רגע לפני שפורצת סביבו סערת מי-טוּ העלולה לחסלו, עוזב השחקן המפורסם אלכסיס זָגְנֶר את ביתו ואת רעייתו, נוטש תפקיד ראשי […]
זה מתחיל בפריז, בתיאטרון, על הבמה, במרכז ומאחורי הקלעים, בהומור ובקוצר רוח. התיאטרון הוא כמו מִכרֶה, הר געש או נערה. הכול קורה בקרביים.
לפי שעה התיאטרון סגור, הוא ייפתח בקרוב לרגל הצגת הבכורה של דון ז'ואן למולייר. לפי שעה, עובדים בו. הבמה מוארת וכמעט עירומה, למעֵט מסך הקרנה בגודל ארבעה על שישה מטרים בקירוב, ובטבורה, דלת בית מרזח דו־כנפית הנפתחת אל רִיק. מסביב, כלום. על המסך הענקי מתנועע קלושות נוף מינרלי לוהט. מרחבים של אדמה צחיחה, רכס הרים צהובים ובחזיתם אי־אלו צמחים מטילי צל קצר, שסוס תר אחריהם. תמונה מעוררת צימאון.
החזרה בתלבושות בעיצומה, או שמא לא ממש בעיצומה, עוד לא, היא כמו מושהית. השחקנים היו אמורים לשחק, אך הם אינם משחקים מפני שהם מחכים למישהו. שישה שחקנים מחפשים שחקן שביעי ובינתיים ממתינים מסביב לבמאי בשלל תלבושות מנוגדות. אלווירה לובשת שמלת רוקוקו תפוחה ומרוקמת בכבדות, סְגָנָרֶל בג'ינס ובחזה חשוף ולרגליו דורבנות, ודון אלונסו, כמו דון קרלוס, בחליפת שלושה חלקים ונעלי טניס. רובם כוכבים. אנשים שמתפרנסים היטב מאמנותם, עם הדמויות שלהם והסתירות שלהם, עם אותה השתוקקות מעיקה שיזהו אותם, הגורמת להם לזרז את צעדיהם כשהם חוצים חלל של מסעדה או נמל תעופה כדי להימלט מהקריאה בשמם. הקומנדור, שמת, עדיין לא הגיע. הגיוני: במערכה הראשונה הוא לא יוצא מהקבר.
אנחנו נמצאים כפסע מהחשיפה לקהל והאנשים האלה, המתהדרים בהון חברתי לא־מבוטל, משתעממים. אלווירה מסתכלת בתמונות ובשאר תכנים בטלפון שלה; דון קרלוס מעשן סיגריות ששנורר באלגנטיות מהטכנאים; הפֶּסל של הקומנדור, בחור בן עשרים ושתיים שזה עתה הגיע, שואל בנימה עוקצנית איפה הדיווה. סְגָנָרֶל מבצע תרגילים ווקליים מייסרי אוזניים ב־mezza voce, ד ט ד ט ד ט ד ט… ב פ ב פ ב פ ב פ… ק ג ק ג ק ג ק ג…, וגוסמן רוצה לדעת אם נישאר ככה עוד הרבה זמן. ככה איך? כמו מטומטמים.
במרחק־מה מהבמה, הבמאי מעסה את גביניו ומסנן גידופים בקול רם למדי לתוך מכשיר הטלפון. גם זה הגיוני.
יומיים לפני הבכורה הוא צריך להתמודד עם היעדרו של דון ז'ואן בכבודו ובעצמו.
הדון הוא אלכסיס זָגְנֶר, הפרצוף היפה של המאה – בייחוד של תחילתה. החוזה שלו נוסק ל־150 אלף אירו, שלפחות שני שלישים מהם מובטחים; המחזה הזה נכתב עליו, שלא לומר בשבילו. הוא היה אמור להיות כאן כבר לפני כמה שעות, אבל אף אחד לא ראה אותו מאז. מאז מה?
ובכן, דון אלונסו וגוסמן ראו אותו בשבוע שעבר. שלושתם אכלו ארוחת צהריים בחברת העיתונאית הצעירה ההיא כדי לדבר על ההצגה.
"ו…?"
היה נחמד. אלכסיס, קל לשון כמנהגו, ניכס לעצמו את הצהרת הכוונות של הבמאי וטען שבמשחק שלו הוא חושף סוף־סוף את מהותו האמיתית של המחזה: נבואי, סובב סביב דמות אולטרה־מודרנית ומרדנית – דון ז'ואן בורח מחֶברה חולה מפני שהציב את המיניות בלב עולם הדמיון שלו. דון ז'ואן, אמר זָגְנֶר לעיתונאית, נוסע בשלוש מתוך חמש מערכות, דבר יוצא דופן עבור דמות של מולייר. הוא מדבר תוך כדי תנועה, תמיד בחיפוש אחרי האי־סדר של אחרי, משאיר את החֶברה במצב שבו מצא אותה, מצווחת ופצועה. העיתונאית רשמה ואלכסיס מזג לעצמו עוד כוס יין. השחקן נראה בסדר גמור, בהחלט, גם האדם.
העובדה שאלכסיס לעולם לא יסרב למיקרופון ולארוחת חינם אינה מחדשת דבר לבמאי; לפטפט ולבלוס – את זה הוא חולק עם התפקיד שהופקד בידיו. השאלה היא מה היו מעשיו מאז, והיכן הוא עכשיו?
"למי אכפת," מפטיר בחביבות הפֶּסל הצעיר מאוד של הקומנדור, "הוא מאחר, ככה זה דיוות. בואו פשוט נחזור על תמונה 2, הוא לא מופיע בה."
אף שאיש לא שאל אותו, סְגָנָרֶל מודה שאין לו מושג מה קורה עם הדמות הראשית. הוא עצמו לא אכל בחוץ מזמן כי הוא לומד את הטקסט שלו. ואפילו את הטקסט כולו, ולכן הוא מכיר גם את כל השורות של דון ז'ואן; הוא אומר זאת באגביות ובהנחה ש. ההנחה לא מרימה גבה מצידו של הבמאי. הוא דבוק לטלפון ומחייג למנהל התיאטרון, למזכיר הכללי, לנציגה של משרד התרבות, לסוכן של אלכסיס, למסעדה הסמוכה, לחבר שלו לשתייה, שידוע לו כי הוא קרוב גם לאלכסיס. אלה ביניהם שעונים לא יודעים דבר, הם קיבלו רק "המספר שאליו חייגתם איננו מחובר" מעצבן במיוחד ממה שהיה פעם המשיבון של אלכסיס. הוחלט לטלפן לאוליביה, רעייתו החוקית.
בעלטה.
עד מהרה הם מגלים כי החשבונות הפתוחים של אלכסיס ברשתות החברתיות, אותם פקד פה ושם, נמחקו. מישהו שעדיין לא אמר מילה ושאמור לגלם את דון לואיס, אביו של דון ז'ואן, מבטא במיומנות מרשימה, תוך שהוא מרטיט את השלילה ואת הפסיק:
"זה לא איחור, זאת היעלמות."
וההברה האחרונה מהדהדת כאילו המשפט הסתיים בתוך בור. היעל־מות! האפקט שנוצר חזק ביותר.
לבסוף נשמע קולה של אלווירה, שמבטה היפה, חמור הסבר והעמוק, התנוסס ביום רביעי שעבר על שער מגזין טֶלֶרָמָה. היא נזכרת שנתקלה באלכסיס ביום ראשון. הוא היה לבד ושוטט בלי מטרה נראית לעין בפינת הרחובות ווֹז'יראר ומדאם. הם פטפטו.
"ראית אותו ביום ראשון? אז למה את לא אומרת."
הנה, היא אומרת, אם במחילה ייתנו לה לסיים. אלכסיס היה חיוור מאוד. כששאלה אותו מדוע, הוא תירץ זאת בעייפות ובחזרות האחרונות; הסצנה פנים אל פנים עם הפֶּסל של הקומנדור ערערה אותו כאילו היה טירון. אבל אלווירה חשבה, עם כל חומרת הסבר שלה והעומק במבט, שהוא הסתבך בצרות. זה לא היה חיוורון של העברה, כמו זה שאפשר לראות אצל המקבת'ים או האנטיגונות שלא התאמנו כמו שצריך. זה היה חיוורון אמיתי. הוא היה לבן.
לבן, בסדר. תודה רבה על האבחנה, אבל דלקת הקיבה והמעיים מעולם לא הייתה סיבה מספקת להיעלם מעל פני האדמה חמישה ימים לפני הגנרלית. איזו סתומה, מתרגז הבמאי בנוכחותה. הוא בכלל לא רצה את האלווירה הזאת על חמישים שנותיה, תנאי שהוצב מלמעלה על ידי נציגת משרד התרבות, שלא רצתה לדחוף הוללת בת עשרים ושתיים לזרועותיו של אלכסיס זָגְנֶר. מרוסן ומפורק כמו שהוא.
היא סתומה אבל היא כאן.
היא הייתה, ליתר דיוק. גם היא עומדת להיעלם: עובדה, ביי. נמאס לה סופית מהשמלה הזאת מהמאה השבע־עשרה, עם הפוליאסטר שמגרד לה עד מוות. מחזה מחורבן. מאה מחורבנת.
אלווירה איננה. עד מהרה עוזב גם סְגָנָרֶל, שנעלב לאחר שהצעת מילוי המקום שלו נפלה על אוזניים ערלות. הוא כבר דמיין את עצמו מגלם את שני התפקידים בדמות אחת דו־ראשית וחיננית במפלצתיותה, אשר ממזגת בתוכה את החולה ורופאו, את השטן והכומר, את הסטייה והמידה הטובה, דמות שתעשה רושם אדיר ותפיץ שאר רוח. דון סזאר, נגרר מטבעו, גורר את עצמו אחריהם. זה לא לגילו ולא למעמדו להמתין תחת הזרקור לטיפוס חצוף שאפילו לא חבר ב"קומדי פרנסז", עסקן של סרטי טלוויזיה. להתראות מחר באותה שעה.
נהדר. עכשיו חסרה רק שביתת טכנאים.
הבמאי נכנס בהדרגה לפאניקה, עד כי נדמה שאיבד שליטה בנקודות האחיזה שטען לקיומן. הבמה הריקה שלו, הדלת המיותרת והמדבר העשוי טפט, זה דווקא ברור, ברור לכל עין שהנה זה מתחיל. במערבונים, העורק הראשי שהוא התיאטרון תמיד שומם, סחוף רוחות שמעלות אבק. האיש שאותו מחפשים שוהה במקום אחר, בערבות, בתוך הראשים.
אין עדיין תגובות