החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מאורת הארנב

מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ׳ | הוצאה: | מאי 2024 | 384 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

״מחצית מחיי העברתי בהמתנה לצעקה אקשן.

את המחצית השנייה אני מעבירה בהמתנה לצעקה קאט."

 

ברוכים הבאים למאורת הארנב.

בּלנדין אינה כמו שאר תושבי הבניין שלה – שכנים שמופרדים רק על ידי הקירות הדקים של מתחם דיור עלוב ובהם אמא צעירה עם סוד אפל; אישה שמוחקת תגובות אכזריות מאתרי הספדים; וילד מוזנח שנוהג לצבוע את גופו בנוזל זרחני.

בלנדין החרדתית, יפהפייה ואינטליגנטית להפליא, חולקת את דירתה עם שלושה נערים מתבגרים שהיא אינה מחבבת ואינה מבינה. כולם כמוה, בוגרי מערכת האומנה הממלכתית הכושלת. כולם מחפשים משמעות לחייהם. כולם מאוהבים בה.

הסיפור שבלבּו של מאורת הארנב מתרחש במשך שבוע סוחף אחד ביולי ומגיע לשיאו במעשה אלימות הזוי שמשנה הכול. סיפור שהוא תמונת מצב נהדרת ומשעשעת עד נשכנית של אמריקה העכשווית. סיפור פרובוקטיבי על בדידות וגעגועים, על מלכוד — ובסופו של דבר על חופש.

טס גאנטי היא סופרת אמריקאית צעירה, בוגרת תואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת ניו יורק. מאורת הארנב הוא ספרה הראשון. עם צאתו לאור קצר אינסוף מחמאות נלהבות ופרסים, בראשם פרס הספר הלאומי היוקרתי לשנת 2022 (גאנטי היא בין הזוכים הצעירים ביותר בפרס).

האיורים המופיעים בספר הם של אחיה הגדול ניקולס גאנטי — אמן חזותי, מוזיקאי ומפיק מוזיקלי.

מקט: 14000067
״מחצית מחיי העברתי בהמתנה לצעקה אקשן. את המחצית השנייה אני מעבירה בהמתנה לצעקה קאט."   ברוכים הבאים למאורת הארנב. בּלנדין […]

ועכשיו כולם ביחד

ג’12: ביום רביעי בלילה, בשעה תשע, הגבר שגר ארבע קומות מעל הפשע לוטש מבט באפליקציה שנקראת ‘שווה ציוּן!’ (למבוגרים בלבד!). האפליקציה מהבהבת באדום כהה, והוא בטוח שאין בתוכה אף אחד. כמו כל גבר למוד דחיות מצד נשים, הגבר בדירה ג’12 מאמין שלנשים יש הכי הרבה כוח בכדור הארץ. כשהראיות מעמידות אותו על טעותו, הוא מתרגז. זהו רוגז ייחודי לאנשים שאימצו טיעון שגוי מן היסוד. הגבר — כיום בשנות השישים לחייו — שוכב על הסדין בחושך. הוא סיים את היום, אבל היום לא הסתיים; מוקדם מדי לישון. הוא חוטב עצים שעבר את תאריך התפוגה המקצועי שלו אבל חסר אמצעים פיננסיים ופסיכולוגיים הדרושים לפרישה. לא פעם הוא מרגיש את משקלו של בול עץ רפאי על גבו, כמו ילד. לא פעם הוא מרגיש את משקלו של ילד רפאי על גבו, כמו בול עץ. מאז מות אשתו לפני שש שנים הדירה כמו התרוקנה מרהיטים, אבל בעצם היא מתפקעת מרהיטים. הגבר המיוזע מערסל את המסך הגדול הבוהק בידיו.

נראה נחמד, כמו אבא, אבל יותר שמן מאשר בתמונת הפרופיל. קשר עין = גרוע. לא מתעניין בך ונראה אובססיבי לגבי מחירים. ארנק וֶלקרו, המשתמשת מֶלבֶּל23 השאירה את ההערה הזאת בפרופיל שלו לפני שבועיים. ריח של גֶרי, אינדיאנה.

ההערה השנייה והאחרונה בפרופיל שלו נכתבה לפני שישה חודשים, על ידי ‘דניז החיה’: האיש הזה הוא סטוקר מקריפ.

רעש מתגלגל ועולה מאחת הדירות למטה. הוא מניח שיש שם מסיבה.

ג’10: המתבגר מכוון את התאורה בחדרו להלוגן מחמיא. הוא מעביר יד בשערו, מורח שפתון לחות. מעביר דוגמית מי קולון מהעיתון על החזה, אף שזו מחווה מגוחכת. מכוון את המצלמה כך שתקלוט את הקימורים והצללים המחמיאים לו ביותר. אמו עובדת במשמרת לילה, אבל הוא נועל את הדלת. קופץ שלושים פעם לפישוק ובחזרה, עושה שלושים שכיבות סמיכה. שולח הודעה: מוכן.

ג’8: האֵם נושאת את התינוק אל הספה ומרימה את הגופייה שלה. הוא לא אמור להיות ער בשעה מאוחרת כל כך, אבל תינוקות שמים פס על חוקים. בעודו יונק הוא דורש ליצור קשר, ואמו מנסה. מנסה שוב. משתדלת יותר. אבל היא לא מצליחה. הוא מטיח בעורה האשמה חריפה, טלפתית, בוגרת. היא מרגישה אותה. הוא יונק בחוזקה ושורט אותה בציפורניו, שאי־אפשר לגזוז אותן מפאת עדינותן, אבל הן ארוכות וחדות כל כך שהן פוצעות אותה. בידה הפנויה היא בודקת את הטלפון. הודעה מאמה של האם: תמונה של דייזי החרדונית המזוקנת בתלבושת אופנוענית מיניאטורית. קסדה מרופדת קשורה לראשה האלמוגי, הדוקרני, ז’קט עור מלאכותי רצוע לבטנה. על גב הז’קט כתוב בפונט של ‘הֵל’ס איינג’לס’: חרדון זה אסון. הלטאה מביטה למצלמה ממקום מושבה על שולחן האוכל, והבעתה לא ברורה. האֵם מגדילה את עין הדינוזאור של דייזי, שכביכול מתבוננת בה מעידן אחר, מלפני 90 מיליון שנה.

לך יש תינוק ולי יש תינוקת!! כתבה אמה של האם, שגרה בפֶּנסָקוֹלה עם בעלה השני. חה חה חה! רוי מצא את התחפושת הזאת…  קורעת לא???  שאלוהים יברך אותך ואת הנכד המתוק שלי

האם מסלקת את השרשור מהמסך בחמת זעם ומתחילה לנוע בין שלוש רשתות חברתיות, חשה את משקלו ואת חומו של התינוק תחת זרועה, נוצרת לליבה את הצלילים הקטנים של שביעות הרצון שהוא פולט כשהוא יונק. באינטרנט, עברייני מין עושים שַמוֹת כרגיל. עברייני מין הם האנשים היחידים בעיר. אילו ביקשו מהאם לסכם את עלילת החיים העכשוויים, היא הייתה אומרת: כולם מענישים את כולם על דברים שהם לא עשו. והנה היא, מסרבת להביט בתינוק שלה, מענישה אותו על משהו שלא עשה.

האם פיתחה פוביה מהעיניים של התינוק.

הוא בן ארבעה שבועות. וכבר ארבעה שבועות היא חיה במרתף התודעה שלה. כל היום היא מזינה את חרדתה בבלוגים של אימהות. הם איומים, הבלוגים של האימהות, גרועים יותר מאתרים רפואיים, אבל דומים להם כי הם מנצלים את התָנָטוֹס שלך. אימהוּת היא העבודה המשמעותית ביותר שתעשי בחיים, מכריזים הבלוגים בשכנוע חסין גשם. לפני שהאֵם נכנסת לבלוגים, היא מתכוננת נפשית לאבחנה האיומה ביותר שאפשר לקבל: את אמא גרועה. בעצם, זאת לא האבחנה האיומה ביותר. את פסיכופתית, סיכמו הבלוגים. את מאיימת על כולנו.

האם, היושבת על הספה ומערסלת את תינוקה, מתחילה להילחץ ומנסה להירגע. שאיפה עמוקה, ולנשוף את כל המתח. להרפות את המצח, הגבות והפה. לשמוע רק את הזמזום של מאוורר התקרה. היא אמורה לדמיין את הגוף שלה כמדוזה או משהו. לראות בעיני רוחה איך הגבולות בין הגוף לעולם מתמוססים. בת דודתה קארה לימדה אותה את הטריקים האלה כשהן גרו יחד.

לפני שהייתה אֵם, האֵם הייתה הופ. ‘מצחיק שקוראים לך הופ,’ אמרה קארה פעם. ‘כי, כאילו, אַת מה זה גרועה בתקווה.’ אחרי התיכון הופ התחילה לעבוד כמלצרית, וקארה כספרית. הן שכרו יחד בית זול ליד הנהר. קארה אהבה בגדים בצבעים ניאוניים, מסטיקים בטעם קינמון וגברים מיוסרים. צבע השיער שלה השתנה כל כמה חודשים, אבל היא העדיפה סגול. היא הייתה מאושרת באופן תמוה, ולא פעם שאגה שירים של סלין דיון ורקדה תוך כדי שבישלה. הופ תהתה לא פעם איך היא הייתה מרגישה אילו יצאה לחופשה בתוך הפסיכולוגיה של בת דודתה. כשהיו בנות עשרים, קארה מצאה את הופ על רצפת האמבטיה בשלוש לפנות בוקר, מצונפת בתנוחת עוּבּר ומתייפחת על כך שהיא מפחדת, מפחדת מהכול, הכול כל כך גדול שהוא כבר כלום, והכלום בלע אותה, בלע הכול. למחרת קארה הסיעה את הופ ל’גן הירק’, החנות היחידה למזון בריאות בוואקה וייל — קובייה קטנה של אור מרצד שפיתתה את שתיהן בבושם תבליניה ובמגוון תחליפי הסוכר שלה. הן חזרו עם שקית נייר מלאה תרופות הומיאופתיות, שהופ לא הבינה ולא יכלה להרשות לעצמה: אָקוֹניטוּם, אַרגֶנטוּם ניטראט, דָטוּרה זקופת פרי, אַרסֶניקוּם אלבּוּם, איגנַציה. בכל פעם שהופ טבעה באחד הצללים המחשמלים שלה, קארה הגישה לה חופן תרופות, חלטה תה לוונדר, רשמה טיולים. מדיטציה. יוגה. מגנזיום. לא פעם היא הקרינה פרק של סדרת הטלוויזיה האהובה על הופ, שכנים ונהנים. ‘תענדי את השרשרת הזאת,’ אמרה קארה. ‘זה אָמֶתיסט — הקריסטל הכי מרגיע, מעולה לחרדה. מסלק שליליוּת. בואי, נעשה תרגילי נשימה ביחד.’ כפי שקארה אמרה בדרך כלל לגברים בברים, לפי שאלון מאיֶירס־בּריגס, דפוס האישיות שלה הוא INFP (‘המגשרת’), לפי מבחן אניאגרם היא טיפוס 2 (‘המעניקה’) ומזל בתולה (‘המרפאה’). היא האמינה שהייעוד שלה הוא לתמוך.

עכשיו, בדירתה, הופ עדיין שומעת את קארה מדריכה אותה בתרגילי נשימה, וקול הלילך שלה מרחף בחדר. שאיפה עמוקה. נשיפה. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר. ושוב. בעודה נושמת, היא מרגישה את התינוק חמים ורך כנגד עורה.

הפחד שלה לא עד כדי כך מסתורי, היא מחליטה. בעלה עובד באתר בנייה כל היום, ובהיסטוריה העכשווית שלה אין שינה, רק גוש של צינון מתקרב בגרון. השדיים שלה התנפחו לגודל סלבריטאי, מכות חולפות ברשת החשמל של מוחה, וגופה התעורר למצב של דריכות חייתית ללא עזרת קפה. ההורמונים הגבירו את עוצמת העולם עד הסוף, הטו את אוזניה לתינוק, אילצו אותה להקשיב — תמיד להקשיב — לקול החדש, המצצני הזה. היא מרגישה כמו שועל. כמו שועל על אדרל.

שלא לדבר על זוועות הגוף הגדולות יותר. אחרי הלידה הוא הפסיק להיות כּוּס וחזר להיות נרתיק. היא מגלה שהיריון, לידה והתאוששות הם שלוש מערכות בסרט אימה, שאסור לך לצפות בו לפני שחיית אותו. בבית הספר הקתולי הכריחו את הופ ואת בנות כיתתה לצפות בסרטונים על הפלות, הכריחו אותן להקשיב לנשים בוכות אחר כך, הכריחו אותן לצפות בעובר נרתע ומתכווץ ברחם מפני הכלי של הרופא. אבל האם מישהו סיפר להן מה יקרה כשידחפו את העובר החוצה, אל העולם? לא. זה יהיה ‘יפהפה’. זה יהיה ‘טבעי’. ומעל לכול, זה יהיה ‘נס’. אימהות עטויה הינומה כחולה מקודשת, שמסתירה את הפרטים המקבריים — מזימה מתוחכמת שנועדה להוליך שולל את הקתולים כדי שייצרו עוד קתולים. כשהאם מיניקה, הכאבים מכים בגופה כמו ברקים מטעמו של האל. ההנקה לא אינטואיטיבית, ושאיבה גורמת לה להרגיש כמו פרת סייבּוֹרג. בכל פעם שהיא מתעטשת, היא משתינה. כדי לטפל בזה, היא אמורה לעשות תרגילים מהגיהינום לרצפת האגן. האינטרנט מורה לה לדמיין שהיא יושבת על גולה. הדקי את שרירי רצפת האגן כאילו את מנסה להרים גולה. ‘את האמת,’ אמרה האם לבעלה לילה אחד, אחרי שהקריאה לו את ההוראות בקול, ‘מה נסגר?’ היא מתארת את מצבה הגופני לבעלה באופן כפייתי, בפרטי פרטים, כמו בובה שמופעלת בידי פיתום. אם בעלה לא משלם את המחיר, הוא ייאלץ לפחות לדמיין אותו.

אבל היא לא צריכה לאלץ אותו. ברגע שהיא מתחילה לדבר על המחיר שגבתה ממנה הלידה, הוא אוחז בידיה, במבטה, בכאבה. ‘הלוואי שיכולתי לעבור את זה במקומך,’ הוא אומר. ‘הלוואי שיכולתי לקחת ממך הכול ולסבול בעצמי.’ ואז הוא מנשק את צווארה ומחזיר אותה בעדינות לחיים. הוא אומר לה שהוא רוצה את זה. הוא רוצה את קרישי הדם; הוא רוצה את ארבע לפנות בוקר; הוא רוצה את ההתחלה ואת האמצע ואת הסוף; הוא רוצה לתקן את כל מה שאפשר לתקן ולתמוך בה בכל היתר; הוא רוצה את הרע ואת הטוב; הוא רוצה את החולי והבריאות. ‘אני רוצה אותך,’ הוא אומר. ‘את כולך.’ הוא מכנה אותה אֵלה. גיבורה. נס.

לא, חושבת האֵם. לא, היא לא מתחרפנת. וכן, זה נורמלי להרגיש לא נורמלית אחרי שגוף יצא מתוך גופך. אמה טוענת שאף שהמצב הייחודי שלה לא מופיע ברשת, זה בכלל לא מוזר לפחד פחד־מוות מהעיניים של התינוק שלך, כשמזג האוויר משתולל בתוכך וטוויטר מקרקר את החדשות. יריות, רצח, כתם נפט, טרור, שריפות יער, חטיפות, פצצות, שיטפונות. סרטון מצחיק שבו אישה פותחת את המכונית ומוצאת דוב חום יושב מאחורי ההגה ומנשנש את המצרכים שקנתה. רצח, רצח, מלחמה. האינטרנט נסער. בתקופה כזאת, מי שחווה את המציאות כחופן של מי ברז נמצא בחברה טובה. האם זאת המשמעות של בייבי בלוז? ניאון וצווחות?

מה בעצם יש בעיניים של התינוק שלה? הן עגולות מדי. המומות תמיד. התינוק מקטלג כל תמונה בהבעה זועמת, בוחן את העולם כאילו מתכוון לתבוע אותו. הוא לא ממצמץ מספיק. היא מנסה למשוך את תשומת ליבו — מקשקשת במפתחות, מאירה בפנס על צנצנת ריקה, מניעה את האצבעות — אבל הגירוי החזותי מציף אותו, ובכל פעם שהיא מנסה לעשות דבר כזה, הוא פורץ בבכי. התינוק מעדיף להסתכל על משטחים חלקים ולא מאיימים, כמו הקירות. והן מהפנטות, העיניים שלו, כמעט שחורות, תמיד נוזליות, לא פעם מוטרפות. התכונה הזאת עברה בתורשה מהצד של אביו — שבט נאה של בני דודים מצוברחים והורסים שמצטיינים בפאזלים. האֵם אוהבת את זוג העיניים הזה, את הזוג שגופה יצר כמו גבישים יקרי ערך מפחמן שהופעל עליו לחץ. היא אוהבת את העיניים שלו באותה המידה שהיא אוהבת את ציפורני הרגליים הזערוריות שלו, את פלומת השיער השחור, את ריח הראש, את הפריחה בצורת ברקוד על צווארו השמנמן, הרופס. היא אוהבת את התינוק שלה בצבעים שלא ראתה קודם, בדיוק כפי שהזהירו האימהות מהבלוגים. אבל אהבה לא שוללת אֵימה — בגיל עשרים וחמש האֵם יודעת שהאחרונה כמעט תמיד נלווית לראשונה. העיניים שלו מבעיתות אותה.

האם מנסה להחליט מה מזכירות לה העיניים. מצלמת אבטחה. מבט של פנתר בחושך. סטוקר בחדר האמבטיה. עיני הגבר שחבט שוב ושוב בחלון הנוסע של הוואן הישן, לפני שנים, כשחיכתה בהילוך סרק וחלמה על צ’יפס ותה מתוק.

האיש השתמש באֵת חפירה של ילדים כדי להכות בחלון שלה. פלסטיק צהוב. הוא לא מיצמץ. לא הייתה לו שפה בגרון, רק נהמות צרודות, ולא היה ברור מה הוא רוצה. גבר שאיבד את זה — זה הביטוי המדויק, כי באמת חסרו לו כל מיני דברים. בכביש הגישה עיניו של הגבר היו כהות, מפוחדות, ופתוחות. הוא איבד את זה.

היא פתחה את החלון והציעה להזמין לו משהו, אבל נראה שהוא לא שומע אותה.

‘תסתכלי עליי,’ הוא אמר שוב ושוב. ‘תסתכלי עליי.’

היא סגרה את החלון והצטערה שהוא לא אוטומטי, כי מחוות הזלזול לא הייתה אלימה מספיק. היא פחדה ממנו אבל פתאום גם נקשרה אליו. אופייה המקרי של כל היתקלות חברתית הטריד את האֵם מאז ומעולם, עוד לפני שהפכה לאם. העובדה שיש למישהו לאום, מאהב, משפחה, עמיתים לעבודה, שכנים — היא מבינה היטב שהקשרים האלה אבסורדיים במהותם כי הם מקריים לחלוטין, ועם זאת הם מושלים בחיינו ביד רמה. אחרי שסגרה את החלון, היא התקרבה לרמקול והזמינה. הגבר הִכה באת הפלסטיק על חלון המכונית הסמוכה בעיניים פעורות לרווחה.

עכשיו, כשהתינוק הודף אותה, היא מציעה לו חלב מהשד השמאלי, אבל הוא מסרב. היא מכה בגבו כדי שיגהק על כתפה המכוסה חיתול טטרה, מוצפת אהבה כימית ליצור השברירי. הוא מתנועע באי־נוחות. היא מנדנדת אותו. כעבור רבע שעה הוא שוב ישן. היא כבר למדה שאלה החיים עם רך נולד: להרדים ולהעיר אותו בעדינות, שוב ושוב, ובין לבין לספק לו מזון. כאילו תינוקות שוכנים בכוכב אחר, שחג סביב שמש משלו במהירות גבוהה פי ארבעה מזו של כדור הארץ. אם רוצים להבין את הקיום האנושי, צריך לבחון תינוקות: הסיכון בה בעת גבוה ביותר, כי הוא עלול למות בכל רגע, ונמוך ביותר, כי מבוגר כלשהו מספק את כל צרכיו. השפה והאוטונומיה טרם הגיעו. איך מרגישים? תסתכלו על תינוק.

היא מניחה את התינוק בעריסה ומעסה את צווארה.

כשבעלה חוזר בסביבות תשע וחצי בערב, ראשו מוגן בקסדה, נעלי העבודה שלו מאובקות, ריח הזיעה וקרם ההגנה שלו הם כמו בית, והתינוק עדיין ישן. פתאום מתחוור לאם שהיא לא אמרה מילה כל היום. היא התכוונה לצאת עם התינוק לטיול, ושכחה. טלוויזיה ורדיו לא עלו בדעתה. בארבע־עשרה שעות של מתח ובדידות היא סיננה את אירועי היום וליקטה מהם את הסכנות.

היא מושיטה לבעלה צלחת של מקלות דג וקטשופ.

‘סעודת מלכים,’ הוא מחייך ומנשק את כתפה החשופה. ‘תודה, מותק.’

אל תקרא לי ככה, היא לא אומרת. אין בעד מה, היא מתכוונת לומר, אבל לא זוכרת איך מעבירים את המילים מהראש לעולם. היא מרגישה שעברו שנים מאז ניסתה בפעם האחרונה.

‘הי, אני ממש מצטער על אֶלזי בּליץ,’ אומר בעלה כשהוא שוטף ידיים. ‘את בטח עצובה.’

האם ממצמצת במהירות כמנסה לסלק משהו משדה הראייה שלה. ‘מה?’

אלזי בליץ הייתה הכוכבת של שכנים ונהנים. אמא של הופ הכירה לה את הסיטקום המשפחתי הזה, ששודר לראשונה באמצע המאה העשרים. הסדרה הפכה למסורת מטריארכלית בביתה של הופ, אולי מפני ששכנים ונהנים מציגה ברית טעונה אך מלאת חיבה בין עקרת בית קונבנציונלית לבין בתה הפרועה: כשהופ הייתה קטנה הן צפו בסדרה יחד, כפי שסבתה צפתה בה עם אמה. הופ עדיין מזמנת את הסדרה אל המסך כשהיא לא מצליחה לישון, וההזדהות שלה עוברת בהדרגה מהבת אל האם; אולי היא תצפה בה עם בנה ביום מן הימים. אלזי בליץ משחקת את סוזי אוונס, שדונית חובבת צרות שעומדת במרכז הסדרה. אלזי בליץ הייתה בעיני הופ הילדה האופטימלית, ולכן ייצגה בעיניה את כל הילדים. היה לה פרצוף תפוחי, חיוך שמשי, שפע של ביטחון עצמי. היא רקדה סטפס, שרה ושרקה כמו ציפור. ההנאה שהסבה כיפרה על חוסר המשמעת שלה שגבל ברשלנות, והרשויות תמיד סלחו לה בסופו של דבר. כילדה, הופ מדדה את פגמיה לעומת סוזי אוונס האידיאלית, אבל לא הדמות ולא השחקנית עוררו בה קנאה. רק שאפתנות מהסוג שמעוררת אחות גדולה. בעיניה של הופ, אלזי בליץ תישאר קפואה לעד בגיל אחת־עשרה — גילה של סוזי אוונס בפרק האחרון של הסדרה. היה נעים כל כך לדעת, שלפחות אדם אחד בעולם לא יתבגר אף פעם.

בעלה מתיישב ליד שולחן המטבח בתנוחה רוויית אשם, כאילו חשף בטעות סוד של מישהו אחר. ‘חשבתי ששמעת.’ הוא מקמט את מצחו. ‘סליחה. אחרת לא הייתי מזכיר את זה.’

‘למה? מה קרה?’

‘היא מתה היום,’ עונה בעלה. ‘בגיל שמונים ומשהו.’ האֵם מצפה לרגש שאינו מגיע. כאילו נמצאה מתחת למים, והחדשות מתקיימות מעליה, על המזח. ‘אה,’ היא אומרת לבסוף. ‘עצוב.’

בעלה בוחן אותה בדאגה אבל עוזב את הנושא. בעודם אוכלים — בעודו אוכל — היא שוקלת לספר לו על פוביית העיניים. היא שוקלת לספר לו כל לילה כבר ארבעה שבועות. הי, היא יכלה לומר, אילו רק זכרה איך מדברים אנשים נורמלים. תשמע משהו מוזר. משהו מוזר שקרה לי. זה די מצחיק, לא מטורף, סתם מוזר.

‘מה שלום הבריון שלנו?’ שואל הבעל בין הנגיסות.

המכניקה של הדיבור חוזרת אליה, תחילה במקוטע. ‘הוא…’ לא בריון. הוא פצפון, מתחשק לה לצרוח. צריך להציל אותו מהקטנטנוּת שלו, את כולם! היא בולעת כוס מים בנשימה אחת. ‘תינוקות. מה אני אוהבת בתינוקות.’ עיניה מאבדות את המיקוד.

‘המ?’

‘תינוקות יודעים שגם אם הכול בא להם בקלות, זה לא אומר שהחיים קלים.’

בעלה לועס אצבע־דג. ‘אז הוא חי?’

היא מהנהנת.

‘נהדר,’ הוא מחייך. הוא מיישר את הקמטים שלה באצבע מחוספסת. ‘אני אוהב אותך,’ הוא אומר. ‘את עייפה, מה?’

‘יש משהו…’ היא נועצת את עיניה בגלאי העשן. ‘משהו מוזר שקורה.’

‘באמת? מה?’

היא מהססת. בעלה מאמין שהיא אמא טובה, אישה נורמלית, השקעה ראויה. ‘אני מפחדת…’

בעלה מניח את המזלג, מתייחס אליה ברצינות. ‘מה?’

‘שום דבר.’ היא מתחילה לבכות בשקט מרבי. ‘אני — כל כך — עייפה.’

בעלה מוחה את פיו ובוחן אותה בעיניו הכהות, המחפשות. ‘מותק,’ הוא אומר. הוא קם ומחבק אותה בזרועותיו, מעסה שרירים ועור, והיא תוהה מי מעצב תלבושות לחרדונים מזוקנים, איזה מין של חייזרים יחקור את השרידים שלה בעוד 90 מיליון שנה, ואֵילו מסקנות שגויות הוא יסיק. איך מרגישים בפיצוץ גרעיני? האם המוות מיידי? האם באמת יש כפתור אדום? האם הנרתיק המרוסק שלה יחזור אי־פעם לתפקד ככוס? איפה נחת העכבר המת אחרי שהעיפה אותו מהחלון? איפה הגבר שהיא ראתה ב’שלם וסע’, ומה הוא עושה עכשיו? האם זו העבודה המשמעותית ביותר בחייה? האם היא פסיכופתית? האם היא מאיימת על כולם?

‘אוי, מתוקה שלי,’ הוא אומר. ‘ברור לגמרי.’

‘מה?’

‘ברור שאת עייפה.’

ג’6: איידה ורֶג’י, בני שבעים ומשהו, יושבים בסלון, מעשנים סיגריות וצופים בחדשות בעוצמת קול גבוהה. שריפה במפעל בדטרויט, מישיגן. מלכת יופי פותחת עסק למגיני טלפונים ללא כוונת רווח וממשיכה לממן טיפולי שיניים לפליטים. מזיקי־על משמידים שדות פלפל בווייטנאם.

איידה נזכרת שהיא רצתה לספר לרג’י משהו אחר הצהריים.

‘רג’י,’ היא משתעלת. ‘רג’י.’

‘מה?’

‘אתה שומע, רג’י?’

‘הה?’

תנמיך. אני צריכה לספר לך משהו.’

הוא לוחץ על השַלט באצבע מיובלת. ‘מה?’

‘פרנק שוב נכנס לכלא,’ מכריזה איידה.

‘פרנק של טינה?’

‘אלא איזה פרנק?’

‘מה הוא עשה הפעם?’

‘מה אתה חושב?’

‘עוד פעם שוד?’

איידה מהנהנת. ‘הפעם היה לו אקדח.’

‘חשבתי שהוא יפסיק להסתבך אחרי הניתוח בברך.’

‘ברך דפוקה לא תעצור כלב כמו פרנק.’

‘טוב, נחמד לדעת שצדקתי.’ רג’י שואף ארוכות מהסיגריה. ‘עשינו כמיטב יכולתנו.’

‘קנה מכונית מפוארת,’ ממלמלת איידה. ‘את המגפיים המטופשים האלה.’

‘אני רק מקווה שטינה מבינה שהיא לא יכולה להתבכיין לנו, לגרור הנה את הילדים שלה כדי שיעשו ‘מטלות’ ולצַפות שנשלם להם.’

‘היינו צריכים לנסות משהו אחר,’ אומרת איידה. ‘אולי בית ספר כזה שהולכים בו יחפים. שיעורי פסנתר. ויטמינים. בלי גלוטן. כל הילדים שלנו יצאו לא בסדר.’

‘איידה, מה שהיה היה. טינה אישה מבוגרת. הכי טוב שניתן לה לדאוג לעצמה.’

איידה נועצת סיגריה בין שיניה.

‘ואת טועה,’ אומר רג’י. ‘הילדים יצאו בסדר גמור.’ הוא מגביר את החדשות. הורים אוסטרלים מתחננים בפני הממשלה שתציל את בנותיהם ונכדותיהם ממחנות בסוריה. הבנות האוסטרליות התחתנו עם חברי דאעש, ועכשיו הן חשופות לאלימות בלתי נתפסת. האם מדענים הצליחו לגדל כליה אנושית בגוף של חזיר? עוד לא, אבל הישארו עימנו. מי תהום מזוהמים בדקוטה הצפונית. תינוק שנולד לסלבריטאים סובל מהיפרטריכוזיס, או בלשון העם תסמונת איש־הזאב. נערה בת שלוש־עשרה שמגלחת סבונים הפכה לתופעת רשת. ‘זה בסך הכול עניין של היצע וביקוש,’ היא עונה כששואלים אותה, ומושכת בכתפיה. היא הפכה מיליונרית בזכות הערוץ שלה. ‘אני מקשיבה למה שאנשים רוצים.’

כששַדר החדשות מבקש שתסביר לבומרים מה זה ASMR, היא נושמת עמוק, כאילו מתכוננת להמראה. ‘טוב, אז זה ראשי תיבות של תגובת מִצהר חושית עצמאית. זה העקצוץ הזה שחלק מהאנשים מרגישים בגולגולת? צמרמורת כזאת בגב? מרגישים כאילו — כאילו רועדים או משהו. זאת ההרגשה הכי טובה שיש. יש כל מיני טריגרים. רשרוש עלים למשל, או נקישה של מצלמה. כשמקבלים מתנה ממש מיוחדת. כשמסתפרים. או משיחות מכחול. בכל אופן, אני מרגישה את זה בכל פעם שמישהו מתרכז נורא במשהו. כשהייתי קטנה, חשבתי שכולם מרגישים ככה ולא מדברים על זה, או שאף אחד חוץ ממני לא מרגיש ככה. בכל אופן, ידעתי שעדיף לסתום את הפה. אבל כשהייתי בת אחת־עשרה אולי, דיברו על זה בחדשות, ופתאום כולנו מצאנו אחד את השני. זאת הייתה ממש היתקלות. כלומר התגלות. התחלתי לצפות בסרטונים והבנתי שיש להם דרישה בשוק. אבל הקטע של לגלח סבונים? זה בכלל לא שלי. זה לא עושה לי כלום. אני עושה את זה בשביל הקהל.’

שַדר החדשות צוחק באי־נוחות. ‘אז זה כמו — כמו…?’

‘מה?’

‘זה כמו…?’

הנערה צופה בו בקוצר רוח. ‘מה? משהו גס?’

‘טוב —’

‘לא. לא חייב להיות. ותעשה לי טובה, אני בת שלוש־עשרה. למה אתה שואל אותי דבר כזה בכלל?’

שדר החדשות שוב צוחק ופונה למצלמה. ‘תזכרו איפה שמעתם אותה בפעם הראשונה, חבר’ה!’

קאט לשדה מכוסה עלים ירוקים בקליפורניה. מדען עגמומי בחלוק לבן. קייל עלול להיות רעיל.

‘רג’י,’ אומרת איידה. ‘רג’י.’

מה?

‘תנמיך. שכחתי משהו.’

הוא נאנח אבל מציית. ‘נו?’

‘מצאתי עוד עכבר מת במרפסת.’

הוא ממצמץ. ‘אז?’

‘הוא נתפס במלכודת.’

‘שמת שם מלכודת?’

לא,’ אומרת איידה בכוונה יתרה. ‘זה מה שאני אומרת לך. לא שמתי שם מלכודת.’

הוא מחכה. ‘נו?’

‘אתה שמת?’ היא שואלת.

‘לא.’

‘ידעתי!’

מה ידעת?’

‘זה הילדים מלמעלה!’ צועקת איידה, כמו בלש בסרט ישן וגרוע. ‘הזוג הצעיר עם התינוק!’

‘על מה את מדברת?’

רג’ינלד. תקשיב. אתה לא מקשיב.’

‘אני כן מקשיב!’

‘הזוג הצעיר הזה זורק עכברים מתים מהחלון.’

רג’י מועך את הסיגריה במאפרת הפלדה ומהרהר. ‘למה הם עושים את זה?’ הוא שואל בתבונה.

‘מניין לי לדעת? עצלנות. אנוכיות. סוציאליזם. אני אומרת לך: הם לוכדים עכברים בדירה ולא רוצים להתעסק עם הפגרים אז הם פשוט — פוף. זורקים אותם מהחלון. עם המלכודת.’ איידה מעבירה יד בשערה הלבן הדליל.

‘את בטוחה שזה הם?’ שואל רג’י.

‘כמעט במאה אחוז.’

‘איך?’

‘ראיתי פעם.’

‘מתי?’ דורש רג’י לדעת.

‘בשבוע שעבר. עמדתי במטבח ובישלתי סלק. ומה אני רואה פתאום? פגר נופל מהשמיים.’

‘ואת לא חושבת שזה מישהו אחר?’

‘מי זה יכול להיות? אלן? אלן החמוד? לא — זה הילדים האלה, לא אכפת להם מקהילה. אין להם כבוד לאף אחד. קודם היה סקס, סקס כל הזמן, סקס הוליוודי מזויף —’

‘כולנו היינו שם,’ מסנן רג’י.

‘אחר כך התינוק הבוכה. ועכשיו זה! אני אומרת לך, רג’י.’

‘בסדר,’ הוא מכוון את השַלט למסך.

‘לא גמרתי.’

מה?

‘תשים להם אותו על השטיחון.’

‘מה לשים להם?’

‘את העכבר המת. עם המלכודת.’

‘איידה.’

‘אתה חייב לעשות את זה. הם צריכים ללמוד לקח.’

רג’י חושב, ואז מטיח אגרוף במסעד הספה. ‘ככה פורצות מלחמות!’

‘תעשה לי טובה.’ איידה מגלגלת עיניים.

‘אני רציני!’

‘אתה תמיד אומר שאני דרמטית, אבל ברגע שאני מבקשת ממך לעשות משהו שאתה לא רוצה, אתה בא ואומר לי דבר כזה —’

‘למה את לא יכולה פשוט להניח לזה?’ אומר רג’י. לאורך השנים בעל ואישה שואלים זה את זה שאלות בכיכובם של הפגמים הקטלניים שהם זיהו איש אצל רעהו. זאת אחת השאלות שרג’י שואל את איידה. ‘למה את לא יכולה להניח לשום דבר?’

‘אני חיה כאן!’ צועקת איידה. ‘ואני חושבת שלמי שחי פה יותר משלושים שנה יש זכות לחיות בשקט! זכות למרפסת בלי פגרים!’

רג’י בוחן את אשתו. ‘ולמה שאת לא תעשי את זה?’ הוא שואל לאט.

כעס מעווה את פניה המקומטות של איידה. ‘מה?’

‘לשים את המלכודת מחוץ לדלת שלהם. למה שאת לא תעשי את זה? אם את כל כך רוצה ללמד אותם לקח?’

היא מחווה בידה על קרסוליה ושורשי ידיה, מעלה באוב את דלקת המפרקים שלה ומביטה בו כלֹא מאמינה. ‘לפעמים אני חושבת שאתה רוצה שאני אמות ראשונה!’

קינה של אמבולנס עולה מן הרחוב. הם מקשיבים עד שהיא נעלמת.

‘אז תעשה את זה?’ מכריזה איידה.

רג’י מדליק עוד סיגריה. ‘מאוחר.’

‘רג’י.’

הוא שותק.

‘תעשה את זה בשבילי. רק דבר אחד. בשביל אשתך.’

‘אחרי החדשות,’ מתרצה רג’י.

ג’4: שלושה מתבגרים. מתבגרת אחת. איש זר. עז. שכן. תוכניות שהשתבשו. עונש. את מי להעניש. כולם מבולבלים. כולם מפוחדים. צחוק מקנן. חדר מלא לבבות פועמים, פועמים מהר יותר. ניחוח ורדים. כיס מלא תלתנים. כוונות טובות. דמעות על פניה. סכין בידיו. לא. בבקשה. לא. תפסיק. לא. אל. אחד הבנים מצלם בטלפון, מגחך. יהיו לזה כל כך הרבה צפיות.

ג’2: צנצנת פתוחה של דובדבני מרשינו מחכה על שידת לילה של אישה בודדה, ולצידה מזלג קטן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מאורת הארנב”