החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חמישה סיפורים על לושיק

מאת:
הוצאה: | 2019-05 | 36 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

34.00

רכשו ספר זה:

לוּשִׁיק רצה ורצה. היא הייתה יחפה. היא עברה את השדה החרוּש שליד גדר הקיבוץ, רגליה שוקעות ברגבים השמנים, אחר כך חצתה שדה שזה עתה נקצר ועכשיו היה מלא שֶׁלֶף דוקרני. היא הגיעה אל תעלת המים ודילגה מעליה בלי כל חשש. עוד כמה צעדים והיא במטע התמרים. עוד מעט תפגוש את אימא, ואולי תקבל תמר מתוק.

לושיק היא ילדה קטנה שגְדֵלָה בקיבוץ קטן. בתחילת הספר היא רק כמעט-בת-שלוש ובסופו היא כבר כמעט-בת-חמש. לושיק מוקפת באהבה של כל המבוגרים בחייה ובכל זאת לא את הכול היא מבינה, ויש אפילו דברים שהיא מפחדת מהם.  לושיק הקטנה נדרשת לתושייה ולגבורה, כדי לפתח את עצמאותה בקיבוץ של אמצע המאה העשרים, בסביבה שחרטה על דגלה ערכים של שוויון, שיתוף, עבודה קשה וכמובן – הסתפקות במועט.

חנה בן צבי גורן – ממייסדי קיבוץ מעלה גלבוע, עסקה בחינוך כ-30 שנה וכיום היא מתרגמת ספרים, רומנים היסטוריים וכן ספרי ילדים, עיון, מתח ופנטזיה. חנה גדלה בקיבוץ שלוחות שהיה הקיבוץ הראשון שהוקם לאחר קום המדינה בחודש סיוון תש"ח. זיכרונותיה של חנה מילדותה בקיבוץ הם סיפור של תקופה וגם מארג של רגשות ותחושות של ילדה קטנה שמנסה לפלס נתיב משלה בינות לאידיאלים ולכללים.

מקט: 4-1272-426
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

סיפור על גבורה עם שחר (אל מטע התמרים)

 

“היום נצא לטיול ארוך”, הודיעה פנינה הגננת. לוּשִׁיק הייתה כבר בת ארבע וחצי, והיא אהבה מאוד את פנינה הגננת, אהבה לשחק בגן, לצייר, לעבוד בחצר וכמובן לאכול. אבל לוּשִׁיק לא אהבה טיולים ארוכים. “לאן?” שאלו כמה ילדים. “לבריכות הדגים”, הודיעה פנינה הגננת בשמחה. “נראה איך הדייגים שׁוֹלִים דגים עם רשת גדולה ואולי נוכל לשוט בסירות שלהם”. לוּשִׁיק ממש דאגה; בריכות הדגים כל כך רחוקות, ובחוץ חם. איך יהיה לה כוח ללכת עד שם? איך יהיה לה כוח לחזור?

“איזה כיף!” הכריזו גדי ורותי. גדי ורותי תמיד רצו קדימה בטיול ותמיד הגיעו ראשונים.

“מה נאכל בטיול?” שאלה דליה.

“ניקח תפוזים ועוגיות”, אמרה פנינה הגננת, ומיד הוסיפה, “אל תהיי עצובה, דליה, כשנחזור תחכה לנו ארוחת צהריים גדולה-גדולה”.

“מה נאכל לארוחת צהריים?” שאלה דליה.

“היום יום שלישי, אז נאכל תפוחי אדמה, גזר חי וקציצות”, ענתה פנינה הגננת.

לוּשִׁיק לא רצתה תפוחי אדמה וקציצות, היא אפילו לא רצתה עוגיות.

לוּשִׁיק פחדה מהטיול הארוך, ופחדה לספר לפנינה שאין לה כוח.

פעם, כשהלכו לטיול לפרדס הלימונים, כאבו ל-לוּשִׁיק הרגליים והיא התחילה לבכות. היא השתדלה להסתיר את הבכי ואת הדמעות, אבל יוסי ראה אותה בוכה, קרא לחָנוֹךְ, שקרא לנָחוּם ולנילי, וכולם הצביעו עליה וצחקו.

“תינוקת בכיינית”, קראו לעברה. “צריך להחזיר אותה לבית התינוקות”.

אני לא יכולה לצאת לטיול כזה ארוך! מה לעשות? חשבה לושיק.

היא ישבה בפינת הספרים, העמידה פנים שהיא מסתכלת בספר עם תמונות של חיות, אבל חיכתה עד שכל המטפלות תהיינה עסוקות בהכנסת תפוזים ועוגיות לתרמילים ובחבישת כובעים על כל הראשים.

היא חיכתה כך עד ששמעה את פנינה הגננת ואת המטפלות קוראות: “מי עוד לא שתה?” “מי עוד לא עשה פיפי?” “מי עוד לא נעל נעליים?”

ברעש הגדול, אף אחד לא שם לב ל-לוּשִׁיק. היא חמקה דרך הדלת הצדדית, עברה את המרפסת האחורית ואת הגדר, והתחילה לרוץ. היא ידעה בדיוק לאן.

אימא עבדה במטע התמרים. הייתה זו עונת הגָדִיד, ואימא טיפסה על עצי התמר הגבוהים כדי לקטוף את האשכולות הכבדים העטופים ברשתות.

לוּשִׁיק רצה ורצה. היא הייתה יחפה. היא עברה את השדה החָרוּש שליד גדר הקיבוץ, כשרגליה שוקעות ברְגָבִים השמנים, אחר כך חצתה שדה שזה עתה נקצר ועכשיו היה מלא שֶׁלֶף דוקרני. היא הגיעה אל תעלת המים ודילגה מעליה בלי כל חשש. עוד כמה צעדים והיא במטע התמרים.

היא לא פחדה, לא היה לה רחוק מדי ולא היה לה קשה. עוד מעט תפגוש את אימא, ואולי תקבל תמר מתוק.

“אימא”, קראה לוּשִׁיק כשהגיעה אל המטע. אימא שמעה את קריאותיה של לוּשִׁיק, וגלשה במהירות מצמרתו של עץ התמר הגבוה.

“לוּשִׁיק, מה את עושה כאן? באת לביקור עם הגן?”

“לא, אימא, הם הלכו לבריכות הדגים. זה רחוק מדי”.

“אבל, לוּשִׁיק, חמודה שלי, הם ידאגו לך!”

“הם לא שמו לב שהלכתי”, אמרה לוּשִׁיק, “חוץ מזה, התגעגעתי אלייך”.

“לוּשִׁיק שלי, מה נעשה איתך? את כל הזמן בורחת!”

“אני לא רוצה להיות בגן, אני רוצה להיות איתך”, יִלְּלָה לוּשִׁיק.

“בואי, לוּשִׁיק חמודה”, אמרה אימא. “בואי תשתי מים ואתן לך תמר מתוק, אבל אחר כך אנחנו חייבות לחזור לגן, כדי שלא יחפשו אותך”.

אימא נתנה ל-לוּשִׁיק תמר, ואפילו קילפה לה תפוז עסיסי. אחר כך הודיעה לגדליה שהיא צריכה לצאת לשעה. היא עלתה על הטרקטור האדום של המטע, הניפה את לוּשִׁיק והושיבה אותה ברווח שבין מושב הנהג לבין הכנף. לוּשִׁיק אהבה מאוד לנסוע עם אימא בטרקטור האדום של המטע. הטרקטור קיפץ על כל אבן ובור בדרך, והרוח העיפה אבק לעיניים, אבל לוּשִׁיק הייתה מאושרת.

הגן היה ריק כשהגיעו; הילדים עוד לא חזרו מהטיול הארוך. אימא חיכתה עם לוּשִׁיק עד שלִינָה המטפלת חזרה מהמטבח עם הסירים של ארוחת הצהריים ועם הכביסה הנקייה מהמכבסה.

“שלום לוּשִׁיק, שלום אסתר, איזו הפתעה, מה אתן עושות כאן?” שאלה לינה.

“במקרה עברתי כאן קודם”, אמרה אימא, “והחלטתי לבקר את לוּשִׁיק. היא נראית לי קצת עייפה, אז אולי כדאי שהיא תנוח”.

“בטח-בטח”, אמרה לינה. “בואי, לוּשִׁיק חמודה, אכין לך כוס תה פושר ואתן לך עוגייה. תגידי יפה שלום לאימא”.

כשחזרו כל הילדים, הם היו כל כך עייפים ורעבים, ולא שמו לב ל-לוּשִׁיק.

לינה הסבירה לפנינה ולעדינה ש-לוּשִׁיק קצת חלשה, הן הרעיפו עליה פינוק ורוך והשכיבו אותה למנוחת הצהריים.

לוּשִׁיק נרדמה בחיוך.

 

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חמישה סיפורים על לושיק”