החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מקום בטוח

מאת:
הוצאה: | 2015-09 | 508 עמ'
קטגוריות: עידן חדש, עיון
זמינות:

0.00

רכשו ספר זה:

בעקבות הספר 'אימון רגשי', המציג דרך-חיים פשוטה ויעילה, המבוססת על תפיסה חדשה ומהפכנית של טבע האדם, ובהמשך לספר 'שיחות עם הנסיך הקטן על אימון רגשי ועל טבע האדם', מציג ד"ר דרור גרין 69 הרהורים המציעים מבט מקיף ומפורט על היישומים של המתודה החדשה בחיי היומיום: במישור האישי, החברתי, התעסוקתי, הכלכלי, התרבותי והפוליטי.

כל אחד מן ההרהורים מתבונן מזווית חדשה ומפתיעה על חיי היומיום שלנו, על האמונות והערכים המנחים אותנו, ומערער דעות-קדומות והרגלים מובנים מאליהם. המחבר קורא תיגר על תפיסת העולם האנוכית, ההיררכית, המאפיינת את התרבות המערבית באלפיים השנים האחרונות, שהקצינה בעידן הקפיטליסטי. הוא מתבונן בנזקי הקפיטליזם וההון-שלטון, בפירוק הזוגיות והמשפחה וביצירת חברת עבדים מודרנית המכורה לכסף וטכנולוגיה.

הספר מציע תפיסת עולם אופטימית, המבוססת על אמפתיה ועל שיתוף ואהבה, ובוחן את רעיון 'האוטונומיה השיתופית' ואת יישומו בזוגיות, במשפחה המורחבת ובקהילות קטנות.

ד"ר דרור גרין הוא מנהל 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה, פסיכותרפיסט, מרצה ומדריך. הוא מתגורר בכפר קטן בבולגריה ומיישם בחייו עם אפרת וארבעת ילדיהם את תורת האימון הרגשי. שם הם מארחים זוגות וקבוצות המתנסים בסדנאות מרוכזות של אימון רגשי.

ד"ר דרור גרין הוא גם מוסיקאי, מאייר וסופר. הוא חיבר כארבעים ספרים (ספרי-ילדים, ספרי פרוזה וספרים לאנשי מקצוע), ובהם 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', 'פרויד נגד דורה', 'פסיכותרפיה ממבט אחר', 'אימון רגשי' ו'שיחות עם הנסיך הקטן'.

www.emotional-training.com

להזמנת הספר המודפס: [email protected]

מקט: 978-965-7304-19-8
מסת"ב: 978-965-7304-19-8

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1. כך פותחים סיפור

לא במקרה אנחנו כל־כך אוהבים סיפורים. התרבות האנושית מבוססת על סיפורים, מיתוסים ואגדות, שבאמצעותם אנחנו מנסים להסביר את המציאות בה אנחנו חיים, וליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח.

התהליך הרגשי, שמאפשר למוח שלנו לעבד את כל הגירויים שהוא קולט מן המציאות, יוצר סיפור המנווט אותנו בעולם. ההיסטוריה האנושית היא אוסף של סיפורים משותפים, המתארים בדרכים שונות את המציאות שלנו.

המוח שלנו מייצר סיפורים כדי להגן עלינו מחרדת־המוות הטבעית, וליצור עבורנו תחושה זמנית של מקום בטוח, שתאפשר לנו להתעלם לרגע מהסכנות והשינויים הבלתי־פוסקים.

ההקדמה הקצרה הזו, שבה הצגתי תפיסה חדשה של טבע האדם, המבוססת על ההנחה שהמניע העיקרי בחיינו הוא הצורך להימנע מחרדה וליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח (באמצעות סיפור), יכולה להסביר מדוע התנ"ך הפך לרב־המכר הנפוץ ביותר בעולם.

מי שכתב את הפתיחה לסיפור בראשית ידע לעשות שימוש יעיל בשבע המיומנויות הרגשיות, היוצרות בנו תחושה של מקום בטוח. הפסוק הראשון בספר בראשית הוא דוגמה ומופת לכתיבת פתיחה לסיפור:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

לכאורה, מתאר המשפט הפשוט הזה את תחילתו של הסיפור בפעולה הראשונה, המצוינת במלה "בְּרֵאשִׁית". אבל למעשה זו הטעיה פשוטה, המיועדת לדלג על תחושה לא נוחה שהקורא היה חש לו התחיל הסיפור באמת בהתחלה, כלומר בתיאור הכאוס שקדם לבריאה, ואפילו בתהליכי השינוי שבתחילת הבריאה, המעוררים אי־נוחות ואפילו חרדה, כמו כל תיאור של איתני הטבע הסוערים.

המשפט "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" הוא, למעשה, סיכום של מעשה הבריאה, המגלה לנו את סופו הטוב של הסיפור, ויוצר בנו תחושה של מקום בטוח, אמון וביטחון בכוחו של בורא העולם. זו הרי מטרתו העיקרית של הסיפור הזה: ליצור בנו אמונה באמצעות טוויה של סיפור היוצר בנו תחושה של מקום בטוח.

מחבר ספר בראשית ידע לעשות שימוש יעיל בשבע המיומנויות הרגשיות, כדי ליצור בקוראים תחושה של מקום בטוח.

1. מודעות רגשית

לאחר משפט הפתיחה, המסכם עבורנו את התוכן והמסר של הסיפור כולו ויוצר עבורנו מסגרת בטוחה, מרשה לעצמו מחבר ספר בראשית להזכיר לנו לרגע את החרדה הקיומית שלנו: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם". המשפט הזה מזכיר לנו את חוסר־האונים שלנו בפני איתני הטבע, את מותנו הצפוי וגם את חוסר האפשרות שלנו להבין באמת את המציאות הסובבת אותנו. את החרדה הזו אנחנו מרגישים בגופנו, וכל שינוי או אסון טבע מזכירים לנו את הסכנות הצפויות לנו.

מחבר ספר בראשית עורר בנו את המודעות הרגשית, כלומר את תחושת החרדה בגופנו. זו אינה מודעות קוגניטיבית הנובעת מחשיבה רציונלית המנתחת את המציאות, אלא תחושה גופנית טהורה של אי־נוחות. המחבר בחר להביא את הפסוק הזה בתחילת ספר בראשית כדי להזכיר לנו את הצורך הנואש שלנו במקום בטוח, או לפחות בתחושה של מקום בטוח, לא כדי לגרום לנו לתחושה לא נוחה (ולכן הציג אותו רק במשפט השני), אלא כדי לצוד אותנו בחכתו, וללכוד אותנו בסיפור הבריאה המנחם אותו יציג בהמשך.

2. יצירת שפה משותפת

סופר מיומן יוצר שפה משותפת כדי לחזק את הקשר עם הקורא שלו וליצור בו תחושה של מקום בטוח. גם הסופר המקראי יודע לעשות זאת, כשהוא מתאר את הבריאה כיצירה של שפה חדשה: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה", וכאשר הוא מעניק ערכים לתוצרי הבריאה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאוֹר כִּי־טוֹב".

שפה משותפת היא הבסיס ליצירת אמון וביטחון, ובמיוחד במצבים של שינוי, כמו בתיאור הבריאה של יצירת יש מאין. הרי כל אחד מתוצרי הבריאה יכול להיות גם חידוש מאיים, ולכן הענקת הערך והבחירה בשם מפחיתות את תחושת הסכנה ויוצרות אמון בין המחבר לקורא.

המחבר המקראי ידע ששפה משותפת נוצרת באמצעות סיפורים, ולא בהסברים תיאורטיים, ניתוחים ופירושים, ולכן הוא תיאר את אירוע הבריאה באמצעות סיפור פשוט, ללא הסברים מיותרים.

3. אמפתיה והקשבה

היכולת האמפתית היא אחד המאפיינים החשובים של הפעילות המוחית, המאפשרת לנו ליצור רשת חברתית ולחוש בתחושותיו של הזולת (באמצעות נוירוני המראה, שהתגלו לפני כעשרים שנה).

האמפתיה נוצרת בעיקר באמצעות ההתבוננות שלנו בעולם, והמחבר המקראי מאפשר לנו, באמצעות התיאור המדויק, להתבונן בתהליך הבריאה עד שאנחנו כמעט חשים אותו בגופנו.

תיאור הבריאה מאפשר לנו להפוך את המושג המופשט 'אלהים' למשהו מוכר ומובן, וכשאנחנו מתבוננים במעשה הבריאה שלו אנחנו לרגע נעשים שותפים לו, וחשים בגופנו בתהליך (תחילה בתחושת הריחוף על פני החושך והכאוס, ולאחר מכן במעשה ההבדלה בין האור לבין החושך).

מה שהופך את אלהים לאנושי, ומאפשר לנו לחוש אמפתיה ולהקשיב לקולו, הוא תיאור פעולותיו במושגים אנושיים: " וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים", "וַיַּרְא אֱלֹהִים", "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים", "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים". אנחנו קוראים את הסימנים השחורים שעל גבי הנייר, מפענחים אותם, ובזכות האמפתיה מקשיבים לקולו של אלוהים, רואים את המראות שהוא מתבונן בהם וחשים במעשיו.

4. הסכם רגשי

פתיחה של סיפור מייצגת את ההסכם שבין הקורא לבין הכותב, וגם את ההסכם שבין גיבורו של הסיפור לבין העלילה שבה הוא פועל. זהו הסכם רגשי, המגדיר את הציפיות ואת התנאים היוצרים בשותפים להסכם תחושה של מקום בטוח.

הפסוק הראשון, שהוא למעשה סיכום של סיפור הבריאה, מייצג את ההסכם הרגשי ומגדיר את ציפיות הקורא ואת הבטחות הכותב. בהמשך הפתיחה, הכוללת את חמשת הפסוקים הראשונים, מממש הכותב את ההסכם, ובכך למעשה מציע לקורא דוגמה של המשך הסיפור, כשהוא מתאר את הסיבה ("הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ"), את הפעולה ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר") ואת התוצאה ("וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ") שיצרה סדר בכאוס, כלומר הפכה את התֹהוּ וָבֹהוּ למקום בטוח.

5. מקום פיסי בטוח

כל סיפור יוצר מציאות מדומה, שמייצגת בדמיונו של הקורא מציאות פיסית. כדי ליצור בקורא תחושה של מקום בטוח על הכותב ליצור באמצעות מלים תיאור של מקום פיסי בטוח.

היו סופרים, כמו בלזק, שידעו לתאר בפתיחה לספרם בית או רחוב בפרטי פרטים, לאורך עמודים רבים (כך נפתח, למשל, למשל הספר, 'אז'ני גרנדה'). הסופר המקראי ידע ליצור עבור הקורא תיאור ותחושה של מקום פיסי בטוח כבר בפתיחה הקצרה לסיפור הבריאה.

הוא עשה זאת כאשר הגדיר במפורש את מיקום הסיפור בבריאת אלהים "אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", וכשתיאר תחילה את המאפיינים הפיסיים של הכאוס: "תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם", ולאחר מכן כאשר הבדיל בין האור לבין החושך.

6. ניהול זמן

עלילה של סיפור היא תמיד התרחשות בזמן. המיומנות הרגשית של ניהול הזמן מאפשרת למחבר הסיפור לקבוע את גבולות העלילה ולהעניק לה מסגרת שתאפשר לקורא להתמצא בה ולחוש בה בביטחון.

מחבר הסיפור המקראי פתח את הסיפור במלה "בְּרֵאשִׁית", המציינת את ראשיתו של הזמן, ובכך ענה על הצורך להתמודד עם החרדה המוקדמת ביותר של הקורא.

כעת, כשהקורא יודע שמדובר בסיפור המהותי ביותר, כלומר בסיפור המעניק משמעות לחייו, תיאר המחבר פעילות המתרחשת במשך יום אחד, אותו הוא סיכם במלים "וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד".

7. המסר הרגשי

כדי ליצור קשר של אמון וביטחון עם הקורא, שילב המספר בסיפור מסר רגשי המחבר את המפגש החד־פעמי של הקריאה אל המפגש הבא, הסיפור הבא או הקטע הבא.

גם בקטע הקצר של הפתיחה לספר בראשית שילב המספר מסר רגשי, היוצר עבור הקורא תחושה של מקום בטוח. המסר הרגשי מנוסח כבר בפסוק הראשון, שהוא למעשה סיכום של הסיפור כולו, ומקדים למשפט הראשון ה'אמיתי'.

הפסוק "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" טומן בחובו את ההבטחה להמשך הקריאה, במסר חיובי המבטיח את מחויבותו של המספר לסיפור.

המשפטים הבאים מממשים חלק מן ההבטחה, והמספר מחדש את המסר הרגשי במשפט האחרון של פתיחת הסיפור: "וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד". לאחר ההבטחה לתיאור בריאת העולם ("הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ") תיאר המחבר רק את בריאת האור, ואת ההבדלה בין האור לבין החושך. המסר הרגשי, המתייחס לניהול הזמן, מבהיר לקורא את מבנה הסיפור, המחולק לימי השבוע, ומבטיח לו את המשך תיאור הבריאה בכל אחד משאר הימים.

הפתיחה לסיפור הבריאה היא דוגמה לשימוש בשבע המיומנויות הרגשיות בפתיחה לסיפור הבריאה, במטרה ליצור עבור הקורא תחושה של מקום בטוח, ליצור קשר של אמון בין הקורא לבין הכותב ולהפוך את העלילה לאמינה. לא קשה להבחין בכך שמטרת המספר המקראי הושגה במלואה, והסיפור, ובמיוחד הפתיחה לסיפור, הפכו לסיפור המכונן של התרבות היהודית והנוצרית, המחליף מיתולוגיות קודמות המתארות את בריאת העולם.

כל כותב יכול להפיק תועלת משימוש בשבע המיומנויות הרגשיות בכתיבת הטקסט שלו, כדי ליצור בקורא תחושה של מקום בטוח, וכדי להפיח חיים בסיפור. באותה מידה יכול הקורא להתבונן בסיפור, בכל סיפור או יצירה ספרותית, במבט חדש, כשהוא בוחן את היצירה מנקודת המבט של שבע המיומנויות הרגשיות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מקום בטוח”