מעבר לזמן

פרק 1:
שבו נגלה את המקלט בבניין, למרות שבטח כבר יצא לכם לגלות מקלטים משל עצמכם

את האזעקה הראשונה, בשלוש וחצי לפנות בוקר, בכלל לא שמעתי. 'גילי!' אמא שלי העירה אותי בבהלה, הדליקה את האור בחדר השינה ותפסה בזרועי, 'בואי! יורדים למקלט!' רק בחדר המדרגות הבנתי שהיללה העולה ויורדת שמפלחת את האוויר החם היא בכלל אזעקה. 'הכול בסדר,' היא אמרה בטון לא משכנע, 'יש לנו דקה וחצי.' כשהגענו לקומת הקרקע, כל השכנים כבר הזיעו יחד במקלט. לא שהיו יותר מדי מהם, בבניין שלנו יש בסך הכול שש דירות, אבל איכשהו גם דיירי הקומות מעלינו כבר הספיקו להגיע. טוב, תמיד ידענו שאנחנו איטיות. אבא טען שקיבלתי את זה מאמא, ושאיכשהו ביחד אנחנו אפילו יותר איטיות מאשר בנפרד. שזה עקרונית מצחיק, אבל לא כשיש לנו רק דקה וחצי עד שיפגע בנו טיל.

מקס טוען שאפשר להתווכח לגבי הדקה וחצי, כי בעצם מדובר בדקה וחצי וסטטיסטיקה. 'גם הסטטיסטיקה לטובתכן, גילי, ולפי הסטטיסטיקה לא יפגע בכן טיל.'

מקס הוא החבר הכי טוב שלי, ולפי ההערה הזאת בטח כבר הבנתם שהוא חכם מאוד. חכם באופן שלפעמים מעצבן אנשים, אבל לא אותי. אני מכירה אותו טוב מדי. ובכלל, אנחנו לא רק חברים, אנחנו גם שותפים עסקיים. כשנגדל אנחנו מתכננים להיכנס ביחד לתחום הקולנוע. עד אז אנחנו נפגשים כל יום, רואים סרטים ועובדים על היצירה הגדולה שלנו.

'מה קשור סטטיסטיקה?' עניתי לו בזעף, אני אפילו לא בטוחה לגמרי מה זה בדיוק אומר.

'סטטיסטיקה זה דבר מעודד,' מקס התעקש, 'כי מבחינה הסתברותית אין סיבה שמשהו מחריד באופן יוצא מגדר הרגיל יקרה דווקא לך.'

'אז גם שום דבר מעולה באופן יוצא מגדר הרגיל לא יקרה דווקא לי,' אמרתי, 'ובגלל זה סטטיסטיקה זה דבר גרוע!' לא היה לו מה לענות לזה.

נחזור לאזעקה. אמא ואני ניצלנו את כל הדקה וחצי כדי לרדת למקלט הדוחה שלנו. אני לא יודעת מה אתם מדמיינים כשאתם חושבים על מקלט, אבל אם עולה לכם בראש מין סטודיו מטופח שילדים לומדים בו נגינה או ג'ודו, תשכחו מזה. מדובר במקום מוזנח ומאובק מספיק בשביל לחטוף את כל התקפי האלרגיה בעולם. לריח הטחוב והמחניק התלוותה אפלולית־עד, שלא הובסה על ידי הנורה המרצדת שהשתלשלה מתקרתו וחשפה צלליות רהיטים מכוסים בבדים וציוד ארוז של שכנים שהחליטו שהמקלט הוא בעצם מחסן. בקיצור, מקום שאתם לא רוצים לשהות בו, גם לא במהלך מתקפת טילים, אפילו לא לעשר דקות. ואמא שלי התעקשה על כל עשר הדקות, גם כשכל השכנים יצאו אחרי שש או שבע.

הבטתי על השכנים במקלט באותה אזעקה ראשונה. רובם היו יחפים. האזעקה הראשונה תמיד מגיעה בהפתעה, לשנייה כבר כולם יגיעו עם כפכפים שהכינו מראש ליד דלת הכניסה. חדוָה שועלי מהקומה למטה, שהיא גם המורה שלי ללשון וגם אדם שנוא מאוד, ישבה בכיסא היחיד שהיה שם. הדירה שלה היתה בקומת הקרקע, ממש ליד הירידה למקלט, אז היא בטח הגיעה ראשונה ותפסה את הכיסא. בקומה מעליה גרו, מלבדנו, גם אברהם וצילה צרפתי, שהיו הרבה יותר מבוגרים מחדוה שועלי. לדעתי אחד מהם היה צריך לקבל את הכיסא אבל כמו שכבר הסברתי, חדוה היא אדם רשע.

'כן, היא מלאת זדון,' הוסיף לאחר מכן מקס בטלפון. הוא טיפוס של מילים ישנות, אבל אני סולחת לו גם על זה, לא רק על החיבה שלו לסטטיסטיקה. שנינו לא סובלים את חדוה, אני לא מכירה מישהו שכן, והיא בדיוק האדם שיגזול כיסא פלסטיק מזוג קשישים מבוהל. למשפחת אילני, שני אבות בשם אייל ואיתמר, היו זוג תאומים בני שלוש שנראו ישנוניים, כל אחד מהם נתלה על הורה, גם הם בטח היו שמחים לכיסא. שרונה ודודי, שגרו בדירה לידם, לדעתי בכלל לא התעוררו. מי חסר? עדן מקומת הקרקע, סטודנטית בשנקר. היא בטח לא היתה בבית.

הבניין שלנו ישן וסדוק, אמא שלי תמיד מתלוננת על הצנרת הישנה והריח הטחוב בחדר המדרגות. היא רוצה לגור בבניין חדש, בדירה עם ממ'ד, אבל מחירי השכירות גבוהים ורק הולכים ועולים. 'אנחנו משק בית עם משכורת אחת,' היא הזכירה כל הזמן, לא הייתי בטוחה אם לי או לעצמה. בכל פעם שהיה מבצע צבאי — היו כמה כאלו שזכרתי — היא נשבעה שזהו, אנחנו עוברות. אבל אני דווקא חושבת שממ'ד הרבה פחות שווה ממקלט. נכון שבמקלט צריך לרדת למטה בלילה, אבל אפשר להיות עם עוד אנשים ולהסתכל עליהם, או סתם לא להרגיש לבד. בבית של מקס יש ממ'ד. פעם אחת יצא לי להיות אצלו באזעקה וזה היה משעמם, הדקות עברו הרבה יותר לאט.

'חייבים לסדר פה קצת,' מלמלה אמא, מבטה נעוץ בדאגה במכשיר הסלולרי שלה, 'אנחנו לא יודעים כמה זמן זה יימשך.'

'אני אביא כמה כיסאות בבוקר,' הכרזתי בקול, 'ואשאב.'

'תיקחי מאיתנו פוף,' אמר איתמר אילני, 'נביא גם שישיית מים.'

'אולי נחליף נורה,' הרגשתי שאני מתחילה להתלהב, 'בטח גם ככה לא יהיו לימודים,' הוספתי בחשש וזרקתי מבט חטוף אל עבר חדוה שועלי. זכרתי שהיתה פעם אחת שהיו אזעקות בערב ולמחרת כבר למדו, ואת עוגמת הנפש הכללית בכיתה. אבל הרגשתי שהפעם זה לא המקרה. לא שאני בעד מלחמה או משהו, אבל אני בהחלט בעד ביטול לימודים. אם כבר יורים טילים, שייתנו לנו כמה ימים בבית.

סקרתי בזריזות את החלל החנוק. השכנים התקבצו בתחתית גרם המדרגות, שם גם הוצב הכיסא היחידי שנחטף על ידי חדוה שועלי. המקלט היה עמוס בשידות, מזנוני עץ, טלוויזיה ישנה ומאובקת, ארגזי קרטון מלאים בחוטי חשמל, כלי עבודה ובית. הכול ישן ודביק ומכוער. בקיר שבקצה המקלט, מאחורי ערמה של ארגזים, היה פתח חירום צר ורבוע, סגור בדלת פלדה שהיתה מכוסה בשכבה עבה של אבק. שנה לפני כן, באזעקה אחרת, שאלתי את אברהם צרפתי לאן הוא מוביל, והוא אמר שלחצר האחורית של הבניין. 'אם הבניין קורס ונחסמת היציאה מהמקלט,' הוא הסביר, 'הפתח הזה הוא בעצם מנהרה שמובילה החוצה.' הוא עצר רגע, 'אני חושב, לפחות, אף פעם לא ניסיתי.' הזזתי כמה מהארגזים וניגשתי אל הדלת שחסמה את הפתח, אבל מקרוב הבנתי שהאבק שמצפה את ידית הפלדה הוא למעשה שכבות של קורי עכביש, שבתוכן היו משובצים יתושונים וזבובונים קטנים וחסרי מזל. דמיינתי את הפרוותיות המצמררת של העכביש העצום שככל הנראה מתגורר במקלט, אורב בסבלנות באחד הארגזים לקורבנות חדשים. בעיני רוחי כבר ראיתי אותו מחליק בחשאיות לתוך החולצה שלי וזינקתי בבהלה.

'מה את קופצת שם?' צחק איתמר השכן.

'אה, חשבתי שראיתי משהו,' אמרתי.

'יותר מדי סרטים מפחידים, זה מה שראית,' אמרה אמא שלי.

בסופן של עשר הדקות עלינו אמא ואני הביתה ושטפנו ביחד את כפות הרגליים במקלחת, כי אמא אמרה שלהיכנס ככה למיטה זה גועל נפש. בחדר ראיתי שמקס סימס לי, אתן בסדר? ומיד התקשרתי אליו. 'ירדנו למקלט,' סיפרתי בהתלהבות, 'זוכר איזה מגעיל הוא? איך היה לכם?'

'סתם, משעמם,' ענה.

אמרתי לכם שמשעמם בממ'ד.

בשעות הספורות שהצלחתי לישון חלמתי שאני זוחלת אל תוך הפתח שבקיר המקלט, גוררת את עצמי קדימה בעזרת מרפקיי. החלום היה כל כך מוחשי, שהרחתי את הריח הטחוב של המקלט. זחלתי קדימה בלי לראות דבר, האור הקלוש שמאחוריי כבר נעלם והאפלה היתה מוחלטת. התחלתי לנוע מהר יותר בתחושה מבשרת רע, הבטון המחוספס שפשף את מרפקיי. המנהרה הפכה לדחוקה יותר ויותר, הרגשתי מחנק, עוד רגע אגיע למבוי סתום ואגלה שאני תקועה בפנים. לפתע נעלם המשטח תחתיי, ידיי נופפו בחלל ריק לכמה רגעים — כמו דמות בסרט מצויר שמגלה שהיא פוסעת מעל תהום — והתחלתי צוללת מטה, אל תוך החשכה. פקחתי עיניים והתיישבתי בבהלה במיטתי, ספוגת זיעה. 'גילי!' אמא שלי צעקה מהסלון, 'עוד אזעקה! בואי!'