החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

קליידוסקופ מכני

מאת:
הוצאה: | 2013 | 285 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

תיק כלכלי של חטיבה בתוך קונצרן תעשייתי גדול נמסר ליועץ מקצועי, ושלא כרגיל, הפעם עם רמזים לרעש וצרות.

לבעיות הרגילות נוספו עוד כמה. הן מחוץ לתחום המקצועי אבל משפיעות חזק על מי שמתקרב ומנסה לפענח אותן. מהר מאוד מתברר לו שצריך להפעיל גם כישורים אחרים.

יחד עם הצוות הקטן שהוא קושר אליו כדי לפתור את החידות שבתיק, הוא נכנס לארץ סוערת.

כי כשמדובר בכסף, שישנו או איננו ומישהו צריך להסביר, העניינים תמיד מסתבכים.

ככל שהוא נכנס עמוק יותר לתיק הוא מרגיש היטב שמולו עומדים אנשים חזקים בעמדות בכירות, מוסתרים מאחורי פרגודי חשאיות. הם בכלל לא מעוניינים שמישהו אחר יבחש בסירים שלהם, ומחזירים מכות, שחלקן כואבות.

בדרך נחשפות פרשות אישיות ואירועים שקשורים למשתתפים, ונפרשת יריעה מגוונת של חיים.

אבל התיק מאיים על שלום משפחתו הקרובה ביותר, ומחבר את עולמו המקצועי והפרטי בחיבור מבשר צרות. הוא מוכרח לנהל מאבק אישי צמוד, מתוח ומפחיד, להתעמת עם יריבים רבי כוח, שיש להם יותר מדי מה להפסיד.

את זה הוא עושה כמעט לבדו.

גם כשהפרשה מסתיימת, בדרך לא לגמרי צפויה, נשארים עדיין כמה קצות חוט חופשיים.

מקט: 9-62840-365-7
מסת"ב: 978-1-62840-365-7
תיק כלכלי של חטיבה בתוך קונצרן תעשייתי גדול נמסר ליועץ מקצועי, ושלא כרגיל, הפעם עם רמזים לרעש וצרות. לבעיות הרגילות […]

1 – הזמן היה לח ולא שקט, מתוח עד סמרטוטיות. מחוץ למגדל המשרדים המתינו הצללים, ובפנים מעליות עלו וירדו ושוב עלו, ודלתות חומות רחבות נסגרו ללא טריקה. מאחוריהן, מסביב לשולחן ארוך ורחב, ישבו אנשים ונשים ואם חשבתם שהם סתם במפגש חברים, טעיתם.

הופעתם הצהירה בלי בושה ‘אנחנו, אנחנו מנהלים’. לבושים סולידי ומשעמם. שום פרץ צבע או תספורת שאינה מסודרת, צווארון פתוח או מחשוף מתרונן. מתחת לשולחן נעלי הגברים מצוחצחות עד ברק ומעליו לא צחקו מתנוכי הנשים עגילים פרועים. כמו מנהלים.

האווירה שעמדה בחדר היתה גורמת לדוב קוטב לרעוד, ולא מקור. הם זזו בכיסאותיהם, והתזוזות סיפרו על הלחץ. לא לא, לא בדיחות עפו שם באוויר, אפילו בורקס לא היו.

אחד מהיושבים התפתל, הידיים עולות ויורדות מלוח השולחן, והוא מנסה להסתיר את כפותיהן המזיעות, עונה לשאלות במשפטים קצרים, חתוכים, שנעשו מהוססים כשהתארכה הישיבה. בראש השולחן ישבו אישה וגבר והיו אחראים לרוב השאלות. הם דיברו במשפטים חדים כמו סכינים, ומפניהם לא ניבט דבר שאפשר להחשיב כאמפתיה.

אם כבר אז קוצים, זה מה שהלך שם. כתרי ברקנים וגדילנים יבשים שמכתרים את שדות הבר לעת קיץ, שדוקרים כמעט בכל מקום שתיגע בם.

מדי פעם השליך מי מהשניים שאלה או משפט שהגדילו את הלחץ. חלק מן השאלות כוון אל אדם שישב בקצה הקבוצה, משאיר מושב ריק בינו לאחרים ועונה כשהתבקש לענות. רוב הזמן הוא מתבונן בהם, ביושבים, והמבטים שלהם, שבתחילת הפגישה היו ממוקדים רק בו, נעו עכשיו ממנו אל האחד שהתפתל ואל הגבר והאישה שבראש השולחן.

החדר היה ארוך והשמים נשארו בחוץ. במקום חלונות קישטו את הקיר המתרחק מהדלת פנים מצולמות בשחור-לבן של כמה גברים. חלקם הביטו מעולם אחר, ארכאי ולא מעונב, חיוורון של פקידים נשקף מפניהם, ואחרים, שהונצחו כבר בצבע, רבועי לסתות ופסי עניבות, אבל מבטם סתום. בקיר שממול שלושה צילומי אוויר גדולים של מפעלי תעשייה מוקפים שדות ודרכים. אפשר לקרוא לזה קישוטים.

לרוחב הקיר הרחוק, ממול הדלת, שידה נמוכה בעיצוב מיושן ובצבע חום, ועליה מגש עם בקבוקי מים וכוסות חד פעמיות. אור פלואורסנטי לבן שטף מהתקרה, ולמרות שהחדר היה מואר היטב נדמה שהפינות אפלוליות, נדחקות משהו, מאיימות להתפרץ חזרה אל המרכז, ומקרינות אווירה של כובד ראש עתיק. כמעט אפשר היה להריח פוליטורה חומה, כהה. ממש לא ריח של קפה חם וטרי.

כולם אוחזים חוברת שדפיה טבלאות ומשפטיה הערות, דפדפו בה, מחפשים או שואלים משהו את האדם שליד המושב הריק, והמשיכו לדפדף. השאלות טסו אליו ברצף ולפעמים התנפלו ממש ביחד. אחר כך קפצו השאלות בין המנהלים שישבו, והקולות נעשו מתוחים יותר. המבטים של כמה מהם לא היו נעימים בכלל כשננעצו במי שענה להם.

הישיבה נמשכה כמעט שעתיים ועכשיו התקרבה לסיומה. האישה שבראש קמה ממקומה ועמדה להודות למשתתפים ולאיש שישב בקצה הקבוצה.

האיש הזה הייתי אני, ובלי לספר לאף אחד קראתי לחדר הזה “הסיביר”. מי שנכנס אליו פחד, ולמרות שכולם נכנסו וגם יצאו ממנו, לפעמים רק חלק מהם חזרו למקומותיהם. האחרים הבינו מהר שהם תחת הפנס, וזה עוד טוב בהשוואה לאלו שבאמת נשלחו לסיביר, שגורשו ופוטרו.

הפעם האירוע שעמד להסתיים היה ישיבת מנהלים לדיון על אחד ממפעלי הקבוצה, שהתקיים כשבועיים לאחר שהגשתי את הדו”ח שלי לאישה שישבה בראש השולחן.

לא היו גילויים מרעישים, ולא כל היושבים מסביב היו מאותה חבורת מנהלים, אבל למרות מיזוג האוויר כולם הזיעו. כל אחד יודע שאם הבוסים שלך מציגים אותך לראווה יש רק סיכוי קטן שזה בשביל מדליה או גביע, ואף אחד לא שמח גם אם התברר שמכנסיו לא לגמרי למטה, וברוח הזמן זה כולל גם חצאיות ושמלות.

גם אני הזעתי. מן הניסיון למדתי שטעויות יכולות להציץ ממחבואן באופן מביך ביותר. אבל הפעם הכל היה בסדר. שמעתי את ההערות והשאלות, את חלקן רשמתי בדפדפת שלי, ואת האחרות השתדלתי לשכוח עוד לפני שהדובר סיים את אימרותיו. ישיבות כאלו מייצרות גם הרבה שטויות.

בקלסר שלידי היתה ההערכה לפרוייקט שניתחתי והצגתי לפני הנוכחים, תמצית המסקנות, אסמכתאות והוכחות, והרבה טבלאות חרוצות בטורי מספרים הנקטעים בקווי הסיכום. באוגדנים שלפני המסובים היו עותקים זהים.

את התיק הזה קיבלתי במסגרת העבודה השגרתית שלי עם קבוצת החברות שחלק מהנהלתה ישב עכשיו בחדר. תיק בקרה פשוט, שיצר קצת חדשות אבל לא גילה יבשות עלומות מעין, ולא זימן לי אירועים חריגים. עבודת השטח, איסוף הנתונים והניתוח היו אחרי, ההפתעות שלי כבר מצאו אותי, או כך לפחות קיויתי. הפתעות אחרות יפגשו כמה מן הנשמות הטובות שניקרו על דרכי בתיק, מנהלות את חייהן בתוך עולם העסקים והכסף, הרבה הרבה כסף.

מה שאספר לכם הוא לא סיפור מנהלים עם קלישאות שחוקות וסיסמאות מטושטשות. זה חלון לחיים, לצבעים שבין השחור והלבן, למה שנמצא בין התקווה והפחד. חלון לימים וללילות, לרוחות אביב מחליקות על לחי וגם לגלי הים העצומים בחורף. זה סיפור על אנשים, שלעולם אינם צפויים. לא כשהם נכשלים ובטח לא כשהם מצליחים.

העבודות שלי נעשות ליד קווי ייצור שהמולתם מתנגנת כמוזיקה טובה או בחממות פורחות ובמטעים עמוסים. באולמות תצוגה מרהיבים וגם במקומות רחוקים ונידחים. לפעמים בחדרים הנוחים של מנהלים, ולעיתים במחסנים, ומסתיימות בחדרי ההנהלות.

אפשר לקרוא בהן על תהליכי ייצור, ומיכון, על נפלאות מחלקות הפיתוח והטיפוח, אבל תמיד הגיבור הראשי הוא כסף.

כסף הוא המגנט החזק ביותר בעולם שאני מכיר, והדבר הראשון שהוא מדביק אליו זה כבוד. אם מישהו סיפר לכם פעם שכסף וכבוד זו תערובת נפיצה וקטלנית, תאמינו לו. ואם לא סיפרו לכם, סימן שאתם לא בעניינים. אבל אל תהיו עצובים ואל תעשו פרצוף של מקופחים. שבו בבית, תקראו על זה בעיתון ואל תיכנסו לעולם האמיתי, העולם הרע. באמת.

אני יודע שהעבודה נראית קצת יורמית, משהו עם משקפיים ופנים עגולות, אולי פוני מהצד ואולי דווקא קרחת, ודיבור קצת מאנפף, כאילו מה מעניין בסדרות של מספרים.

אבל המספרים שרים, ומאירים באור מיוחד נכלים וטפשויות, תאוותנות ואקסטזה, ומי שמעורב יודע שאף סיפור הרפתקאות או ריגול לא משתווה לקנונייה כלכלית אמיתית, שיש בה תערובת מסוכנת של יצרים וכסף וכבוד, שבצד אחד מישהו מרוויח וגאה, ובאחר מישהו מפסיד ומושפל. שוחר נקם.

כשאני מספר להנהלה או למנהל שביקשו אותי לנתח את העסקים שלהם מה מסתתר מאחורי המספרים, אני רואה לפעמים הארה נוחתת עליהם, אבל פה ושם מבט אטום, שאומר כולו אי אמון במה שמונח לפניהם, שנראה כמו מעשייה מהאגדות.

אחרי זמן אני שומע משהו או קורא ידיעונת במדורים הכלכליים ומחבר אותה לדו”ח שכתבתי, לפעמים אני שמח, ולפעמים שמח לאיד. אבל מהעבודות האלו אני מרוויח את הנתח שלי בעיר, ואין לי מה להתלונן. אפילו יודע שמדי פעם יוצאים מזה גם דברים טובים. לא הייתי מאמין על עצמי פעם.

אחרי ששאלו אותי את מה שרצו וקבלו תשובות, המשתתפים לחצו את ידי אפילו שכמה מהם היו מוכנים לחנוק אותי והתחילו להתפזר. ראיתי שנורית, חברת ההנהלה שישבה בראש השולחן ושהיתה מזמינה אצלי מדי פעם עבודות, מסמנת לי להישאר.

כשיצאו ביקשה ממני לחזור ולשבת ליד השולחן הארוך, והתיישבה לידי מעיינת במסמך שלא הכרתי, ולרגע ראיתי איך קמטים שהופיעו במצחה מרצינים את פניה, שתמיד נהניתי להביט בהן. היא סבה על צידה אלי.

“אתה מכיר את החטיבה המכנית שלנו”

“מי כמוך יודעת”

“אני רוצה שתציץ שמה שוב לנתונים, משהו לא מסתדר לי”.

“מה לא בסדר?” נורית לא צריכה אף אחד בשביל בירורים פשוטים. עיניה חדות, מבחינות מהר מאוד במספרים שאינם מתייצבים בשורה כמו שצריך, והיא מנתחת את המסקנות בצלילות שתמיד מעוררת אצלי הערכה.

נורית צחקה. “אם הייתי יודעת, לך לא היתה עבודה”.

“חובות אבודים?”

“בשביל זה לא צריך אותך, לפחות לא הפעם. שורת ההכנסות, איך להגיד, יפה מדי ביחס לתקופת העבודה”

“ומה עוד קשור לזה?” נורית שוב צחקה.

“אתה צריך לעבוד, לא אני. אבל מה שעוד לא ברור לי – יש נתונים לא מוכרים בעלויות הקניות”.

‘נתונים לא מוכרים’. מן שם קוד דווקא מוכר ושחוק, שלא מביא בשורות טובות. פעם היא תפסה שמישהו מנסה לרמות כאשר זיהתה תנועות לא ברורות כאלו בדוחות הרבעוניים. אבל בעיניה היה משהו שלא ראיתי לעיתים קרובות.

“אני מוטרדת”

“זה לא חלק מהעבודה?” ניסיתי להיות מקורי. אבל נורית לא היתה במצב רוח המתאים.

“אל תתחיל”

“כולי אוזן” אמרתי בהכנעה.

“יש לנו מנהל חדש יחסית, גלעדי, אולי שנה ומשהו, ואני רוצה שתדבר איתו, תבדוק מה שצריך ותגיש לנו דו”ח”. כן. אני אמור לדעת מה צריך לבדוק. בשביל זה לוקחים אותי, בשביל זה משלמים לי. בכל זאת אני מנסה שוב.

“יש סיבה למסיבה?”

“יש לנו בורד ורואד שואו, ואנחנו חייבים קודם לגמור תשקיף”

“גדול?”

“הכי גדול. הכי יקר, הכי … אתה יודע”

לא עניתי. כבר ביקשו ממני למהר, ביקשו ממני להתעכב, הסבירו לי בפרוטרוט חשוד איפה לבדוק ומה, וגם לא הסבירו כלום, רק שלחו אותי לדרך. אם נורית מתחילה לספר לי על בורד ותשקיף, זה לא סיפור ששווה משהו.

ראיתי בעיניה שהפעם זה אחרת. המבט שלה לא היה שקט. יש עוד משהו, חשבתי. אבל אין מה למהר ולשאול. אני מביט ומחכה.

“תראה, אני קצת מהססת עם הבדיקה הזאת, כי אם תמצא משהו, נגיד לא בדיוק בקו, אני לא רוצה לחשוב על יותר מזה, יהיה אצלנו שמח”

“את יודעת שבדיקה שמתחילה קשה לדעת איפה תיגמר”

“כן, אצלך זה ממש כך. לפעמים אני מקווה שתהייה קצת צפוי” צל עבר, ולא הייתי בטוח אם צילו של חיוך או עננה של נזיפה.

“טוב, כאלה יש לכם על הפיירול די הרבה”

“אתה אל תתנשא”, אבל היא חייכה, אנחנו מכירים יותר מכמה ימים.

“אז מה בכל זאת?”

“אין מה לדבר, ברור שאתה תהיה עינייני ולא תרוץ לשטויות, ואני יודעת שמיותר להגיד שתהיה דיסקרטי, אבל תדע, הפעם יכול להיות באמת רעש גדול”. זו אחת מהפעמים שהאנדרסטיימנט שלה היה קצת מפחיד. בכל זאת אני מנסה לברר עוד קצת.

“אני לא אינדיאנה ג’ונס, נורית, תגידי לי אם יש מקומות שצריך להזהר כשדורכים”

“אתה יודע שגם בעסקים פרטיים יש מי שבוחש, ולא תמיד אפשר לדעת למה, או מי בדיוק ….”

“…. בוחש או נבחש” השלמתי את מה שלא נאמר. נורית הביטה בי בשקט.

“במקום שאני נמצאת יש מעט מאוד חברויות, ומעט מאוד אנשים שאפשר באמת לבטוח בהם. אני מכירה את זה, רק שהפעם אני מוטרדת, איך להגיד לך, יותר”.

“אני יודע שבעלי מניות או מי שהם ממנים יכולים להיות צרה צרורה. אבל את תוכלי להעריך את מה שיימצא ואז להחליט”.

“אל תשים בפי משהו שלא אמרתי”.

אני רק משכתי בכתפי. ממי עוד נורית יכולה להיות מוטרדת. אבל סתמתי את הפה. ידעתי שנורית הגיעה לקבוצה עם משפחת גבעון. היא עובדת איתם כבר שנים.

“אתה מכיר את המבנה החדש של הקבוצה?”

“זה שיצרתם אחרי ההפרטה?”

“בדיוק”

“מכיר אותו”

“טוב, המבנה הזה, יותר נכון חלק ממנו, מתפתח בכיוון……, הוא נראה יפה מדי”

“ולחלק הזה קוראים החטיבה המכנית”

“וזה לא שיש לנו בעיות אם מישהו עושה את העבודה שלו טוב, אנחנו רק לא רוצים שמישהו יהיה גיבור גדול על הגב של כולנו”

שתקתי. מה יש לי להוסיף. אני מבין שנורית מנצלת את ההזדמנות להעביר אלי מידע, מבלי שהיא תרגיש כאילו היא לא בסדר כלפי מישהו מההנהלה. או הבעלים, לא עלינו. על פניה עבר שוב צל. אף אחד לא מרגיש יותר מדי נוח כאשר הוא מגלה שהוא לבדו.

“זה לא סיפור פשוט” אמרה נורית בשקט, לעצמה כאילו.

אני דווקא חשבתי להפך, כי מה יותר פשוט וצפוי ממנהל שיורד מהפסים. אבל סתמתי.

“לפעמים אני חושבת שטוב יותר היה אם הייתי נשארת באוניברסיטה אחרי הדוקטורט, אבל גם שם יש סכינים ארוכות”. הבנתי שאלו משפטי הסיום של הפרולוג. אבל נורית שחררה לי רמז, קצה חוט. וכדרכה, לא יותר.

“כמה זמן את, איך לומר, מהססת?”

“כמה חודשים”

וכמה זמן יש לי?”

“אתה זוכר מתי התנבא הנביא עמוס? לך אין אפילו חודשיים”.

סיכמנו את כל מה שצריך לסכם, הניירת הרשמית של הזמנת העבודה שמחר אגיש, וחזרתי למשרד לארגן את תכנית העבודה. אזהרה כזאת לפני פרוייקט עוד לא קיבלתי. ידעתי שזכיתי בחסד רק כי נורית מכירה אותי, ואני חושב שהיא סומכת עלי. מה שלא יהיה, חשבתי, אני אשמור עליה. משהו רפרף לרגע בתוכי. מן צביטה רכה, אם יש בכלל משהו כזה.

  1. :

    הי שלמה

    הספר נפלא! כתוב סופר מקצועני
    עברית מעולה
    מתח מתוחכם
    בקיצור תמשיך כך
    בברכה
    אלון ל.

    שלמה שלום,
    כרגע סיימתי לקרוא את הספר שלך וחוויתי במקביל את נפלאות הקריאה האלקטרונית שנוחה פי כמה מקריאת ספר דפי, שלא לדבר על איחסון בארונות או ללכת לספריה.
    אשר לסיפור, קראתי אותו בנשימה אחת והתפעלתי, איך אתה מייצר רומן בלשי מהחומר שנראה לרבים המשעמם ביותר. הסיפור שוטף וברור. השפה טובה ועדכנית עם שיבוצי תרבות ותנך. שלד הסיפור מזכיר לי את סיפורי הבלשים האמריקאים – כמו מיקי ספילאני. הרכבת הדמויות ותיאורן היא מלאכת מחשבת. הרקע להתרחשויות הוא ישראלי טפוסי עם שליטה מצויינת והבנה של מערכות יחסים בין עובדים ומעבידים במפעלים גדולים (שמוכרת גם לי היטב). הנוכחות של המספר (אתה בגוף ראשון) אינה מוגזמת למרות שהיא מובילה את כל הסיפור. תיאורי הטבע והרומנטיקה נהדרים ומשתלבים מצויין ובמקום.
    לסיכום – רומן מתח בלשי תוצרת הארץ שאין בו יריות ולא נשפך בו דם (למעט נסיון רצח אחד ומספר איומים) והוא מותח ומחייב את הקורא להיצמד לדף האלקטרוני עד לסיום הספר.
    אין לי ספק שהספר יצליח מאד ואני אשמח אם תוליד לו עוד מספר אחים.
    שמעון ב.

    שלמה,
    כשהתקרבתי לסוף הספר רציתי שהוא לא יסתיים….
    חווה א.

  2. :

    ספר מצויין , תענוג גדול לקרוא אותו , אי אפשר לעזוב את הספר באמצע.

    גם אני מקווה לקרוא את הספרים בהאים של שלמה.

    נאוה חזן

הוסיפו תגובה