הכנה לשירות קרבי? הרעיון הסעיר אותו.

הוא דמיין את עצמו במדים, צועד יחד עם חבריו החדשים, לומד על אחריות, על מנהיגות. ועוד מחשבה חלפה בראשו: איך הוריו יגיבו? הוא ידע שהם תומכים בו מאוד, אבל זאת החלטה גדולה. לעזוב את הבית, ללמוד במסגרת נוקשה, ללכת במסלול שישפיע על כל חייו.

כשהגיע לבית החמים והנעים, ריח של נענע נישא אליו מהמטבח. אביו בדיוק סיים להכין את קומקום התה, ואמו ישבה בסלון, שקועה בעיתון.

"אמא, אבא, אני רוצה לדבר איתכם על משהו," הוא אמר והתיישב מול אמו. אביו בא עם התה והצטרף אליהם.

עמית שלף את העלון מהכיס והניח אותו על השולחן. "קראתי על הפנימייה הצבאית אור עציון, ויש להם יום פתוח בקרוב. אני רוצה ללכת לראות."

שקט השתרר בתגובה. אמו לקחה את העלון וכעבור כמה רגעים שאלה, כמעט בתמיהה, "פנימייה צבאית?"

"כן," השיב עמית בביטחון. "זה לא רק צבא. הם משלבים לימודי תורה ברמה גבוהה עם הכנה לשירות משמעותי. אני חושב שזה יכול להתאים לי."

אביו הביט בו במבט שקט אך חודר מכיסא הנדנדה המרופד. "אתה בטוח שזה הכיוון שאתה רוצה ללכת בו?"

"אני עדיין לא יודע, אבל אני רוצה לבדוק," השיב עמית בכנות. "לראות איך אני ארגיש שם, לדבר עם החניכים ועם המפקדים. אני לא מתחייב לכלום, רק רוצה להבין אם זה בשבילי."

אביו הביט בו לרגע ארוך ולבסוף חייך קלות. "טוב, אם זה חשוב לך, בטח כדאי שתלך ליום הפתוח."

עמית נשטף גל של הקלה והתרגשות. הצעד הראשון היה מאחוריו.

בלילה כששכב במיטתו ובהה בתקרה, ניסה לדמיין איך ייראה יומו הראשון בפנימייה, אם יחליט ללמוד בה. בעיני רוחו ראה את עצמו מתעורר מוקדם, עומד במסדר הבוקר, מקשיב למפקדים, לומד סוגיות תלמודיות עם החברים אחרי אימון מפרך. כל זה היה מרגש, אבל גם מפחיד מעט.

למחרת, בבית הספר, סיפר לחברו הקרוב ירון על הרעיון.

"פנימייה צבאית? עמית, אתה בטוח?" ירון הרים גבה. "זה לא כמו סתם תיכון דתי. זה חוקים, משמעת, אין בית כל יום. אתה בנוי לזה?"

"אני עדיין לא יודע," הודה עמית. "אבל אני רוצה לבדוק. נראה לי שזה משהו גדול יותר ממה שאני חווה עכשיו."

ירון שתק לרגע לפני שטפח על שכמו. "אם זה מתאים לך, לך על זה. רק תזכור שאנחנו כאן, כן?"

עמית חייך. "ברור. אני לא נעלם לשום מקום."