מסע בחיפוש אחר הלא־כלום

"כן," אמר הדוקטור, לוחץ את קצות אצבעותיו בתקיפות נרעדת על הדופק בידי ומביט היישר קדימה אל אישוני עיניי. "כן, אני מבין: כל הסימפטומים מצביעים ללא ספק על מסקנה אחת ויחידה – המוח. אדוני היקר, עבדת קשה מדי. אתה משמש דוגמה מסוכנת לכל שאר העולם בעידן זה של עסקים ושל רעש והמולה. המוח שלך נמצא בעומס יתר – זו תלונתך. עליך לתת לו לנוח – זאת התרופה עבורך."
"אתה מתכוון," שאלתי, "שעליי לשתוק ולא לעשות כלום?"
"בדיוק כך," ענה הדוקטור." [וילקי קולינס, מתוך הספר]
וילקי קולינס (1824–1889) היה סופר ומחזאי אנגלי נחשב. בין ספריו הידועים שאף תורגמו לעברית: "האישה בלבן" ו"אבן הירח". הוא מספר לנו בהומור מושחז על זריקת ההרגעה הנפוצה לנפשנו המוטרדת, בניסיון לחיות בהרמוניה עם קרובינו, עם סביבתנו ובעיקר עם עצמנו. ונשאלת השאלה, האם אומנם קיימת הרמוניה בעולם של טורף ונטרף במרוץ העכברים להשיג את השלווה? קולינס מלמד אותנו לא ללכת בדרכו משום שאין בסופה הישג. […] הכמיהה המודרנית לחזרה אל הטבע ואל פשטות החיים כבריחה מהמיית העיר, מהמולתה ומצפיפותה מוכרת לכולנו. אלא שידוע גם שמה שנראה מבחוץ כלל אינו דומה למציאות בכפר הנידח. מלחמות ההישרדות הפיזית והנפשית חיות ובועטות בכל מקום על פני כדור הארץ ואין מפלט. [סמדר גונן מתוך אחרית הדבר].

מקט: 4-644-1175

"כן," אמר הדוקטור, לוחץ את קצות אצבעותיו בתקיפות נרעדת על הדופק בידי ומביט היישר קדימה אל אישוני עיניי. "כן, אני […]

---

הערה ראשונה: הניסיון להשיג שלווה

"כן," אמר הדוקטור, לוחץ את קצות אצבעותיו בתקיפות נרעדת על הדופק בידי ומביט היישר קדימה אל אישוני עיניי. "כן, אני מבין: כל הסימפטומים מצביעים ללא ספק על מסקנה אחת ויחידה — המוח. אדוני היקר, עבדת קשה מדי. אתה משמש דוגמה מסוכנת לכל שאר העולם בעידן זה של עסקים ושל רעש והמולה. המוח שלך נמצא בעומס יתר — זו תלונתך. עליך לתת לו לנוח — זאת התרופה עבורך."

"אתה מתכוון," שאלתי, "שעליי לשתוק ולא לעשות כלום?"

"בדיוק כך," ענה הדוקטור. אסור לך לקרוא או לכתוב; עליך להימנע מלהרשות לעצמך להתרגש בחברת אנשים; אסור שיהיו לך טרדות; אל לך לחוש חרדות; אסור לך לחשוב; אל לך להיות במצב רוח מרומם ואף לא מדוכא; אתה חייב לקום בשעות מוקדמות ולשתות מדי פעם מי טוניק, עם פעילות גופנית מתונה ודיאטה מזינה, אבל לא מלאה מדי — ומעל הכול, מנוחה מוחלטת חיונית לשיקומך. אתה חייב לנסוע לכפר, לכל כיוון שתחשק, ולחיות בדיוק איך שתרצה, כל עוד תהיה שלֵו וכל עוד לא תעשה דבר.

"אני מניחה שהוא לא אמור לנסוע לכפר בלעדיי?" אמרה אשתי שנכחה במפגש.

"ודאי שלא," השיב הדוקטור בלוויית קידת הסכמה. "אני מצפה להשפעתך, גברתי היקרה, לעודד את הפציינט שלנו לציית להנחיותיי. אין צורך לחזור עליהן, הן כה פשוטות וקלות לביצוע. אני אהיה אחראי להחלמתו של בעלך אם רק יזכור שיש לו כעת רק שני עניינים בחייו — לשתוק ולא לעשות דבר."

אשתי היא אשת עסקים. מייד כשהדוקטור עזב היא הוציאה את פנקס הכיס שלה ורשמה תקציר של הנחיותיו כמדריך עתידי עבורנו. הבטתי מעבר לכתפה וראיתי את רישומיה שלהלן:

כללים להחלמתו של ויליאם היקר: ללא קריאה. ללא כתיבה. ללא התרגשות. ללא הטרדות. ללא חרדה. ללא חשיבה. מי טוניק. ללא התרוממות רוח. ארוחות ערב נחמדות. ללא מצב רוח דיכאוני. על ויליאם היקר לצאת לטיולים קצרים (איתי). ללכת לישון מוקדם. לקום מוקדם.

נ"ב, לשמור שיהיה רגוע. תזכורת: תוודאי שלא יעשה כלום.

לוודא שלא אעשה כלום? אין צורך לדאוג בעניין. מאז היותי ילד לא הייתי בחופשה. או, תבורך הבטלה. לאחר שנות השקדנות חסרות החמלה שהפרידו בינינו, את ואני נחבור יחד לבסוף? או, ידי הימנית התשושה, האם באמת לא תכאבי יותר בהסעת העט על הנייר ללא הרף? ייתכן שאני, אכן, אניח אותך בכיסי ואתן לך מנוח, בעצלות, במשך שעות בצוותא? כן! סוף סוף אתחיל כעת — לא לעשות כלום. משימה מענגת שיוצרת את עצמה! ברוכה הבאה אחריות שנושאת את משקלה מעדנות הלאה על כתפיה שלה!

לאחר פרידתו של הדוקטור מחשבות אלו האירו בנעימים את מוחי, ופיזרו עליצות קלילה בנפשי כשאשתי ואני יצאנו לדרכנו למחרת אל הכפר. לא נלך לאזורים ההומים של עיירות החוף, וכמו כן, אין בכוונתנו לקבל שום הזמנות להצטרף למעגלי התכנסות לחגיגות הכפר של חברים. אשתי, מודרכת רק על ידי תקציר ההנחיות של הדוקטור בפנקס הכיס שלה, החליטה שהדרך היחידה לגרום לי לשמור על רגיעה מוחלטת, ולהבטיח שלא אעשה כלום, היא לקחת אותי לאיזה כפר מבודד היטב ולשים אותי בפונדק כפרי קטן, פרימיטיבי ולא מתוחכם. לא התנגדתי למבצע — לא כיוון שאין לי רצון משל עצמי ואיני האדון לכל תנועותיי — אלא רק כיוון שבמקרה הסכמתי עם אשתי. בהתחשב בכך שאני גבר בלתי תלוי מטבעי, לעיתים זה מדהים אותי, כמצב ראוי לציון, שאני תמיד מסכים עימה.

אנחנו מוצאים כפר נאה ומבודד. מקום מקסים, מלא בקוטג'ים מסוככים במטפסים על הדלתות, כמו בשיעורים ראשונים קלים לציור בספרי ההעתקים של מאסטרים לציור. אנחנו מוצאים פונדק פשוט — בדיוק מסוג הבית שסופרים אוהבים מאוד לכתוב עליהם, עם וילונות צחים כשלג ומצעים מבושמים בלבנדר, והמטרונית בעלת הבית והשלטים המשעשעים. האֵליסיוּם[1] נקרא נַגְסְ־הֵד.[2] האם לנגס־הד יש מקום עבורנו? כן, עם חדר שינה משיב נפש וסלון נאה. מייד אשתי משחררת את מצנפתה ומסתדרת בנוחות בבית. היא מנידה בראשה אליי במבט ניצחון. כן, יקירתי, במקרה זה אני לגמרי מסכים עימך. כאן מצאנו שלווה מוחלטת. כאן נוכל להבטיח ציות להנחיות הדוקטור. כאן, סוף סוף, גילינו — את הלא־הכלום.

לא־כלום! האם אמרתי לא־כלום? אנחנו מגיעים לנגס־הד מאוחר בערב, שותים תה, הולכים למיטה עייפים ממסענו, ישנים בנעימות עד השעה שלוש לפנות בוקר בערך, ובשעה זו מתחילים לגלות שיש למעשה רעשים אפילו בכפר המרוחק והנידח. יש להם עופות בנגס־הד; ובשלוש לפנות בוקר התרנגול מתחיל לקרוא והתרנגולות לקרקר מתחת לחלוננו. פסטורלי, יקירתי, ומרמז על ביצים לארוחת הבוקר, שהמוניטין שלהן מעבר לכל חשד, אבל הייתי מעדיף שהעופות העליזים הללו לא היו מעירים אותנו מוקדם כל כך. האומנם יש בנגס־הד כלבים ואהבהבים, שמשתדלים לנבוח ולגבור על קריאות התרנגול וקרקור התרנגולות העליזות? הייתי צריך להישמר מפני האפשרות לשגות, אולם נדמה לי שאני שומע שלושה כלבים. כלב צווחני נובח במהירות; כלב מלנכולי מיילל במונוטוניות; וכלב צרוד הפולט נביחות במרווחים כמו יריות מכונת ירייה. האם זה יימשך זמן רב? נדמה שכן. יקירתי, אם תתייחסי לפנקס הכיס שלך, אני סבור שתמצאי שם שהדוקטור המליץ על שעות מוקדמות. לא נתמרמר ולא נתלונן על הפרעת שנת הבוקר שלנו. נהיה מרוצים ורק נאמר שהגיע הזמן לקום.

ארוחת בוקר. ארוחה מעולה, בואי נתמהמה עימה כל עוד אנו יכולים — בואי נתמהמה, אם אפשר, עד שהשלווה המנומנמת של צהרי היום תתחיל לשקוע מעל הכפר המבודד הזה.

מוזר! כעת אני חושב על זה שוב, האם שמעתי או לא שמעתי הלמות פטיש מתמדת על הדרך? אין כאן בתי מלאכה במקום השלֵו הזה, לא נבנים בתים חדשים. עדיין יש הלמות פטיש שאם אעצום את עיניי, אני כמעט יכול לדמיין שאני בקרבת אזור רציפים. גם כרכרות. מדוע כרכרה שעושה כה מעט רעש בלונדון, מרעישה כל כך כאן? האם אבק הדרך מתנפץ לאבקה שנושרת בקול רם עם כל סיבוב של הגלגלים הכבדים? האם העגלון מצליף בשוטו או יורה כדורים כדי להאיץ בסוסיו? הבאים בתור, ילדים. הם רק חמישה, והם לא הצליחו בחצי השעה האחרונה להסכים ביניהם באיזה משחק לשחק. בשני מצבים בלבד נראה שהם תמימי דעים — הם כולם מסכימים לעשות רעש, ולעצור להרעיש מתחת לחלוננו. אני חושש שאני מסתכן בשכחת אחת מההנחיות של הדוקטור: נראה לי שאני ממש מרשה לעצמי להתעצבן.

הבה נצא לסיבוב בגן מאחורי הבית. שוב כלבים. החצר בצד אחד של הגן. בכל פעם שטיולנו מקרב אותנו אליו, הכלב הצווחני נובח והכלב הצרוד נוהם. הדוקטור אומר לי שלא יהיו לי דאגות. אני סובל מחרדות מטורפות. הכלבים הללו עלולים להשתחרר ולהתנפל עלינו, מכל מה שאני יודע וגם לא יודע, בהתראה של רגע. מה אעשה? לשתות טיפת מי טוניק? או לברוח לכמה שעות מהרעש הבלתי פוסק של המקום המבודד הזה בנסיעה? אשתי אומרת, ניסע. אני חושב שכבר הזכרתי שאני תמיד מסכים עם אשתי.

הנסיעה הייתה מוצלחת בהשיגה לנו קצת שקט. ההנחיה שלנו לעגלון הייתה שייקח אותנו לאן שליבו חפץ, כל עוד ישמור מרחק מכפרים מבודדים. אנו סובלים מהטלטלות הרבות בדרכים צדדיות ונתקלים במגוון רב של ריחות רעים. אך ריח רע הוא מטרד חסר רעש ואני מוכן להשלים עימו בסבלנות. לקראת שעת ארוחת הערב אנו חוזרים לפונדק שלנו. בשר, ירקות, פודינג, הכול מצוין, נקי ומבושל להפליא. ארוחה טובה כזו אני מאחל לעצמי לאכול תמיד. שאלך לחטוף תנומה קלה אחריה? העופות, הכלבים, הפטיש, הילדים, הכרכרות דוממים סוף סוף. האם יש עוד משהו שעלול להרעיש? כן: ציבור העובדים במקום.

הערב יורד ובני מעמד הפועלים מתכנסים על הספסלים מחוץ לפונדק כדי לשתות. איזה מראה מלבב יש למחזה היום־יומי הזה על הבמה! איך היצורים הפשוטים מקישים בספלי הפח שלהם לחיי בריאותם של חבריהם וצוהלים בשמחה במקהלה! איך העלמות הכפריות טופפות ומתקרבות למופע ומפתות בעדינות את הגברים לריקוד! היכן החליל והתוף שראיתי בתמונות רבות כל כך? היכן הפזמונים הפשוטים שעליהם קראתי רבות בשירה? מה אני שומע בעודי מאזין רבוץ על הספה, להתכנסות לשעת ערבית של ההמון הקרתני? קללות — כלום, על דברתי, מלבד קללות! הבטתי החוצה וראיתי כנופיית פראים דמויי גוויות, שותים בעגמומיות מספליהם החומים ומגדפים זה את זה בכל פעם שהם פותחים את פיהם. מעולם, בכל עיר גדולה, בבית או בארצות נכר, לא נחשפתי ליריות מתמידות של מילים בלתי ניתנות לדפוס שכעת מסתערות על אוזניי בכפר הפרימיטיבי הזה. איש מהם לא שותה לחיי האחר בלי לקדם זאת בגידוף. איש לא שואל שאלה בלי תוספת הדגשה במילת קללה. אם הם מתקוטטים (בזה הם עוסקים רוב הזמן), ואם הם תמימי דעים; אם הם משוחחים על צרותיהם כאן או מזלם הטוב במקום אחר; אם הם מספרים סיפור, או מרימים כוסית, או נותנים פקודה, או מוצאים פגם בבירה — נדמה שגברים אלו אינם מסוגלים לדבר ללא תוספת של לפחות חמש מילים גסות על כל מילה הגונה שנפלטת מדל שפתיהם. האנגלית מצטמצמת בפיהם לאוצר מילים צר של כל הביטויים השפלים ביותר בשפה. זהו עידן הציוויליזציה. זו ארץ נוצרית. מאחוריי אני רואה בניין עם צריח, שאני מאמין שנקרא כנסייה. מעבר לחלוני, לא יותר ממרחק של שעה, קרקשה עגלה עם פוני נאה ובתוכה ג'נטלמן לבוש בבגד שחור רחב ומבריק, ושמוכר בפי כול כסגנון וכתואר לכומר. ובכל זאת, תחת ההשפעה הטובה הגדולה, יושבים כאן עשרים או שלושים גברים שבאופן רגיל שיחות השולחן שלהם כה בהמיות ומחרפות, שאין ולו משפט יחיד בהן, אף שהן נמשכות כל הערב כולו, שאפשר להעלות על הכתב, כדוגמה, לטובת הציבור, כמו בדפים אלו. כאשר זר אינטליגנטי מגיע לאנגליה, ואני מספר לו (כפי שעליי לעשות) שאנו בני האדם המוסריים ביותר על פני תבל, אני אוודא שהוא לא ישים את רגלו בכפר האנגלי המבודד כאשר האוכלוסייה הכפרית נחה עם ספלי הבירה הקטנים לאחר עבודת יומם.

איני אדם קפדן יתר על המידה, גם אשתי לא, אולם המפגש החברתי של הכפריים גירש אותנו מחוץ לחדר, ושלח אותנו לחפש מפלט באחורי הבית. האם הרווחנו משהו על ידי השינוי? שום דבר.