"להיות חתול לזמן מה היה יכול להיות נהדר, חשב הגבר העייף, אף על פי שלא באמת האמין שדבר כזה אפשרי, […]
חתונה אשכנזית
ילקה ויוסף שטראוס ישבו מרוצים בגינת החצי דונם המטופחת שלהם, שתו את האספרסו הקצר והחזק שהכינו במכונת הקפה היוקרתית ונהנו מהחיים. רוח אביבית נעימה עברה בין העצים.
“חלקת אלוהים קטנה יש לנו,” ציינה ילקה מרוצה מעצמה.
“חלקת אלוהים קטנה יש לנו,” חזר אחריה יוסף בזמן שליטף את זקנו.
ילקה הביטה לכיוונו בחיבה. “אתה נראה טוב, יוסף, תראה, השיער שלך עדיין שחור והזקן הלבן מטיב עמך.” היא המשיכה להביט בו ואז סיכמה, “אתה חתיך ‘הורס’, ” אמרה בסלנג של הצעירים וזרקה חצי קריצה לכיוונו.
יוסף לקח את ידה בעדינות, הביט בעיניה החומות של אשתו והשיב ברוך, “גם את יפיפיה, יקירתי.”
הם לגמו מהקפה הטעים שלהם.
“אני חושבת שטוב לנו, מה אתה חושב?”
“גם אני חושב שטוב,” ענה הבעל.
“אני שמחה שלדני יש סוף סוף בת זוג.”
“כן, גם אני שמח,” אמר הבעל וסגר את עיניו מוכן לנמנום קל.
“מה אתה חושב? תצא מזה חתונה?” מכיוון שאף אחד לא ענה לה היא המשיכה, “אני חושבת שכן.”
באותה שנייה נשמע צלצול הטלפון שעמד על השולחן. שניהם הושיטו את ידם לכיוון הטלפון. כרגיל הייתה ילקה זריזה יותר. הרימה את השפופרת וכששמעה את קולו של הבן, שמה מיד את המכשיר על רמקול.
“אימא, אבא אני מתחתן!”
אמו פרצה בצחוק.
“מה מצחיק בזה, אימא?” שאל הבן.
“שנייה לפני שהתקשרת גם אני חשבתי שמהקשר הזה ייצאו נישואין. אני שמחה מאוד.”
“כן, אימא, אני יודע, אני שמח שאת שמחה.”
היא רצתה להמטיר מיד על בנה שאלות אימהיות וסקרניות כמו איך הוא ביקש את ידה, איזה טבעת קנה לה ואיך היא הגיבה.
“את תוכלי לשאול אותה בעצמך,” אמר דני לאחר שאלתה הראשונה כיוון שכמו כל גבר נורמלי לא אהב להיכנס לפרטים הקטנים.
“מזל טוב! מזל טוב!” אמרו במקהלה השטראוסים, ואחרי שסגרו את הטלפון קמה האם להשקות את הפרחים האהובים שלה והאב הביא מהבר שלו ברנדי צרפתי משובח ושתי כוסות קריסטל יוקרתיות מהוויטרינה. יוסף וילקה הרימו כוסית לכבוד הבשורה המשמחת. “תהיה סוף סוף חתונה במשפחה שלנו,” אמרו מאושרים והתחבקו.
“אתה רוצה עוד קפה?” שאלה ילקה את בעלה.
“לא תודה, אבל אם את רוצה אני אכין לך,” אמר בחיוך וחזר כעבור כמה דקות עם האספרסו האהוב עליה.
הם המשיכו לשבת בגינה. יוסף התרווח בכיסא הנוח שלו ונרדם.
ילקה שטראוס הרגישה מבורכת. יש לה בעל טוב, בן מיוחד, בת נהדרת, בית עם גינה. משפחה קטנה אומנם, אך לתפארת בלי שום ספק. היא ראתה בעיני רוחה את ההזמנה האלגנטית לחתונה, “ילקה ויוסף שטראוס מתכבדים להזמין אתכם…” דמעות אושר זלגו מעיניה. ירדו עליה שקט ושלווה שלא זכרה מתי הרגישה כך, אם בכלל. בערב התקשרה לבתה הגרה בבאר שבע שם היא לומדת רפואת שיניים, והודיעה לה על השמחה הגדולה שפקדה את המשפחה וכבר למחרת, כל חברותיה הסבתות, הרווקות הזקנות והגרושות המאושרות ידעו שבנה היחיד מתחתן.
באחד הימים, כשהם ישבו כהרגלם בגינה המטופחת שלהם עם קפה אספרסו משובח שוב צלצל הטלפון. “אבא, הזמנו אולם,” הודיע הבן בחגיגיות.
“יופי! בשעה טובה,” שמחו ההורים הנרגשים ושיבחו את בחירת האולם ששמעו עליו טובות.
“אנחנו רוצים חגיגה גדולה,” המשיך הבן, “אז יש 200 מקומות לכל משפחה. תתחילו להכין את רשימת המוזמנים שלכם.”
משני צדי הקו השתרר שקט, אפילו הציפורים בגינה הפסיקו לצייץ.
“יש בעיה?” שאל הבן.
“יהיה בסדר,” ענה מיד האב.
“מה יהיה בסדר?” שאלה ילקה כאילו לא הבינה במה מדובר, ודווקא כן הייתה מודאגת מה’אל תדאג’ של בעלה.
“נכין רשימה בהקדם,” סיים יוסף שטראוס את השיחה וסגר מיד את הטלפון. הוא הביט בעיניה המודאגות של אשתו. מבטה היה מטריד ביותר. שניהם לא אמרו דבר. יוסף נכנס למטבח, חיטט בארון ומאחורי הכוסות הלבנות של הקפה, הוציא קופסת סיגריות ‘פרלמנט’ ועם מצית ביד התיישב ליד ילקה והדליק סיגריה. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה הוא עישן.
היא עצמה את עיניה וחשבה על בנה ועל הזוגיות שהוא מצא. היא עדיין ראתה בעיני רוחה את ההזמנה מנייר משי לבן ושמם מתנוסס עליו. היא הרגישה גאווה, ראתה את החופה, את הזוג ואת המשפחה של כלתה לעתיד, הוריה, אחיותיה, דודותיה, את הדודניות, את הנכדים, ילדים קטנים וחמודים ומשום מה לא ראתה את המשפחה של עצמה.
ואז נזכרה שאין לה.
היא הביטה מיד אל דמותו המעשנת של יוסף, מבינה שאין צורך להעיר לו על כך שהוא מעשן. גם לו אין משפחה. היא המשיכה לשבת בעיניים עצומות ונזכרה באימא שלה, זכרה לברכה, ראתה את פניה היפות, את שיערה הלבן המסולסל ושמעה ברקע את סיפוריה משם.
היא דווקא הייתה מאלה שסיפרו איך היה שם, איך ירדו מהרכבות, איך עמדו בשורה, איך היא ואחותה נשלחו לצד אחד והוריהם וסביהם לצד אחר. “אותם לוקחים להתרחץ,” אמרו השומרות הפולניות. שם רחצו אותם לעד. היא סיפרה על צעידות בכפיה בנעלי עץ על השלג, על הדם שנזל מכפות רגליה. על הרעב ואיך תפוח אדמה רקוב הציל את חייה. לאימא של ילקה היו עוד אחד-עשר אחים ואחיות, דודות ודודים שהיה קשה למנות את מספרם. פתאום הרשימה לחתונה שבנם ביקש בתום לב להכין נראתה כדף ריק ומאיים.
“למה, אימא, למה?” מלמלה ילקה בקול חלש. היא לא התכוונה לשואה. היא תמיד נהגה לשאול “למה לא בנית משפחה גדולה יותר?” והתשובה תמיד הייתה, “אפילו את היית תאונת עבודה. יהודים בגולה ובעיקר מהארצות הקומוניסטיות לא הרשו לעצמם יותר מילד או שניים.” חיוך רך היה מופיע בזווית שפתיה, “אוהבת אותך מעל הכול,” הוסיפה וחיבקה את בתה היחידה. “אני יודעת אימא, אני יודעת,” נהגה לענות. האב נפטר כשהייתה עדיין צעירה. מצד האב היה לה בן דוד.
“מה אתה חושב?” פנתה ילקה בפתאומיות אל יוסף, “אימא והאח שלך מחו”ל יבואו לחתונה?”
מאחורי עשן הסיגריה שעטף אותו, אמר, “אני חושב שלא, היא מבוגרת מדי, ואני והוא מזמן לא מתנהגים כמו אחים.” היה לה מה להוסיף על זה, אך ידעה שכל מילה מיותרת. הם המשיכו לשבת בשקט בגינת חצי הדונם המטופחת שלהם.
היא לגמה מהכוס הלבנה המיועדת לאספרסו אף על פי שזו הייתה כבר ריקה. אחרי שהבעל סיים את הסיגריה הוא המשיך לעשן סיגריה דמיונית.
“אני חושבת שטוב לנו. מה אתה חושב?” שאלה ילקה.
“בטח שטוב לנו,” הוא ענה בזמן ששאלתה הדהדה כמה רגעים באוויר, רעש של מטוס נשמע מרחוק. הציפורים עפו מהגינה.
אותנו שום דבר לא ישבור, חשבה ילקה ונכנסה לביתה להסתכל בטלוויזיית ה-50 אינץ’ שלה. למחרת לקח בעלה דף ובמשך כמה ימים רשם את שמות החברים ושמותם של אנשים שהוא כיבד באירועים שלהם. יוסף תמיד הדגיש שהוא לא יזמין סתם אנשים זרים לחתונתם של ילדיו, ובוודאי בשום אופן לא את אלו שאומרים לו ‘בוקר טוב’ ברחוב. הוא לא יזמין עמיתים מהעבודה שלו שלא סבל אותם רק כדי להראות להם איזו חתונה מפוארת עורך שטראוס לבנו. בחתונה של הבן שלו יבואו רק חברים קרובים ואנשים שהוא מחבב. כעת לפי השמות שראה על הנייר הייתה זו רשימה איכותית ביותר, אך דלה להפליא. בקושי היו כתובים שם שמונים איש. הוא חשש אפילו להראות לאשתו את הרשימה, להפתעתו היא לא ביקשה, וגם לא התעניינה. רק הביטה בו במבט מדאיג ורועש מרוב שקט.
“אל תדאגי, הכול יהיה בסדר,” אמר לה בטון מרגיע, ולשמחתו הפעם היא לא באה בטענות.
“אתה צודק אין מה לדאוג,” אמרה, “הבטחתי לדני שעל כל מוזמן שחסר מהרשימה אנחנו נשלם את המנה.”
“הבעיה שלא חסר אף אחד,” אמר יוסף האב, בתמימות.
“זה לא חשוב, בכל מקרה אנחנו נשלם.”
“ואיך דני הגיב לרעיון?”
“תמשיכו לרשום, אנחנו רוצים חתונה גדולה,” זה מה שהוא אמר.”
הימים עברו להם והזוג ניסה להתמקד במה שבאמת חשוב לדעתם. כמה כסף ייתנו לבנם לקניית דירה, והתקשרו לבנק לשחרר את הכסף.
בל’ג בעומר, יום הנישואים של יוסף וילקה, ישב הזוג על הנדנדה בגינה כשחיוך נסוך על פניהם. הם נזכרו בחתונתם שהתרחשה על גג הרבנות עם כמה חברים, עולים חדשים כמוהם, שני בני דודים וסנדוויצ’ים מפוארים שחולקו בין המוזמנים. נזכרו במתנות החמודות שקיבלו ובקומזיץ שעשו אחר כך כל הלילה על חוף הים רק שניהם ואוהל, ונמנעו מלדבר על האולם המפואר שבנם דני והכלה היפה לירון הזמינו לעצמם ועל ערימת ההזמנות העצומה והמאיימת שמוחבאת במגירה בשולחן המחשב. הזוג שטראוס היו גאים ומרוצים על הבחירה של הצעירים, אך הרשימה הדלה עמדה בינם ובין השמחה שיכלה להיות אילו…
“שום דבר לא ישבור אותנו,” אמרו השניים ביום נשואיהם ה-39 ושתו כוס שמפניה משובחת לכבוד האירוע. הבת, הבן והכלה לעתיד בירכו אותם בטלפון ושוב ילקה אמרה, “טוב לנו, יוסף, מה אתה חושב?”
“גם אני חושב שטוב לנו,” ושוב הרגישו מאושרים והחליטו להתעלם מהרשימה.
“אני אופה לזוג הצעיר טורט מפואר,” החליטה ילקה בספונטניות. הוציאה מצרכים מהמקרר, ובזמן שערבבה את החומרים, הביטה מדי פעם לעבר מסך הפלזמה שבעלה התקין לה במטבח המאובזר שלה. שידרו תכנית על ל”ג בעומר, על ההכנות להילולה במירון, כשמראה של אישה מבוגרת תפס את תשומת לבה. היא ישבה בשמלה פרחונית על כיסא פלסטיק כמו מלכה בשליטה מלאה ומרוצה מעצמה. מאחוריה השתרע אוהל ענקי.
“גברת בן משה איך את מתכוננת לחגוג את החג?” שאלה הכתבת.
“קודם כול אני פה עם המשפחה שלי,” ענתה האישה במבטא קל, לא מזוהה, אולי מרוקאי אולי תימני או משהו אחר, “אנחנו מחכים לפתיחת ההילולה,” השלימה את המשפט.
“ותגידי, כמה אתם?” שאלה הכתבת.
“אנחנו הרבה אנשים ברוך השם. שמחה גדולה, שמחה גדולה.”
“כמה במספר, את יודעת? יותר ממאה?”
“אני הפסקתי לספור, אצלנו לא סופרים,” אמרה האישה וצחקה ונראתה מרוצה מעצמה.
“וכולם כאן?” שאלה שוב המראיינת.
“אני עוד לא יודעת, חלק גדול כן וחלק כנראה בדרך, בעזרת השם, בעזרת השם,” אמרה האישה שפניה היו זורחים מאושר, שמלתה דהויה לגמרי, אך ידיה שאתה סידרה את המטפחת היו מטופחות ומשוחות בלק אדום מבריק.
ילקה הרגישה זרם מעורר עובר בגופה, “יוסף, בוא מהר!” צעקה ילקה לבעלה שישב בכורסה בסלון.
“מה קרה?” נבהל מצעקתה הפתאומית.
“באו מהר, ברגע זה השלמנו את הרשימה!”
“אני לא מבין,” אמר יוסף שכבר עמד במטבח לידה.
“אנחנו נוסעים מיד להילולה במירון, אתה תראה, עד מחר אנחנו משלימים את הרשימה”.
“אני לא מבין, אני לא מבין,” חזר על עצמו יוסף כמו תוכי מאולף.
ילקה ביקשה עוד כמה דקות להתארגן. היא נכנסה לחדר המחשב, סגרה אחריה את הדלת ויצאה כעבור חצי שעה עם תיק מסמכים קטן. הם נכנסו לרכב והיא זירזה אותו. רצתה להגיע עוד לפני החשכה.
“אפשר להבין מה אנחנו עושים?”
“לגברת הזאת שהראו בטלוויזיה יש משפחה גדולה. הם יהיו המשפחה שלנו בחתונה.”
“את לא נורמלית,” מלמל בזמן שצחוק עלה מגרונו. הוא היה רגיל שמדי פעם יש לאשתו רעיונות מטורפים ושעדיף לו לקחת אותם בקלות מאשר לבכות. “יש לך תכנית?” שאל יוסף.
“אין לי, אבל עד שנגיע תהיה לי, בכל מקרה הם כבר שלנו.”
שטראוס לא הבין כלום, אבל לחץ על הדוושה וטס אתה למירון. למזלם בישוב יש לו חבר דתי מאוד שיכול לעזור לו לעקוף את הפקקים, והכין לו אישור כניסה מסודר למירון.
“את יודעת איפה ממוקם האוהל שלה? איך נמצא אותה?”
“אני אמצא אותה, אל תדאג, אני אשאל איפה האוהל של משפחת בן-משה, אם הם משפחה כל כך גדולה כל אחד יידע, סמוך עלי.”
כשהגיעו, הבינה ילקה שזה לא יהיה כל כך פשוט למצוא אותם כמו שחשבה. מיד למדה שיש עוד משפחות גדולות רבות באזור שדרכם היא יכולה להשלים את החסר בחתונה של בנם, אבל היא רצתה את גברת בן-משה. המראה והאנרגיות שהקרינה סביבה בישרו לה שאתה אפשר לעשות עסקים.
לצערם התחיל להחשיך בעוד השמחה הייתה בעיצומה, רעש ושירה מילאו את האוויר. ילקה ניסתה לשאול עוברי אורח אם הם יודעים איפה האוהל של משפחת בן משה. אף אחד לא הבין או הקשיב לשאלתה, אך כולם הזמינו אותם להצטרף אליהם. בסופו של דבר, כשהבינה שכרגע חבל על החיפושים, נעמדו ליד אוהל מרשים ביותר, הניחו את המזוודה הקטנה בצד והתיישבו על שני כיסאות פלסטיק פנויים.
ילקה רצתה לחשוב ולגבש איזושהי תכנית חלופית, אך הרגישה שהרעש סותם את מוחה ורצתה לצרוח, ‘שקט! שקט! אני צריכה לחשוב!’ אבל אפילו היא הבינה שהאנשים האלה שמחים וחוגגים. היא ישבה והביטה בפניהם המחויכים. ילד הושיט לעברה תפוח אדמה אפוי עטוף בנייר כסף.
“דודה את רוצה קצת מלח?” שאל.
“כן, תודה,” ענתה ילקה.
“סבתא, סבתא, תני לי את המלחייה, הדודה רוצה מלח.”
“הדודה רוצה מלח?” ילקה חזרה על מילותיו של הילד במלמול שקט, רעיון טוב, חשבה.
“איזו דודה?” שאלה הסבתא.
“דודה ילקה,” אמרה גברת שטראוס בקול רם בלי להתבלבל. בזמן שנשאה את עיניה לכיוון האישה שהושיטה את המלחייה, מזהה מיד שזאת הדמות שראתה בטלוויזיה. במציאות היא נראתה צעירה יותר בהרבה.
“דודה ילקה… מה?” ניסתה לחזור הסבתא על השם, “לא זכור לי שם כזה במשפחה שלנו.” היססה לרגע, אך העבירה את המלחייה.
“מה אתה יושב עם פרצוף חמוץ כמו בתשעה באב?” לחשה ילקה לאוזניו של בעלה, תתחיל לשמוח עם המשפחה החדשה שלנו מהטלוויזיה, תראה איזה מזל שמצאנו אותם!
“את משוגעת אשתי, את משוגעת,” מלמל יוסף והתחיל למחוא כפיים ולשיר בדומה למשתתפים מסביבו.
ילקה חיבקה את הילד החמוד, נישקה אותו והרגישה שכאן הרגע לפתוח בשיח כלשהו, אז אמרה לילד בלי קשר לכלום, “כמה שאתה יפה וגם חכם.”
“סבתא!” צעק בשמחה רבה הילד, “הדודה אמרה שאני חכם, אז על תקראי לי יותר ‘הטומטום הקטן שלי’.” אך הסבתא לא שמעה אותו, ההילולה הייתה בעיצומה, כולם נעמדו על רגליהם והתחילו לרקוד ולשיר, הילד החמוד שר חזק מכולם.
כשהתיישבו ונרגעו מעט, ניצלה ילקה את ההזדמנות ובזריזות הוציאה מתיק המסמכים הקטן הזמנות לחתונת בנם, 100 הזמנות זוגיות שדני מסר להם לחלוקה, ועם חיוכה הכובש התחילה לחלק בין האנשים היושבים ליד ובתוך האוהל הגדול. אף אחד לא שאל כלום, לקחו את ההזמנה ואמרו, “שיהיה במזל.” הם היו רגילים שכל שני וחמישי הם מוזמנים לשמחה כלשהי.
כשהגיעה ילקה לגברת בן משה לבה התכווץ מעט, עדיין לא ידעה מה תגיד לה, אבל בטוח שהיא תצטרך לנהל אתה שיחה עסקית רצינית. היא הייתה נחושה בדעתה להשיג לפחות מאה מוזמנים לחתונה תחת השם ‘ענף משפחתי חדש שהתגלה לאחרונה’ או משהו דומה לזה אחרת היא אבודה!
“ילקה,” הושיטה את ידה לעברה של האישה בנימוס.
“חג שמח! ברוכים הבאים! תתכבדו. אני שושנה בן-משה,” המבטא הלא מוגדר מהטלוויזיה נעלם. הן לחצו יד ברפרוף קל וילקה ראתה בפניה של שושנה קמטים של ניסיונות זיהוי.
“שושנה, תכירי את בעלי, יוסף שטראוס.”
“שטראוס?” היא שאלה מופתעת, “עכשיו אני בטוחה במאה האחוזים שאנחנו לא מכירים. אז אתם המחותנים, יופי לפגוש אתכם. מחותנים של מי מהילדים או הנכדים?”
שקט מביך השתרר. “אנחנו עדיין לא ממש משפחה, אך כולנו יהודים, הכול יכול להיות,” ניסתה ילקה לרמוז.
מבטה העצוב והמבוהל של ילקה גרם לאישה בשמלה הפרחונית לשאול, “את בסדר, גברת?”
“ילקה, קראי לי ילקה בבקשה.” שוב הרעש והשירה השתלטו על המקום ולא היה אפשר לשמוע כלום. “אני רוצה להציע לך עסקה!” צעקה ילקה מעבר לרעש.
“אני לא שומעת,” אמרה שושנה בן משה.
גברת שטראוס קרבה את פיה לאוזנה של שושנה וחזרה על מילותיה שוב. “אני רוצה להציע לך עסקה משתלמת ונעימה, כשראיתי אותך היום בטלוויזיה מיד הבנתי שאת אישה חכמה. אולי את מכירה פה איזו פינה שקטה שנוכל לדבר?”
טלוויזיה? עסקה? מי שלח אותה לכאן? תהתה שושנה בחשדנות. היא רצתה להגיד לגברת הזאת שתעזוב אותה לנפשה, היא לא מעוניינת בשום עסקה, אבל המילה ‘עסקה’ צלצלה טוב באוזניה כך שמצאה את עצמה אומרת, “אולי מאחורי השירותים הניידים נמצא שקט, בטח מסריח שם, אך אוכל לשמוע אותך,” שתקה ולא הבינה איך יצאה מפיה סוג של הסכמה לנהל אתה שיחה, והוסיפה, “אני לא מבינה מה את רוצה ממני, אני לא אשת עסקים.”
“את לא יכולה לדעת. אולי יתברר לך שכן,” אמרה ילקה וצעקה לעברו של יוסף, “אתה תמשיך לשמוח, אני מארגנת לי את המשפחה שלנו.”
שתי הנשים התרחקו בזמן שכולם המשיכו בשירים ובריקודים. הן פלסו דרך בין ההמון וככול שהרעש נחלש כך ריח חריף הזדחל לנחיריים שלהן. “אמרתי לך שיהיה מסריח,” אמרה שושנה שעדיין חששה שיש לה עסק עם משוגעת גמורה.
“אחרי שתשמעי אותי את תביני שזכית בפרס הגדול…” ילקה רצתה להמשיך, אך ראתה ששושנה נתקלת באבן ונופלת, “את בסדר?” ילקה מיד הושיטה לה יד ותמכה בה בחמימות.
שושנה כעסה על עצמה יותר ויותר על שהסכימה לשיחה המופרכת הזאת בחושך ליד השירותים המסריחים בזמן ששכחה מהברכיים השחוקות שלה. היא נחנקה מכאב, “אוי הברכיים שלי הורגות אותי! אלוהים אני לא יכולה!” יבבה גברת בן-משה.
הבכי של האישה נשמע לאוזניה של ילקה כמנגינה נעימה ביותר. “בעלי רופא, אני יכולה לקרוא לו,” הודיעה בחגיגיות, “אומנם הוא בפנסיה,” עצרה לרגע ואז הנחיתה את המכה המוחצת, “ואורתופד…”
אין עדיין תגובות