החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הדרך המקובלת

מאת:
הוצאה: | 2019 | 365 עמ'
קטגוריות: עידן חדש

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

 

בשלב כלשהו בחיינו רובנו שואלים: מה אנחנו עושים פה בעצם? מה המטרה של מרוץ העכברים המטורף הזה? מאין הגענו? ולאן אנחנו הולכים – מבחינה כלכלית, הלחץ הפנימי, הזוגיות והמצב החברתי והבריאותי? האם ניסיון העבר שצברנו בחיינו – הניסיון המקצועי, הלימודי, הטכני והאינטלקטואלי  – מעניק לנו נקודות זכות? ואם כן, כיצד נסביר לעצמנו את חוסר שביעות הרצון, הריקנות הפנימית וחוסר השליטה שאנו מרגישים? האם יש תשובות שהן מעבר לדת, למדע ולפילוסופיה?

 

הדרך המקובלת הוא פרי מסירותו של משה רוזנברג, שהקדיש שנים רבות לחיפוש אחר שיטה פשוטה, אך אותנטית, שבה יוכל כל אדם להבין את החיים באמצעות הקבלה. במהלך ההיסטוריה היתה תורה זו שמורה לִמְתֵי מעט בלבד – מלומדים, אנשי דת או חוקרים – אך, באופן פרדוקסלי, היו אלו דווקא המקובלים שטענו כי ידע הקבלה חיוני לכל אדם המעוניין לחיות חיים עשירים.

בספר זה שוטח המחבר את יסודות הקבלה ומשרטט על פיהם עקרונות יסוד לחיים בצורה פשוטה, קולחת ורלוונטית לימינו. בספר מוצגות דוגמאות מעשיות לשימוש בעקרונות הנלמדים, כך שחוויית הקריאה אינה רק אינטלקטואלית, אלא גם מעשית, ומובאים בו כלים שימושיים לשיפור החיים בתחומים רבים, כגון: מערכות יחסים, קריירה, התפתחות אישית וכיוצא באלו.

משה רוזנברג הוא חוקר, רב, איש רוח ומרצה, שעמד בראש קהילות בישראל, בקליפורניה, בניו יורק ובפלורידה. את שלושים השנים האחרונות השקיע בלימוד ובחקר טקסטים עתיקים וכן בהוראת עקרונות

רוחניים, תוך התמקדות בכתביו של רבי יצחק לוריא והזוהר הקדוש. הוא מומחה בעל שם עולמי בחקר כתבי עץ החיים, מרצה בנושאי קריאת כף היד וחוכמת הפנים, גלגולי נשמות ואסטרולוגיה קבלית ויועץ אישי לחוכמה רוחנית. כמו כן תרגם ופִרשן את העקרונות והמושגים העמוקים שבשער הגלגולים, ספרו של רבי יצחק לוריא שנכתב במאה השש־עשרה. סגנונות ההוראה והייעוץ הייחודיים של משה רוזנברג משלבים עקרונות מדע וטכנולוגיה מודרניים עם חוכמה בת אלפיים שנים, ולקחים מעשיים ממחקרו יושמו אצל אלפי אנשים ברחבי העולם.

 

מקט: 001-3000-122
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

פרק א׳ – המציאות המוגבלת

 

כדי להבין מהי קבלה, ראשית עלינו לשאול שאלות. לפי הנחת היסוד של המקובלים, ללא שאלות – והכוונה לשאלות על משמעות החיים, מהותם ומטרתם – אין לנו כיוון או התחלה.

אז מדוע אנחנו פה? מאיפה באנו? האם התפתחנו ממולקולה לבקטריה, לאורגניזם, לבעל חיים, לקוף ואז הפכנו לבן אדם? או שיש בנו משהו מעבר לגוף הפיזי, למוח ולרגשות? ומדוע נוצרו כדור הארץ, הגלקסיות והיקום הפיזי? אנחנו חיים, נושמים, אוכלים, מקיימים יחסי מין, מולידים ומתים – וזהו?

אולי כדאי שנשאל את עצמנו את שאלת השאלות – מדוע אין לנו תשובות וכיוון ברור מהרגע שנולדנו? בעלי חיים יודעים מהרגע הראשון מי היא אמם, עוקבים אחריה ומסוגלים לטפל בעצמם לבד, ואילו אנחנו חסרי אונים לחלוטין בשנים הראשונות לחיינו. האם אנחנו באמת נאורים ומסוגלים ליותר? זה לא נראה כך! נראה שברווזונים, שרק הרגע נולדו, נאורים יותר מאיתנו. הם עוקבים אחר אימא ברווזה מרגע בקיעתם מהביצה, יודעים מהו המזון הבריא ביותר עבורם ומסוגלים למצוא אותו בעצמם.

המסקנה של המקובלים היא שחוסר ההבנה, הבלבול וחוסר הוודאות לגבי צורת התנהלות היקום, אינם מעידים על פחיתות ונחיתות, אלא נובעים משתי הנחות יסוד חשובות; האחת – עולמנו וחיינו מורכבים משתי מציאויות שונות והפוכות, ואיננו מודעים לקיומן הכפול. ומשום שאנו משתמשים בכלים מוגבלים ומצומצמים מאוד להבנת החיים והסביבה – כמו חמשת החושים, היגיון, רגש וניסיון העבר – אנחנו מאבדים את היכולת לראות תמונה כוללת ושלמה. ההנחה השנייה – המודעות הנמוכה והרובוטית שאנו מתנהלים על פיה גורמת לאיבוד השליטה במהלך חיינו.

בשנת 2007 ערך הוושינגטון טיימס ניסוי חברתי ביום הומה אדם ברכבת התחתית בוושינגטון די־סי, מתוך מטרה לבחון את תפיסת המציאות של בני אדם, טעם אישי וסדרי עדיפויות.

בבוקר ינואר קריר, מוקף במאות אנשים העוברים מדי יום ברכבת התחתית, עמד לו כנר וניגן במשך ארבעים וחמש דקות רצופות שש יצירות מורכבות של באך.

במהלך הזמן הזה חלפו על פניו כ-1,100 איש, רובם בדרכם לעבודה. לאחר כשלוש דקות מרגע נגינתו, האט אחד מעוברי האורח, התקרב אליו והאזין לו בשקט. לאחר כמה רגעים המשיך בדרכו. עוברת אורח אחרת, לאחר ארבע דקות של נגינה, עצרה את מהלכה כדי להשליך אל תוך כובעו האדום של הכנר את הדולר הראשון שלו לאותו בוקר. לאחר כשש דקות נוספות אדם צעיר שעבר במקום עצר והאזין לכנר. לאחר שהציץ בשעונו פנה והלך מהמקום. ילד כבן שלוש נעצר ליד הכנר לאחר כעשר דקות, אך אמו מיהרה לגרור אותו משם, תוך כדי שמבטו של הילד נמשך שוב ושוב לכיוונו של הכנר. התרחיש הזה חזר על עצמו מספר פעמים עם ילדים נוספים, אך גם הם נגררו משם על ידי הוריהם הממהרים לדרכם.

לאחר נגינה רציפה של ארבעים וחמש דקות נאספו אל כובעו של הכנר שלושים ושניים דולר. שישה אנשים בלבד עצרו להאזין לו למשך פרק זמן קצר, וכעשרים איש נתנו לו כסף, אבל המשיכו ללכת באותו הקצב, מבלי לעצור.

איש מהם לא ידע שהכנר הוא ג’ושוע בֵּל, מהמוזיקאים הגדולים בעולם. הוא הפליא לנגן את היצירות המורכבות ביותר שנכתבו מעולם, עם כינור ששוויו 3.5 מיליון דולר. יומיים לפני כן מילא בל אולם בבוסטון וערך את אותה הופעה בדיוק, תמורת כרטיס כניסה בשווי 100 דולר.

מדוע איש לא זיהה שמתרחש לפניו מחזה מרהיב ויוצא דופן? בסביבה רגילה, בשעה לא צפויה, האם אנחנו מבחינים ביופי? האם אנו עוצרים רגע כדי להעריך אותו?

הניסוי הזה מעורר שאלות מהותיות באשר ליכולת התפיסה והקליטה שלנו של מה שקיים מולנו, אך גם מלמד אותנו כמה דברים חשובים: אם אין לנו ידיעה והבנה באשר לקיים מולנו, לא נעריך אותו בצורה נכונה. וחשוב יותר – אם אנחנו משתמשים רק בחמשת החושים שלנו, בשכל ובהיגיון, נחמיץ 90% ממה שמתרחש סביבנו. אילו עוד דברים אנו מחמיצים במרוץ החיים?

להנחת היסוד שלנו כי קיימות שתי מציאויות יש ביטוי משמעותי אצלנו, כבני אדם. מציאות אחת היא הגוף הפיזי והעולם הגשמי שלנו, ואליהם מצטרפים הכלים המוגבלים שקיבלנו מלידה – חמשת החושים, ההיגיון, הרגשות והשכל. באופן טבעי אלה יאפשרו לנו לראות את החלק הנמוך – הגשמי בלבד, והם המספקים לנו מודעות נמוכה. המציאות השנייה היא הנשמה שלנו, החלק האנרגטי הבלתי נראה, הקשור בעולם הרוח ומייצג מודעות גבוהה.

בספר זה אנו נלמד על החלק הבלתי נראה הזה, המאפשר הבנה ושליטה בחיים, ויכולת להבחין ביופי שסביבנו וליהנות ממנו. ייתכן כי הדברים הנאמרים כעת בקיצור רב נדמים מעורפלים וסתומים, אולם בהמשך הקריאה הדברים יתבהרו.

לפני שנתייחס לחוקי היקום הבלתי נראים – המאפשרים לנו להבין את כל מה שבאמת קורה ומדוע, וכן כיצד אפשר לשנות דברים – כדאי שנדע מעט על השתלשלות דורות המקובלים ואילן היוחסין בקבלה. ראשון המקובלים הידוע לנו הוא אברהם אבינו. בספר בראשית, פרק ט”ו פסוקים א’-ה’, הוא מתלונן לבורא ואומר, אני בן מאה שנים, ערירי ללא ילדים, ועבדי, אליעזר, הוא היורש של כל מה שיש לי.

אף על פי שעבור רוב בני האדם גיל כזה נחשב למבוגר מדי להבאת ילדים לעולם, נראה שאברהם עדיין מודאג באשר להמשכיות זרעו. הבורא עונה לו, אל תדאג, אברהם, מי שיירש את כל רכושך יהיה ילדך הביולוגי. בשלב זה הבורא מבקש ממנו לצאת החוצה, להביט בשמיים ולספור את הכוכבים. ואז מבטיח לו שכך יהיה מספר צאצאיו. יש כאן מקום לשאול ולתמוה, הייתכן שהבורא חסר רגישות עד כדי כך שבמקום פשוט לעודד את אברהם ולהבטיח לו ילדים, מטריח אותו לצאת החוצה ולהתחיל לספור דבר בלתי אפשרי – כוכבים? והשיחה ביניהם הייתה על כוס קפה? והיציאה החוצה, היא מהבית?

אברהם היה במקור אסטרולוג מומחה, ולפי המפה האסטרולוגית לא ראה שקיימת האפשרות שייוולדו לו בנים. שיחת הרעים הזו עם הבורא לא הייתה ביטוי לחוסר אונים, אלא ביטוי לחוסר יכולתו לשנות את המפה האסטרולוגית ולהוליד. במעמד ההוא הבורא מגלה לו סודות קבליסטיים המאפשרים שינוי גורל, סטייה מהתוכנית המקורית המופיעה בחיזוי האסטרולוגי, וזו הכוונה במילים: צא החוצה וספור את הכוכבים. אלו הן מילות צופן ליציאה מהשפעת המזלות ויצירת סדר חדש ובלתי צפוי במפה האסטרולוגית. גם בזוהר, פרשת תרומה, סעיף תתמ”ז, כתוב, ״והכול הוא ברשותו, והוציא את עמו הקדוש מכוח ורשות הכוכבים והמזלות.״ זוהר פרשת לך לך, סעיף שכ״ח, כתוב, ״ולא כמו הנראה במראה הכוכבים והמזלות, שהם מראים דבר, והבורא מחליפו לאופן אחר.״

כתוצאה מהגילוי הזה נכתב ספר הקבלה הראשון המצוי בידנו. הוא נכתב בידי אברהם ונקרא ספר יצירה, ובו מתואר הקשר המיוחד שבין המזלות לאברי הגוף השונים, והשפעתם על תכונות האדם. לפי מקורות קבליסטיים שונים, אנו יודעים ששנים־עשר בני יעקב והסיפורים השונים עליהם מייצגים את הידע שעל פיו נוכל לשנות את השפעתם והתנהגותם של שנים־עשר המזלות.

אברהם העביר את הידע הזה לצאצאיו, ובמשך זמן רב עד מאוד הוא הועבר מדור אחד למשנהו. אמנם אנו קופצים קדימה ומדלגים על אנשים מפורסמים רבים, אך אחד המקובלים הבולטים ביותר בכל הזמנים היה ר׳ שמעון בר יוחאי, שחי לפני כ-2,000 שנים. ספר הזוהר מגלה לנו שלאחר שרבי שמעון בר יוחאי נמלט עם אלעזר בנו מאימת הרומאים למערת מסתור בכפר פקיעין שבגליל, הם למדו שם יחד את סודות היקום באמצעות התגלותם הרוחנית אליהם של משה רבנו ואליהו הנביא. ביציאתם מהמערה, אחרי שתים־עשרה שנים, הם הבינו את מחיר הניתוק שלהם מהציוויליזציה, ונאלצו לחזור פנימה לשנה אחת נוספת. כשהם יצאו בפעם השנייה הם היו מוכנים יותר למה שקורה בחוץ, ואספו קבוצת תלמידים שנקראו “החבריה קדישא”. יחד הם ישבו ושוחחו על נושאים שברומו של עולם, והמסמך שנכתב בידי אחד מהם נקרא היום בשם הזוהר. עד ימינו אלה אין בנמצא מסמך כולל ומפורט לענייני קבלה כמו ספר הזוהר.

בספר הזוהר, פרשת ויקרא, סעיף קמ״א-קמ״ב כתוב, ״בספרו של רב הימנונא סבא כתוב, שכל היישוב (האנושות) מתעגל בעיגול ככדור, אלו למטה ואלו למעלה. כלומר שהבריות שעל הכדור מסביב נמצאים אלו כנגד אלו, וז׳ חלקים שבכדור הם ז׳ ארצות (יבשות). וכל אלו הבריות שבשש ארצות הן משונות במראיהן, על פי השינוי שבאוויר (האקלים) שיש בכל מקום ומקום. ועל כן, בעת שמאיר לאלו שבצד זה של הכדור, הוא חושך לאלו שבצד השני של הכדור, ונמצא שלאלו יום ולאלו לילה. ויש מקום ביישוב (בכדור הארץ) שכולו יום ולא נמצא בו לילה, רק בשעה אחת קטנה (לזמן קצר), (אנטרקטיקה).” כיצד האנשים האלה ידעו זאת לפני אלפי שנים?

 

מקובלים רבים פעלו בדורות אחריו, ומהם ידועים יותר וידועים פחות. אך לפני כ־500 שנים בצפת, בישראל, הופיע אדם שבעודו נער נודע ביכולות מופלאות והסיפורים עליו היו רבים. שמו היה ר׳ יצחק לוריא אשכנזי, המוכר יותר בכינויו האר״י. יותר מכול נודע בשל כתביו – והמפורסמים ביותר הם עץ החיים, שער הגלגולים ושער הכוונות. ממשיך דרכו ותלמידו המובהק כתב ופרסם את כל הידע שרכש, ושמו ר׳ חיים ויטאל.

נושא גלגולי הנשמות, שבו התמחה האר”י, נחשב לטאבו באותה עת, ואף מפחיד ומרתיע. רק בשנות השמונים של המאה העשרים הפך נושא זה, דווקא בזכותה של שחקנית הקולנוע המפורסמת, שירלי מקליין – שפרסמה את הנושא ונתנה לו בכך תקפות – מוכר ומקובל היום בכל העולם. לפי הקבלה, באמצעות הידע החשוב הזה אפשר להבין את המקרים והמצבים הלא הגיוניים והלא מוסברים שבחיים. זהו עוד תחום העוסק בחלק הבלתי נראה בחיים, וקשור בתקופות חיים קודמות שרובנו איננו זוכרים.

העובדה שרובנו איננו מסוגלים לזכור שהייתה לנו תקופת חיים קודמת, אינה מעידה על נכונות הדבר. רובנו גם איננו זוכרים מה אכלנו בארוחת הערב לפני יומיים, ואין זה מעיד שלא אכלנו דבר. לפי המקובלים, גלגולי נשמות אינם עוסקים בהכרח בהבנה מי הייתי ומה עשיתי, או היכן אפשר למצוא את הקבר שבו נקברתי; אלא מטרתם לאפשר לאדם להצליח לראות את הקשר שבין מה שקורה לי בחיים היום לבין מעשיי והתנהגותי בתקופת חיים אחרת.

בספר ״שורד נשמה״ של ברוס ואנדריאה לנינג׳ר קיים סיפור שאפשר למצוא באינטרנט. הוא נכתב על ילד בן שנתיים ושמו ג׳יימס לינינג׳ר שנולד בעשרה באפריל 1998. בגיל שנתיים החלו לפקוד אותו סיוטים ובהם הוא ראה את עצמו מתרסק בלהבות במטוס קרב בוער, וצרחותיו העירו את הוריו בבהלה. אמו מצאה אותו בועט ברגליו הקטנות ודוחף בידיו כאילו מנסה להיחלץ מתא הטייס. הוא צעק ובכה, ״המטוס מתרסק, המטוס בוער, והאיש הקטן אינו יכול לצאת.״ לאחר שהסיוטים לא פסקו, ואף חזרו על עצמם ארבע עד חמש פעמים בשבוע, החליטו אמו ואביו לברר איתו במה מדובר. הם שאלו אותו מיהו האיש הקטן וג׳יימס הקטן השיב, ״זה אני!” הוריו שאלו אותו, “מי ירה והפיל את המטוס?”, וג׳יימס ענה, ״היפנים!” שאלו: “איך אתה יודע?”, והוא השיב: ״כי יש להם סמל של שמש אדומה.״ למותר לציין שככל שהם חקרו אותו, התברר לתדהמתם שבנם הקטן מסוגל לזהות סוגים ושמות של מטוסים ממלחמת העולם השנייה. הוא ידע על הקרב באי איוו ג׳ימה ועל נושאת המטוסים ״נטומה”, ויותר מכול ניכר כי הוא אחוז אובססיה לדגם המטוס הספציפי שהטיס, ב-1945, טייס צעיר ושמו ג׳יימס הסטון ג׳וניר, אשר נפגע במטוסו ונהרג בקרב. כשהוא פגש את חבריו הקרובים ביותר של ג׳יימס הסטון, הוא הכיר אותם מיד וידע את שמותיהם ופרטים אישיים נוספים שאיש לא יכול היה לדעת.

הסיפור הזה מדהים ומעלה שאלות רבות, וחשוב בנקודה זו להדגיש שאפשר אולי להסביר באמצעות גלגולי נשמות את הקשר בין מה שקורה לי בחיים היום לבין מעשיי והתנהגותי בתקופת חיים אחרת, וכן מדוע אני מרגיש ומתנהג בצורה לא מוסברת כזו או אחרת.

המקובל המפורסם הבא הופיע באירופה של המאה הקודמת. שמו היה ר׳ ישראל בן אליעזר, ״הבעל שם טוב״. הוא התפרסם ביכולותיו המופלאות להלהיב אנשים ולעוררם לרוחניות, ונחשב למייסד תנועת החסידות. אך פריצת הדרך בלימוד הקבלה התרחשה רק כשהגיע הרב יהודה הלוי אשלג לעולם הקבלה, בשנת 1922. הוא פגש מורה נסתר, וכתוצאה מכך ליקט וערך את כל הזוהר. הוא הוסיף לו פירוש ותרגום לעברית, וגם ליקט וערך את כל כתבי האר״י בשמונה שערים. כמו כן, כתב הסבר שווה לכל נפש לעץ החיים הנושא את השם ״פנים מאירות ומסבירות״, וכתב הקדמות לכל ספריו. הוא הוסיף ביאורים על עץ החיים הנקראים בשם אור פנימי והסתכלות פנימית, שאפשרו לכל אדם להבין את סודות הקבלה העמוקים ביותר. עד היום משמשים תרגומיו והסבריו עבור לומדי הקבלה כמערכת ניווט רוחנית מרכזית ועיקרית במבוך הלימוד הסבוך הזה.

כדי לעזור לספקנים שבינינו, התוהים כיצד אפשר ללמוד ידע חשוב כזה בצורה עממית ולכל דורש, חשוב לציין שבספרייתם של אישים דגולים, פילוסופים, מדענים ומנהיגים נמצאו ספרי זוהר – כמו גוטפריד וילהלם פון לייבניץ, פיתגורס, ניוטון, יוהן וולפגנג גתה, ורבים אחרים. לאלו החוששים שיש סכנה בהתעמקות בחוכמת הקבלה, יש לזכור שהקבלה היא פירוש נוסף לספרי התנ״ך, ובמיוחד לתורה, ולא המצאה כלשהי. בספר הזוהר, פרשת בהעלותך, סעיף פ״ח, כתוב שחייבים ללמוד קבלה: ״אלו הם בעלי קבלה, ונאמר בהם, והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע. אלו הם המשתדלים בזהר הזה הנקרא ספר הזוהר.” ספר הזוהר בעיקר מבאר את הסיפורים המוזרים והאירועים המביכים שיש בתורה, וכן מראה שטמונים בתוכם צפנים, המשמשים כללים רוחניים היכולים להדריך אותנו כיצד לחיות חיים רוחניים ומלאים יותר.

דוגמה לכך אפשר למצוא בתיאור של בריאת העולם, הנמשכת שבוע ימים. התיאור מופיע בספר בראשית, בפרק א’, כשבכל יום נוצר חלק נוסף. נשאלת השאלה הפשוטה, האם הבורא הכל־יכול אינו מסוגל לברוא את העולם ביום אחד? וכשמגיעה השבת הוא עייף וצריך לנוח? בראשית פרק ב’, פסוק ב’: ״וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.״

סדר בריאת הדברים משתנה לחלוטין בפרק ב׳ של ספר בראשית ומותיר אותנו מבולבלים ותוהים. שם, בפסוק ד׳, מתחיל סיפור חדש ושונה לחלוטין: ״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָֹה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם” – כאן הכול נברא באחת. ספר הזוהר פותר את הבעיה ומצביע על מבנה גנטי מדויק של סדרות של שבע, שנוצר בבריאת העולם שבסיפור הראשון. המוטיב העיקרי הזה מתבטא בשבעת הצבעים שבאור השמש, שבע בלוטות הגוף במערכת האנדוקרינית, שבע היבשות בכדור הארץ, שבעת תווי המוזיקה ועוד. זו הסיבה לכך שתהליך בריאת העולם נמשך שבעה ימים – שעד היום כל העמים והמדינות בעולם תמימי דעים לגביו, ונוהגים לחלק את השנה לשבועות, אף על פי שאין זה הגיוני ואי אפשר לחלק 365 ימים בשבע. ספר הזוהר מצביע בסיפור השני על המצב הפוטנציאלי המכיל את כל החלקים השונים בבת אחת, כפי שכל חלקי העץ נמצאים יחדיו בזרע שלו. כך שאין באמת סתירה.

לדעתם של מקובלים רבים, אפשר לחלק באופן ברור את היהדות לארבעה חלקים שווים, הנקראים פשט, רמז, דרש וסוד. הפרשנות המילולית, התורה בפשטה והלכות הדת שייכות להיבט של הפשט. הרמז קשור בפרשנות טיפולוגית, המדרשים מספרים לנו את מה שהתחולל מאחורי הקלעים והסוד הוא הקבלה.

ישנו סיפור מפורסם בתלמוד, מסכת חגיגה עמוד י״ד, ב׳, המתאר ארבעה אנשים חכמים ומלומדים שנכנסו לפרדס הרוחני – ראשי התיבות של פשט, רמז, דרש וסוד – כלומר לעמקי הסתרים של היקום, ורק אחד מהם יצא משם בשלום. שמו היה ר׳ עקיבא, והוא היחיד שפתר את התעלומה משום שהוא זה שלמד קבלה. הסיפור מלמד אותנו שדווקא הקבלה היא הדרך לפענח בצורה הטובה ביותר את נפתולי החיים ומאפשרת איזון נפשי. רק כשמבינים את הסוד, כלומר את המשמעויות הפנימיות, תוכל להגיע לשקט נפשי, משום שאתה מבין סוף־סוף מדוע הדברים מתרחשים בצורה שהם מתרחשים ומה המשמעות שלהם לגביך.

מהיכן מגיע השם קבלה? השם לקוח מהשפה העברית, ומשמעותו – לקבל. כולנו מחפשים לקבל יותר מהחיים, ולצערנו, לעתים קרובות אנו חשים ריקנות. גם הריגושים והשמחות מסתיימים מהר מדי. מטרת ידע הקבלה היא לאפשר לנו לקבל תחושת מילוי מתמשכת יותר, כך שנדע כיצד ליהנות יותר מאהבה, ממערכות יחסים, מנישואין, מידע נרכש, ואפילו ליהנות יותר לאורך זמן מהדברים הגשמיים כגון בית, כסף ורכוש.

כדי להמחיש את הצורך בלימוד קבלה, המאפשר הרחבה של החושים ופיתוח ההכרה, אציג כמה דוגמאות למגבלות הטבעיות שלנו. הכוונה היא לשימוש הרובוטי בחמשת החושים, שבאמצעותו מתקבלת תמונה צרה ומעוותת. לדוגמה, מראה עיניים: אנא קראו את המילים שבתוך המשולש. כעת עשו זאת פעם נוספת, ועוד פעם אחת.

 

האם הצלחתם לראות את החלק הלא מתאים? אם לא, לפני שתמשיכו לקרוא, חִזרו ונסו שנית. אנא, אל תמשיכו עד שגיליתם את כל הנסתר. סביר להניח שהחמצתם את המילים החוזרות על עצמן – ״את” ו”הם”. בוודאי תתהו כיצד לא ראיתם אותן, אך אל דאגה, זה טבעי. כולנו מחמיצים דברים הנמצאים ממש מול עינינו. איננו עיוורים או טיפשים, אולם כשסומכים אך ורק על מראה עיניים, סביר להניח שנראה תמונה מוגבלת.

אותו הדבר יכול לקרות כשמחפשים את צרור המפתחות המונח על השולחן. אנחנו עוברים לידו כמה פעמים ורק מישהו אחר מסוגל למצוא אותו. זה קורה גם כשאיננו מצליחים למצוא את המשקפיים שלנו, המונחים על גשר אפֵּנוּ, או – במקרים קיצוניים יותר – את הטלפון הנייד שלנו, הצמוד לאוזננו. כולנו מכירים את התמונות שבהן מסתתרות דמויות, וככל שנמשיך לחפש נוכל לגלות עוד ועוד מהן.

גם בחיים עצמם יש דברים רבים כל כך הנסתרים מעינינו, מהחלק הנגלה. התובנה המתקבלת היא שאי אפשר לסמוך אך ורק על מראה עינינו – וכדאי לזכור זאת. כך, רגע לפני שאנו מסיקים מסקנות, נעצור לרגע ונשאל את עצמנו, האם אני באמת בטוח במה שראיתי? אולי החמצתי את החלק החשוב ביותר? אנסה שוב.

מסקנות מדעיות הקשורות באופטיקה מלמדות אותנו שני דברים מדהימים: המסקנה הראשונה – פיזית אנחנו רואים כל דבר הפוך, וכשהתמונה המתקבלת מהראייה מגיעה למוח, היא חוזרת למצבה הנכון. המסקנה השנייה חשובה אפילו יותר – איננו באמת רואים עצמים, שהרי כל מה שמופיע לנגד עינינו הוא אך ורק האור המוחזר ממנו. אפילו הצבעים שאנחנו רואים הם החזרי אור בגלים שונים, לכן אם אין אור, לא נצליח לראות דבר. אנחנו מדברים כרגע על אור גשמי, אבל בפרק הבא נתחיל לדבר על חשיבותו של האור הרוחני בחיינו, ונראה שכדוגמת הגשמי, באמצעות האור הרוחני נתחיל לראות את דרכנו במחשכי החיים.

חוש נוסף שאנו סומכים עליו הוא חוש השמיעה. האם נוכל לסמוך על מה ששמענו בזה הרגע? אם כך, מדוע פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו מתווכחים עם מאזינים נוספים על תוכן הדברים הנאמרים? האנשים לידנו שומעים דברים שונים לגמרי, ואפילו הפוכים – כיצד מסבירים זאת?

יש ביטוי המתאר את המצב הזה – שמיעה סלקטיבית. אשתי אומרת לי כל פעם, ״אתה שומע רק את מה שאתה רוצה לשמוע,״ אבל אני יכול להישבע שלא שמעתי אותה אומרת לי לזרוק את הזבל. אם תשאלו קבוצת אנשים בסוף הרצאה מורכבת על מה המרצה דיבר, סביר להניח שתקבלו גרסאות שונות כמספר הנוכחים בה. זו עוד הוכחה שחמשת החושים אינם אמינים מספיק מכדי שנבסס את מהלכי חיינו החשובים על פיהם. גם כשאנחנו בטוחים לחלוטין ששמענו די צורכנו, צריך לעצור לרגע ולבקש הסבר נוסף. דרך הקבלה למדתי שגם אפשר לקבל את הלקחים החשובים ביותר דווקא מאלו שאינם נראים מוכשרים דיים לתת אותם – ילדים קטנים, זקן תימהוני וקבצן ברחוב.

איננו נוטים להקשיב למי שלא נראה לנו חכם דיו, אלא למלומד בעל תארים או אדם עשיר. עם זאת, חוכמת החיים החשובה ביותר היא החלק הנסתר מחמשת החושים, והיא מתגלית רק כשמוכנים להקשיב לאלה שלכאורה נראים בלתי ראויים. דווקא בהם יש יותר מהחלק שיכול להצביע על התמונה הגדולה.

גם אמינותו של חוש המישוש מוטלת בספק. אדגים זאת בניסוי הבא: לפנינו נניח קערה אחת מלאה במים חמים, לצידה קערת מים קרים ובאמצע קערה עם מים פושרים. אם נכניס את ידנו במים החמים ואת השנייה במים הקרים, ואז נכניס את שתיהן בפושרים – נרגיש ביד אחת חום וביד השנייה קור – מה באמת נכון? המסקנה המתקבלת היא שגם חוש המישוש מאפשר לאבחן את המציאות במסגרת מצומצמת וצרה בלבד. בדומה לכך, גם חוש הריח וחוש הטעם מוגבלים וסלקטיביים. ניחוח מסוים יהיה עבור אחד מבאיש ועבור אחר ריח בשמים; טעם מסוים יהיה עבור אחד חריף מדי ובלתי נסבל, ולאחר טעים ומהנה. אפשר להרגיש חום עצום בעת שמאוהבים או מתרגשים, או כאשר חשים מבוכה. אפשר להרגיש קור מרעיד בעת שנמצאים בסכנה או פחד – ללא כל קשר לטמפרטורת המקום שבו אנו נמצאים. ממצאים אלו מפגישים אותנו עם השאלה, מה באמת נכון? מה אמיתי? מה שאני מרגיש, מה שחברי מרגיש, או מה שבאמת קיים?

יש לנו כמובן דרכים נוספות לדעת מה קורה, במה להאמין ובמה לבטוח. מה לגבי הרגש? פעמים רבות אנו קובעים על פי הרגש את המציאות שלפנינו. אנו יכולים להרגיש ביטחון כלפי אדם אחד וחוסר אמונה לגבי אחר. אנו יכולים להרגיש שסוף־סוף מצאנו שותף, חבר, או בן משפחה שאפשר לסמוך עליו, לאהוב אותו ולבטוח בו. אולם ייתכן שזמן קצר אחרי כן נרגיש תיעוב ושנאה כלפי אותו אדם. כיצד אפשר להסביר זאת? כיצד אפשר להסביר את שיעור הגירושין ההולך ותופח? כיצד אפשר להסביר את הבחירות האומללות שלנו החוזרות ונשנות? אפילו שאמרנו לעצמנו, זו הפעם האחרונה שאני מתקשר לאדם כזה – נמצא את עצמנו שוב “תקועים” עם אותו סוג של אדם, באותו סוג של מערכת יחסים. בפרק האחרון נוכל לסכם את כל מה שלמדנו, ונראה כיצד יוצאים ממעגל הקסמים ההרסני הזה.

חלק גדול מהאבחנה והראייה שלנו לגבי מצבים ואנשים קשור גם בניסיון העבר, שהרי צברנו בחיינו ניסיון מקצועי, לימודי, טכני ואינטלקטואלי. האם גם הוא מוגבל ומצומצם? הייתכן שגם עליו לא ניתן לסמוך לחלוטין?

דונלד רמספלד, איש עסקים ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כמזכיר ההגנה של ארצות הברית וראש הסגל של הבית הלבן, מפורסם בציטוט: ״ככל שאנחנו יודעים יותר, יש דברים שידועים לנו, כלומר דברים שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים. אנחנו גם יודעים שיש דברים שלא ידועים לנו. כלומר, אנחנו יודעים שיש מספר דברים שאותם איננו יודעים. אבל יש גם דברים בלתי ידועים לנו, שאותם איננו יודעים שאיננו יודעים.” בתרשים העוגה שבעמוד הבא מוצג ערכו של ניסיון העבר שלנו. מופיעים בו באחוזים הכמויות של כל מה שאנחנו יודעים, כל מה שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים וכל מה שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים. זה נשמע מבלבל נכון? כן, אבל למעשה כל מה שאנחנו יודעים מנסיון העבר מצטמצם לאך ורק 10% ידע טהור ונקי שאפשר לעשות בו שימוש חוזר.

כמה אנחנו יודעים?

10% כל מה שאני יודע

18% כל מה שאני יודע שאני לא יודע

72% כל מה שאני אפילו לא יודע שאני לא יודע

 

אבל מה עם ההשכלה שרכשנו במשך שנים רבות? לא עוזרים לי מנת המשכל הגבוהה, המקצוע, הניסיון? איך ייתכן שכל מה שאנחנו יודעים – לרבות ניסיון החיים שלנו, ההשכלה וההיגיון – יכול להצטמצם לעשירית בלבד? אשאל אתכם שאלה פשוטה, האם ייתכן שהרופא הבכיר ביותר, בעל ניסיון עצום, עושה טעות קריטית? רושם תרופה לא נכונה, שוכח לבדוק מינון נכון, מציע פתרון שגורם להרעה במצב? מובן שכך קורה; ועניין זה הוא מקור פרנסתם העיקרי של עורכי דין רבים בכל מה שקשור ברשלנות רפואית והזנחה פושעת.

טעויות אנוש אמנם אינן קשורות תמיד במצבי חיים או מוות, אך המלצרית במסעדה, היודעת היטב על הסכנה הטמונה באלרגיה למזון מסוים, תשכח בתום לב להודיע זאת לשף. או במקרה אחר מזעזע, ייתכן שהחייל המנוסה יפלוט בטעות כדור שיהרוג את חברו הטוב ביותר? ומה איתנו? בגלל הסטטיסטיקה המזעזעת של תאונות הדרכים נפסיק לסמס בזמן נהיגה? או להשתכר? או לנסוע מהר כשאנחנו ממהרים? כולנו מאטים ממהלכנו כדי להסתכל בתאונה מזעזעת, מצקצקים בלשוננו ומתרגזים על הנהג הלא זהיר, אך הכול נשכח חמש דקות מאוחר יותר.

הנה דוגמה טריוויאלית כיצד ניסיון העבר לא באמת עוזר – חִשבו על כיבוי השעון המעורר וההירדמות לעוד שעה. לא משנה לכמה צרות האיחור הזה גרם, אנחנו נחזור על אותה הטעות בשבוע הבא. זה רק תלוי במידת העייפות שלנו. ומה עם מערכת היחסים האיומה שרק סיימנו? ניסיון החיים הזה יעזור לנו להימנע ממערכת יחסים דומה בעתיד?

זה החלק שאנחנו יודעים שאנחנו יודעים. אך אם נתייחס לידע ולניסיון החיים שאני יודע שאני לא יודע – יש הרבה יותר ממנו. הכוונה למדעים, לפילוסופיות, למקצועות שונים, למקומות בעולם, לשפות, ולהתנסויות המהוות לפחות 18%, אם לא יותר. מתוך התרשים אנו מבינים שיש עוד 72% של ידע וניסיון חיים שהם רחוקים כל כך מאיתנו ולא מוכרים לנו, ואנחנו אפילו לא יודעים שאנחנו לא יודעים אותם. ספר זה נוגע בעיקר בהיבט זה. השכל האנושי מדהים ביכולתו להכיל מידע מצטבר של עשרות שנים, והזיכרון עצמו הוא דבר נפלא. אפשר לשמוע את תחילתו של שיר שמתנגן ומיד להיזכר בו, אפשר גם להריח ניחוחות אפייה ולראות בעיני רוחנו את ילדותנו המאושרת והאהובה. אך אשאל אתכם שאלה – קרה לכם שעברתם לחדר הסמוך כדי להביא משם דבר־מה, ושכחתם מה רציתם? מה שווה מחשב־על – המכיל את כל הידע שבעולם ומסוגל לחשב מיליוני הסתברויות בשנייה – שהפסיק לתפקד בשל קרע של חוט ששוויו אפסי?

בכמה אחוזים מהיכולת המנטלית והשכלית שלנו, לדעתכם, אנחנו באמת משתמשים? אי אפשר לדעת בוודאות בכמה אחוזים מהמוח אנו משתמשים, אך הפילוסוף והפסיכולוג הנודע, פרופ׳ וויליאם ג׳יימס, שנחשב לאחד מאבות הפסיכולוגיה המודרנית, כתב בסוף המאה הקודמת שרוב בני האדם משתמשים בשבריר מיכולתם המנטלית. אולי תיאוריית השימוש של רק עשירית מהמוח היא מיתוס – אבל כיצד אנחנו מסבירים את הטעויות המטופשות שאנחנו עושים? כיצד ייתכן שאנחנו רואים רק חלק מהתמונה הגדולה, וכיצד נסביר את תחושת חוסר האונים שלנו? אם כך, כיצד ייתכן שלא נעשה טעויות? כיצד ייתכן שעם האחוז המוגבל שאנו כן משתמשים בו, נצליח לראות את כל התמונה ולהבין מה באמת קורה סביבנו? חוסר השליטה שלנו במשאבים הטבעיים המדהימים הניתנים לנו מלידה, כמו זיכרון, אינטליגנציה גבוהה וחוסן פנימי להתגבר על מחלות – גורם לחוסר תפקוד, לחוסר הבנה ״למה דברים קורה לי״ ולהחלטות שבאות מראייה מוגבלת ומצומצמת.

אנחנו פוגשים אנשים שנראים טוב, מריחים טוב, מדברים טוב, ומכל בחינה של חמשת החושים שלנו נראים אמינים, אבל אין לנו תחושת קשר פנימי אישי איתם ושום תחושת מילוי, ביטחון ושלווה. אם הלכנו למסעדת יוקרה של שף ידוע ומפורסם, האוכל נראה טוב, מריח טוב, ועדיין איננו נהנים – משהו חסר פה ואיננו יכולים להסביר מדוע. מה אנחנו מחסירים? יש אירועים בחיים שקורים פתאום המוסיפים עוד יותר לספקות ולבלבול – העסקה שנפלה פתאום, הרופא שמצא גוש סרטני, הבחורה שעזבה אותי, החיים שפתאום מרגישים ריקים. הפתאומיות שבה זה קורה מותירה אותנו פוחדים, מאוכזבים ומיואשים.

המקובלים לא האמינו שדברים קורים פתאום ללא סיבה, בדיוק כפי שעץ גדול אינו יכול להופיע פתאום בחצר בתוך לילה אחד. עץ מתחיל לגדול מתחת לפני הקרקע, מוציא שורשים, נובט ומתפתח בתהליך ארוך שנמשך שנים. המקובלים טוענים שגם בחיים שלנו זה אותו הדבר; שהדברים קורים ומתרחשים ברמה רוחנית הרבה לפני שהם באים לידי ביטוי ברמה הפיזית; שיש תהליך ממושך שבמהלכו מתפתחים לאיטם האירועים והתוצאות של מחשבותינו, מסקנותינו וצורת ראייתנו. אך בעת שהבסיס למסקנות ולהחלטות שלנו בנוי מחמשת החושים, אנחנו רואים רק את קצה הקרחון ומחמיצים את גודלו העצום השקוע מתחת למים. ומכאן המרחק להתנגשות הבלתי נמנעת ברגע האחרון קצר ביותר.

לדוגמה, תחשבו מה יקרה אם בנסיעה בינעירונית בלילה שלטי הדרכים הענקיים, המורים על היציאה הקרובה ועל הפיתולים המסוכנים שלפנינו, אינם מוארים. הם שם, מכוונים, נותנים אינפורמציה ומזהירים באותיות גדולות. אך אם האורות הקדמיים שלנו אינם פועלים והשלט אינו נראה, אנחנו עלולים להתעורר מאוחר מדי. החמצנו את היציאה במקרה הטוב, או שברנו את המעקה והידרדרנו לתהום במקרה הרע. אם אנחנו מסתכלים אחורה על חיינו, נוכל להגיד לעצמנו, ראיתי את זה מגיע, ראיתי את הסימנים, למה לא עשיתי משהו בנוגע לזה? איך יכולתי להיות עיוור כל כך?

אבל איננו באמת עיוורים. יש לנו עיניים, אוזניים, חושים חדים, אינטואיציה ושכל הגיוני. אבל איננו יודעים לחבר בין הסיבה מדוע דברים קורים, לבין התוצאה שאנו חווים. אם נחזור להנחת היסוד השנייה שדיברנו עליה בתחילת פרק זה – הקשורה במודעות נמוכה ורובוטית הגורמת לאיבוד השליטה – נלמד להתייחס ברצינות רבה יותר למודעות הנמוכה שלנו. מודעות היא צורת החשיבה, ההסתכלות, התובנה והתפיסה שלנו. מדוע מודעות חשובה כל כך? משום שכל מה שקורה לנו בחיים, כל מה שאנחנו עושים, האופן שבו אנחנו מרגישים – כל אלה הם פועל יוצא של צורת הראייה, ההשגה, הסברה, הדעה, ההבחנה וההשקפה שלנו. מודעות משפיעה על כל תחום בחיים – על המחשבות המתרוצצות בראשי, על ההחלטות שלי, על המילים היוצאות מפי, ועל המעשים שלי.

לדוגמה, אם אני חושב שקבלה זה דבר מזיק, אפילו אם מישהו הזמין אותי להרצאה בחינם, אני אשב שם עם פרצוף חמוץ, ארגיש חוסר חשק ומשועמם, ולא משנה כמה טוב הוא המרצה. אני אצא בתחושה שלא קיבלתי כלום, ואספר לכולם כמה זה היה משעמם ומזויף. אך אם אני חושב שקבלה זה דבר מרגש, מדהים, משנה עולם – אני נלהב לשמוע על זה, אני ארגיש נפלא, אכתוב לעצמי הערות, אחפש כיצד זה מתחבר לחיים שלי, וכשאצא אספר לכולם כמה שזה עזר לי.

שינוי המודעות משמע לחשוב אחרת, לראות דברים אחרת, לעשות דברים בכוונה אחרת ובאמונה אחרת – והם שיגרמו לדברים לקרות אחרת. לדוגמה, ישנו סיפור על שני יצרני נעליים שנסעו למדינה חדשה כדי לפתוח שווקים חדשים. כשהגיעו למלון, הם נוכחו לדעת שאף אחד לא נועל נעליים במדינה הזו. אחד מהם צלצל לאשתו ואמר לה בקול מאוכזב ועייף שהוא עולה מחר על הטיסה הראשונה חזרה, כי “אף אחד לא נועל נעליים פה.״ השני צלצל לאשתו ובקול נרגש, שמח ונלהב הודיע לה שהוא נשאר כנראה לתקופה ארוכה, כי “אף אחד לא נועל נעליים פה.״ כך שני אנשים שונים יכולים לראות את אותה המציאות בצורה הפוכה לגמרי; להרגיש שונה לגביה, לפעול אחרת ולהגיע לתוצאות הפוכות. אנחנו נוהגים לומר על אדם שראה את הפוטנציאל החיובי במדינה החדשה, שהוא רואה את חצי הכוס המלאה, אבל רובנו עדיין נופלים במלכודת חמשת החושים הצרה ואיננו מחפשים את ״מה שאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים״.

הדרך החוצה מהמלכודת הזו היא לחקוק במוחנו שהסיבה והזרע לכל דבר בחיים הם המודעות. וכל היתר – תוצאה. אז במקום לנסות ולשנות את הדברים שקורים פיזית, עלינו לשנות את צורת המחשבה, הראייה וההשקפה שלנו. במקום מודעות נמוכה, שלילית, מייאשת ומוגבלת, הקשורה בחמשת החושים – בפיזי, בגוף, בהיגיון, בניסיון העבר, בזמן־תנועה־מקום, במקריות ואפילו ברגשות – עלינו לעבור למודעות גבוהה שהיא אינה מוגבלת, שקשורה באינטואיציה, ביצירתיות, בגלובליות, בחלומות ובאופטימיות.

ישנו המשל הבא:

במקום רחוק, בין שדות וכרמים, גר רועה צאן. ביום בהיר אחד, ללא כל התרעה, ברחה כבשה מהדיר ונעלמה כלא הייתה. כאשר הבחין הבעלים בהיעדרה של הכבשה, כבר הייתה חצר ביתו עמוסה בשכנים. צקצקו השכנים בלשונותיהם כאות צער, והמליצו לשכנם להגביה את הגדר. ענה הבעלים בקול חרישי: “קשה לי עדיין לדעת אם זה טוב או רע מה שקרה.” הביטו בו השכנים ולא הבינו. “איך זה טוב? לא קרוב אפילו…” “אולי הוא יצא מדעתו,” כך חשבו. “תיכף הוא יבין שזה רע,” מלמלו.

ביום שלמחרת חזרה הכבשה אל הדיר עם עשרה אֵילִים חסונים מאחוריה. כולם בריאים וטובים למראה. ראו זאת השכנים ומיד קראו, “חזרה הכבשה עם עוד עשרה שכמותם לא נראו! מזל שלא הגבהת את הגדר, אחרת שלל כזה לא היה חוזר.” בפנים חתומות אמר הבעלים, “קשה לי עדיין לדעת אם זה טוב או רע מה שקרה.”

לא הבינו השכנים מה פשר התגובה, “איך דבר שכזה יכול להיות רע?” מיד צחקו עליו השכנים וחשבו שהוא צוחק עליהם. בפנים חתומות הוא חזר שנית, “קשה לי עדיין לדעת אם זה טוב או רע מה שקרה.” בשקט הסתובב וחזר לביתו, בעוד השכנים בטוחים שהוא איבד מעט משפיותו. הם החליטו לעזוב את שטחו וקבעו שממחר איתו לא מדברים, זה אדם מוזר.

מספר ימים לאחר המקרה עבדו השכנים בשדה, מלחששים ביניהם, מציצים בבעל הדיר ולא מחליפים איתו אף לא מילה.

באותה שעה רעה בנו את עדר הכבשים המורחב בשדה, תחת השמש הקופחת, וכאשר החל לצעוד בחזרה לביתו קרה אסון. הוא מעד אל תוך בור באדמה, שבר את רגלו ונפצע בזרועו. הוא צרח בקול גדול, זה כאב לו מאוד, “איך קרה לי דבר כזה, איך יכולתי למעוד?” השכנים מיד רצו אליו וגם אביו מיהר, “אוי ואבוי מה שקרה לילד,” קראו כולם. הנהן האב בראשו ואמר, “קשה לי עדיין לדעת אם זה טוב או רע מה שקרה.” כעסו השכנים על המשפט שאמר – “הוא אדם רע, הוא לא רק מוזר.”

שבוע אחר כך נשמע קול כרוז – “יש מלחמה, כל הגברים נדרשים! קטנים וגדולים, חזקים וחלשים.” כל הגברים עמדו בשורות, חוששים לבאות. כולם גויסו מלבד אחד, בנו של בעל הדיר ששבר את הרגל והיד. בעיירה הסתובבו ההורים, דואגים וחוששים לגורל בניהם. בנו של בעל הדיר נשאר לשמור על החווה, ושוב אביו חזר ואמר, “קשה לי עדיין לדעת אם זה טוב או רע מה שקרה”…

נראה שהאיכר בחר להתחבר למודעות הגבוהה יותר, ולהבנה שלעולם יהיו פרטים רבים ונסתרים בתמונה שאנחנו רואים. לכן הוא לא שמח מאוד או התאכזב מדי, משום שהוא ידע שיש תמונה שלמה יותר. כל היתר התמקדו במה שנראה לעיניהם נכון באותו רגע, ולכן חוו ״רכבת הרים״ של מחשבות ורגשות.

אנחנו עוברים את ״רכבת ההרים״ הזו בכל יום, רגשית ומנטלית. יום אחד מרגישים נפלא ומלאי תקווה, ולמחרת – דיכאון וריקנות. אם נתייחס למודעות הנמוכה כמסגרת המאפשרת לראות רק אחוז קטן מהתמונה, ולמודעות הגבוהה כמסגרת המאפשרת לראות את יתר התמונה – יתאפשר לנו להחליט החלטות טובות יותר, להעריך את הברכות שיש לנו בחיים, להימשך לאנשים הנכונים ולראות בבהירות רבה יותר את המצב.

המסגרת המוגבלת של ראיית התמונה והמודעות הנמוכה נחשבת חשוכה כמו הנסיעה בכביש בינעירוני בלילה, כאשר אין אפשרות להבחין בשלטי ההכוונה. כלומר, כאב הוא כאב. למעשה איננו רואים כיצד כאב הוא גם פוטנציאלית טוב; כזה שיכול ללמד אותנו להיות זהירים יותר בפעם הבאה, להבין איפה בדיוק נדרש טיפול, ושהחוסר מפתח בתוכנו רצון גדול ואמיתי יותר. אפשר להסתכל בכאב כרווח – כמו כאבי לידה, או תחושת הניצחון בסיום של ריצת מרתון. זו מודעות גבוהה, אך כיצד נדע להבדיל תמיד בין מודעות נמוכה לגבוהה?

הנמוכה קשורה בהתנהגות אימפולסיבית חסרת מעצורים, ללא פילטרים, ללא מחשבה ושיקול דעת, חסרת שליטה במהותה. כלומר להיות מושפע מאנשים, מהנאות זמניות, להיות מונע מרגשות אשמה, מפחד ומחוסר ביטחון; לחשוב שהחיים הם לא הוגנים ומלאים בחוסר צדק משווע; להתנהג כקורבן הנסיבות, לחשוב שהדברים הרעים קורים לא באשמתי ולא לגלות נכונות לשאת באחריות על מה שקורה בחיי; לסבול מהכאוס, מהכאב ומהייסורים, במקום למצוא דרך לגדול רוחנית מתוך המצב ולאמץ את הלקחים.

המודעות הגבוהה משמעה לאפשר לעצמנו זמן לחשוב על המצב ולשאול אחרים כיצד הם רואים זאת. יש להפעיל שיקול דעת במקום לקפוץ למסקנות מיידיות, ולחכות שפרטים רבים יותר יתגלו ויאפשרו לי להבין למה זה קרה; לחשוב שבתמונה הגדולה יש אפשרות שמה שקרה הוא אכן הוגן, גם אם נדמה אחרת ואינני מסוגל לראות זאת. או שכרגע אני עדיין לא רואה את הרווח שלי מהמצב, או שהזרע ששתלתי לא נשתל בזמן הנכון; לשאת באחריות על המצב ולחשוב מה בכוחי לעשות עכשיו שיביא לסיומת אחרת. זוהי שליטה אמיתית. עיקר הספר עוסק באפשרויות האלה – שהן הדברים שאני לא יודע שאני לא יודע.

אם כן, צורת ההתייחסות שלי למצב היא זו שתקבע מה יהיה בסוף. מודעות היא אינה מנת משכל, שהרי גם אנשים גאונים עושים שוב ושוב את אותה הטעות; מודעות גבוהה קשורה בנשמה, לכן להיות ״חכם״ לא בהכרח עוזר. עכשיו זה גם מדעי: מחשבות שליליות מקצרות את החיים שלנו, ואם עד היום הדפתם בגיחוך את ההטפה לחשיבה חיובית, חכו עד שתקראו מה דפוסי חשיבה שליליים מעוללים לגוף שלכם.

ספר מדעי חדש הנושא את השם אפקט הטלומר ושנכתב בידי פרופ’ אליזבת בלקבורן, ביולוגית וזוכת פרס נובל לרפואה לשנת 2009 על חלקה בגילוי הטלומר, ופרופ’ אליסה אפל, פסיכולוגית העומדת בראש המעבדה להזדקנות, מטבוליזם ורגשות באוניברסיטת קליפורניה – מגלה כי חשיבה חיובית היא אינה רק עצה טובה, אלא עשויה למנוע מחלות ואפילו להאריך חיים. העובדה שרגשות שליליים כמו כעס, אכזבה עמוקה וחשדנות מעודדים תחלואה ידועה כבר שנים רבות, ואולם המנגנונים הביולוגיים המקשרים בין רגשות אלה למצב הבריאותי שלנו לא היו ברורים עד כה ברמה המדעית. בספר הזוהר נכתב כבר לפני אלפי שנים בפרשת חוקת, סעיף מ״ז, על כעס הגורם לנו למוות: ״מי שכועס, יש לו בכעס את סם המוות.”

המחקרים החדשים מצביעים על כך שאחד המנגנונים המרכזיים להשפעתם הרעה של רגשות שליליים באדם הוא פגיעה בתאי הגוף, הגורמת להאצה בקצב ההזדקנות שלהם, וכתוצאה מכך לתחלואה מוגברת ולתמותה מוקדמת. כיצד בדיוק זה קורה? התשובה נמצאת בקצות הכרומוזומים שלנו. הכרומוזומים, הנושאים את המידע התורשתי שלנו, שוכנים בתוך גרעין התא. בשני הקצוות של כל אחד מעשרים ושלושת זוגות הכרומוזומים שלנו קיים אזור מיוחד הנקרא – טלומר. הטלומר משמש מעין “כובעון” בקצה הכרומוזום, השומר על החומר הגנטי מפני פירוק, ממש כפי שציפוי הפלסטיק הקטן שבקצות שרוכי הנעליים שלכם מגן על השרוכים. בתהליך חלוקתו של התא, הטלומרים שבקצות הכרומוזומים מתקצרים מעט בכל פעם שהתא מתחלק, עד שהם מתכלים והחומר הגנטי של הכרומוזום נחשף. בשלב הזה התא אינו יכול להתחלק עוד והוא מת.

ובמילים פשוטות: לטלומרים יש חשיבות עצומה בקביעת קצב ההזדקנות שלנו, שכן מספר הפעמים שבהן תאי הגוף שלנו יכולים להתחלק תלוי באורכם של הטלומרים. ואכן, מחקרים מראים שהתקצרותם של הטלומרים יכולה לנבא באופן מהימן התפרצות מוקדמת של מחלות הקשורות להזדקנות ולתמותה מוקדמת. מתברר שהטלומרים מושפעים במידה רבה ממגוון גורמים הקשורים באורח החיים שלנו, ובהם תזונה ופעילות גופנית. גורמים אלה קובעים במידה רבה באיזו מהירות יתקצרו הטלומרים שלנו, ומכאן עד כמה מהר נזדקן ונחלה.

התחום המרתק הזה נחקר רבות בשנים האחרונות בהקשרים רבים. מחקרים שונים מצביעים על מגוון גורמים הקשורים לאורח החיים, היכולים להשפיע על אורך הטלומרים בתאים שלנו. הספר אפקט הטלומר מצביע על עובדה ידועה פחות ומרתקת אפילו יותר: הטלומרים, למרבה הפלא, “מאזינים” למחשבות שלנו ומושפעים מהן. ונחשו איזה סוג של מחשבות אינו מיטיב איתם? נכון מאוד – מחשבות שליליות. מחברות הספר, פרופ’ בלקבורן ופרופ’ אפל, הקדישו את רוב שנות הקריירה שלהן לחקר הטלומרים, ובין היתר להשפעה של מחשבות ורגשות שליליים עליהם, ובאופן זה – על בריאותנו. כבר בשנת 1984 גילתה פרופ’ בלקבורן יחד עם חוקר נוסף, פרופ’ קרול גריידר, שהטלומרים, למרבה ההפתעה, יכולים לא רק להתקצר אלא גם להתארך, וכי האנזים שתפקידו להאריך אותם הוא הטלומראז, הנמצא בתאי הגוף שלנו.

אם כן, הממצאים המחקריים אינם מנבאים טובות עבור בעלי דפוס החשיבה השלילית, אבל השאלה החשובה באמת, כמובן, היא כיצד גורמים לטלומרים להתארך? “לא קל לשנות את הרגלי החשיבה שלנו,” מודה פרופ’ אפל, “אבל אנחנו יכולים לזהות מחשבה שלילית ולבחור מה לעשות איתה. אנחנו יכולים “לזרום” איתה ולהרגיש רע, או שאנחנו יכולים לתייג ולבודד אותה, ואז להניח לה להתפוגג ולהסתלק. אנחנו יכולים גם למקד את תשומת הלב שלנו בדברים חיוביים, וזה יוביל אותנו למצב רוח חיובי, לקשרים חברתיים פוריים ולטלומרים ארוכים.”

המודעות היא צעד ראשון. המודעות למחשבות שלנו יכולה לקדם עמידות בפני מחלות וכן להאט את קצב ההזדקנות שלנו. אם נצליח ליצור בתודעה שלנו מחויבות לחשיבה חיובית, נגיע לכך שעם הזמן נלמד לסלק את ההרהורים הבעייתיים שלנו ולומר: זו רק מחשבה לא מועילה, והיא תתפוגג. נלמד לבחור במקום בעוינות שגורמת ללחצים מיותרים, במודעות אחרת שעוזרת לשחררם.

כשנכנסים לאימונים הבסיסיים בצבא בישראל, לומדים כבר בטירונות ש”הכול בראש״. כלומר אם אתה רוצה להצליח, אתה חייב להאמין שזה אפשרי. אם תתלונן, תקטר ותתבכיין – לא רק שזה לא יעזור לך להרגיש טוב יותר, אלא אף כולם יירתעו ממך. לעומת זאת, אם תאמין ביכולתך לגבור על כל הקשיים ותתמלא בהתלהבות מהאתגר, לא רק שתרגיש טוב יותר, אלא אף תוכל לשמש כוח השראה לאחרים וכולם יאהבו אותך – כי הכול קשור במודעות.

עבור כל אדם המשמעות של עמידות בפני מודעות נמוכה היא מציאת האיזון. נדיר שאפשר למצוא את האיזון הזה ולשמור עליו בקלות לאורך זמן. ברוב המכריע של המקרים מדובר בנקיטת פעולה על בסיס יומיומי כדי לשמר זאת. אם כך, בִחרו להתחבר לנשמה שלכם והתחילו להקשיב לקול הפנימי שלכם – שהוא מעבר לחמשת החושים, ההיגיון וניסיון העבר. בִדקו מחדש את כל מה שאתם רואים, שומעים, מרגישים, או מגיבים אליו מהר מדי.

קחו את מה שלמדתם, ומיד התחילו לבדוק מחדש את כל מה שאתם רואים או מרגישים ואת כל התגובות האימפולסיבית שלנו. התחילו להגיד לעצמכם, זה מה שאני רואה, שומע ומרגיש? מה יש סביבי שאינני רואה, אינני שומע ואינני מרגיש? נסו להקשיב לקול הפנימי שלכם, מעבר לחמשת החושים, ההיגיון וניסיון החיים שלכם. התאמנו על השהיית התגובה האימפולסיבית שלכם. נסו לשנות את הרגלי החשיבה השליליים. נסו, כמו במשל על האיכר, לא להתלהב מדי ולא להתאכזב מדי. זכרו שיש תמונה גדולה שהיא מעבר למה שחושיכם מציגים לכם, ונסו להקשיב למה שאומר הקול הפנימי שבתוככם.

כעת, לאחר שאנחנו מבינים יותר שאנו משתמשים בחושינו המוגבלים לבחון את המציאות, מה נעשה, לדוגמה, במצב שבו אנחנו מאוכזבים וכואבים משום שפיטרו אותנו אחרי עשרים שנה. כיצד נהיה שמחים? אני לא רואה את הטוב שבזה. אני מרגיש כעס, פגיעה ועלבון, מרגיש חוסר ביטחון, איך יהיה לי כסף? בפרקים הבאים נלמד כיצד אפשר לראות את הרע שאני מרגיש כעת כ״טוב מאוד״, שעליו דיבר הבורא בבריאת העולם בספר בראשית.

המסר והלימוד מפרק א׳:

א’ – יש חוקיות ומטרה בחיים וקיימות תשובות לכל השאלות הנוקבות, אך באמצעות חמשת החושים, השכלה, ניסיון חיים ורגש, התמונה המתקבלת צרה, ואנו מפסידים את הדברים היפים ביותר בחיים.

ב’ – בשל המודעות הנמוכה, הרובוטית, שעל פיה אנו מתנהלים רוב הזמן – אין בידנו שליטה מוחלטת על חיינו.

ג’ – קיימות שתי מציאויות, ואחת מהן היא זו שאיננו יודעים עליה כלל – ורצוי שנחקור עליה יותר.

ד’ – התמרת המודעות שלנו לרמה גבוהה יותר תאפשר לנו להרגיש טוב יותר, להתנהג באופן חיובי יותר, לפעול אחרת ולקבל תוצאות טובות ומוצלחות יותר.

נשארה כעת שאלה אחת אחרונה, ונענה עליה בפרק הבא – מדוע החושים שלנו מוגבלים? מדוע אנחנו נולדים בצורה כזו – שאנחנו לא יודעים את מה שאנחנו לא יודעים?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הדרך המקובלת”