מכל הלשונות

פתח דבר

החיבור שלפניכם בא לעולם כדי למלא חלל בחקר תולדות ישראל: בחינת מערכת היחסים הענפה שבין חיי העם וקורותיו ובין הלשונות שבהן דיבר וכתב למן ימי המקרא ועד ימינו אנו.

נבחן מה היה מעמדה של העברית כאשר ישב העם בארצו, וכיצד שימר אותה בגלותו, למה כתבו יהודי ספרד ספרי קודש בערבית אך שירה בעברית, מדוע המשיכו יהודי הבלקן לדבר לאדינו מאות שנים אחרי שעזבו את ספרד, איך הפכה היידיש לשפת האם של מרבית יהודי העולם, באיזו לשון חשב הרצל שידברו במדינת היהודים, וכיצד חזרה לבסוף העברית אל בימת ההיסטוריה כמנצחת. אלה הן חלק מן השאלות שעליהן ננסה לענות, וכולן עומדות על הקשר המיוחד שבין העם היהודי, הסביבה שבה חי והמורשת התרבותית־לשונית שנשא עמו.

כדי להבין את הזיקה בין הנסיבות ההיסטוריות ובין התהליכים הלשוניים, צירפנו בראש כל פרק סקירה היסטורית בסיסית וממנה יצאנו אל שאלות הלשון והתרבות.

השאיפה להציג את התהליכים העיקריים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל חייבה להתמקד בקהילות הגדולות, בפרט אלה שהשאירו חותם עמוק על ארון הספרים היהודי ועל התרבות היהודית. לפיכך ויתרנו על סקירה מלאה ומקיפה של כל הקהילות, ותקוותנו היא שתיאור התהליכים המגוונים שעברו על קהילות ישראל יעניק מושג גם לגבי תהליכים שלא נידונו כאן בפירוט.

***

כבכל תיאור היסטורי מקיף, ניצבה לפתחנו הבעיה של מיעוט מקורות ועובדות יבשות מחלק גדול מהתקופות. התיעוד של הרגלי הלשון מהעת העתיקה ואף מתקופות יותר מאוחרות הוא חלקי בלבד — בדרך כלל שרדו רק יצירות בעלות ערך תרבותי או ספרותי גדול ומעט טקסטים משפטיים. התיעוד של לשון הכתיבה העממית, ובוודאי של לשון הדיבור החיה, מועט, ופעמים רבות הדבר מקשה להעריך נכונה את הרגלי הלשון של הציבור הרחב. אולם מעט אין פירושו לא כלום — כמעט מכל תקופה הגיעו לידינו עדויות ישירות ועקיפות על הרגלי הלשון של הציבור, מכתבים, הערות היסטוריות ומקורות נוספים. בסופו של דבר, אנו מאמינים כי בכוחם של החומרים הללו לצייר תמונה סבירה של המציאות הלשונית הכללית, הן זו של השכבה המשכילה והן זו של כלל הציבור. המושג ‘ציבור’ מתייחס לציבור הגברים, שהרי במשך הדורות לא היה לציבור הנשים חלק בקהל המשכילים, ולא היתה להן השפעה של ממש על התפתחות הלשון הכתובה, למעט מקרים בולטים שיוזכרו בספר. אבל במה שנוגע ללשון הדיבור, שם התמונה שונה, והדברים יבואו לידי ביטוי בהמשך.

***

להלן שתי הבחנות חשובות בין מושגים שבהם אנו עושים שימוש בספר.

א. לשון ולהג

מקובל במחקר ההבדל שבין לשון (language) ובין להג (דיאלקט, dialect). לשון היא מסגרת תקשורת רחבה המשמשת קבוצה של בני אדם, ואילו להג הוא תת־קבוצה ספציפית של הלשון, האופיינית לאזור מסוים או לקבוצה חברתית. להג בדרך כלל מאופיין בהגייה, באוצר מילים ולפעמים גם בדקדוק, הנבדלים משאר הלהגים של אותה הלשון. להבדל בין לשון ללהג יש גם היבט חברתי ופוליטי. מקס ויינרייך, מגדולי חוקרי היידיש במאה העשרים, קבע כי ‘לשון היא להג שיש לו צבא וצי’, כלומר כאשר להג זוכה לגיבוי פוליטי של מדינה, אזי הוא הופך ללשון. עליית הלאומיות במאות התשע־עשרה והעשרים המחישה היטב את ההיבט הזה: כאשר קבוצה אתנית הופכת לאומה, עשויה לשונה לעבור ממעמד של להג למעמד של לשון. כך, כאשר יוגוסלביה המודרנית התפרקה בשלהי המאה העשרים והתפצלה בין השאר לסרביה ולקרואטיה, נפרדו הלהג הסרבי והלהג הקרואטי זה מזה והפכו ללשונות לאומיות במדינות הללו.

לפעמים המרכיב התרבותי שבלשון גובר על הפוליטי. להגֶיה של הערבית המדוברת שונים זה מזה, פעמים עד כדי חוסר מובנות הדדית — דובר ערבית עיראקית לא יבין דובר ערבית מרוקאית, ואף על פי כן גם דוברי הערבית במרוקו וגם דוברי הערבית בעיראק חיים בתודעה שהם דוברים להגים של אותה לשון. כאלה כן אלה סבורים כי הם מדברים ערבית, ועל כן מוצדק לראות בערבית המדוברת שבפיהם שני להגים של אותה לשון, ולא שתי לשונות. המציאות הזאת מתקיימת אף שמרוקו נפרדה מהשלטון המרכזי של בגדד כבר לפני כאלף שנה. במקרה הזה היסוד הקובע הוא תודעת הדוברים, המרגישים את עצמם כדוברי להגים של אותה לשון.

ב. לשון יהודית ועברית

הלשונות המכונות ‘לשונות היהודים’, ובראשן הערבית־יהודית, הלאדינו והיידיש, היו להגים יהודיים של לשונות מקומיות, ועם השנים קיבלו אופי וסגנון משל עצמם, התפשטו למרחבים גיאוגרפיים גדולים ועברו מדור לדור. היווצרותו של להג לאומי בתוך לשון כללית איננה תופעה ייחודית ליהודים, ולקבוצות לאומיות רבות לאורך ההיסטוריה היו להגים משלהן. אולם בשונה מן הלהגים של הקבוצות הללו, ללשונות היהודים היה תפקיד מרכזי ביצירת הלכידות של המיעוט היהודי בתוך החברה הכללית והן התייחדו במאפיינים לשוניים ייחודיים שתרמו לשמירה על הנבדלות הזאת. בכולן היה רכיב עברי — הן היו רוויות מילים, צירופי לשון ושיבוצי ציטוטים מתוך המקורות, וכן הושפעו מתרגומי המקרא היהודיים באותן לשונות, תרגומים שהיו שונים מתרגומי הנוכרים. פעמים רבות הן גם שימרו יסודות לשון ארכאיים שכבר חדלו לשמש בלשון המקומית. לרוב היו לשונות היהודים מובנות גם לנוכרים דוברי הלשון המקורית, אך במקרים מסוימים הפער שנוצר בין הלהגים כבר היה גדול מדי. כל היסודות הלשוניים האלה משקפים מורשה תרבותית משותפת, שיש בה קווי שיתוף לשוניים מובהקים.1

העברית, לעומת זאת, איננה לשון יהודית כי אם לשונו של עם ישראל העתיק בימי המקרא (ובימינו חזרה לשמש לשון חיה). המיעוט היהודי אמנם השתמש בה כמעט בכל התקופות ובכל המקומות — בעיקר לכתיבה תורנית ולתפילה — אולם השימוש הזה לא היה אימוץ להג של לשון הסביבה הנוכרית, אלא שימור של לשון תרבות עתיקה שהמשיכה איתו מדור לדור.2

ספרנו אינו חיבור מדעי, ונועד לכל שוחר דעת המתעניין בסיפור מרתק זה. איננו מבקשים להעמיד תיאור היסטורי מקיף של תולדות ישראל או להציג את ההיסטוריה השלמה של הלשון העברית ושל לשונות היהודים. מטרתנו להאיר את הזיקה בין ההיסטוריה היהודית ללשונות שעם ישראל השתמש בהן, ואת היותה של העברית מרכיב מכונן בזהות הלאומית. אם נצליח להביא את הקוראים לחשיבה ערה על הסוגיות הללו — והיה זה שכרנו.

קיומה של העברית החיה במדינת ישראל של ימינו, עשוי להיראות כדילוג טבעי וקל על הגלות ‘בת שנות האלפיים’. אך זו אינה האמת ההיסטורית, וברצוננו לתאר כאן את התחנות השונות והמורכבות של הסיפור הזה.

נצא לדרך.