החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

משחק הדממה

מאת:
הוצאה: | 2021 |
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

מטוס אף-16 של חיל האוויר הישראלי מופל בסוריה ומוביל לרעידת אדמה אזורית. להפלת המטוס משמעות הרת גורל המשליכה על חייהם של שני הגיבורים – ינאי לוין, מפקד צוות לוחמים בשייטת 13 , שמצוי בבר תל אביבי בשיא הפלירטוט עם יפהפייה מהפנטת כששיחה מהיחידה מזניקה אותו למבצע תגמול בסוריה; ומאיר הררי, ראש המוסד, שמצוי בעיצומה של חגיגת יום נישואים כשהטלפון מזעיק אותו לפגישה בבית ראש הממשלה ובעקבותיה לשרשרת מבצעים של הארגון שבראשותו.
כיצד תגיב צמרת הביטחון הישראלית להפלת המטוס?
מה יניב שיתוף הפעולה החשאי בין ינאי לוין למאיר הררי על אדמת ערב הסעודית?
ואיך קשורים מבצעי הריגול ומשחקי הדממה אל דמות אב אניגמטית ולרומן מהבר התל אביבי?
משחק הדממה הוא רומן ריגול מסעיר, ששזורים בו סיפור מסע אישי רגיש, סיפור אהבה מפתיע וסיפור התרחשויות אקטואליות במישור היחסים הבינלאומיים. עלילתו הסוחפת פותחת צוהר למערכה שבין המערכות, לעולם שחזיתו החיצונית דוממת וליבתו הפנימית מבעבעת מתחת לפני השטח. זהו סיפורו של משחק השח המזרח-תיכוני המתרחש מדי לילה בזמן שאנחנו ישנים. סיפורה של ה"וילה בג'ונגל". סיפורה של ישראל.
משחק הדממה הוא רומן הביכורים של ערן בן עמי, עורך דין בן 44 . חלקים מהספר שאובים מפרקים בעברו הצה"לי ובשירות ה"סטייט דיפרטמנט" האמריקאי.
אתר הספר: www.silencegame.co.il

מקט: 001-3000-214
מטוס אף-16 של חיל האוויר הישראלי מופל בסוריה ומוביל לרעידת אדמה אזורית. להפלת המטוס משמעות הרת גורל המשליכה על חייהם […]

פרולוג דמדומים של כפיתה

התודעה שלו נפקחה לתוך העלטה. לרגע לא זכר שעיניו עצומות. גם אם היה פוקח אותן היה שרוי בחשיכה כמעט מוחלטת. מתענג על חוסר הוודאות, הוא בחר לא לדעת. בתת הכרתו לא רצה להתעורר. האור היחיד שפלרטט איתו היה הפס הדק של אור העששית שהסתנן פנימה מפתח האוהל.

שכוב על גבו, כפות ברצועות עור שהושחלו דרך טבעת ברזל אל ארבע יתדות שחוברו לרתמה מרכזית, הוא החל ללטף בתנועות הולכות וגוברות את כיסוי הזכוכית של שעון היד שלו, מנהג שסיגל לעצמו בשנים האחרונות, מנסה לתפוס בהרהוריו את קצה החלום שהתערבב בממשות של רצועות העור הכופתות. הן היו רפויות דיין כדי שיתאפשר לו לישון על צידו, אבל גם רפיונן לא עזר לידו השמאלית, שנותרה מאחורי גבו, רדומה כמעט תמידית.

אלמלא עלה התאריך בשיחה אקראית שנסובה אמש סביב המדורה, לא היה זוכר אפילו שהיום הוא יום הולדתו. ואולי העובדה הזו היא שהציפה באותו לילה את החלום שממנו חשש מכל. תמונת הבית שהיה פעם שלו מתמלא בצחוק של חיים שהיו פעם חלק ממנו. אולי כבר עדיף היה לו לפגוש בחלומו הקבוע, חשב, באישה שהייתה פעם שלו המתקשה לזכור את קיומו. לפחות היה חוסך מעצמו את הנפילה עם פקיחת העיניים.

הוא הספיק להתענג על החמימות שבזיכרון רק רגע קצר בלבד, עד שהכאב שפילח את צידו אילץ אותו לפקוח את עיניו. מבוהל, היה יכול לשמוע את הלמות ליבו. בתוך הדממה המוחלטת, מוקף בעלטה, הוא ניסה להסדיר את נשימותיו, אך כל אימת שהצליח להרפות את המחשבה ולהתעלם מהכאב — הזדחלה תודעתו בחזרה אל עבר העולם שניסה להדחיק, מבקשת את ליטרת הבשר שלה.

בשנים הראשונות לא שלט בה. והתודעה החמקמקה שלו נמלטה לה ככל שחפצה, אל מחוזות רחוקים של תקווה.

אבל לא עוד. לפחות עד אותו לילה.

היה בו זעם נסתר על חוסר האונים שהוא שרוי בו יום אחר יום, על חוסר המוצא, חוסר השליטה, אבל פחד לא היה בו. הוא ידע מה צפוי לו. רק המתיקות שבזיכרון שכל כך רצה לשמר פצעה אותו יותר מאשר הכאב בידו. מזה שתים־עשרה שנים שהוא חי בזמן אחר, מנותק מהעולם שהכיר עד אז, וכבר נדמה היה לו שכל הזיכרונות, וכל מה שחשב שהיה שלו, נלקח מחיים אחרים שאולי מעולם לא חי.

ואולי הכל אינו אלא אשליה אחת גדולה, והוא תכף יתעורר מחלום הבלהות שנקלע אליו. שנים שטבעת הברזל ורצועות העור על אדמת האוהל, שחרצו תלמים בעורו, מבהירות לו חזור והבהר שאין מדובר באשליה; אבל באותה אשמורת אחרונה הוא התקשה להדחיק את רגעי הערפל האלה, שעדיין הפיחו בו מעט תקווה.

הוא הזיז את ידו. החתך בעורו שהותירה הרצועה לא הותיר מקום לדמיון. עדות חותכת למציאות, למקום ששום ספק אינו יכול להשתחל בו. מאז ניסיון הבריחה השלישי שלו, הוא נקשר מדי לילה. הצורך העז גבר אז על השכל הישר, על הידיעה שהוא מוקף שממה אינסופית של מדבר צחיח שלא יוכל לו. ידיעה שצרבה את עורו כל אימת שהעז לנסות. מאז כבר ויתר על הניסיון לברוח. מאז גם נשבע לעצמו שיצליח לאמן את תודעתו שלא להפליג יותר למחוזות התקווה. אבל לא תמיד הוא עומד בשבועתו.

גם באפלה הכמעט מוחלטת, יכול היה עדיין לראות על פרק ידו השמאלית את הפריט היחיד ששרד איתו את המעבר בין העולמות. שעון הדוקסה הכחול שנשזר בשרשרת כסופה. אמנם כיסוי הזכוכית היה סדוק מעט, ופגעי הזמן החלו לתת בו את אותותיהם, אבל באורח פלא השעון עדיין פעל. מתנת החתונה מהוריה של אשתו נותרה עבורו כגלעד לעולם הישן, סדוקה כמו עולמו הנוכחי. הוא נאחז בשעון היד כמו בזמן עצמו.

תנועות הליטוף המונוטוניות של כיסוי הזכוכית הובילו להשפעה המיוחלת. בהדרגה הוא החל להרגיש שקצב פעימות ליבו נחלש. הוא מתח את רצועות רגליו, להזרים בהן דם ככל האפשר, אך בה בעת משכו רצועות העור את ידיו לצידיו, כאילו היה בובה על חוט.

לפתע חלפה בו המחשבה ששמע משהו. דפיקות ליבו שוב הואצו.

מחוץ לאוהל נשמעה קריאה עמומה, וכעבור רגעים היא חזרה על עצמה בשנית בצורה ברורה אף יותר. החשיכה מסביב לימדה אותו לחדד את חושיו, אך שוב הוא החל לפקפק בשפיותו. אולי הקול היה יציר דמיונו, אולי קפץ לביקור מתוך החלום שזה עתה נחלם במוחו. אבל הקול גבר.

הפעם נשמעה הקריאה העמומה בצורה ברורה יותר. הוא נדרך.

בדומיית ההמתנה הוא פתח עיניים גדולות לעבר פתח האוהל, והקשיב בציפייה. מהאוהל הסמוך החלה להישמע התרחשות.

ההכרה כי הקול ששמע הוא קול דריכת אקדח, המגיח מהאוהל הסמוך, החזירה אותו באחת מעולם הדמיון אל המציאות הכואבת. אחריו באו הצעקות שלהם. עכשיו כבר ידע היטב שההתרחשות שם היא לא משחק הדמיון שלו. שהוא שפוי. הוא ביקש לאמת את הניצחון הקטן הזה בקול רם, אך המילים נעתקו מפיו.

הוא הטה את גופו בניסיון לשמוע טוב יותר, וזיק של ניצוץ עלה בעפעפיו. הוא שמע גבר ואישה מתחננים בבהלה למים, באנגלית במבטא צרפתי כבד, ונדמה היה שהאקדח שכוון אליהם לא הרתיע אותם. ניכר בקולם שהצמא כמעט העביר אותם על דעתם, וכי לא ידעו את נפשם משמחה כשמצאו סימן של חיים באמצע המדבר, אף ששמחתם נמהלה בקבלת פנים עוינת. הם היו תשושים מכדי לחשוש.

אך אנשי האוהל הסמוך לא הבינו את מילותיהם. הם גם לא רצו להבין. עד מהרה פילחו שתי יריות את הדממה, ועם החיים שנגדעו נגדעה תקוותו.

הוא עצם את עיניו וניסה להתכנס בתנוחה עוברית ככל שהרצועות אפשרו, ידו האחת מאחור. הוא ידע שהדרך הטובה ביותר להרחיק את חוסר האונים שנמלא בו הייתה לדמיין דבר שינסוך בו תחושה של עוצמה. הוא שוב עצם את עיניו, נכנע לדמיונו, וכבמעשה כשפים עלה בנחיריו ריח דלק, והוא הרגיש סכין משוננת בידו. שנים שלא הרשה לעצמו לעשות זאת.

הוא נשאב לתחושת העוצמה שהקנתה לו הסכין המשוננת, וחתך את רצועות העור שכבלו אותו. בשקט מופתי הוא ניגש לשני השומרים שישנו בסמוך אליו באוהל, ושיסף את גרונם. הוא לקח את הקלצ’ניקוב שהונח למרגלותיו של אחד מהם, ומיהר לרסס את יושבי האוהל הסמוך.

בפינת האוהל הונח לו מכל הדלק. הוא שפך את תכולתו על המאהל והצית את הגפרור. כשחיוך בוער מחמה נסוך על פניו, הוא השליך את הגפרור מידו. התוצאה הייתה מיידית. ריח הבד שנשרף נמהל בריח חריף יותר של בשר חרוך.

דקות ארוכות הוא שכב רועד והביט בפס האור הדק ששרטטה העששית. הוא הרים מעט את ברכיו, כמבקש לבחון את דרגות החופש שלו. אבל אז הרתמה נמתחה, והרצועות סביב כפות רגליו התהדקו. הוא הרפה, וחזר לבהות בדממה לתוך הלא כלום. חמימות התפשטה באזור חלציו. הוא ידע שעד הבוקר היא תביא איתה גם צחנה. אבל הבוקר גם יביא איתו שחרור מהרצועות, לטובת מציאות מדומה שבה הוא משחק אחד מתפקידי המשנה בשבט המדברי. עוד מעט ייטמע בסביבת מאהל השייח’ עד כדי כך, שכבר יהיה באמת אחד משלהם.

הבוקר גם יביא איתו את אור השמש, יחטא את פצעי האיזוק ויאיר את שהתרחש במאהל הסמוך. הבוקר יבהיר את הסיבה לירי, ולמבטא הצרפתי בקצה העולם שאין בא אליו ואין יוצא ממנו.

השניות שנקפו בדממה העבירו עוד רטט של חרדה בגופו. התודעה שלו שוב נמלטה. הפעם למקומות רחוקים עוד יותר. מודע היטב לעומק הנפילה למקומות שכולם אשליה, הוא נבהל מעצם המחשבה המחרידה שעלתה בראשו, מהרעיון שאולי הקולות ששמע הגיעו בשבילו ולמענו.

נתלה בתודעה החמקמקה שלו המתפתלת בין תעוזה לכניעה, ומבקשת חופש, הוא נאלץ להשלים עם ההכרה שכל שנותר לו הוא שחרור אל זמן החלום ההוא, או שחרור אל מעמקי האדמה שתחתיו. כך או אחרת, השחרור הגואל, הוא ידע, יוכל להגיע רק באבחת אותה סכין משוננת.

מחליק באצבעו בתנועות ליטוף מונוטוניות גוברות על מכסה הזכוכית של השעון, ריח הדלק שוב עלה באפו והוא חזר לחוש את הסכין המשוננת בידו. תחושת ביטחון ניסכה בו. סוף־סוף נמלאה נפשו ברגיעה. עכשיו יכול היה לחזור בשקט לעולם הדמיון. בלילה ההוא מלאו לו חמישים.

1 כשהגלים מתחזקים

יש ימים שאתה מגלה בהם שהחיים שלך משתנים. יום שישי ההוא היה יום כזה.

הייתי גמור, הגוף שלי היה מפורק לגמרי מכאבים ומחוסר שינה. הגב היה כולו חתכים זבי דם טרי מהאפוד המזדיין. הבריטים עזבו לפני שבעים שנה, אבל בצה”ל לא אוהבים לחדש. משפצרים אפודים ישנים. הבעיה היא שאי אפשר לשפצר לי את הגוף. זה היה שבוע מלחמה שהסתיים בסדרת שבי מקוצרת, ולקינוח — מסדר המפקד כל הלילה. שיא המסלול.

הרגשתי שלא אעמוד בזה. איך אסחוב ככה עד סוף המסלול?! הכי רציתי בעולם לסיים מסלול, אבל די, הייתי גמור. הסבל היה בלתי נתפס. אולי עדיף שאהיה לוחם ביחידה אחרת, חשבתי לעצמי, אתרום שם לא פחות. כנראה יש טובים ממני, זה לא סתם המסלול הכי קשה בצה”ל.

הייתי כל כך עייף כשיצאנו שבת, שלא העזתי לדמיין המתנה בתחנת הרכבת. מַתִּי להגיע הביתה, להיכנס למיטה ולישון יומיים. אז עמדתי על הרציף, קרוב למסילה, כאילו זה יזרז את הרכבת להגיע.

הכרוז, שהודיע על עיכוב נוסף של חצי שעה, הכניע אותי. התרציתי לשבת. בשארית כוחותיי הנפתי את התרמיל הירוק שלי, נזהר שלא להניחו על הגלד שרק התחיל להתהוות. בזווית העין הבחנתי בספסל קרוב ובאיש שנראה כמו סבא חביב. התיישבתי לידו. הסתבר שגם הוא ממתין לאותה רכבת. אילצתי את עצמי לחייך בשארית האנרגיות שלי, ושאלתי בנימוס אם יוכל להעיר אותי כשתגיע. החיוך שלו היה מואר בשמחה על ההזדמנות שניתנה לו לעזור לחייל.

הנחתי את ראשי על התרמיל הירוק וחבקתי את הקלצ’ניקוב שלי.

התעוררתי באחת לקול צווחת מוות סביבי. מצאתי את עצמי תופס איש שאני לא מכיר בלפיתת חנק, שנייה לפני שאני שובר לו את המפרקת.

זה לקח בדיוק שתי שניות עד שהבנתי שלא באמת התעוררתי. התברר כי אחד הנוסעים הממתינים בתחנה הגיע לעזור לאיש החביב, שניסה ללא הצלחה להעיר אותי, ובתגובה עברתי אינסטינקטיבית לנוהל קרב.

הם תיארו לי מה קרה. הם היו נסערים.

הוכיתי בהלם מוחלט. איך הגעתי למצב הזה?! כיצד הפכתי לחיה פצועה כזאת?

התאפסתי ברגע. התנצלתי עמוקות. הנפתי את התיק הירוק בלי לתת דעתי על החתך הטרי. לא אפשרתי למחשבות לחלחל, פעלתי על מוד אוטומט. האדרנלין עזר כנראה להשקיט את הכאבים הבלתי נסבלים בכל הגוף, ולשמחתי גם את ההלם בנפש. זאת שכבר הספקתי לשכוח מקיומה מאז תחילת המסלול.

הרגשתי את בית החזה שלי רוטט, כמעט מתפקע. הייתי חייב להירגע. שגרה מקנה ביטחון, גם אם הוא מזויף, וזה מה שהייתי צריך.

קלטתי שלוח זמני הרכבות יאפשר לי הזדמנות שנייה ואפילו שלישית במסלול הנסיעה הביתה, ויצאתי מהתחנה. ניערתי את עצמי, מבקש להתאושש, ומיד הבחנתי בו בזווית העין. הרגליים נשאו אותי היישר אליו. ממילא לא הייתי מסוגל להגיע רחוק יותר. מלבד בשבתות שהיינו בהן בכוננות, הייתי רואה אותו בכל שישי בדרך הביתה ובכל ראשון בדרך לבסיס, מחוץ לתחנת הרכבת של עתלית, אל מול נוף המפרץ החולי. איש המלבי.

בבודקה עץ רעועה, שנצבעה בלבן עם מסגרת כחולה, הוא עמד ומכר מלבי ולימונדה. רק מלבי ולימונדה. בתמונה שנגלתה מולי היה משהו סוריאליסטי ויפה, כאילו נלקחה מישראל של פעם. זאת שנכחדה לה זה מכבר. זאת שכבר לא גרה כאן יותר, בערך מאז שגם אבא שלי כבר לא אתנו ורק אלוהים יודע איפה הוא באמת. והמלבי שאיש המלבי מכר בבודקה שלו היה הדבר הכי טעים על פני כדור הארץ. מלבי שמנת קר שנמס בפה ונותן תחושה של הדבר הכי קרוב לגן עדן. בדיוק מה שהייתי צריך לריענון הגוף הכואב שלי. לצינון הנפש ההלומה.

כבר ממרחק הוא הבחין בי, וחייך אליי את החיוך השקט שלו. כאילו ציפה לבואי. כשהתקרבתי, נשמט מעט החיוך מפניו. נדמה כי מבטו השתנה, משום שהבחין שמשהו אינו כשורה.

“אחד מלבי שכולו פינוק בדרך אליך,” אמר בניסיון לעודד אותי.

הוא הזליף בעדינות מהתרכיז האדום המתוק על גביע המלבי שהונח לפניו, הטה ראשו מעט, צמצם גבה במבט ששמור למצבים הזקוקים לפענוח ושאל: “בלי קוקוס, נכון?”

הוא בחן את תגובתי בעין מודאגת והיטיב את מצחיית כובעו.

“בלי קוקוס, תודה,” עניתי בלי שהצלחתי לסחוט חיוך בחזרה.

לרגע קצר קיוויתי שמשקפי השמש יסתירו את ההלם שבפניי, אבל כנראה טעיתי. אחרי הכל, כמעט רצחתי בן אדם לפני פחות מחמש דקות.

הוא הבין את מצבי ללא צורך במילים, והחווה תנועה באגודלו. בצילִּיָּה שבנה מאחור הייתה לו זולה קטנה עם ערסל רשת לבן ארוג חבלים. “נראה לי שאתה צריך את זה,” אמר בחיוך, ובליבי הודיתי לו. “תכף אצטרף אליך.”

הוא התפנה לכמה לקוחות שבדיוק יצאו מהתחנה. עומס של רכבות שישי בצהריים, לא רק אני הכרתי את סוד המלבי מול הנוף הקסום.

כשסיימתי לאכול, אימצתי את ההצעה שלו ללא היסוס. השתרעתי בערסל אגב זריקת התרמיל שלי בצידיו כשהנשק מכורבל איתי בהכתף, ואפשרתי לעצמי להתרווח בניסיון לעכל את שהתרחש רק לפני דקות ספורות.

מולי התנוסס ענן עצום ממדים. בניסיון להדחיק, מיקדתי בו את מבטי. עד מהרה ראיתי בענן צורה של צב ענק. הכחול האינסופי שעטף את הצב הלבן קיבל גוון עמוק אף יותר מבעד למשקפי השמש שלי. באופן מפתיע הצליח כל זה לנסוך בי מידת מה של רגיעה.

כשסיים, הוא ניגש להביא כיסא בר שסחב מהחלק הקדמי של הבודקה, התיישב מולי, ובזמן שהישיר אליי מבט חודר שאף מלוא האוויר לריאותיו, עד שלבסוף פלט: “כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים.” והוסיף בשיהוי, מאפשר למילים לחלחל: “זה הכל בראש שלך.”

הזדקפתי בערסל והחנקתי אנקת כאב.

“את המבט הזה שיש לך זכיתי לראות עד עכשיו רק פעמיים בחיים שלי,” המשיך. “השני שראיתי אצלו את המבט הזה נהפך לימים לאחד הלוחמים והמפקדים הטובים של השייטת. אני כאן בסביבה כבר יותר מארבעים שנה. מזהה הכל.”

“ומי היה הראשון?” הסתקרנתי.

“מישהו שבטח הכרת,” עיניו התכווצו בחיוך מסתורי. מתחת לרעמת השיער השחורה והמפתיעה לנוכח גילו, ננעצו בי זוג עיניים חודרות בצבע אגוז ששידרו חוסן פנימי.

“וואלה?! מי?” שאלתי מופתע, “ומה אתה רואה שם במבט?”

הוא חייך אליי מהורהר, וכשעיניו נודדות ממני לעבר האופק אמר: “טוב, את מה שאתה עומד לשמוע לא סיפרתי לאיש מאז התחקיר שנערך אחרי המבצע. אבל נראה לי שהעיתוי מחייב.”

והחל לספר לי את סיפור חייו.

הוא סיים מצטיין מסלול, וככזה נבחר לפלוגת הפוֹשטים — יחידת העלית של לוחמי השייטת. הוא צבר שם ניסיון מבצעי רב, וכשחזר מקורס קצינים פיקד על צוות ביחידה. עומר, חברו כאח לו, שימש סגנו.

במלחמת ההתשה, לאחר שהמצרים פגעו ביעדים ישראליים לאורך התעלה, הצוות שלו נבחר להוביל את הפשיטה המפורסמת שכל לוחם בצה”ל מכיר, על האי גרין — אי אלמוגים שהזדקר בו מבצר בריטי ישן. המבצר שלט על נקודה אסטרטגית בכניסה לתעלת סואץ, שהייתה הנכס הימי החשוב ביותר למצרים.

הוא תיאר את הימים הארוכים בהכנות לקרב, את הצלילות בקבוצה של עשרים פושטים, את האימונים של צוות ה”חזירים” ברתק, את הצלילה הארוכה שהתעכבה בדרך ליעד בעקבות זרם חזק ולא צפוי, בעלטה מוחלטת, ואיך הם כמעט פספסו את שעת השין וכפסע היה ביניהם לבין ביטול המבצע כולו.

אחר הוא הפליג בתיאור הפשיטה מהים אל היעד, סיפר איך השתלטו על גג המאחז שאפשר נקודת פריצה לכוחות מהים. וככל שהעמיק בסיפור, כך זרחו עיניו ונמלאו בזיק של עצב ושמחה כאחד, במעין געגוע כואב.

הייתי מרותק כולי. לרגעים ספורים שכחתי שאני מונח על ערסל מול נוף המפרץ.

סיפור הקרב שהתנהל שם נגד מאה מצרים מבוצרים מאחורי עמדות מקלע גרם לשערותיי לסמור.

ואז הוא נעצר לפתע והשתתק. המבט החסין שלו התערער לרגע, והוא נעץ אותו ממושכות באדמה. “אחד החיילים המצרים שהתחבאו,” הוא המשיך, “זרק רימון לכיוון החולייה שלנו. עומר לא חשב פעמיים. קפץ על הרימון, ועוד לפני שמישהו הבין בכלל מה קרה — הוא נהרג במקום. עומר הציל את החיים שלי. למעשה, את החיים של כל החיילים בחולייה. אבל לא היה זמן למחשבות. אותו פחד מוות, במובן המילולי של המילה, מדרבן אותך להיות המכונה הכי משוכללת שיש. לזה חישלו אותך.”

הוא המשיך ותיאר איך פעל באינסטינקטיביות וחיסל את המצרי שעמד בסמוך אליהם, והמשיך לטהר את היעד בזריקת רימון לעבר עמדת המקלע שלידו. על החזרה מהפשיטה בלי עומר הוא לא האריך בתיאור.

“לא היה זמן להתאבל. מלחמת ההתשה הותירה באוויר תחושה שהיא עלולה להפוך כל יום למלחמה כוללת. מיד אחרי ההלוויה כבר חזרנו לתדריך לקראת המבצע הבא בסוריה. למדינת ישראל היה צורך להסביר לסורים ולמצרים שלא כדאי להם להתעסק איתה.” הוא אמר את הדברים במבט מצועף מלא חמה, וניכר היה בו שלרגע נשאב אל הזמן ההוא.

“ואת הלקח הזה הוטל עלינו ללמד. הרגשנו שביטחון המדינה כולה מוטל על כתפינו. אין מקום לחולשה. מלחמת הישרדות של להיות או לחדול.” הוא לקח נשימה, הישיר מבטו לעברי והמשיך. “הפעילות הבלתי פוסקת תוך לחימה מסכנת חיים על בסיס יומי, הפכה לשגרה. שגרת מוות. וכשהכדורים שורקים מסביב, האבל נדחק. אבל לא עבר הרבה זמן עד שזה הגיע אליי. תפס אותי לא מוכן.

“חודשים ספורים לאחר מכן, כשהשתחררתי מהצבא, נחתה עליי בבת אחת ריקנות משמימה. זה היה מעבר חד ממשחק רולטה יומי עם המוות לחופש מוחלט. זמן מחשבות שאפשרו לקולות לצאת. מחשבות ממעמקי התודעה שיוצאות במתקפה ברגעים הכי לא צפויים. הכאב היה מסוג אחר. כזה שלא ידעתי להכיל. ובוודאי שלא ידעתי איך להתמודד. אז הדחקתי. הרגשתי צורך עז להתנתק. להיעלם, לנדוד.

“בלי להיפרד מאיש, עליתי על מטוס והצטרפתי לחבר מהיחידה שהשתחרר לפניי והציע לי להצטרף לעבודה בצוות צוללים של אסדת נפט. כנראה קצת התגעגעתי לרקוד סלסה עם המוות, רק קצת אחרת,” הוא צחק בפה מלא.

“במשך חצי שנה עבדתי על אסדה בים הצפוני, ותוך כמה חודשים נהפכתי לצוללן הבכיר,” המשיך איש המלבי בסיפורו. “תיקונים בלתי אפשריים בעומק היו המומחיות שלי. וכשחזרו הקולות, המשכתי בדרכי. הייתי חייב לנדוד ולהדחיק כדי לשרוד — לא עצב, לא שמחה, לא געגוע, לא אהבה.”

לאחר תקופה הצטרף לספינת דיג סלמונים, ולאחריה נסע במשך חודש בטרמפים דרומה עד לטקסס, שם עבד כמוביל עדרי בקר מהערבות הדרומיות אל השפע הירוק. הוא נדד בכל רחבי דרום ארצות הברית והמערב התיכון, מתיש את עצמו בין אלפי ראשי בקר ברכיבה שהורגת חלומות.

אלה היו שלוש שנים שבהן עבר בין איים במזרח הפסיפי, חי בפפואה ניו גינאה שנה וחצי עם שבט הג’אהאי שקיבל אותו כאחד משלהם, הפך לצייד, גר בבקתה מעץ מסוככת בדקלי קוקוס ומוקפת עצי בננות לנוי, וכשהקול הפנימי שלו קרא לו להמשיך — נדד עם רוחות האלים הקדמונים מזרחה, חצה את האטלנטי והשתקע באי פרננדו דה נורוניה בצפון ברזיל, ביחד עם לוסיאנה — יפהפייה מולטית.

לוסיאנה העריצה אותו. היא עטפה אותו באהבה שריפאה גלדים ישנים. לראשונה נדמה היה שמשהו בחספוס שבלב נסדק. קרן חמימה מאוקיינוס האהבה שלה הצליחה לחדור את חומות השתיקה. ולפתע הוא החל להרגיש, לחלום בלי לפחד.

אבל אז, לראשונה, הגיע אליו עומר לחלום. והוא היה כה מוחשי, כאילו הוא נמצא איתו. הוא ממש הרגיש את עומר, דיבר איתו על ייסורי המצפון שלו, איך לא הציל אותו, איך לא ראה את המצרי בסריקה, איך המשיך לחיות בזמן שהוא כבר מת.

אבל עומר היה שלו ומחויך. הוא חיבק אותו בהילה של אהבה ולחש: “זה הכל בראש שלך. יאללה, לך תסיים עבורי את מה שלא הספקתי, אנחנו כבר ניפגש בגלגול הקרוב.” ונעלם.

כשהתעורר מהחלום, חש שהוא מתמלא בכוח פנימי שמעולם לא חווה. במשך שנים נדד מנותק, בעולם שלוחות הזמנים נקבעים בו לפי גרמי השמיים. באותו רגע נזכר שבעוד שבוע יחול יום הזיכרון החמישי של עומר.

הוא לא חיכה שהשחר יפציע. בו במקום ארז את חפציו ויצא לדרכו, בלי שאפילו נפרד לשלום מאהובתו הברזילאית. בסיום האזכרה, כל החברים מהיחידה שלא ראה כבר שנים הלכו לבית הוריו של עומר, להעלות זיכרונות.

הוא עצר ומילא אוויר מלוא נחיריו. “ואז היא נכנסה לתוך החצר בג’ינס פשוט וטי־שירט לבנה,” הוא תיאר כשזיק של אור ניצת בעיניו. “בעיניים קורנות היא ניגשה אליי, לחיבוק שאומר כולו געגוע. זאת הייתה מירב, החברה של עומר. עד לאותו רגע שכחתי בכלל על קיומה.

“בסיום הערב נסענו לים, לחוף הסודי של עומר, זה שלמרגלות מצוק מישור החוף התיכון. מירב סיפרה לי על השנים שעברה בבריחה מזיכרונות, על שהותה במנזרים בצפון תאילנד וטיבט בניסיון למצוא שלווה פנימית, מחפשת מזור לנפשה, מחפשת את ההארה שבוששה לבוא. ואז, לפני חודש, באופן לא צפוי, החליטה שהגיע הזמן לחזור לישראל, לאזכרה. עד סוף הלילה כבר הבנתי הכל.”

“מה? למה הכוונה?” שאלתי כמי שמתעורר מחלום.

הוא חייך, וסיפר כי באותו ערב בים, כשידה של מירב ליטפה אותו, נוצר הקסם. ובמקום העצב האינסופי וההדחקה — נולדה אהבה חדשה. אהבה שהמשיכה בנישואים, שלושה ילדים ושישה נכדים.

“לכל אחד מסלול חיים שעליו להגשים בגלגול הזה. מירב הייתה החלק הכי חשוב שלי להגשמה,” אמר.

ועוד לפני שהספיק לסיים את המשפט האחרון, הגיחה מהדיונה הסמוכה חבורת נערים יחפים וצרובי שמש.

“סבא,” קרא אחד מהם, “באנו כל החבר’ה למלבי.”

“תכיר,” הוא אמר לי, “זה הנכד שלי.” ומיד התפנה לטפל בחבורה.

“אהלן,” השבתי לעברם בחיוך טעון בכוחות מחודשים והתרוממתי מהערסל.

הוא הפנה מבטו, קרץ אליי והצביע באצבעו על הרקה כמחריש סוד. “הכל בראש,” הדהדו מילותיו בראשי.

הנפתי את התרמיל על כתפיי, ומשחלפתי על פני הבודקה, מסמן לו לשלום, שמעתי אותו קורא לנכדו בקול: “עומריקו, הרבה קוקוס?”

עוד הספקתי לראות אותו מוזג מהתרכיז האדום וקורץ לעברי בחיוך מאיר הפנים שלו, וזה היה הרגע שבו הבנתי: לא משנה מה — אני מסיים את המסלול. הרי “הכל בראש”.

יש ימים שאתה מגלה בהם שהחיים שלך משתנים. יום שישי ההוא היה יום כזה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “משחק הדממה”