החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ויהי מה

מאת:
הוצאה: | 2019 | 512 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

49.00

רכשו ספר זה:

וִ יהִ י מָ ה היא הביוגרפיה של מאיר הר־ציון, הסייר והלוחם האגדי, שעוד בטרם התגייס לצה"ל כבש את פסגות הרי ארצנו, וגילה במסעותיו את הנסתרות שבפינותיה.

הר־ציון היה הנועז שבלוחמי יחידה  101ומפקדה הראשון של סיירת הצנחנים.

על אף פציעתו האנושה בקרב היה בין מקימיה של "היחידה" – סיירת מטכ"ל.

הוא נולד במושב רשפון, ובנעוריו עבר לקיבוץ עין חרוד.

הר־ציון היה איש אדמה, רועה צאן ומגדל בקר שהתיישב בפסגת כוכב הירדן.

למרות נכותו הקשה הקים שם יש מאין עם רעייתו רותי חוות בקר משגשגת.

הספר מתאר לא רק את דמותו של הר־ציון, אלא מגולל גם את סיפורה של משפחתו: הוריו, הורי רעייתו, אחיותיו וילדיו. זהו סיפורה של משפחה ששורשיה נטועים באדמת ארץ ישראל זה דורות; משפחה שמסמלת את ארץ ישראל היפה; משפחה שתולדותיה נכתבו בדם, ביזע ובדמעות, ותרומתה לתקומת הארץ ולביטחונה לא תסולא בפז; משפחה שחוותה אירועים טרגיים, אך המשיכה להגשים את חזונה בדבקות ובנחישות הראויות להערצה. מעֵ בר לכל אלה – ספר זה הוא גם סיפורה של תקופה בתולדות ישראל.

מקט: 15101089
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


קווים לדמותו של מאיר הר-ציון מאת אחותו רחל

מצאתי לנכון בהקדמה לספר הזה להסביר מדוע הפך אחי מאיר הר־ציון לדמות מופת בלי שהתכוון לכך, ומדוע הוא משך אליו כמגנט אנשים שהלכו אחריו באש ובמים. מאיר היה קודם כול אדם חופשי – ככל שאדם יכול להיות חופשי בעולם מובנה עם חוקים וכללים. הרוח החופשית אפיינה אותו כל חייו. לצד תשוקתו לחיים הוא פנה ליעדים מאתגרים ותובעניים. בין חיים נוחים לאתגר – הוא בחר תמיד באתגר. עם תום מלחמת העצמאות, כאשר נפתחו גבולות הארץ למסעות ולטיולים, הוא נמשך לחוויה שאפשר להגיע לכל מקום שירצה, בייחוד לפסגות הדורשות מאמצים פיזיים ונפשיים. לצד הרצון להגיע להיכרות אינטימית עם הארץ ונופיה, בלטה אצלו התשוקה לדעת ולהכיר את מה שמעֵבר לגבול, את הנסתר, את העלום והבתולי שלא נחשף קודם לכן. כבר אז הוא סחף אִתו ואחריו אנשים אחרים שניזונו מאותה תשוקה, בהם אחותנו שושנה.

מאיר היה אדם משכמו ומעלה, ללא מירכאות. קראו לו ‘הר’ גם בשל גובהו – 1.90 מ’ ונעליים במידה 47, שבצבא היה צריך אז להזמינן במיוחד. אהבת הארץ שלו צמחה יחד עם עבודת האדמה והאהבה לאדמה שהתפתחה אצלו בילדותו במושב רשפון. גם בנעוריו בעין חרוד ובבגרותו באחוזת שושנה הוא עסק בעבודת האדמה. לצד התשוקה לכבוש את הארץ ברגליים ולהכיר כל פינה בנוף, בלט הרצון לספר ולתעד בפרטי פרטים את החוויה שעבר, ובכך בעקיפין לשתף, לערב ולעורר אחרים לקחת חלק בהרפתקה.

אנשים הלכו אחריו בלי שעשה נפשות לדרכו. ייתכן שאחת הסיבות לכך שאנשים נמשכו אליו הייתה שהוא ידע מהי דרכו והלך בה ללא חת. בצילומי הילדות שלו רואים אותו עומד עמידה שאינה משאירה מקום לספק בנוגע לביטחונו העצמי, למעמדו ולאחריות שלקח גם על אחיותיו הצעירות. אפשר לומר שהוא נולד עם כריזמה טבעית. הלכו אחריו כי הוא ביטא ידיעה פנימית ברורה מה, איך, מה נכון ומה מתאים באותו הזמן. הלכו אחריו גם בשל היושר וההחלטיות של מי שפועל מתוך חיבור לאמת פנימית. מילדותו הוא הציב מטרות קודם כול לעצמו, ותכנן דרכים כיצד להשיגן, ולרוב השיג את מה שרצה. הוא הציב רף גבוה שדרש מעצמו ומסביבתו לתת את המרב, לא פחות, ולעשות את הדברים באופן הכי טוב שניתן. לכן מנהיגותו נשענת על מה שנקרא ‘מופת תפקוד’ – הוא זה שמהווה מודל, מראה את הדרך כיצד לפעול ולנהוג, ובכך הוא הציב נורמות וגבולות לאחרים. עם זאת ביסוד אישיותו מאיר היה אדם צנוע, עניו, ואפילו ביישן. בכל מקום שהיה ופעל הלכו אחריו בלי שהוא עשה מזה עניין. הוא פשוט נשאר מי שהוא. היה בו צירוף מיוחד של איש חזון, אבל עם גישה מציאותית. הוא היה דייקן, מתכנן ומחשב כל דבר, ולא נופל לחלומות שווא. גישתו הייתה מעשית ולא רומנטית אף שהעז לחלום רחוק וגבוה. לפעמים היה אפילו קצת תמים והאמין בקלות להבטחות, אבל על־פי־רוב הוא האמין שמה שנכון הוא גם מה שעובד ומניב תוצאות חיוביות. מבחן התוצאה הוא החשוב כשהוא מתבסס על ניסיון אישי יותר מאשר על תיאוריות בעלמא. ואולם לצד הגישה המעשית קיימת תמיד המטרה – ‘מה אני רוצה להשיג, ולאן אני שואף להגיע’. המציאוּת היא המרחב שבו אפשר לממש את החזון, והיא אינה מהווה בלם וכבלים (במקום: ‘אפשר, זה קשה’, הוא אמר: ‘נחפש פתרון, נמצא משהו’).

אדם חופשי הוא אדם המכיר את רזי התנהלות העולם סביבו, את עולם הטבע הסובב וגם את חוקי האדם, אך הוא נאמן כל הזמן להבנתו הפנימית הכוללנית מה נכון בכל עת ומה עדיף. לכן מאיר לא הושפע במידה רבה מן השיטות והכללים המקובלים של החברה. מאיר הלך תמיד בדרכו. מנעוריו הוא לא אהב ללכת בתלם. בטיולים כיתתיים הוא חיפש את השונה ואת מה שבצד הדרך. אפשר לומר שהוא הסתמך לא מעט על החוש השישי – הוא קלט בחושיו הרגישים והפתוחים רסיסי מידע ונתונים רבים בהקשר רחב, והבין מיד כיצד לפעול בדרך הטובה ביותר בנסיבות הקיימות. נוסף על חושיו המחודדים הוא הפעיל שכל ושיקול דעת. אפיינו אותו יושר והליכה על־פי אמונותיו בלי לעגל פינות כדי להיות נחמד או כדי להיות מקובל. הוא השתמש בשכלו החריף כדי לעמוד על שלו, והיה קשה לשנות את דעתו. הוא אמר את מה שהוא חושב – גם במקרים שהדבר לא עלה בקנה אחד עם האינטרסים שלו, אבל הוא לא התווכח עד הקצה. במשפחה המורחבת, שיש בה ימין ושמאל, הוא תמיד סיים את הוויכוח־שיחה בחיוך – ‘טוב, זה מה שאני חושב ואתם טועים ולא מבינים’. אבל היחד המשפחתי גבר על המחלוקות. גם את זה ניתן היה ללמוד ממנו.

כילד וכנער הוא הלך גם אחרי הסיפור. היו למאיר דמיון מפותח ויכולת ביטוי נדירה, שהביאו לכך שסיפר סיפורים שבהם כבש את הקהל – ילדים ומבוגרים. חלק מסיפוריו היו פרי דמיונו, וחלקם נשאבו מספרי ההרפתקאות הרבים שקרא. כילד אהב גם לספר וגם לכתוב. שפתו העשירה והמפתיעה לגילו, שהייתה מלווה בהומור ובהתבוננות מעודנת ומדויקת, באה לידי ביטוי בחיבורים, בסיפורים רבים וביומן שכתב. לקוראים התברר ש’הגיבור הגדול’ היה גם אדם רגיש מאוד ומעודן. בילדותי חשבתי שמאיר יהיה סופר כשיגדל. כך ראיתי אותו, אבל את היכולת המופלאה הזאת הוא איבד עם הפציעה בגיל 22. כאחותו הצעירה הערצתי אותו, אך בשונה משושנה אחותנו, שנהרגה בדמי ימיה, לא הלכתי אחריו בעיניים עצומות. ראיתי בו סמכות. מה שהוא אמר ידעתי שיש על מה לסמוך. מה שהוא הבטיח – הוא קיים, והייתה בו נדיבות פשוטה ומוכנות לעזור ללא תנאי.

היו צדדים נוספים במאיר שאינם מוּכרים. הוא היה אוטודידקט. מאיר הרבה לקרוא מתוך סקרנות ועניין משום שרצה לדעת ולהבין את הכול – היסטוריה, תולדות האדם, רוח המדע והידע, התקדמות טכנולוגית, סיפורים על חקר ארצות רחוקות ועוד. הייתה בו גם אהבת המוזיקה. בבגרותו, כשזמנו אִפשר לו זאת, הוא גילה לצד הקריאה הרבה את חדוות המוזיקה. היוצרים הגדולים והדגולים כבשו את לִבו ודמיונו (‘איך הם כתבו דברים נפלאים כאלה?’). כילד תם ומתפעל חלק בהערצתו את נפלאותיהם של מוצרט, בטהובן, מאהלר ועוד. בערוב ימיו גילה את עומק גאונותו של מוצרט, והרבה לשמוע את יצירותיו. הוא אף ביקש בקול שקט שבלוויה שלו ישמיעו את מוצרט שכה אהב. במערכת השמע בביתו מצאנו מוכן לשמיעה את התקליטור עם הקונצרט לפסנתר ולתזמורת מס’ 21 ואת והסימפוניה הקונצרטנטית לכינור ולוויולה של מוצרט. היצירות האלה הושמעו בלוויה לצד מילות הכבוד שנאמרו.

גבורתו האמיתית של מאיר לא הייתה בקרב, אלא במאבקו ובהתמודדותו עם הפציעה הקשה והנכות בעטייה – נכות שליוותה אותו מגיל 22 ועד לכתו בגיל 80. במאבק הזה הוא התגלה כגיבור אמיתי שלא ויתר על חזון הנעורים שלו – לבנות משק במו ידיו. בתחילה, איש לא האמין שיש לו יכולת לממש את החלום הזה לנוכח נכותו קשה – מלבד אִמו שרה, ולאחר מכן רעייתו רותי. בעיקשותו, בתושייתו ובראייתו לטווח הארוך הוא המשיך לסחוף אנשים שתמכו בו ותרמו לכך. כך קרם עור וגידים החלום של הקמת משק למופת לגידול בקר באחוזת שושנה במרומי הר הרוחות, הוא כוכב הירדן. יש לציין שבמשך כל הדרך היו רואי שחורות שהטילו ספק, אך מאיר התמיד בדרכו, והתגבר על הכול. זה היה סודו וזה היה קסמו – לא מוותר, מתעקש וממשיך לאט־לאט בשכל ובהתמדה עד למימוש חזונו באופן הטוב ביותר.

מאיר זכר וסיפר שבזמן הפציעה הקשה הבין שהוא נמצא בנקודת הכרעה, וקיבל החלטה. כן, הוא ממש החליט לחיות, אך לא כנכה חסר אונים אלא כאדם הנלחם על מימוש חייו בכל רגע ורגע. את מלחמתו באויב הוא העביר למלחמה לחיים. הוא ידע שעבורו לחיות זה כל הזמן להיאבק, לא לוותר ולא לנוח. כל דבר קטן כגדול – לכפתר כפתור, להבריג בורג ולתקוע יתד – הוא התמודדות. וכך עשה כי גרעין אישיותו נשאר שלם. דרכו הייתה מלווה בעבודה מפרכת ובהתמודדות עם קשיים ומכשולים – שרֵפה שכילתה את צריף המגורים, בצורת, גנֵבות, מחלות בעדר וכדומה – אך הוא נהג לומר שבעיה לא מרפה את הידיים אלא מאתגרת את האדם למצות את מלוא יכולתו. הוא ראה בצורך להתמודד עם קשיים אתגר ומקור לגילוי כוחות ותושייה. זו הייתה גבורה מתמשכת ולא חד־פעמית, ובכך מאיר יכול לשמש דוגמה וסמל לאחרים.

לא ניתן להבין את מאיר הילד והנער בלי להכיר את בית הוריו שבו צמח. מאיר גדל במשפחת הורביץ, לימים הר־ציון, במשק חקלאי במושב רשפון, ולאחר מכן בעין חרוד. אביו אליהו, יליד רוסיה, שעלה לארץ־ ישראל ב־1926 כציוני, היה איש ספר ותלמיד חכם המצוי בארון הספרים היהודי. כל ימיו הוא עסק בחקלאות, ובשעות הפנאי בלימוד תורה וגמרא – תופעה שהייתה חריגה באותה תקופה בתנועה הקיבוצית. אליהו היה עקשן ודעתן, שהוריש למאיר את העקשנות ואת האהבה לספר. אמו, שרה לבית גולדנברג, ילידת הארץ מראשוני ראשון־לציון, הייתה גננת וחקלאית. שרה הייתה אישה שורשית, חכמה ולוחמת, בעלת ערכים אנושיים לא מתפשרים, אישה משוחררת שהעזה בזמנה לתת ביטוי לקול השוויון של הנשים. היא הייתה אישה חמה, חזקה, נדיבה ורחבת לב מאוד. שרה סייעה רבות למאיר בתהליך השיקום – בעידוד ובעזרה מעשית. הורינו היו אנשים שונים הן באישיותם והן בהשקפותיהם הפוליטיות – אליהו היה חבר מפא’י ושרה חברת מפ’ם, ואולם היו להם דעות דומות בנוגע לעולם הערכים של מדינת ישראל ושל היהדות. הם היו דומים גם בעקשנותם להשיג מטרות, ודבקו בחזון הציוני והחקלאי הכרוכים בקשיים ובעבודה קשה. ברוח הזאת הם חינכו את ילדיהם. בד בבד הם הבינו את אישיותו המיוחדת של מאיר ונתנו לה מקום.

מובן שלא ניתן לדמיין את חייו הבוגרים של מאיר ללא אהבתה, תמיכתה והשותפות לדרך של רותי לבית אברמסון – בת הזוג המיוחדת והשותפה האמיתית למימוש חלום הקמת המשק באחוזת שושנה בתנאי חלוציות אמיתיים. רותי הייתה הרוח החיה בגידול ובטיפוח משפחה למופת עם ארבעה ילדים נפלאים. בהגיע מאיר לגבורות, ובראותו שימיו כלים וזמנו תם – הוא קיבל זאת בלי מרירות, כעובדה וכחלק ממעגל החיים. מאיר צעד בדרכו ללא יוהרה, ולא הבין מה עושים עניין מפועלו. ‘מגזימים’, נהג לומר. אבל מקור ההשראה שנותנים אנשי מופת להולכים לאורם הוא בדרך ובאופן שבו הם חיו ופעלו. מאיר בורך במעשה ידיו ובמורשת שהוא משאיר לאחרים. כזה היה וככזה הוא אכן ראוי להיות מופת.

רמת השרון טבת התשע’ח, ינואר 2018

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ויהי מה”