מירנדה ריד הייתה המרצה הצעירה ביותר במחלקה לפיזיקה – אישה מעשית שתכננה כל רגע בחייה לפרטי פרטים. אבל כל זה […]
אפריל
כשהחלטתי בגיל תשע שאני רוצה להיות אסטרופיזיקאית, חשבתי שזה אומר שבעתיד אלמד על הכוכבים.
לא שאהפוך להיות אחת מהם.
טוב, רק שיהיה ברור. אני לא כוכבת במובן של ג'ניפר אניסטון/ ג'ורג' קלוני/ מריל סטריפ של המילה. אף אחד לא עוצר אותי ברחוב ומבקש להצטלם איתי.
או במונחים חנוניים:
אם הקהל של קלוני הוא חלק מהעל־ענקים הכחולים־לבנים של היקום, דוקטור מירנדה ריד (זו אני) היא יותר בדרג של ננס אדום.
במונחים קצת פחות חנוניים:
לא סביר שהפפראצי יקפצו מאחורי שיח כדי לצלם אותי סוחבת שקיות מהמכולת.
אני בשום אופן לא שם מוכר בכל בית. אבל בקרב החוג החברתי של הגאונים?
טוב, אומר זאת כך. אני אולי לא אשת השנה של מגזין 'פיפל', אבל כן נבחרתי למדענית השנה של מגזין 'סיטיזן'. והייתי אורחת קבועה ברשימת ה־30 מתחת ל־30, עד שיום ההולדת של השנה שעברה הוציא אותי מהתחרות.
הופעתי כמתחרה ב'ג'פרדי!׳ שבע פעמים, ניצחתי בארבע, ואפילו השתתפתי פעמיים כמנחה אורחת בַשעשועון. ואם צפיתם פעם בתוכנית בוקר בזמן של ירח־על כחול או מטר מטאורים, יש סיכוי סביר שאולי ראיתם אותי.
אני גאה לומר שאני בדרך כלל הראשונה שמתקשרים אליה מערוצי הטלוויזיה, כשהם צריכים שמישהו יסביר משהו 'מדעי' לצופים שלהם.
עכשיו מגיע השלב בכל השוויצ־טנעות הזאת, שבו אני אמורה לומר שכל הספק־תהילה הזאת מתישה, ושאני רק רוצה להיות מדענית רגילה.
אבל האמת? אני אוהבת לקרב את המדע להמונים. אני אוהבת להפוך אותו לנגיש, במיוחד לנערות ונשים, שבשבילן עולם המדעים אולי נראה קצת בלתי נגיש לאורך השנים. ובמיוחד, אני אוהבת שבימים כמו היום, העובדה שאני טיפ־טיפונת מפורסמת, מספקת הסחת דעת נחוצה ביותר מהעובדה שהיום הוא ה־יום.
היום שאנחנו האקדמאים עומלים לקראתו לאורך כל הקריירה שלנו. ומצפים לו.
היום בו נמסרת לנו החלטה אחת קטנה של כן/לא שעשויה להשפיע על כל הקריירה שלנו:
אם נקבל קביעות.
'באמת תודה רבה לך, דוקטור ריד,' אומרת הסטודנטית הבלונדינית לתואר ראשון במשרדי, תוך שהיא עושה זום על הסֶלפי שבדיוק צילמנו בנייד שלה.
ג'ניפר מילר, סטודנטית בקורס אסטרונומיה למתחילים שאני מעבירה השנה, שניחנה במוח מבריק וסקרן, אך גם בנטייה להופיע באיחור לכל שיעור, מצמצמת את עיניה אל מסך המכשיר שבידה. 'אכפת לך שאוסיף פילטר לפני שאני מעלה? התאורה פה לא משהו.'
'בטח. אבל בלי פוטושופ להגדיל לי את העיניים או לצמצם את המותניים וכאלה,' אני אומרת. 'אני שונאת את הזבל הזה.'
'אוי בחיים לא. את כזאת יפה טבעית! הלוואי שאני יכולתי להרשות לעצמי להסתובב בלי איפור.'
אני ממצמצת בהלם.
אני דווקא כן מאופרת. כלומר, לא בכמויות. קונסילר להסתיר את העובדה שסדר היום שלי לא מותיר הרבה זמן לשינה, ג'ל גבות, כדי לרסן את הגבות העבות שהפכו לסימן ההיכר שלי. מסקרה, כי, טוב, מי לא נראה יותר טוב עם קצת מסקרה?
אבל מתברר שמה שחשבתי לכמות מעודנת היא למעשה… כמות בלתי־נראית.
אני רושמת לעצמי בלב להוסיף גם קצת שפתון.
'שוב תודה על התמונה,' אומרת ג'ניפר. 'אני יודעת שזה קצת מביך, אבל אבא שלי מעריץ אותך כל כך. הוא לא יאמין.'
'בכיף. ואני בטוחה שאבא שלך ישמח עוד יותר לשמוע שהצלחת להגיע לשיעור בזמן מתישהו.' אני מרככת את הנזיפה בחיוך.
ג'ניפר מעקמת פנים במבוכה. 'בטח. לגמרי. סליחה. אני פשוט מה־זה לא טיפוס של בוקר. אני לא מאמינה שהחוג דפק אותך ככה עם שיעור בשמונה בבוקר, כשיש רשימת המתנה לקורס שלך. מגיע לך לבחור את השעות הכי טובות!'
מאחר שהיא כבר בדרכה אל הדלת, אני לא טורחת להסביר ששמונה בבוקר דווקא כן היה בחירה שלי, ודווקא משום שהשיעור כל כך מבוקש, ביקשתי מראש החוג את השעה המוקדמת ביותר האפשרית. בזכות השעה המוקדמת הלא־פופולרית, מי שנרשמים
באמת רוצים להיות שם, ולא רק באים לראות את הפרופסורית מ'ג'פרדי!' פנים אל פנים.
ג'ניפר יוצאת ממשרדי כשהיא מבטיחה להיות הראשונה שתגיע לכיתה למחרת בבוקר.
לפני שאני מספיקה לחזור לבדוק את ערמת המבחנים בנושא מחזור החיים של הכוכבים שממתינה לי, שוב מפריעים לי בעבודה, אבל הפעם זה אחד המרצים.
'כאילו, אנ'לא מאמין, זאת דוקטור מירנדה ריד!' לוחש אלייג'ה בדרמטיות ומעמיד פנים שהוא מצלם רצף מהיר של תמונות בסגנון פפראצי.
הוא עושה תנועות כאילו התכוון להוציא את החולצה מהמכנסיים. 'את יכולה לחתום לי על החזייה?'
אני מגלגלת עיניים אל אלייג'ה סינג, פרופסור לפיזיקה חישובית, שצונח בכבדות על הכיסא שמולי. בניגוד אליי, לקורס של אלייג'ה אין רשימת המתנה.
אבל בניגוד לרוב העמיתים האחרים שלי, לא נראה שהוא נוטר לי על זה.
אלייג'ה הוא הדבר הכי קרוב לחבר שיש לי בעולם התחרותי של מחלקת הפיזיקה של אוניברסיטת נוֹבה. הוא גם הכי קרוב אליי בגיל, ואולי משום כך ניסינו בטיפשותנו לצאת בזמנו. למזלנו, במהלך הדייט השלישי הגענו סימולטנית למסקנה, שהדבר הכי לוהט בינינו הוא הוויכוח שלנו לגבי תהליכי היתוך גרעיני. כיום הוא נשוי באושר לגיאולוגית מקסימה בשם סיידי, וביני לבינו שוררת חברות קלילה.
הוא מצביע על זר הוורדים הלבנים הרעננים על השולחן שלי ומחייך אליי בציפייה. 'אני יוצא מתוך הנחה שהזר המרהיב אומר שמגיעות לך ברכות?'
'חכה עם זה,' אני אומרת באנחה מתוחה. 'עוד לא שמעתי כלום.'
אני מנידה בראשי אל הזר. 'הפרחים זה מהמשפחה שלי. הם קצת הקדימו את המועד, עם כל הקטע של האיחולים.'
'טוב, זה לא הימור גדול מצידם,' אומר אלייג'ה בביטחון. 'את אולי התינוקת במחלקה, אבל גם הפנים שלה. אין מצב שהוועדה תסתכן באובדן התרנגולת שמטילה את ביצי הזהב שלהם.'
אני נושכת את פנים השפה התחתונה, משתדלת להתעלם מהעקיצה שבדבריו. אני מעריכה את הבעת האמון, אבל מפריע לי שאפילו החבר הקרוב ביותר שלי בעבודה חושב שאקבל קביעות בגלל מעמדי כסלבריטי. שאני מועמדת בטוחה באחד ממוסדות המדע והטכנולוגיה המובילים במדינה, רק משום שאני טובה מהממוצע מול מצלמה, ומרגישה נוח לחלוטין מאחורי מיקרופון. ושאהיה נכס למחלקה לא בשל היותי מדענית מבריקה, אלא משום שבמקרה זכיתי להמשיך את מורשתם של קארל סגאן וניל דגראסי טייסון כמנגישי המדע לציבור.
זה מרגיז.
אני לא רוצה לקבל קביעות רק כי הופעתי בתוכניות אירוח.
אני רוצה לזכות בקביעות כי אני ראויה לה לא פחות מעמיתיי, ומאותן סיבות. משום שאני מרצה מצוינת, משום שהכתיבה האקדמית שלי והתיאוריות הן ברמה גבוהה, ומשום שאני טובה במדעים.
קביעות היא המדד האולטימטיבי להצלחה באקדמיה. לקבל קביעות באוניברסיטה יוקרתית במנהטן כמו נובה, זו המטרה האולטימטיבית. לפחות בשביל בת של מתמטיקאית מהרווארד ופיזיקאי חלקיקים מאם־איי־טי, ואחותם של פרופסור לכימיה מייֶל ומיקרוביולוג מבוסטון קולג'.
האקדמיה, אפילו יותר ממדע, היא לא רק מקום העבודה של בני משפחת ריד — זו ממש הזהות שלנו, דורות אחורה. עוד לא יצא לי לחוות חגיגת ארבעה ביולי אחת, שבה אבא שלי לא סיפר לכל מי שמוכן לשמוע, שאחד מאבותיו לימד את הנשיא ג'ון אדמס בהרווארד בסביבות 1750. יש לנו אפילו דיון קבוע בארוחות ערב משפחתיות לגבי מי מאיתנו, בני משפחת ריד, יזכה להיות הבא שמלמד נשיא לעתיד.
בינתיים אימא שלי הכי קרובה, מזכיר מדינה לשעבר ישב פעם בכיתה שלה, והיא לא מתביישת לספר שהוא בקושי עבר.
'זה לא נראה לי סימן טוב שהם מחכים עד סוף היום להודיע לי מה החליטו,' אני אומרת לאלייג'ה, מתקשה להסתיר את המתח בקולי. 'יש כזה קטע, לא? מודיעים על קידום בתחילת היום ועל פיטורים בסוף?'
הוא מגלגל עיניים. 'לא הולכים לפטר אותך.'
אני תוקעת בו מבט. 'בעולם הזה, מי שלא מקבל קביעות, כאילו פיטרו אותו.'
'זה נכון,' הוא מודה. 'לפחות כשמפטרים אותך, אנשים יכולים לחשוב שאולי זה מאיזו סיבה עסיסית ושערורייתית. אבל לא לקבל קביעות פשוט אומר —'
'שאת סתם לא מספיק טובה,' אני משלימה את המשפט במקומו.
'נכון. אבל את.' הוא מצביע עליי באצבע. 'את כן מספיק טובה. את בעצם —'
'סליחה על ההפרעה. דוקטור ריד, יש לך דקה?' גם אלייג'ה וגם אני מסתכלים לעבר הדלת, שם ניצבת דוקטור ברנדה קובלסקי.
טוב, ניצבת אולי אינה המילה המתאימה. היא מרמזת לאיזו תמירות שממש לא תקפה לגבי ברנדה, פרופסורית מבריקה שגובהה מטר חמישים ושמונה. אך למרות קומתה הקטנה, האישיות הדומיננטית שלה משווה לה נוכחות גדולה מהחיים, שמטילה אימה על רוב הסטודנטים, ולפחות חצי מסגל הפקולטה.
אני לא מונה את עצמי בחצי המפוחד הזה.
למעשה, אני כמעט מחשיבה אותה כחברה שלי. לא אותו סוג חברות כמו שיש לי עם אלייג'ה, אבל כשהצטרפתי לאוניברסיטת נובה כמרצה הצעירה ביותר בהיסטוריה של המחלקה לפיזיקה, דוקטור קובלסקי פרשה עליי את חסותה. נכון, לפעמים הרגשתי קצת כאילו חסיתי תחת כנפה של דרקונית, אבל עם השנים היא הפכה למנטורית שלי ואשת סודי.
ודווקא משום שאני מכירה אותה כל כך טוב, הבטן שלי מתהפכת למראה ההבעה על פניה. זו בהחלט לא הבעה של מישהי שבאה לבשר בשורות טובות.
אלייג'ה כנראה לא קולט את האנרגיה השפופה מעט של ברנדה, משום שהוא משמיע איזה תירוץ קלוש לכך שהוא צריך לזוז, ומסמן לי בהתלהבות עם שני אגודלים מורמים מאחורי גבה של דוקטור קובלסקי, לפני שהיא סוגרת בעדינות את הדלת בפניו.
ברנדה מסדרת את משקפיה ומכחכחת בגרון.
ואז אני יודעת. פשוט יודעת.
הנורא מכל קורה.
אוי.
ואבוי.
אין לי הרבה ניסיון בכישלונות, אבל אני בהחלט יודעת לזהות אחד מהם, כשהוא ניצב לי מול הפנים.
'סירבו לבקשת הקביעות שלי,' אני אומרת, או יותר נכון לוחשת בצרידות.
היא מהנהנת, נראית מצטערת בכנות. 'ביקשתי שיאפשרו לי להודיע לך בפרטיות, במקום בנוהל הרגיל של הכרזת ההחלטה מול כל הוועדה האקדמית.'
אני מצליחה להניד קלות בראשי בתודה על ההתחשבות מצידה, אבל קשה לי באמת להרגיש אסירת תודה. דחייה בפרטיות זו עדיין דחייה.
וזה עדיין כואב כל כך שקשה לי לנשום.
מבעד לערפל של בלבול ואי־אמון, אני מודעת במעורפל לכך שברנדה מדברת. מסבירה. אני יודעת שאמור להיות לי אכפת למה, ולכן מנסה להתרכז, בזמן שהיא מאריכה בדברים על סדרי עדיפויות לקויים, ועל כך שהתדמית הציבורית שלי מסיטה את תשומת הלב מהעיסוק של המחלקה במדע. משהו לגבי זה שקיבלתי רשות מיוחדת לצאת לשבתון. אבל הכול נשמע כמו רעשי רקע. רעשי רקע ובלבול מוח בלתי נתפס.
'מירנדה?' היא אומרת אחרי שהיא מסיימת להסביר ואני לא מגיבה. 'את בסדר?'
אני גאה בעצמי שבמקום להיכנע לדחף לבכות, אני רק מרימה גבה. מה נראה לך, ברנדה?
היא פוכרת את ידיה, ואני קצת שמחה לראות שלראשונה בכל התקופה שהכרתי אותה, היא נראית נבוכה. 'ודאי שאין צורך לומר שאנחנו מקווים שתשקלי את ההצעה לצאת להפסקה מהאקדמיה, ואז לשוב אלינו כמרצה. את מוכשרת מאוד בכיתה, מירנדה. לגבי זה אין שום ספק.'
נראה שקולי חזר אליי, ואני שמחה לגלות שהוא חזק יותר משהיה לפני כמה דקות, כשמלמלתי את המשפט שלא יכולתי לדמיין שאומר: סירבו לבקשת הקביעות שלי.
'אני מעריכה את זה. אחשוב על זה.'
מייד משהו עמוק בתוכי, מוחה על עצם האפשרות שאשקול את ההצעה העלובה להיות רק מרצה, ובטח שלא אקבל אותה, אבל אני מנסה להזכיר לעצמי שבלהט הרגע בדרך כלל לא מקבלים החלטות טובות.
ברנדה בוחנת אותי רגע, ואז קולטת כנראה, תודה לאל, שאני רוצה להיות לבד, משום שהיא מהנהנת ויוצאת, סוגרת את הדלת אחריה לאט.
אין לי מושג כמה זמן אני יושבת שם, מנסה להשליט סדר במחשבות שמסרבות להסתדר.
בסופו של דבר אני לוקחת את הפתק התחוב בזר הפרחים מהמשפחה שלי. אני שולפת את הכרטיס מהמעטפה הקטנטנה שלו, ובעזרת העט שקיבלתי מהאוניברסיטה ביום השנה לתחילת עבודתי כמרצה שם, מוחקת את המילים מזל טוב.
וכותבת במקום, תנחומים.
ואז בזהירות ובתשומת לב, מחזירה את הכרטיס למקומו.
ואז, במחווה קטנונית, אך מספקת ביותר בו־זמנית…
זורקת את העט לפח.
אין עדיין תגובות