החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מאהג'ר

מאת:
הוצאה: | 2020 | 395 עמ'

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

45.00

רכשו ספר זה:

״לְהוֹטְסֵה נוֹבּילִיס ווֹר־מָאהגַ׳ר סיים לקרוא את כתב היד ושמט מידיו את הדפים העטופים בכריכת הבד. הדפים התבדרו כעלים מנוצים, הכריכה צנחה, חבטה בשולחן חבטה שהרעידה את הדממה.״

 

כך מתחיל הסיפור בעיר המדברית העתיקה, מָאהגַ׳ר. השליט שלה ממתין לבואו של אדם מסתורי – הזר, כפי שהכול קוראים לו. בלא ידיעתו מחזיק הזר בכוח עצום, הרֵה גורל, דבר הגורם למארחיו להיערך לבואו ביתר שאת.

מה כוחו של הזר? מדוע בא, ומה בין המקום שבא ממנו ובין העולם שהגיע אליו? תשובות לשאלות אלו ואחרות בידי השליט, אך בטרם יענה עליהן – על הזר להגיע אליו.

שרון זכרוני מגולל סיפור זה בכישרון יוצא דופן. הספר מרתק וסוחף, כתוב בשפה רהוטה ומעניינת במיוחד המוסיפה לו קסם ועומק. זהו ספרו הראשון של המחבר.

 

שרון זכרוני, מתגורר בהוד השרון, בעל תואר ראשון במשפטים, תואר ראשון בפילוסופיה ותואר מִשני במדעים. נשוי לנטלי ואב לארבעה, שלושה בנים ובת.

על ההשראה לכתיבת הספר: "מאה ספרים מתרוצצים לי בראש, גדלים ביחד איתי. צריך להתחיל באחד מהם מתי שהוא. נדרש לי זמן לצאת מן המקום הפרטי שלי אל העולם הגדול. מרגע שכתיבת הספר התגבשה אצלי, לא יכולתי לעצור. לעיתים חשתי שהמילים כותבות את עצמן. את השאר אני משאיר בידיו. מאמין שקמה לו זכות קיום משל עצמו״.

זהו ספרו הראשון של המחבר.

מקט: 4-1272-560
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

מָאהגַ׳ר [365- / 10-]

 

לְהוֹטְסֵה נוֹבּילִיס ווֹר־מָאהגַ׳ר סיים לקרוא את כתב היד ושמט מידיו את הדפים העטופים בכריכת הבד. הדפים התבדרו כעלים מנוצים, הכריכה צנחה, חבטה בשולחן חבטה שהרעידה את הדממה.

הוא הרים עצמו מן הכיסא. ריפודי הקטיפה האדומים תפחו תפיחה קלה, ורגלי העץ העתיקות חרקו חריקה חרישית. כוח איננו דגל לנופף בו, הזכיר לעצמו. הוא פסע שני תריסרי פסעים בכיוון המרפסת המערבית, פתח חלון רחב ונשא את עיניו למרחקים.

מָגְנוּס דֶזֶרְטוּם.

על שִמשו הענקי בהק האופק האדום כאילו הליוּס בכבודו ובעצמו רוכב בשמיים על מרכבת אש. הוא צִמצם את עפעפיו והתמסר לקולות, הקשיב לרחשי המִדבּר הגדוֹל צוללים כעופרת במים אדירים: פנינים זעירות נאבקות בסופה, והרוח לופת את החול הלוהט ומפזרו זעיר שם זעיר שם בין החוליות, מעל המישורים ומעבר לימים הגדולים ועד לטבעת הסמוכה, טַנְגְרָה, ארץ הכפור.

ואילו כאן, במזרח, העיר המדברית הגדולה עולה ומיתמרת.

מָאהגַ׳ר.

מאופק לאופק רחובות נפרשים כנימים עד אין־סוף, מקיפים את הלגונה הכחולה, חולפים על פני מבנים של אבן וליד מעיינות תהום השופעים מים, מאחדים כיכרות ומבואות וסמטאות ובארות מים ומשעולים של חול זהוב. חומת אבן גדולה מקיפה את העיר, ובחומה שלושה סימנים: נוֹצה, ינשוֹף וקוֹבּרה, מעשה ידי אומן או מעשה אֵלים בארץ נוכרייה. פס סגלגל שקוף למחצה יוצא ועולה מן החומה, נראה כקשת שהִפשיטוה משאר הצבעים, ממלא את תפקיד המגינים העומדים בעולמות אחרים עם חרבותיהם, רומחיהם וקשתותיהם.

בני אדם, הרהר, אוהבים חומות.

הוא שינן את תפילת המדבר: מן הסופה באתי ואל הסופה אשוב, בילדותי הראני המדבר את החול, בנעוריי האיר לי את שמיו, בערוב ימיי יאספני אל חולותיו ובמלאת בריאוֹתיי ישיבני לסופה.

זמזום חרישי החל. הוא ניעור ממחשבותיו, מותירן לבדן אי־שם, מנמיך את עיניו אל מעין צג שקוף וגמיש החבוש כתחבושת על אמתו הימנית. נקודה בהירה הבזיקה שם, זורחת ככוכב בהיר בקצה השמיים. הוא היישיר אליה את מבטו. הזמזום פסק, הכוכב נתעמעם, דמות מוכרת עלתה והופיעה במקומו.

״צ׳וֹגוֹרי־מאהג׳,״ פנתה אליו בתואר שנהגו הכול לפנות אליו, ״באו הדוֹבְרִים, הם ממתינים בהיכל הצדק והאמת.״

״מי הבאים?״ שאל.

״כומר טיטאנוֹבּוֹאָה וור־טנגרה ועימו כומר לַדוֹן ואחד כומר נוֹאָה,״ אמרה הדמות. ״עוזר הכמורה בֶּלָריוֹ־יֵטי בא גם הוא.״

את שני הנחשים ואת היועץ הם שלחו אליי, יש לטפל בהם בזהירות. ״באו גם אחרים?״ שאל.

״לא מטנגרה, אבל ביקשת לראות את לוֹרד מוֹרוֹגָאן. הלוחם כאן. הוא ממתין בטרקלין האומנות, חשב שכך עדיף, הדוברים לא ראו אותו.״

זהיר ונבון סְקֵאנְדָה, חשב. ״יפה,״ אמר לדמות. ״אמור לדוברים שאתפנה אליהם בקרוב.״

״צ׳וגורי־מאהג׳,״ אמרה הדמות, משפילה את עיניה ומטה קלות את ראשה. כעבור זמן קצר ניטשטשה ונעלמה.

ברבות הימים, חשב, הרגליו של אדם נעשים לאדם עצמו עד שאי אפשר עוד להבדיל בין האדם ובין ההרגל. ועם זה יש שיאמרו שהפגם נהפך למעלה, לפי שהאדם נעשה צפוי.

להרף עין ריחף מבטו מעל נופי העיר ומבניה. האומנם בכוחם להסתיר את תכליתם האמיתית? הוא שאף שאיפה עמוקה, החזיק באוויר שניות מספר, הזכיר לעצמו שגם את המובן מאליו אין לקבל כמובן מאליו, והִרפה. אחר זה הגיף את החלון, יישר קלות את טוגת הארגמן שלבש ושב לשולחנו. בריחוף קל העביר את כף ידו השמאלית מעל אמתו הימנית, מגירה החליקה ונפתחה. מתוך המגירה שלף כמוסה שצבעה כחול, הניחה על לשונו ומצצה כפי שמוצצים סוכרייה. הינה, אמר בליבו, יש לי כל האנרגיה שאדרש לה ביום כזה. לאחר זאת אסף עדינוֹת את הכתב הכרוך והניחו במגירה. כעבור זמן קטן שרקה המגירה חרש ונסגרה.

הוא ניגש אל ארון עץ הדור, פתח דלת ארוכה וצרה שבמרכזה עיטור בדמות בסטיאריוס, שלף גלימה ארגמנית עדויה פסים זוהרים, התעטף בה והשיב את הדלת על כנה. הלוחם שב למקומו.

להוטסה נובּיליס יצא את לשכתו ושׂם פעמיו אל טרקלין האומנות.

בשקט שאחרי ידע היטב מה עליו לעשות. עליו לזמֵן את התֵבֵלָאים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מאהג'ר”