החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מחנה Z

מאת:
מאנגלית: יוסי מילוא | הוצאה: | 2014-08 | 352 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

מה‭ ‬קרה‭ ‬כאשר‭ ‬סגנו‭ ‬של‭ ‬היטלר, ‬רודולף‭ ‬הס, ‬צנח‭ ‬בסקוטלנד‭ ‬ב‮–‬10‭ ‬במאי‭ ‬1941‭ ‬במטרה‭ ‬להציע‭ ‬לבריטים‭ ‬הסדר‭ ‬שלום? ‬איך‭ ‬התנהלו‭ ‬החקירות‭ ‬שלו‭ ‬כאשר‭ ‬נעצר‭ ‬ונכלא‭ ‬בבידוד‭ ‬בבית‭ ‬סודי, ‬מרושת‭ ‬במיקרופונים‭ ‬סמויים, ‬שזכה‭ ‬לשם‭ ‬הקוד ‭ ‬‮מחנה Z? ‬

סטיבן‭ ‬מקגינטי‭ ‬צלל, ‬בין‭ ‬השאר, ‬ליומנים, ‬למכתבים‭ ‬ולתכתובות‭ ‬ותמלילי‭ ‬שיחות‭ ‬של‭ ‬הס, ‬ופורש‭ ‬בפנינו‭ ‬את‭ ‬אחד‭ ‬הסיפורים‭ ‬המסתוריים‭ ‬והמוזרים‭ ‬של‭ ‬ימי‭ ‬מלחמת‭ ‬העולם‭ ‬השנייה. ‬זהו‭ ‬תיעוד‭ ‬מהפנט‭ ‬של‭ ‬קרב‭ ‬המוחות‭ ‬בין‭ ‬הס‭ ‬לחוקריו‭ ‬ושל‭ ‬הפרנויה‭ ‬והקלאוסטרופוביה‭ ‬ששררו‭ ‬במבנה‭ ‬הכפרי‭ ‬המאובטח‭ ‬היטב‭ .‬
מחנה ‭ ‬Z הוא‭ ‬בבחינת‭ ‬מראה‭ ‬חד–כיוונית‭ ‬שמאפשרת‭ ‬להציץ‭ ‬לתוך‭ ‬הכספת‭ ‬האנושית‭ ‬הנעולה‭ ‬ששמה‭ ‬רודולף‭ ‬הס, ‬ולחזות‭ ‬בשיטות‭ ‬הפסיכולוגיות‭ ‬שהופעלו‭ ‬במאמץ‭ ‬לפצח‭ ‬אותה‭ ‬ולחלץ‭ ‬ממנה‭ ‬כל‭ ‬מידע‭ ‬שעשוי‭ ‬להביא‭ ‬לסיום‭ ‬המלחמה‭. ‬

סטיבן‭ ‬מקגינטי‭ ‬הוא‭ ‬עיתונאי‭ ‬בריטי. ‬כתב‭ ‬בעבר‭ ‬ב‭"‬סנדיי‭ ‬טיימס" ‬הלונדוני‭ ‬וכיום‭ ‬בעל‭ ‬טור‭ ‬ב‭"‬סקוטסמן". ‬ב-‮ ‬1995‭ ‬זכה‭ ‬על‭ ‬כתיבתו‭ ‬בפרס‭ ‬העיתונאי‭ ‬הסקוטי‭ ‬הצעיר‭ ‬של‭ ‬השנה. ‬הוא‭ ‬מחברם‭ ‬של‭ ‬כמה‭ ‬ספרי‭ ‬עיון‭ ‬פופולריים. ‬מתגורר‭ ‬בגלזגו‭.‬

מקט: 15100406
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הגעה

ב־20 במאי 1941 בחמש אחר הצהריים נסע בדרכים הכפריות של סארי אמבולנס צבאי ירוק כהה, מסומן בבירור בצלב אדום בתוך עיגול לבן. שעתיים לפני כן יצא האמבולנס משערי הברזל של הטָאוּאֶר של לונדון ונסע דרומה ברחובות העיר, שעשרה ימים לפני כן עבר עליה ליל ההפצצות הקשה ביותר של ימי הבְּליץ. בערב ההפצצה ההיא, בשעה שמפציצים גרמנים הטילו את מטענם על הבירה בגלים שתכפו ובאו בזה אחר זה, טס לו מֵסֶרשמיט יחיד 650 קילומטרים מצפון לשם מעל אדמת סקוטלנד במשימה שעתידה לתעתע בעולם שרוי במלחמה.

קודם לכן באותו היום קבע צוות סיור את הנתיב המהיר ביותר למסעו של האמבולנס, והדרכים שנסע בהן היו פנויות. אבל מבעד לשמשה הקדמית ניכרה היטב עוצמתן ההרסנית של אלפי טונות של חומר נפץ, כשהמכונית עברה על פני בתים שהיו לעיי חורבות מפוסלים ונסעה ברחובות שנהפכו לשדות שטוחים של לבֵנים.

ליד ההגה ישב איש המשמר הסקוטי, ובמושב שלידו אחד מעמיתיו. לפני האמבולנס נסע רכב אזרחי חסר ציון, ובו שלושה אנשי משמר קוֹלדסטרים, הטומיגנים שלהם מוסתרים ועטופים בסמרטוטים, וכל אחד מהם חמוש באקדח.

באחורי האמבולנס ישבו שני אנשי צבא במדים והיטלטלו בעדינות מצד אל צד. אחד מהם לבש מקטורן חום בהיר של רופא בחיל הרפואה המלכותי, ואילו בן לווייתו לבש מדים אחרים לגמרי בצבעם, בעיצובם ובלאומיותם. הוא היה דמות מרשימה במגפי עור שחורים מבריקים, מכנסיים כחולים־אפורים תפוחים, חולצה כחולה, עניבה כחולה הדוקה ומקטורן הדוק, שכפתוריו המצוחצחים המבהיקים מעוטרים בסמל שאין לטעות בו — הנשר של הלופטוואפה.

ההכנות להגעתו של האמבולנס החלו ימים אחדים לפני כן. ביום שישי, 16 במאי 1941, בשעה 15:30, קיבל רב־סרן מלקולם סקוט שיחת טלפון במחנה ההדרכה דונַלדסוֹן באדינבורו, ובו התבשר בקצרה שעליו למסור את הפיקוד על המחנה לקצין שיגיע למחרת היום, ואחר כך להתייצב אצל אלוף־משנה נורמן קוֹטְס בהוֹבּארט הָאוּס שבלונדון ביום ראשון בשעה שתים־עשרה בצהריים. בשבת תידרך רב־סרן סקוט את מחליפו והמתין בעצבנות לאישורו של המבקר על הנהלת החשבונות של המחנה, ואחר כך נסע ללונדון ברכבת הלילה, שיצאה בשקשוק קרונות מתחנת וֵייוֶורלי בשעה 22:00.

הוא לא היה היחיד שהועבר בחיפזון מתפקיד לתפקיד. באותו יום שבת עצמו נהנה סגן־אלוף סְווינטוֹן, מפקד גדוד ההדרכה של המשמר הסקוטי, מן השמש הנעימה ומתפקידו בתור משקיף נכבד ביום הספורט הגדודי שנערך במחנה פּירְבְּרַייט. עוזר מפקד החטיבה בא אל המקום "בחשאיות גדולה אחרי ארוחת הצהריים הקלה, ופגישה נערכה באמצע מדשאת הקרוקט". סווינטון הצטווה לבחור כיתה של חיילים כדי לאבטח את מִיצֶ'ט פּלֵייס כנגד התקפה חשאית של האויב. עליו להתחיל במשימה מיד.

למחרת בבוקר, בלשכתו של אלוף־משנה קוטְס, קיבל סקוט קידום ארעי בדרגה ופקודות חדשות. כותרת המסמך היתה "פקודת מבצע מספר 1, סודי ביותר":

רב־סרן א"מ סקוט:

אלה פקודותיך:

1. עליך להתייצב במחנה "Z" בשעה 12:00 ביום ראשון, 18 במאי, ולקבל מיד את הפיקוד.

2. המחנה הוא מחנה מיוחד, והשמירה עליו תופקד בידי כוח של אנשי קולדסטרים וחיילי המשמר הסקוטי מפּירבּרַייט.

3. הנך מופקד על מעצרו של אסיר ב־"Z" ועל אבטחת המחנה. הנך אחראי גם לבריאותו של האסיר ולרווחתו. יש לספק לו מזון, ספרים, כלי כתיבה ואביזרי פנאי. לא יינתנו לו עיתונים ולא מקלט רדיו.

4. אין לאפשר שום מגע בין האסיר ובין העולם החיצוני.

5. אין להתיר ביקורים אצל האסיר חוץ ממי שקיבלו את הרשאת משרד החוץ ויציגו אישור צבאי A.F.A. 17 חתום מצד שמאל בחותמת D.D.P.W. [סגן מנהל המחלקה לשבויי מלחמה] ובחתימת ידו של סר אלכסנדר קאדוגַן, תת־מזכיר קבוע במשרד החוץ, ומצד ימין בחותמת משרד החוץ. יהיה המבקר מי שיהיה, אין להכניסו לתחומי המחנה אלא אם כן יציג את האישור הזה.

6. האסיר לא יורשה לשלוח שום מכתבים מן המחנה שלך בלי שאלה יועברו תחילה לידי "המחלקה לשבויי מלחמה".

7. כל המכתבים הממוענים אל האסיר שיגיעו אל המחנה שלך יימסרו מיד לידי המחלקה לשבויי מלחמה.

8. מכונית קטנה תסופח אל המחנה לצורכי נסיעות.

9. אתה מועלה לדרגה ארעית של סגן־אלוף כל עוד תועסק בתפקיד מפקד מחנה Z, אבל מובהר בזאת שעם תום המשימה המיוחדת הזאת תוחזר לדרגתך האישית.

10. עוד פקודות יימסרו לך בכתב מעת לעת, והפקודות האלה יגדירו את מסגרת תפקידך.

על החתום: נ' קוטס (סגן מנהל המחלקה לשבויי מלחמה).

לאחר שסקוט קרא את הפקודות החדשות והבחין שלפי הסעיף הראשון הוא כבר מאחר, נסע במכונית אל המחנה עם אלוף־משנה קוטס.

ראשיתו של מיצֶ'ט פּלֵייס (Mytchett Place) אינה ברורה, אבל משערים שהמקום נבנה ב־1779, באתרו של בית חווה קודם, בידי בנאי ששמו ג'ון הוֹלֶסט, למגורי חמותו מֵרי לֵיי וִילִיס. בתחילה נקרא הבית הקטן מיצֶ'ט הָאוּס, והשם הזה דבק בו שש־עשרה שנה עד מותה של גברת ויליס ב־1795, ואז גבר האגו הגברי ושם המקום שונה להוֹלֶסט פלייס, על שם בונהו שנכנס לגור בו עם אשתו.

ג'ון הולסט אמנם בנה את הבית, אבל השיפוץ שנעשה בו לימים והגנים המרשימים הם מעשה ידיו של מישהו אחר: תומס אוֹלאסון, שמשרתו העיקרית היתה מפקח הבנייה של לשכת מכבי האש. אולאסון הושפע מאוד מסגנונה של יוון העתיקה, שאת עתיקותיה חקר כשביקר ביוון ב־1814. במסגרת תפקידו בתור יועץ לשיקום נזקי שרפה בא במגע עם עילית החברה (משפחות רוטשילד, מונטפיורי, ריקרדו ודומותיהן), אבל את המוניטין האישי שלו קנה בעבודה שעשה למען הרוזן משרוּזבֵּרי. הוא תיכנן כמה הרחבות למגדלי אלטון, אבל דווקא בעיצוב הגנים באה גאוניותו לידי ביטוי ברור. הוא אף עיצב מחדש את פְּנים ארמון בְּלֶנְהיים, שבאחד מחדרי הרחצה המרווחים שבו נולד לימים וינסטון צ'רצ'יל.

משפחת הולסט, כמשפחות רבות אחרות, לא חמקה מגורל מוכה אסון. מרי ליי הולסט הלכה לעולמה ב־1820, ותשע־עשרה שנה לאחר מכן, ב־1839, מת גם בעלה ג'ון. האחוזה והבית עברו בירושה לבנם הבכור ג'ון לֵיי הולסט, והלה — מסיבות לא ברורות — שינה את שמו ביוזמתו שלו ארבע שנים לאחר מכן לג'ון ליי ויליאמס.

אחיו הצעיר ג'ורג' הולסט, שלא זכה לירושת קרקע, חיפש לו כמקובל מפלט נוח ובטוח בשורות הכנסייה. לרוע מזלו, חיי הכנסייה היו לא בטוחים ולא אמינים כמו שהיה אפשר לצפות. ב־1850, כששימש כוהן הקהילה בפירמלי, נפל ג'ורג' קורבן למעשה רצח ידוע לשמצה בתקופה הוויקטוריאנית. הוא נורה בבטנו בקליע אבן כשהפתיע שני פורצים, ואחר כך — בלי להבין את חומרת פציעתו — רדף אחרי היורים. יום וחצי לאחר מכן סלח לרוצחיו ומת בייסורים גדולים.

הפרשה הִכתה גלים בשעתה, וקוראים כתבו מכתבים למערכת העיתון טיימס וביכו את היעדרה של המשטרה באזורי הכפר, מה שהביא להקמתה של משטרת סארי. "לאן ארצנו מידרדרת אם כוהן כפרי אינו יכול לישון בביטחון במיטתו מחמת חסרונו של שיטור הולם", כתב אחד הקוראים, "ובה בשעה המסים שלנו מוּצאים על בניית אוניות מלחמה, שאינן יכולות לעמוד אפילו בפגז הראשון של ספינת אויב?"

ב־1847, שלוש שנים לפני הרצח, החכיר ג'ון ליי ויליאמס את מעון מיצ'ט לפלוני מר ר"ר בֵּיילי, שאשתו הוסיפה להתגורר בו עד 1862. אחר כך עברו הבית והקרקע לידי סרן הֵייסטינגס דייוויד סאנדס, בשנת 1860, והוא התיר לגברת בּיילי להוסיף לגור במקום בתור דיירת שכירה. אחרי מותו ב־1867 גרה שם אשתו ג'ורג'ינה אליזבת זמן־מה, וגם היא מישכנה כמה חלקות קרקע בבעלותה.

בשנת 1880, בתום שישים שנה של מעבר מבעלים לדיירים שכירים שלא נגעו בנכס, נקנה מיצ'ט פלייס, כמו שהוא עתיד להיקרא במהרה, בידי ג'ורג' ג'יימס מארֵיי, והלה פתח בסדרת שינויים מפליגים בבית ובנחלה. מאריי גדל והתחנך בדרזדן, ואחר כך למד משפטים באגודת פונדק גרֵיי. הוא הצטרף למשרד עורכי הדין וַייטהֶד, בַּרלוֹ ורֶדקליף, ואט־אט עלה בסולם הדרגות עד שהיה למנהל החברה. מאריי לא ראה באחוזה בית חווה דווקא, אלא "מעון ג'נטלמני טהור", כדבריו של הרשם בסוכנות לשירותי נדל"ן. לשם כך הוסיף מאריי גזוזטרה של עמודי שיש ורוד, אולם כניסה, חדר עבודה, חדר ביליארד, מטבחים, שני חדרי שינה חדשים ומגדל. השיפוצים נעשו בסגנון הסטוּקוֹ האיטלקי, שהיה חביב בשעתו על הוויקטוריאנים. חלונות הבית היו עתה משטחי זכוכית גדולים קבועים בתוך מסגרת עץ פשוטה. אחרי מותו עבר הבית לידי קרן נאמנות, אבל אלמנתו עדיין גרה בו.

ב־1910 משכו הבית והנחלה את תשומת לבו של משרד המלחמה, אבל בתחילה נדרש המשרד לשכנע את משרד האוצר בערכו של הנכס. במכתב מיום 9 בינואר 1911 דחה משרד המלחמה בזעם את הטענה, שמטרתה היחידה של הרכישה היא להעמיד מעון מהודר לרשותו של המייג'ור־ג'נרל הממונה על השלישות. אין זו אלא תועלת "משנית", טענו אנשי משרד המלחמה. הסיבה העיקרית היא שמיצ'ט פלייס סמוך לשטחי האימונים של הצבא בפּירבּרַייט קוֹמוֹן ולמחנות דִיפּקַט, בּלֶקדָאוּן ובִּיסלִי, וגם למתקני הצבא החשובים באוֹלדֶרשוֹט.

עוד נטען במזכר של משרד המלחמה שרכישת הנחלה תספק מרחב הולם ל"עוצבות הטקטיות המודרניות", שזקוקות למרחבי אימונים ב"תנועות גדולות ומשולבות", שהן בגדר הכרח ל"כוחות הטריטוריאליים של לונדון", ואף תמנע צוואר בקבוק בתנועת הכוחות ואת ההאשמות המרגיזות, התכופות בהסגת גבול מצד בעלי הקרקעות בסביבה. יתר על כן, הנחלה אף עשויה להניב הכנסות מן העצים הצומחים בה, שאפשר לכרות ולמכור אותם, ו"בנייני החווה הגדולים" עשויים לשמש לתרגול ביצורם של בתי מגורים נגד פלישת אויב, תחום "חשוב כל כך בלחימה המודרנית".

אל מול המטח הזה של עובדות ונימוקים מכוונים היטב כרעו ביצורי ההגנה של משרד האוצר. ב־25 במרס 1912, תמורת 16,500 לירות סטרלינג, קיבל לידיו משרד המלחמה את המפתחות למיצ'ט פלייס. סר פרנק ס' רוֹבּ, ששירת שנים רבות בסודן ובחרטום ושימש אז מזכירו הצבאי של ראש המטה הכללי במשרד המלחמה, היה ממונה על המינויים; הוא אף היה הראשון מבין אחד־עשר הקצינים הבכירים שנהנו מחדר הביליארד.

במלחמת העולם השנייה נעשה הבית מרכז חשוב של פעילות צבאית, אבל אווירתו המהלכת קדרות השפיעה רעות על האורחים. אנשי הצוות של המקום טענו ששדים ורוחות חומקים בפרוזדוריו. ב־10 בספטמבר 1939 ביקרו במקום המלך ג'ורג' השישי והמלכה אליזבת והתכבדו בתה לאחר שסקרו את יחידות הצבא באולדֶרשוֹט. המלך סירב לקבל עוד כוס תה ויצא לדרכו כמעט מיד.

גם האזור הזה לא נמלט מהפצצות הגרמנים. בשעה 01:00 לפנות בוקר ביום שבת, 3 באוגוסט 1940, הוטלו פצצות לאורך נתיב שנמשך מפְרימלִי גרין ועד מיצ'ט פלייס. בשישים בתים בסביבה, ובהם גם מיצ'ט פלייס, התנפצו חלונות ונשרו רעפים. רוחבם של מכתשי הפצצות אמנם הגיע לכדי שלושה מטרים ועומקם למטר וחצי בקירוב, אבל בהפצצה לא נפגעו בני אדם: הנפגעים היחידים, למרבה המזל, היו פרה אחת ופוני.

כשאלוף־משנה קוטס ורב־סרן — עכשיו סגן־אלוף — סקוט הגיעו למיצ'ט פלייס, או "מחנה Z", קידמה את פניהם פעלתנות קדחתנית. חיילים חפרו שוחות ומתחו גדרות תיל, ומשאית גדולה עמוסה ברהיטים עתיקים וכבדים הגיעה מן המשרד לעבודות ציבוריות. בתוך המהומה המאורגנת הזאת נפגש סקוט עם קציניו הבכירים סווינטון וסאטון. "הכול היה נורא סודי," סיפר סווינטון לימים. "נאסר עלינו להיכנס לבית עד שקוטס נסע." קוטס חזר ללונדון לאחר שערך את ההיכרויות הנחוצות, ואילו סקוט לן בלילה בפירברייט ונפגש שם עם שאר הקצינים שבפיקודו.

למחרת בבוקר בא סקוט אל המחנה בשעה 10:00 כדי לפקח על ההכנות האחרונות. יחידת חלוץ של שומרים ממחנה פירברייט הגיעה בבוקר ההוא, ושאר השומרים וקציניהם הגיעו עד השעה 16:00. "פעילות קדחתנית," ציין סאטון, "הרבה גדרות תיל הוקמו. סמל גֶ'פריז ועשרים וארבעה אנשים נבחרים הגיעו." עם רדת הערב ניסח סקוט את פקודות המחנה הראשונות.

ב־20 במאי, בשעה 14:45, הגיעו אל המחנה שלושה אנשי השירות החשאי MI6. הם לבשו מדי צבא רגילים והביאו איתם ציוד במזוודות ובתיקי בד. שניים מהם אף היו בעלי שמות בדויים: אלוף־משנה ואלאס היה בעצם תומס קֶנדריק, דרום־אפריקאי שבמלחמת העולם הראשונה שירת ביחידת ביטחון שדה, ועד אוגוסט 1938 פיקד על תחנת השירות בווינה. הוא נעצר בידי הגסטפו בדיוק כשעמד לצאת לחופשה באנגליה, נחקר שלושה ימים, ואחר כך שוחרר וגורש מאוסטריה. עמו היה צורך לחלץ במהירות עוד עוזר אחד ושתי מזכירות ולהשמיד כל מסמך סודי. קנדריק/ואלאס היה איש יפה תואר בעל קסם שובב, ומפקדו הקודם בווינה אמר עליו שיש לו "דעות שמאלניות בעליל" וכוח משיכה גדול כל כך לנשים, עד שהוא "נדבק שוב ושוב במחלות מין ונאלץ לעבור טיפול רפואי". הוא הושאל למשימה מטעם מרכז החקירות של השירותים המשולבים.

כדי לעמוד על זהותו האמיתית של סרן בּארנס, היה צורך לקלף שני שמות בדויים, לא אחד. הוא לא היה בארנס אלא ריצ'רד ארנולד בֵּייקר, אבל לאמיתו של דבר, היה בייקר שמו של אביו החורג, שהוא אימץ לו ביוזמתו לפני פרוץ המלחמה. שמו האמיתי היה וֶרנר גָאוּנט פון בּלוּמֶנטל, איש אצולה פרוסי שנעשה אנגלי, בן למשפחה שייחוסה מגיע עד הקיסר קרל הגדול — אבל לרוע המזל, מחצרו הלא רשמית.

מפקד השלישייה הזאת, היחיד מהם שלא נשא שם בדוי, היה רב־סרן פרנק פוֹלי. במשקפי הינשוף העגולים שלו, בשערו הכסוף הנסוג ובפניו העגולות, הטובות, החרושות קמטים, דמה יותר לכומר טוב לב, כמו שפעם שאף להיות, ולא לסוכן החשאי המיומן שהיה בפועל. הוא למד פילוסופיה בצרפת ובגרמניה, וכשמלחמת העולם הראשונה פרצה, מצא את עצמו בהמבורג, אבל הצליח להיחלץ ולהגיע לאנגליה דרך הולנד. פולי נפצע בחזית המערבית במרס 1918, הועבר לחיל המודיעין, ולאחר הפסקת האש של נובמבר באותה שנה הוצב בכוח הכיבוש הבריטי בקֶלן.

מ־1923 עד פרוץ המלחמה ב־1939 שימש פולי מפקד תחנת ברלין, וכאן היטיב ביותר לשרת את ארצו. הוא אף שירת את האנושות כשסייע לאלפי יהודים להימלט מאימת השואה הקרֵבה באמצעות מסמכים מזויפים שסיפק להם. מברלין הועבר פולי לאוסלו כדי לשמש איש קשר לסוכנים לשעבר שהורשו לצאת מגרמניה, וגם כדי להכשיר תושבי מדינות ניטרליות שיוכלו אחר כך לבקר ברייך. בעת שהותו שם יצר קשר בין בית הספר להצפנה של ממשלת בריטניה ובין צַפנים נורווגים שכבר פיענחו את הצופן הדיפלומטי של הגרמנים ועמלו קשה לפצח את הצופן של הצי הסובייטי והצבא האדום.

לאחר שהגרמנים פלשו לנורווגיה, נאלץ פולי לצאת בעקבות המטה העליון של צבא נורווגיה צפונה, ללילהאמֶר, ושם סיפק את קשר הרדיו הנחוץ שאיפשר לראש המטה הכללי, גנרל רוּגֶה, לפנות אל ממשלת בריטניה. בסופו של דבר נסוגו פולי ומזכירתו מרגרט רֵייד למוֹלדֶה שבחוף המערבי של נורווגיה, ובדרך הותקפו בידי מפציצים גרמנים. ממולדֶה הפליגו השניים לסקוטלנד.

לאחר שחזר ללונדון מונה פולי לעמוד בראש אגף A של MI6, שהופקד על מכלול הפעולות בסקנדינביה, הולנד, בלגיה וצרפת החופשית. הוא נחשב המומחה הראשי של MI6 לגרמניה, ועל בואו של האורח לבריטניה דיווחו לו כמעט מיד. הוא ידע שצפויה לו שהות ממושכת במקום, ולפני שבדק אם כל החיווט מותקן כהלכה, בחר לו את חדר השינה הנוח ביותר.

ב־15:45 הגיעו מייג'ור־ג'נרל הַנטר ואלוף־משנה קוטס ופתחו מיד בבדיקת סידורי הביטחון. ה"חבילה", הודיעו לאנשיהם, עושה את דרכה לכאן.

השיירה מן הטאואר של לונדון בפיקודו של סגן־אלוף סווינטון התקבצה בפירברייט בשעה 09:30 והתחלקה לשני צוותים — צוות ווֹלְסלי, ואיתו ארבעה אנשי המשמר הסקוטי, וצוות לינקולן, ובו הנרי וינץ' ושלושה אנשי משמר קולדסטרים. סווינטון הופתע לשמוע שמשימה חשובה כל כך הוטלה על חיילים מעטים כל כך, ולימים כתב: "נבהלתי לשמוע שרק אנחנו אחראים לחבילה, והמשטרה לא יודעת כלום". התוכנית נהגתה באמצע פארק סטֶנהוֹפּ, שבו הוצבו שמונה כיסאות במעגל. הנרי וינץ' הצטווה לעשות סיור לאורך הדרך, ואחר כך היה על כולם להתייצב על מזח הטאואר בשעה 14:30. לסווינטון נותר זמן פנוי לתספורת ולארוחת צהריים בטאואר.

בתוך האמבולנס נטענה האווירה בחשש — חשש שבוודאי היה גובר אילו ראה הנוסע את הדרכים הכפריות נעלמות ובמקומן מופיע שער כניסה מאיים, והחיילים החמושים המגינים עליו מרימים את מחסום ההגנה.

המעגל החיצון היה גדר תיל שסביבה סיירו חיילים. הכניסה היחידה היתה מבוצרת בחפירות ובסוללות עפר. כשהאמבולנס נסע על שביל החצץ, הוא חלף על פני גדר תיל שנייה, פנימית, שעל עמודיה נקבעו זרקורים רבי־עוצמה וצופרי אזעקה ברווחים קבועים של כחמישים מטרים. הזקיפים שצעדו לאורכה נזהרו שלא ליפול לתוך בורות הנשק המרובים שהוסתרו לאורך הגדר.

לאחר שעלה כמאתיים מטרים בשיפוע מתון, נעצר האמבולנס לפני בית כפרי שניכר בו שהיה מהודר בעבר, אבל עכשיו נשא את ההסוואה הנחוצה עקב המלחמה. חלונותיו הודבקו בסרטי הדבקה כדי למנוע התפזרות של שברי זכוכית בעת הפצצה, ובחזיתו ניצבה עמדת זקיף. אנשי המשמר הסקוטי פתחו את דלתותיו האחוריות של האמבולנס, והנוסע ירד ויצא ממנו, החצץ חורק תחת מגפיו המבריקים. הוא התבונן באור הבוהק של אחר הצהריים בבית הבנוי לבנים מפוספסות ובמגדל המרובע של שלוש קומות, שהתנשא מעליו כארובה של ספינה שהוטלה על היבשה.

הגזוזטרה הקדמית של הבית נתמכה בשני עמודי שיש ורוד שניצבו על בסיסי שיש שחור; מעל למדרגת האבן הלבנה, שדורות של סוליות נעלי עור שחקו אותה, נתלתה מנורה יחידה מברזל יצוק. דלת האלון הכבדה נפתחה לרווחה, והאסיר נכנס אל אולם כניסה מחופה עץ אלון, שאריחי רצפתו המשובצים בשחור־לבן היו ערוכים בדמות מעוינים הולכים וקטנים, ובמרכזם כוכב פרחוני גדול. גנרל הַנטר קיבל את פניו וליווה אותו במעלה מדרגות האלון הכהות שחלשו על האולם. הוא ספר שלוש־עשרה מדרגות עד מישורת הקומה הראשונה ועוד עשר מדרגות עד למעלה, ושם נעצר תחת תקרת גבס קמורה שבמרכזה פתח שבעדו חדר תמיד אור שמש, אבל עכשיו היתה התקרה מכוסה בברזנט, כדי ששום אור לא ייראה מבחוץ. לפניו עמד שומר מאחורי שבכה בצורת ר', שהפרידה בין המדרגות ומישורת הקומה העליונה ובין מערכת החדרים הקטנה שלתוכה הוליכו אותו.

החדר הראשון היה חדר שינה קטן, ובו ארבעה חלונות רבועים ואח ששבכת מתכת סוגרת עליה. החדר רוהט בפשטות במיטת מתכת ליחיד, מוצעת בסדין לבן ובשמיכת צמר עבה, שידת לילה קטנה, ארון בגדים ושידת מגירות. דלת בקיר השמאלי הוליכה אל טרקלין גדול יותר, מצויד באח פחמים ומרוהט בקפדנות בשתי כורסאות מהוהות מעט ובספה פרחונית, וליד החלון הקמור עמדו כיסא ושולחן כתיבה מצויד במגירות, ועליו מספג שתחתיתו עשויה עור.

אף על פי שהשעה עדיין היתה מוקדמת ואור שמש הציף את החדר, פשט האיש את מדיו, תלה אותם בקפידה בארון ולבש את הפיג'מה האנגלית שסופקה לו. ועכשיו שהוא לבוש לשינה, עלה ושכב על המיטה. בתנוחה הזאת, כשהוא שרוע אפרקדן וראשו מוגבה מעט על הכרית, הציג בפניו גנרל הנטר את האנשים שיטפלו בו וידאגו לצרכיו בתקופת שהותו בבית. תחילה הוצג בפניו סגן־אלוף סקוט, אחר כך אלוף־משנה "ואלאס", סרן "בארנס" ולבסוף רב־סרן פולי. הוא לחץ את ידו של כל אחד מהם ובחן אותם במבטו, והבחין מיד שמדיו של סרן בארנס גדולים ממידתו מכדי שיהיו שלו.

גנרל הנטר הסביר לאסיר שאמנם סגן־אלוף סקוט הוא מפקד המחנה, אבל הוא עצמו ממונה עליו ויעביר כל בקשה לממונים עליו. האסיר אמר שנוח לו למדי, אבל הוא מבקש להיפגש מיד עם הדוכס מהָמילטון ועם אַייבוֹן קירקפַּטריק. הנטר השיב שיעביר את בקשתו הלאה.

ב־20:00 הוגשה לו ארוחת ערב בחדרו. שלוש שעות לאחר מכן התייצב סגן־משנה ויליאם מֵלוֹן מן המשמר הסקוטי בעמדתו בכלוב השבכה הנעול שמחוץ לדלת חדר השינה.

שמו של האסיר היה ידוע ומפורסם בעולם כולו, אבל בכל התכתובת הממשלתית, במזכרים, בתמלילים ובדוחות, כונה לפי שעה באות יחידה — Z — הגרוטה שבקצה האלפבית, או בשם החיבה "ג'ונתן", לפי מיטב המסורת של אנגליות טובת לב. ואולם בכפר מיצ'ט, כקילומטר וחצי משם בדרך משתפלת במדרון מתון בין שקמים ושדות ירוקים, כונה האורח החדש בבית הגדול בשם אחר: "האדון של מיצ'ט גרין".

בערב ההוא, בלונדון, הכתיב ראש MI6, סר סטיוארט מֶנזיס — שנודע בכינוי C — מזכר אל וינסטון צ'רצ'יל. המזכר הוכתר "דוח מס' 1", וזו לשונו:

ג'ונתן מדוכדך מאוד ומבקש שיניחו לו לנפשו. אנחנו סבורים שאולי זה הרגע הפסיכולוגי שבו הוא עשוי לשנות את יחסו אם ייענו בקשותיו להיפגש עם הדוכס ועם קירקפטריק. אם נזדרז, יועיל הדבר מאוד. הרופאים אומרים שהוא מצוברח "כמו ילד מפונק". אם אפשר, יש לנצל את מצב רוחו הנוכחי.

בלילה שלפני כן, לפי דוחות שלא אושרו עד היום הזה, נלכדו באלומות הזרקורים ליד לוּטוֹן הוּ שני צנחנים, אנשי ס"ס בבגדים אזרחיים. במפה שנמצאה ברשותם הוקפו בעיגול כמה אתרים, ובהם ביתו של הדוכס מהמילטון בסקוטלנד. השניים נעצרו, נחקרו ואחר כך הוצאו להורג בתלייה. סבורים שמטרתם היתה להגיע אל ג'ונתן, שאת סודותיו ביקש הפיקוד הגרמני העליון להשתיק.

ג'ונתן שכב במיטתו ולא ידע דבר על כל מה שהתרחש סביבו, ולאט־לאט התחלפו אנחותיו בנחירות. גלי הקול שבקעו מכל רטט לילי שכזה התפשטו לכל עבר ופגעו בדסקית שחורה קטנה ומוסתרת. זה היה מיקרופון סמוי, אחד מעשרות מיקרופונים שהוסתרו בכל רחבי הבית והתחברו ברשת של כבלים, שנמתחו מאחורי הקורות המשופעות והמעוקלות של הגג אל חדר אחורי קטן, שבו ישב אדם עטוי אוזניות והקשיב רוב קשב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מחנה Z”