גם הדבורה משלמת מחיר על השתייכותה למושבה. אתה יודע שלדבורה אין קיום אם היא לבדה? אני מדברת על דבורת הדבש, […]
1
כשהגעתי לגיל שלושים החלטתי להיענות בחיוב להצעת הנישואין של ניר והזמנתי אותו אלינו, כדי שיכיר את אבי ואת מַמֶה ופֶּפֶּה, סביי.
"פה גדלת?" שאל אותי בסוף הערב, כשליוויתי אותו בשביל הכניסה המוביל לכביש, שם חנה. "איזו משפחה מוזרה יש לך."
המשפט שלו הכעיס אותי, אך לא הגבתי. אחרי שנפרדנו בחיבוק ונשיקה שגרתיים וחזרתי הביתה, התעוררו בי מחשבות. עד אז לא חשבתי על משפחתי כעל משפחה מוזרה. בשבילי היא הייתה המשפחה שאהבתי מאוד ובה חשתי אהובה, מאושרת ואסירת תודה על שזכיתי לגדול בה.
בעודי צועדת חזרה לבית נזכרתי לפתע בביקור כיתתי במכוורת שלנו, שהייתה משותפת עם השכנים: מריק ופפה הקימו אותה, ואבא ואריה המשיכו את השושלת. שחר, בנם של אריה ורוחמה, היה בן גילי וגדלנו יחד מיום שזכרנו את עצמנו.
אריה, שותפו של אבא במכוורת, היה בן־דודה של מנהלת בית הספר. הוא התנצל בפני אבא על כך שלא הייתה לו ברירה אלא לאפשר את הביקור. אבא אהב את השקט שלו, ורעש ילדים היה לו מיותר. הספקנו לו שחר ואני, אמר לאריה, אך בסוף הוא ויתר. בגאווה רבה עטינו, שחר ואני, את הכפפות, המסווה והסרבל הלבנים שקיבלנו שנה לפני כן, בכיתה א', ויצאנו החוצה עם בני הכיתה לפרדס שבו עמדו הכוורות. תחת עיניהם המשגיחות של אבותינו הדגמנו לכולם איך אנו פותחים כוורת מלאת דבורים ושולפים חלה מתוכה. הבנות צווחו בבעתה ונמלטו חזרה למחסן המכוורת. המורה והבנים התרחקו מאיתנו למרחק שנראה להם בטוח. הראינו להם את החלה: במרכזה תאים ובהם זחלי דבורים, ומסביב להם תאים מלאי דבש או אבקת פרחים.
אחרי שהסרנו את ביגוד המגן עלה בי יצר דווקאי, ולמרות מבט האזהרה של אבא, שהבין את כוונתי, שלפתי בידיים חשופות כדור דבורים מהכוורת, נעצתי בו את אצבעותיי וגלגלתי אותו בין כפות ידיי. הסברתי להם שהפועלות של הדבורים מתאספות סביב המלכה, והיא מוגנת במרכז הכדור שהן יוצרות סביבה.
"אל תספרי להם סיפורים," התנגדה המחנכת. "מעולם לא שמעתי על כדור דבורים."
"אבל זה נכון!" כעס שחר.
"אתה בכלל אל תתערב. מספיק אתה מפריע בכיתה."
לפני שאריה הספיק לענות לה, אמר אבא: "זה ממש ככה, כמו שדורי אומרת. זה כדור דבורים."
"השם שלה הוא דבורה," תיקנה אותו המורה בלי להתייחס לדבריו.
"השם שלה הוא מה שהיא בוחרת," עמד אבא על שלו. למגינת ליבה של אימא, היה זה הוא שהתעקש לתת לי את השם דבורה, שנחשב בעיניו שם שמכבד את הדבורים שהם גידלו. ולכן הערכתי אותו עוד יותר על כך שמגיל צעיר, כשהודעתי לכולם שאני דורי, הוא מעולם לא תיקן אותי.
אבא לחש למורה בשקט שכדאי שלא תעליב את תלמידיה, בעיקר לא את אלה שלומדים דברים חדשים שאפילו המורים שלהם לא יודעים. אבל אני שמעתי.
הם ברחו החוצה כשהמורה בעקבותיהם, וברקע נשמע צחוקם של שחר ופפה.
"הפועלות שאופפות את המלכה לא שומרות עליה. על הגנת הכוורת ממונות הדבורים השומרות בפתח הכוורת," העיר לי אבא. "המלכה מפזרת על כל הגוף שלה חומר מיוחד שהיא מפרישה, שנקרא פרומון המלכה. הפועלות שבפמליה של המלכה מלקקות את החומר הזה ומעבירות אותו לשאר הפועלות, על ידי כך שהן מערבבות אותו עם האוכל ומאכילות פועלות אחרות. כך, לכל הכוורת יש את פרומון המלכה שלה, וזה מה שגורם למושבה להישאר מלוכדת. החומר המיוחד הזה גם גורם לכך שהפועלות לא מטילות ביצים."
"אז למה לא תיקנת אותי?" עמדתי לבכות.
"כאילו שהם יזכרו משהו ממה שאמרת!" קפץ שחר. "הם רק יזכרו כמה שהם פחדו…" מלמל בבוז.
"ילד חכם," חייך אליו אבא, ואריה ליטף את ראשו.
מאוחר יותר סיפרתי לשחר את מה שאבא לחש למורה. הוא אמר מתוך רוגז שהוא לבית הספר לא חוזר, ואם יכריחו אותו, הוא מוכן אפילו לברוח מהבית.
"היא לא שווה את זה ואתה מסיים את בית הספר," אמר פתאום אריה. צחקתי. לאבות שלנו הייתה יכולת לצוץ פתאום משום מקום בלי ששמעו אותם. הם למדו ללכת בשקט ובתנועות מדודות כדי לא להפריע לדבורים.
כשהגעתי לכיתה למוחרת, כולם הצביעו עליי וכינו אותי משוגעת ומוזרה. הם השתתקו רק כששחר הצהיר בקול רם שירביץ לכל מי שאומר משהו.
מאז, חדלתי לייחס חשיבות למילים שנאמרות עליי.
אף על פי שההערה ההיא של ניר על משפחתי הציקה לי, נישאתי לו. הדחקתי את ההתלבטויות שהיו לי, כי הבנתי היטב שההחלטה שלי נבעה בעיקר משיקול הגיוני של כדאיות ולא מתוך רגש עמוק כלפיו. חיבבתי אותו ואהבתי להיות בחברתו. חשבתי שזו החלטה נבונה שמתאימה לאורח חיי הנוכחי וכי היא תיטיב עימי בעתיד.
פֶּפֶּה ומַמֶה, כך כינינו את סביי מצד אבי, עלו מאלזס בשנות השישים, ברגע שהצליחו למכור את נחלתם, ומעולם לא חזרו לשם. הם בנו את ביתם במושבה שבה נולדתי. פפה, שעסק בגידול דבורים באלזס כאביו לפניו, שכנע את מריק, שכנו החדש, להקים יחד מכוורת במקביל לגידול פרדסים, הענף הנפוץ אז במושבה. הוא הבטיח להעביר לו את כל הידע שצבר בנושא, והם גישרו על פערי העברית בעזרת יידיש, תנועות ידיים ועבודה קשה. הם אכן הקימו מכוורת לתפארת, אותה אחת שקיימת עד היום. הם בנו מחסנים בגדלים שונים בשטח משותף שבין שתי החצרות, ושלושה דורות התרוצצו כל הזמן בחצר: סבא מָריק, אריה בנו ושחר נכדו, ואנו: פפה, אבא ברנאר ואני, שמגיל צעיר התמלאתי גאווה כשהציגו אותי כדור הרביעי של דבוראים למשפחת קולמר ("כוורנים," היה אומר אבא, "ורק אם אין ברירה נסכים להגיד דבוראים. אך בשום פנים ואופן לא דִבשאים, כמו אלה שקוראים כך לעצמם." ופפה היה מוסיף: "מגדלי דבורים, זה מה שמריק אוהב להגיד.").
משפחתה של מַמֶה התגוררה בדיז'ון. כשמלאו לה שמונה־עשרה היא הגיעה לאלזס כדי לבקר את בת־דודתה, למרות שמשפחתה אסרה עליה לנסוע לבד בזמנים ההם. שם הכירה את פפה והם התאהבו והתחתנו. "ואף פעם לא התחרטתי שעזבתי את העיר הגדולה והיפה, כי הרווחתי את האדם הכי טוב בעולם. רק חבל," הוסיפה במבט מצועף, "שלקח לי הרבה זמן להיכנס להיריון ואחרי ברנאר לא הצלחתי להביא עוד ילדים לעולם. ואני לא מצטערת על הניתוק ממשפחתי, שהעדיפה לנדות אותי אחרי שהתארסתי, במקום לשמוח בשמחתי. הם אפילו לא טרחו להכיר את האיש הנהדר שלי."
מַמֶה אהבה לספר לי סיפורים שחזרו על עצמם מזוויות שונות בצרפתית, שפת האם שלה. היא שהסבירה לי שבתחילת המאה התשע־עשרה הכריחו את כל היהודים באלזס לאמץ שם משפחה. כמו הרבה יהודים באירופה, חלקם בחרו שם משפחה על שם העיירה שבה גרו או לפי המקצוע שלהם. סבא רבא־רבא של פפה החליט על השם קולמר. הם גרו בכפר הסמוך לעיירה ההיא, אלא ששמו היה מסובך מכדי להשתמש בו כשם משפחה.
"ואל תחשבי שאנחנו מתגעגעים לשם," הייתה מוסיפה, "בעיקר לא אחרי המלחמה האחרונה. את יודעת, פעם אסור היה ליהודים לגור בערים. כשהיה יורד הערב היו תוקעים בחצוצרה או בפעמון, כל מקום עם המנהג שלו, להודיע ליהודים שעבדו בעיר שעליהם לעזוב מייד ולחזור לכפריהם לפני השקיעה. והאימהות של הגויים היו מפחידות את הילדים שלהן: 'אם לא תתנהגו יפה, היהודים ייקחו אתכם איתם כשהם עוזבים בלילה חזרה לכפרים שלהם'. ככה סיפרה לי חמותי. כאילו לא היו מספיק עלילות נגדנו מאז ומתמיד," הייתה נאנחת ואוספת אותי לחיקה, ומזכירה לי שעלינו להעריך את מה שיש לנו. הייתי שואפת אל קרבי את ריח הדבש שעלה ממנה. ממה האמינה בכוח הדבש שלנו, וחוץ ממטעמים שהכינה ותובלו בדבש, הייתה רוקחת ממנו תרופות וקרמים.
מֶמֶה סיפרה לי שאימא עלתה מפריז עם חברתה הטובה שנים רבות אחריהם. חברתה הכירה מייד בן־זוג, צרפתי אף הוא, ונישאה לו. אימי, שלא רצתה להישאר לבד, חיפשה נואשות חתן דובר צרפתית שעימו תוכל להקים משפחה, וכך פגשה באבי. כשהחליטו להתחתן, סביי בנו לעצמם בית קטן בחצר והשאירו את הבית הגדול לזוג הצעיר. אימא דרשה את הגדלת הבית ושיפוצו, ריהטה אותו כראות עיניה, ואת הרהיטים שלא אהבה שמה באחד המחסנים שבמכוורת. היא רצתה להפוך את אבא לחתן שראתה בדמיונה: שיתלבש כיאות, שלא יתלכלך בעבודת המשק ושיחפש משרה בחוץ. יש מספיק כוורנים במכוורת, אמרה. אבא לא היה מוכן לוותר על העיסוק בדבורים, והיא מצאה עבודה בעיר הסמוכה, בעסק משפחתי שחיפש מזכירה דוברת צרפתית.
היא הייתה צעירה ממנו בכמה שנים, חדורת מטרה, ואולי לכן לא חשבה שיקשה על פריזאית כמוה לגור בכפר. וכשממה הייתה אומרת זאת, מבטה היה נישא לכיוון חדרה של אימי, וחשתי בביקורת שהייתה לה כלפיה.
מגיל צעיר זכרתי איך אימא סלדה מהסובב אותה. היא נשארה בקשר הדוק עם חברתה, שבעלה היה אדם דתי ונולדו להם שלושה בנים. היא הייתה משוחחת עימה מדי יום בטלפון כשחזרה מהעבודה ומתלוננת: על הבית שלנו שכולו מזבלה של דבורים, על חוסר העידון של הכפריים האלה, על האוכל שמֶמֶה בישלה, על הריהוט הנוראי שהם הביאו מהכפר באלזס, שתודה לאל, רק חלק קטן ממנו נותר בבית. היא שנאה את החצר העמוסה בכלי עבודה, בטרקטורים ובכלי רכב ישנים, במחסנים ובריחות ובדבורים. בפעם הראשונה שאבא הביא אותה למכוורת היא נעקצה, ומאז לא דרכה עוד רגלה בחצר לעולם.
התירוץ שלה היה שהיא אלרגית לדבורים, ולא שעתה לאבא שאמר לה שלא כך נראית אלרגיה לעקיצת דבורה. היא עמדה על שלה: הדבורים יכולות לגרום למותה, ואין סיכוי שתתקרב אליהן. היא סלדה מהן. אם נכנסה דבורה הביתה, הייתה רודפת אחריה כמו מטורפת, מגבת בידה, עד שהייתה הורגת אותה, מה שגרם לי לפרוץ בבכי. אני, שכה אהבתי את ביתנו ואת בית סביי, ואת המכוורת והמחסנים שלנו ואת הדבורים והכוורות וההמולה התמידית והזמזום והריחות – לא יכולתי להבין איך היא יכולה לחוש כך. הייתי יושבת על כיסא גבוה במחסן הגדול, אותו מחסן שאליו הועברו רוב הרהיטים של סביי שהוצאו מביתנו ושלא היה להם מקום אצלם. רגליו של הכיסא היו מעוקלות ומעוטרות ראשי אריות, ואני הייתי גברת מהודרת בארמון. המשענות של הספה היו חרוטות בצורת צדפות, ואני אהבתי להעביר את אצבעותיי על העיקולים שלהן, חושבת על אימא, ותמהה: איך אפשר שלא לאהוב את מה שיש לנו?
אין לי ספק שאימי אהבה אותי בדרכה שלה, אך בריחוק מסוים. ייחסתי את זה לעובדה שדמיתי מאוד למשפחת אבי: חסונה ומוצקה כמותם, פניי מרובעות ולא מעודנות, בניגוד לה, ומאוד שקטה. אך נראה לי שמה שהכי הרחיק אותה ממני הייתה העובדה שאהבתי את ילדותי ואת החיים שלנו, כפי שאהבו אבי וסביי. אהבתי ללבוש בגדים פשוטים ונוחים שאפשר ללכלכם בלי להתחשב במזג האוויר, בבוץ או בחומרים שבהם נגענו, והיא אמרה שיש לה בחילה מריח המכוורת על בגדיי – שילוב ריחות נהדרים של עשן, דבש, דונג ופרופוליס. ממילא לא היא זו שטיפלה בבגדיי, אלא ממה, שכיבסה אותם במכונת הכביסה הגדולה שניצבה במחסן הגדול ליד המכוורת. ממה מעולם לא התלוננה ולא אמרה דבר לאבא או לי על אימא. היא תמיד זמזמה מנגינות שאגרה בימי חייה, ולאורך השנים הייתי מוצאת את עצמי מזמזמת אותן במוחי ברגעים של לחץ או כשהציפו אותי רגשות שעימם התקשיתי להתמודד. בכל פעם שחשתי שאימא מאוכזבת ממני הייתי בורחת למכוורת ומעסיקה את עצמי, או מבקשת מממה שתספר לי סיפור. היא מעולם לא סירבה.
חייתי בבליל שפות. ממה ופפה ואבא דיברו ביניהם צרפתית ואלזסית. עם השכנים דיברנו עברית, וסביי דיברו עם השכנים עברית מאולזסת ותנ"כית, וגם גרמנית שתורגמה ליידיש. אימא, שלא אהבה אותם – ובעצם לא אהבה שום דבר שאינו קשור בה – השתדלה לא לפגוש אותם ולא ליצור עימם שום מגע.
היא דרשה שכולנו נדבר צרפתית בבית, וזו הייתה השפה השלטת, ולכן הבנתי את כל מה שדיברו, אך לא התערבתי. הייתי שתקנית כמו אבי וכמו פפה, והצטערתי שאיני מסוגלת לומר לה שאנו לא רק מתפרנסים מהמכוורת, אלא גם אוהבים אותה.
אימא הייתה קמה בבקרים ברגע האחרון, מתאפרת ומתלבשת בקפידה, שותה קפה בעמידה ויוצאת לעבודתה בעיר. בוויכוחים הבודדים בינה לבין אבא שבהם נכחתי, נהגה לענות לו שהיא חייבת להיראות טוב, כי היא צריכה להיות ייצוגית בעבודה, ומכיוון שיש לה חשבון בנק משלה היא תחליט מה היא עושה עם הכסף שלה. המכונית שלנו הייתה טנדר עבודה, והיא התעקשה שאבא יממן לה מכונית ראויה. אבא הסכים, אולי כדי לשמור על אווירה רגועה בבית.
רק כשהתבגרתי הבנתי למה אני בת יחידה. שלא כמו ממה ופפה, הוריי גרו בחדרים נפרדים מאז שזכרתי את עצמי, ומעולם לא ראיתי רגש או דיבור של חיבה שעוברים ביניהם.
אהבתי את ממה ופפה, והכי הכי את אבא, אבל גם את שכנינו שהיו בני משפחה עבורי, ובעיקר את שחר. כשהייתי קטנה אפילו חשבתי שהוריו הם הדודים שלנו: רוחמה אימו ואריה אביו, שהיה חברו הטוב של אבא ולא רק שותפו למכוורת. תמיד קצת פחדתי מרוחמה. היא הייתה אישה קולנית והקפידה הקפדה יתרה על ניקיון הבית. סביו של שחר היו מריק ומניה, שקראתי להם סבא וסבתא. לשחר, שהיה כמו אח עבורי, היו שלוש אחיות גדולות ממנו, שהתייחסו לשנינו כמו אל מטרד, והוא בילה יותר זמן אצלנו ואיתי מאשר בביתו. לאיש לא הפריע שאין מחיצות בין שתי החצרות, ושאפשר היה להיכנס לבית בלי לדפוק בדלת. המכוורת הפכה לשטח הכינוס הקבוע של כולנו.
שחר ואני כמעט לא שיחקנו עם ילדים אחרים בילדותנו, במיוחד לא אני, ונהגנו להשתובב בחצר המשותפת. מגיל צעיר עמדנו ליד אבותינו, למדנו איך רודים דבש, ועזרנו לשלוף את חלות הדבש מהכוורות. מהופנטים הבטנו בסכינים המסירים את כיסויי הדונג מתאי הדבש, ובאופן שבו מועברות החלות למכונת הרדייה, שהייתה קסם בעינינו. סביבנו התעופפו מאות דבורים והזמזום שלהן היה כמו שירה לאוזנינו. בהפסקות העבודה נהגנו לשבת עם פפה, שהעברית שלו הייתה טובה יותר מאשר של ממה, ולשמוע סיפורים. עם כל השַתקנות הרווחת במשפחתנו, היינו דברנים גדולים כשזה נגע לדבורים. הוא דיבר בהערצה על החברוּת של הדבורים, על ההקרבה של הפרט למען הכלל ועל העבודה הקשה והאין־סופית של הפועלות. מדי פעם היה ניגש לארון, מביא משם חוברות דקות ובהן שרטוטים ואיורים, ומסביר לנו על כוורות עתיקות ועל איסוף דבש כמו שנהגו לעשות פעם. היה זה ארון משרדי ממתכת, כמו זה שהיה לנו בגן, ובו מגובבים עשרות חוברות וספרים בערבוביה, אבל פפה הכיר כל דף בכל חוברת. בזמנו, החוברות הישנות המהוהות והספרים המוכתמים היו מונחים בספרייה שבסלון, עד שאימא סילקה אותם מן הבית.
וכך התחלנו את כיתה א'. ברגעים המועטים שאימא הקדישה לי, היא דרשה שאלמד לכתוב ולקרוא צרפתית. ומשום שהייתי ילדה מרצה ולא מרדנית, נוספו לי שיעורי בית נוספים על אלה שקיבלתי בבית הספר, וגם אותם לא אהבתי להכין. ממה עזרה לי וקראה איתי את ספרי הילדים שסביי המסתוריים מפריז שלחו עבורי. אימא הייתה יושבת איתי מדי פעם כדי לבחון אותי בצרפתית, והרגשתי שאני נמצאת תחת זכוכית מגדלת. כל מילה, כל הגייה וכל הבנה נשפטו אצלה בקפידה. אבא לא התערב. ידעתי: אם אשביע את רצונה, היא לא תתנגד שאמשיך לשוטט בין הכוורות ושאיעלם עם המשאית המלאה כוורות כשאנו יושבים במושב האחורי עם פפה ומריק. הייתה זו חגיגה מושלמת. אחרי כמה שעות עבודה היינו פותחים את הצידנית, שהייתה גדושה בקופסאות עמוסות במאכלים שממה הכינה. היא אהבה לבשל, ואמרה שמעולם לא למדה לבשל בבית הוריה, אך אימו של פפה לימדה אותה הכול על הבישול האלזסי.
היא הייתה שולחת עימנו מעדנים כמו בְּרֶצֶל, או כפי שאריה אמר: לא חשוב איך קוראים לזה, פרצל או ברצל או בייגל, של ממה הוא הכי טעים בעולם. אם היה זה יום עבודה ארוך, הייתה מציידת אותנו בשניצל קורדון בלו, שהייתי עוזרת לה להכין באי־חשק: פיסות רחבות של חזה עוף או עגל, תלוי מה הצליחה להשיג, ובין שתי הפיסות הניחה פרוסת גבינה צהובה "טובה, לא הפשוטה" ופרוסת פסטרמה. את הכול הייתי טובלת בקמח, אחר כך בביצה ואז בפירורי לחם וממה הייתה מטגנת אותם. אף פעם לא התאפקנו וזללנו אותם עוד בדרך, כשהיו עוד חמים. "סך הכול שניצל מעולה," היה אריה מעיר ואנו צחקנו.
תמיד היה בקבוק Met שפפה היה מכין, ושליווה כל ארוחה. גם אריה הסכים לשם מֶט "כי תְּמָד היא מילה קשה מדי." שחר ואני קיבלנו בקבוק עם תמד טרי, שהיה מתוק יותר וכמעט ללא אלכוהול, והמבוגרים נהנו מתמד "בועט", כמו שקרא לו אבא. ניעור הבקבוקים בשלב הראשוני של ההכנה היה התפקיד של שחר ושלי, וכל בקבוק היה מכוסה בגזה כדי שלא ייכנסו לתוכו מעופפים למיניהם. פפה לא האמין בתוספות טעם למשקה והכין אותו הכי פשוט שאפשר – מים ודבש. "העיקר שיכיל הרבה דבש טרי וטוב, וחס וחלילה לא מחומם. וממילא זה לא נשמר הרבה זמן, כי אנחנו שותים ושותים…" היה מתבדח עם מריק.
ממה אהבה סינרים. היה לה סינר שונה לכל מועד ומועד, ולכולם חלק עליון מרובע שכיסה על החזה הגדול שלה – סינר לבישולים, סינר לבן ליום שישי, סינר כחול חלק עם תחרה תואמת שנתפרה על רצועות הכתפיים להליכה למכולת. אם הסינר היה נראה סביר יחסית, הייתה מכסה את הכתמים בטלאים מבדים שונים, ויוצרת יצירות של ציפורים ופרחים על בד הסינר. ואם הסינר היה מוכתם עד כדי כך שלא הצליחה להלבין את הכתמים בכביסה, הייתה גוזרת אותו כדי שישמש כסמרטוט ומתיישבת לתפור סינר חדש, בעיקר מבדים ישנים בשלל צבעים שאגרה באחד המדפים התחתונים של ארון הספרים שבמחסן.
שום דבר לא הלך לאיבוד אצל ממה. היא הייתה צוחקת על עצמה שבכל שנה הסינרים הולכים וגדלים, ושהגזרה של פעם כבר לא שווה כלום. אהבתי את הקרטון ששימש לה תבנית לגזירת סינר, את קול חיתוך המספריים בבדים, את הסיכות שהחזיקה בפיה והייתה שולפת מהן אחת בכל פעם ומחזקת את קיפולי הבד, ואת זמזום מכונת התפירה הישנה שלה.
כמו כן הייתה ממה מתקנת את בגדינו, גם את אלה של שחר, אחרי שאימו איימה עליו שילך עם בגדים מחוררים אם הוא לא שומר עליהם. מאוסף הבדים שלה רקמה לנו טלאים אסתטיים וצבעוניים שבהם היינו גאים, ומתעלמים מלגלוגם של הילדים בבית הספר. בעוד שאני למדתי להיות אדישה לדבריהם, שחר השוויץ בהם כך שכולם השתתקו, ומי שהמשיך להקניט אותו ראה את נחת זרועו.
שחר אהב להשתולל מדי פעם. הוא היה מלכלך את בגדיו וקורע אותם ואביו לא נזף בו מעולם. כבן היחיד והצעיר ביותר לא היו לו מגבלות, חוץ מאשר לחלוץ נעליים בכניסה לבית ולהשליך את בגדיו המלוכלכים במחסן. ממה הייתה דוחפת את בגדיו עם שאר בגדי הדבורים – כך קראה לבגדי העבודה שלנו – למכונת הכביסה הגדולה שבמכוורת.
"זה כי אני הבן הקטן שלהם, היורש של המכוורת," היה צוחק, ואני ידעתי שיש משהו בדבריו. אביו תמיד אמר שארבע נשים בבית קשות יותר ממאות אלפי הדבורים בכוורות, וכמה שָמַח כששחר נולד.
"אתה היורש רק של חצי מהמכוורת, חצי הוא שלי," הזכרתי לו. "חוץ מזה, אתה תצטרך לחלוק אותה עם האחיות שלך…"
"נראה לך? המפונקות האלה לא יודעות בכלל כלום." ואני חשבתי שלא רק אימי לא יצאה למכוורת, גם את רוחמה כמעט שלא ראינו שם.
"מה אתם מקשקשים?" היה אומר לנו אריה. "בואו לעבוד. חוץ מזה, תפתרו את הבעיות אם תתחתנו."
ושנינו היינו צוחקים.
שתי הארוחות היחידות שבהן אכלנו יחד עם אימא היו בערב שישי ובצוהרי שבת, והשתיקה שליוותה אותן הייתה כה רועמת, שחיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו אוכל לפרוש לחדרי. בזמנים האלה שחר לא היה מגיע, כי בסופי השבוע התארחו אצלם בני משפחה רבים שהביאו איתם המולה רבתי, והוא היה חייב להשתתף בארוחות המשפחתיות. אבל הדבורים גרמו לכך שלא הייתה אצלנו מנוחה, ואביו וסבו התייצבו תמיד לעבודה ברגעי הלחץ, שבת או לא שבת. פפה היה צוחק: "לנו, כמו לדבורים, אין שבת, אנחנו עובדים קשה כל הימים."
בשאר ימי השבוע נהגנו לאכול עם הכוורנים את ארוחת הצוהריים אחרי בית הספר. הסבנו לשולחן האוכל שממה הייתה עורכת ועליו הייתה פורסת מפה גדולה ומגוהצת, "כדי שנאכל כמו בני אדם," ואני ידעתי שהיא עושה זאת כדי לרצות את אימא, ששמעתי אותה אומרת שאנחנו אוכלים כמו חיות כשהיא לא פה. אריה היה נאנח וחוטף משהו מהסירים של ממה, וחוזר לביתו. אבל שחר היה פטור ונשאר איתנו. לפעמים, אם העבודה הייתה רבה, היה אבא אוכל משהו בעמידה, ואז נוסע עם הטרקטור לשטח, ואני הייתי מצטרפת אליו עם קערה גדולה שבה הניחה ממה אוכל עבורנו כדי שנאכל תוך כדי נסיעה.
מדי ערב סביי היו אוכלים בביתם, אבא ואני היינו מלקטים שאריות מהמקרר ואילו אימא אכלה בזמנה ופרשה לחדרה, שם הייתה לה טלוויזיה משלה. לאחר ארוחת הערב, ממה ופפה היו באים אלינו לאחר שאכלו, ויחד היינו מקשיבים לחדשות ואז קוראים מכל הבא ליד. ממה הייתה מנויה לעיתון יומי בתקווה לשפר את העברית שלה, אך לעיתים ראיתי את הגיליון צונח לרצפה והיא נוחרת קלות. פפה המשיך לקרוא מחקרים על דבורים, ועצות וסיכומים על מחלות בכוורת ודרכי הטיפול בהן בגרמנית ובצרפתית. אבא היה קורא בצרפתית ובאנגלית. כל המחקרים האחרונים וכל מידע הקשור לדבוראות עניינו אותם. לפעמים פפה היה קצר רוח, רוטן שהחוברת החודשית מאיגוד הכוורנים בגרמניה לא הגיעה, כי מישהו בדואר גונב לו אותה. ממה הייתה אז מתעוררת לרגע ואומרת לו שאין סיכוי, כי הוא היחיד בארץ שהחוברת הזו מעניינת אותו, ומנמנמת חזרה. אני קראתי כל מה שהצלחתי לשאול מהספרייה. וכך היינו יושבים מדי ערב, עד שהתעייפנו ופרשנו לשינה עמוקה מעמל היום. כשהחוברות והספרים היו חדשים, הם נערמו על כיסא בסלון, עד שאימא הייתה מרימה את הערמה כפי שהיא, ודאגה שנעביר אותה לשולחן שבמחסן.
ממה הייתה מפנקת אותנו, כי אימו של שחר הייתה עסוקה עם הבנות שלא היו ציפורי דרור כמוהו, ותמיד היו חמורות סבר. האוכל בביתם היה פשוט ובלי שאר רוח. ממה הייתה מכינה תבשילים מעורבים – צרפתיים, אלזסיים או גרמניים. פיננסיירים בתבניות ישנות שהביאה איתה ארצה ושעדיין שימשו אותה, או ווֹל־אוֹ־ווַן שהמציא השף קארם, השף הגדול בעולם לדעתה, שמיסד את האוֹט קוּיזין – לא אהבתי את המינוח "מטבח עילית" – ושלימד את הצרפתים לאכול. "הוא מי שהמציא את המרנג, את השארלוט רוּס… כלים למטבח, מה לא. כתב ספרים. אלא שמת צעיר מאוד, בגלל האדים המרעילים של התנורים שהיו מופעלים אז בחללים סגורים." והיא הייתה מנענעת בראשה ואומרת בחיוך: "בשבילו הייתי עוזבת הכול. נו, ממילא הוא מהמאה הקודמת ולא היה מסתדר לי. בואי, ma petite, נכין קינוח טוב. מה תרצי, Mon bout de chou? מאפה מיוחד?"
כך הייתה קוראת לי: Mon bout de chou, ילדתי הקטנה.
היינו אנשים חסונים שזקוקים למזון מזין, ולא התייחסנו לאימא, שתמיד הייתה מעקמת את האף בגלל ריחות הבישולים וצורת הגשתם, אך לא הייתה לה ברירה, כי לא היה סיכוי שתבשל במטבח, כי היא עבדה קשה בחוץ וכי ככה וככה. אז ממה בישלה, כיבסה והדיחה כלים, וניקתה את שני הבתים, שלנו ושלהם. מדי פעם שמעתי את אימא מתלוננת בפני חברתה שהיא לא מרגישה בבית, שהיא מתגעגעת לעיר, שהיא לא סובלת את הזקֵנה, ושהיא מוותרת ושותקת לה כי הזקנה עושה את עבודות הבית ודואגת שאקרא ספרים בצרפתית.
כשעלינו לכיתה א' קיבלנו מתנה – כפפות, סרבל לבן יפה ומסווה, אותו ביגוד מגן לעבודה במכוורת שלבשנו בביקור הכיתה. מעודי לא שמחתי כמו אז. באותו יום סירבתי לפשוט את הסרבל לארוחת הערב, והמבט של אימי כשחזרה מהעבודה אמר הכול. היא קראה לאבא ונזפה בו בצרפתית היפה שלה, והוא ענה לה בצרפתית המחוספסת שלו וידעתי שכמו תמיד, בכל הנוגע לדבורים, זה קרב אבוד מצידה. אבל מאז לבשתי את הסרבל רק כשהיינו בחצר.
בבית הספר היה שחר חסר מנוחה. הוא שנא כל רגע שהיינו צריכים לשבת בשקט בכיתה, וחיכה בחוסר סבלנות להפסקות. אחר הצוהריים התחיל לשחק כדורגל ועוד משחקי כדור עם הילדים, אך לא ויתר על השעות במכוורת. ממה הקפידה למלא אחר ההוראות של אימא והושיבה אותנו לעשות את שיעורי הבית ישר אחרי ארוחת הצוהריים. שחר ישב לצידי והשתדל כמיטב יכולתו. אני עזרתי לו וממה, מצידה, שיחדה אותו בעוגת מרנג שרק היא ידעה לאפות. רק לאחר מכן הותר לנו לעסוק בעניינינו.
בגמלון הגבוה של גג הרעפים בנה לו נחיל דבורים כוורת טבעית, עם חלות דבש ענקיות שהמשיכו להתארך ליותר ממטר ולהתרחב לצדדים עם עוד חלות כמו וילונות. איש לא הפריע להן והן לא הפריעו לאיש, חוץ מאשר לאימא, שטענה שזה דבר מפלצתי ומפחיד ודרשה שאבא יוריד את הנחיל. "ממילא אתם לא תרדו משם דבש," אמרה.
אבא, שכרגיל מילא את כל רצונותיה חוץ ממה שהיה קשור ל"בנות שלו" – כך כינה את הדבורים – השיב לה שממילא אינה מסתובבת בחצר, ושהנחיל יישאר צמוד לקצה הגג ולקיר כל זמן שהדבורים יחליטו על כך. אימא שתקה.
מכיוון שהדבורים חיות בכוורות חשוכות, הנחיל שהתיישב בגמלון היה כמו פתרון תעלומה עבור שחר ועבורי, שעד אז לא זכינו לראות איך נבנית כוורת בטבע. נהנינו לשכב מדי פעם על מחצלת שפרשנו בין המחסן לבית, בנקודה שצפתה ישירות לנחיל שהיה מוגן מגשם ומרוחות, והתבוננו בדבורים כמו צפינו בסרט מתח. וכך, כשאנו שוכבים על הגב ובוהים, היה זמזום אלפי הדבורים מרדים אותנו.
אין עדיין תגובות