מיקי וטלי פותרות תעלומה

השכנה

-'שלומות'.

-'הלו'… קולה העייף של טלי נשמע, כמו קול כמו של אישה מבוגרת שעישנה ארבע קופסאות סיגריות ביום, במשך 50 שנה או יותר. אני מתפרצת בצחוק.

-'את צוחקת עלי?' שואלת טלי. היא יודעת בדיוק למה אני צוחקת.

-'כן, ברור'. אני עונה לה כשאני מנסה לקחת אויר.

-'טוב. מה שלומך?' קולה השתנה באחת לקולה הרגיל, הדק. קול אופטימי.

-'סבבה. בא לך לצאת לטיול?' ('טיול' על פי הגדרתינו הוא יציאה למקום מסוים, שהייה בו זמן מה ויציאה ממנו. זה יכול להיות לחנות הפלאפל, לאכול וללכת. זה יכול להיות למרכז קניות ויכול להיות לאתר בטבע עם תרמוס קפה או מים. טיול בעינינו הוא מושג מאוד רחב).

-'כן, בא לי לצאת. אני רוצה לדבר אתך על משהו, משהו מאוד מוזר. בואי נלך ל'אולם הקטן', אני רעבה.'

לאחר זמן לא רב טלי הגיעה במכוניתה. קצת קשה לפתוח את דלת הנוסע. ככה זה כשהיא עקומה לגמרי כי מישהו נכנס בה… יותר קשה לסגור אותה.

-'תימשכי חזק.' היא מזכירה לי בכל פעם מחדש. ואחרי שנשמע 'בום!' 'לא כל כך חזק. גם ככה הדלת הזו בקושי מתפקדת.' אמרה טלי, 'הדלת הזו, עוד יש לה תפקיד, ואני רוצה שהיא תבצע אותו ולא תיתקע או תיפרד מהאוטו.' טלי הביטה קדימה ונסענו.

'עולם הפלאפל הגדול' הוא המקום היחיד בעיירה הקטנה שלנו שמוכר פלאפל.

היה עוד מישהו שניסה למכור פלאפל וקרא לעצמו 'שמלה של טחינה'. אבל אי אפשר היה לשבת שם בקיץ בחוץ, גם לא בחורף בגשם. בסוף הוא מכר בעיקר טחינה עם הרבה מים וקצת חציל בהרבה שמן. קונים לא נהנו לשבת שם, גם לא נהנו מהאוכל. לבסוף לא באו לקוחות והוא נאלץ לסגור את המקום.

ב'עולם הפלאפל הגדול' היה אולם קטן וכך קראנו לו: 'האולם הקטן'. בעלת הבית היא אישה קטנת מידות. גם חיוכה קטן עד נעלם.

עת התקרבנו ל'אולם', ראינו אותה יושבת בפתח ליד הקופה, מרימה את קולה ונותנת הוראות 'מקצצות' לאחד ממגישי המנות בדלפק. הוא נתן למישהו לטעום כדור, לריכוך הסבלנות בתור והיא מאוד לא אהבה את הנתינה הזו. היא חשבה שזה בזבוז לתת כך, ללא תוספת תשלום. היא ראתה שקלים, לא אנשים. אמנם היא הבוסית, בעלת המקום, אך לנו היא תמיד נראית כמו מישהי קטנה שבאה להלשין למפקד ולהסית, כמו בסרט מצויר. לכן זיכינו אותה בכינוי 'המפקד'.

אנחנו עוברות בעמדת התשלום, מזמינות מנה, מברכות אותה לשלום, אומרות 'תודה' ומנסות לרסן את הצחוק שעומד לפרוץ מתוכנו.

ישבנו לאכול וטלי פתחה: 'אני יושבת במרפסת, כבכל ערב נעים, שותה קפה ומביטה בנוף.'

-'איזה נוף? הנוף של הבניין ממול או הנוף בקצה המרפסת עם המבט להרים?' שאלתי.

-'נוף!' טלי הביטה בי זועפת, מה השאלה הזו? חשבה, 'מה זה משנה?'

אני כובשת חיוך ומקשיבה. טלי ממשיכה,

-'כנראה הגיעה שכנה חדשה. אני לא מכירה אותה. המרפסת שלי היא בדיוק במקביל לשלה וגם המטבח הצמוד. היא אישה רחבה, איך לומר….'

-'שמנה.' עזרתי לה. טלי המשיכה:

-'כן. היא ניגשת כל זמן קצר למקרר, מוציאה מגש, מתיישבת על כיסא נוח במרפסת ועושה משהו. אני לא יודעת מה. זה נראה לי מוזר. אחר כך היא חוזרת למטבח, עושה שם משהו ושמה את המגש במקרר, מוציאה מגש חדש וחוזר חלילה. לא פעם ולא פעמיים. לפעמים מישהו דופק בדלת, היא פותחת, לא תמיד הוא נכנס ואם כן, זה לזמן קצר. הם במטבח במקום שאי אפשר לראות, והוא הולך.'

-'את אומרת שהיא לוקחת כל פעם מגש, עמוס באוכל, הולכת למרפסת, אוכלת אותו בהנאה, חוזרת למטבח ומוציאה מגש נוסף כיוון שטעים לה?' אמרתי בצחוק. טלי הביטה בי במבט רציני, כמעט קפוא, כמו אומרת 'תתאפסי, עכשיו ברצינות'.

-'מיקי, אני לא צוחקת. נראה לך שמעניין אותי שכנה שאוכלת? מצדי שתשים אשכול בננות על וו במרפסת מעל הכיסא שלה, ותמשוך כל רגע בננה. מה אכפת לי?! אני מדברת אתך על משהו אחר. כל יום בא אליה מישהו לזמן קצר, היא נותנת לו משהו והוא הולך. הוא אפילו לא יושב לכוס קפה. הבית שלה ריק. אין בו כלום חוץ מריהוט בסיסי. חוץ מהמבקר הזה, איש לא בא. זה לא נראה לך מוזר?'

-'את חושבת שהיא מנהלת משהו פלילי?' שאלתי.

-'ששש….' היסתה אותי טלי. 'אני אומרת לך שמשהו לא תקין כאן. אני אף פעם לא מסתכלת לאנשים בבתים, אני אפילו לא מכירה את השכנים בבניין שלי, אבל משהו כאן מוזר.'

זה נכון, חשבתי לעצמי, היא באמת לא מכירה את השכנים, אבל זה בגלל שטלי לא רואה אף אחד ממטר, אם הוא לא רלוונטי לה באותו רגע.

-'מה עוד את יכולה לספר עליה, על מה שראית?' התעניינתי.

-'לא יודעת מה עוד לומר…' היא תהתה, זאת היתה תעלומה בעיניה והיא היתה שקועה בה.

לפתע ניגש אלינו שמעון, אחד העובדים ב'אולם'. הוא נשען על השולחן ושאל אם הכל בסדר. טלי כל כך נבהלה ממנו, שהיא קפצה ושני כדורים עפו מהפיתה שלה.

שמעון נבהל מהקפיצה של טלי, הוא ניסה להרגיע אותה והבטיח להביא לה שני כדורים חדשים.

אני כל כך צחקתי עד שנתקע לי גרגיר בגרון והתחלתי להשתעל ולהיחנק…

שמעון נלחץ נורא, הוא טפח על גבי כדי לעזור לי להוציא את הגרגיר שנתקע בגרוני. כולו אדום ומבוהל. הוא הביט לצדדים, כמי שחושש ש'המפקד' תצעק עליו או תעניש אותו.

אנשים הביטו בנו, חלקם קמו ממקומם. שתינו היינו אדומות, אני ממחנק וטלי מהבהלה והבלגן שנוצר סביבנו. מישהו הביא לי כוס מים בריצה. מישהו הביא מים גם לשמעון, שיירגע. כולו רעד.

'המפקד' הביטה בו, כולה אדומה, כועסת על הרעש שגרמנו, על שני עובדים שלה שמקרקרים סביבנו במקום למכור עוד מנה. לבסוף הצלחנו להירגע ולחזור לשיחה רגילה. איש איש חזר למקומו ולמנת הפלאפל שלו. 'המפקד' הביטה בנו, במבט מזהיר, שלא נעשה לה בלגן.

החלטנו לא להתמהמה ולצאת משם. גם ככה טלי היתה צריכה להגיע לעבודתה, למשמרת שלה. נפרדנו לשלום מהחברים, גם משמעון, שחזר לעצמו וניסה להפגין ביטחון עצמי.

טלי הסיעה אותי למחוז חפצי. קבענו להמשיך לדבר על העניין הזה. טלי שמחה שאני אתה באותו ראש. קבענו להיפגש למחרת וכל אחת פנתה לעבודתה.

טלי עבדה במזנון הדרכים, 'פסיק', שמחוץ לישוב, קפטריה וסנדוויצ'יה קטנה על אם הדרך. כל מי שנסע צפונה עבר שם, ורבים עצרו להפסקה במזנון.

כביש גישה הוביל לפתח הראשי של המזנון. היתה שם חניה נוחה למבקרים.

היתה יציאה אחורית מהמזנון, דלת שפנתה לחצר האחורית.

מאחורי המזנון היו כמה שולחנות פיקניק ונוף מהמם ממנו אפשר לראות את העמק וההרים שממול. לצד המזנון היו חניות נוספות.

למחרת באתי לבקר את טלי בביתה. בחצר הבניין ראיתי מישהו מביט קרוב על עץ הדקל הקטן, בוחן משהו. לא ייחסתי לכך חשיבות רבה למרות שזה היה מעט תמוה בעיני. מה לאיש זה ולדקל. אני מכירה את השכנים (בניגוד לטלי), והוא לא היה אחד מהם. הוא גם לא נראה גנן בבגדיו המצוחצחים. עליתי לקומה הרביעית ודפקתי על דלתה של טלי. מוזיקה חזקה בקעה מדירתה והיא לא ענתה. הנחתי שלא שמעה ופתחתי את הדלת, היא תמיד לא נעולה. קראתי בשמה כדי שלא תיבהל מנוכחותי. היא הגיחה מחדר השינה.

-'בואי. את חייבת לראות את זה.' קראה לי טלי, משכה אותי לחדר והורתה לי להציץ מבעד לחלון, בחריץ שבין הווילונות, לעבר הדירה בבניין הסמוך.

ראיתי אישה, עבה למדי, שוכבת על כיסא נוח. על בטנה הגדולה מונח מגש. היא שולחת ידה למגש, אוחזת במשהו, ומקרבת אותו לפניה, ועושה זאת שוב. לא ראיתי מה היא עושה עם הדבר שהיה בידה.

-'מה היא עושה?… אני לא בטוחה שהיא אוכלת בכלל.' אמרתי.

-'אם זו אכילה אז היא זללנית סוג אקסטרה.' ענתה טלי, 'היא עוברת כך על דברים במגש ואז הולכת למקרר ומחליפה מגש. היא עושה את זה הרבה.'

-'הייתי רוצה לומר שהיא רעבה, שיש לה חטיפים שונים, אולי פירות, והיא פשוט מנשנשת לה להנאתה.' חשבתי בקול.

-"היית רוצה'?' אמרה טלי, 'כלומר שהאישה מכרסמת לה חטיפי מזון כל הזמן? מכינה לה מגשים מגשים במקרר, מבעוד מועד, ואז רובצת ואוכלת?'

-'במחשבה שניה, לא נראה לי.' אמרתי, 'לאכול ככה ולהביט באוויר, על הרוח… לא. היא מרוכזת בדברים שעל המגש. היא מכוונת את הדבר לעיניה ולאו דוקא לפיה. אני לא בטוחה שהיא בכלל אוכלת. אולי היא עושה עבודת יד כלשהי.'

-'תראי, היא קמה.' נדרכה טלי.

האישה קמה ונכנסה פנימה, הניחה את המגש, ניגשה לדלת הדירה ופתחה אותה. גבר נכנס פנימה ועמד לידה. זיהיתי אותו לפי בגדיו. זה אותו בחור שראיתי בוחן את הדקל בחצר. לאחר מעט חילופי דברים, האישה פנתה למקרר, הוציאה משם משהו ומסרה אותו לגבר. הוא הודה לה במנוד ראש ויצא.

-'מה את אומרת על זה?' פנתה אלי טלי בתרועת ניצחון.

-'ובכן,' אמרתי לה ברצינות, 'את הגבר הזה ראיתי בחצר. הוא בחן את עץ הדקל הצעיר שלכם. אם הוא לא גנן או אגרונום (מומחה לחקלאות) אז זה מעט חריג.'

-'בואי נראה את העץ. אולי נראה מה הוא חיפש עליו.' טלי כבר היתה מוכנה לצאת אך אני עצרתי אותה.

-'אם הוא עדיין בסביבה, הוא יראה אותנו. הוא כבר ראה שראיתי אותו. אם באמת יש כאן משהו לא טוב, זה יהיה לא חכם מצידנו לחשוף שעלינו על פעילותו. נחכה קצת, לפחות עד שנהיה בטוחות שהוא לא בסביבה.'

-'בסדר. קפה?' טלי פנתה למטבח. היא היתה מרוצה שאני 'על העגלה', שאני לא פוסלת ואומרת שהיא מדמיינת.

הסתובבתי לכיוון הסלון ולא שמתי לב לדלי מלא במים, שעמד שם בפתח. הדלי קיבל ממני בעיטה סיבובית. בעודו משמיע קול, (אני חושבת ששמעתי את הדלי אומר איי…), נשפכו המים עם סיבובו וכל הסלון הוצף במים. אני מעט נבהלתי מהנזק שעשיתי, מהבלגן שנוצר.

לטלי היו מחשבות אחרות:

-'בדיוק התכוונתי לשטוף.' אמרה טלי ורצה להביא את המגב והסמרטוט.

בעודה שוטפת וגורפת, אני הכנתי קפה. יכולתי לראות מהחלון את הרכבים בחניה.

רכב אחד היה בולט. רכב שחור, יוקרתי כך נראה לי. לא ראיתי מי נכנס אליו אך ראיתי את האוטו יוצא באיטיות.

יושבות במרפסת, שותות קפה בנחת, מדברות וצוחקות, טלי אומרת לי,

-'הביטי, היא במטבח, מכינה משהו.'

-'אישה חרוצה, מכינה הכל מראש.'

-'אני לא צוחקת.' זעפה טלי. 'אולי תשאלי את דוד על זה?' (דוד, בעלי, הוא שוטר ביחידת הכלבנים).

-'אני אשאל אותו. מתי את מתחילה לעבוד היום?'

-'יש לי משמרת לילה.'

-'אני אדבר עם דוד. יש לי כמה פגישות ואולי אחר כך נלך לאכול יחד, מה דעתך?'

טלי אהבה את הרעיון, וכך קבענו.