"…מצד אחד אני שונא אותך, אבא שלי, על הדבר הנורא שעשית לילדה תמימה בת שתים-עשרה, ומצד שני אני מודה לאלוהים […]
פרק 1
דורון, תלמיד כיתה י”ב, ישב בכיסאו, מפטפט עם שכנו לשולחן, כשעיניו הכהות בולשות ובוהות קדימה. מעניין מה ילמדו היום… הוא חיכה לכניסתו לכיתה של המורה לביולוגיה, ד”ר אהרוני. את שיעורי הביולוגיה אהב דורון יותר מאשר את רוב המקצועות האחרים. ד”ר אהרוני היה גבר בשנות החמישים לחייו, ושונה משאר המורים. לבושו היה מרושל, הוא תמיד לבש אותם בגדים פשוטים ולאורך השנה כולה נעל סנדלים חומים, מתעלם מהקור ומהגשם. מראהו החריג בנוף בית הספר שימש לא אחת אצל התלמידים מקור לבדיחות. עם זאת הוא היה אדם נעים הליכות, שלא התנשא על תלמידיו, דיבר איתם בגובה העיניים ולא חש צורך להוכיח שהוא חכם מהם ובעל ידע רב מהם – אלה ניכרו בו היטב. ד”ר אהרוני היה מדען אמיתי, וברוב ימי השבוע עסק במחקר במעבדה כלשהי.
בתחילת השנה ניסה להסביר לתלמידיו מהו נושא המחקר שלו, אבל דורון, למרות שהשתדל, לא הצליח לעקוב אחר הסבריו המסובכים, ועד היום, כששנת הלימודים כבר עומדת להסתיים, דורון עדיין אינו יודע מהו תחום העיסוק שלו. בדרכו הדידקטית הייחודית הצליח ד”ר אהרוני לפתח סקרנות ושאיפה לידע בתלמידיו, ואת דורון הוא אפילו הלהיב.
כשאחד התלמידים שאל את המורה בנימת זלזול מהולה בהערכה, מה אדם רציני כמוהו עושה אצלם, השיב הדוקטור בנימה מבודחת, “תתפלא, אבל גם מדענים צריכים לאכול,” ובזה נסגר העניין. אילו שאלו את דורון רק לפני שנה־שנתיים אם ירצה אף הוא ללמוד ולהתעמק במדעים, ובעיקר בביולוגיה, היה ללא ספק משיב מייד בשלילה. הספיק לו ששני הוריו עסקו בתחום. אביו רופא מנתח ואימו אחות בבית חולים. לדורון הייתה “בטן מלאה” על שני הוריו ועל התנהגותם, כך שבוודאי לא חלם ללכת בעקבותיהם. והנה הופיע המורה המיוחד הזה בשנת הלימודים האחרונה של דורון בבית הספר התיכון ושינה את נקודת המבט שלו.
ד”ר אהרוני נכנס לכיתה, תחת זרועו טפסים. מבחן? דורון הביט באי־נוחות במורה, במבט שואל. הייתכן שלא הקשיב ולא שמע שיש היום מבחן? דורון הקפיד תמיד ללמוד ברצינות ולבצע כל מטלה שהמורה הזה דרש מהם, לא כמו בשאר המקצועות. המורה ניגש לשולחנו, הניח עליו את תיק העור החום המיושן שלו ואת ערימת הטפסים, לקח ממנה דף נייר אחד והחל לעיין בו.
בכיתה השתררה דממה. כולם כנראה חוששים כמו דורון, שמא החליט המורה להפתיע אותם בבוחן פתע. “לא הייתי מצפה ממנו להתנהלות כזו,” הרהר דורון מאוכזב. נכון שלאחרונה היו כמה בעיות משמעת בשיעוריו של המורה החביב הזה, ובכל זאת, כך להתמודד?
ואז, כשמבטו של ד”ר אהרוני עדיין מרפרף על הדף שבידו, פתח המורה והסביר שדקות אחדות לפני כניסתו לכיתה התבקש לחלק לתלמידים את הטפסים האלה. לשאלות שהחלו להישאל מכל עבר הגיב בתנועת ידו הרגילה והסה את הדוברים. “הגיעה אל הנהלת בית הספר בקשה הקשורה אליכם. אכן כן.” הוא נשמע כאילו בעצמו עוד לא עיכל את הבקשה. “ביקשו מאיתנו שנמליץ לכם, תלמידי הכיתה הגבוהה בבית הספר, לסייע בימים אלה למדינה.” מבטים תמהים חלפו בין התלמידים המצפים להמשך דבריו.
“מתברר שיש היום מחסור גדול במנות דם, וכדי להשלים את החסר, החלו במד”א במבצע התרמה בכל רחבי הארץ. בין היתר הגיעה פנייה לבית הספר, ומבקשים שגם אתם תתרמו דם. אני מודה שהופתעתי,” המשיך ד”ר אהרוני. “החוק במדינה קובע שתרומת דם מותרת מגיל שמונה־עשרה ומעלה, ולמיטב ידיעתי, רובכם עדיין לא הגעתם לגיל זה, אבל עכשיו אני רואה בדף שבידי שישנם חריגים, וכי גם בני שבע־עשרה יכולים לתרום, כפוף לאישור חתום על ידי ההורים או האפוטרופוסים של הנערים.”
“אימא’לה,” נשמע קול מפוחד של אחת מבנות הכיתה, “אני מפחדת.” קריאתה לוּותה בצחוקם של כמה בנים שחששו לא פחות, אך העמידו פני גיבורים. “אני מוכן,” קרא דורון, “אני יודע כמה זה חשוב.” שתי בנות מלמלו, “טוב, לדורון יש אבא רופא, זה לא מפתיע.” “כל הכבוד, דורון,” חייך ד”ר אהרוני בהערכה, “אבל במקרה שלנו לא מספיקה הנכונות שלך, תצטרך להחתים את ההורים על אישור. המורה הבחין במבטי המבוכה החולפים בין התלמידים. “לא צריך להתרגש. בסך הכול חתימת הורים, כמו שהייתם חייבים להביא בבית הספר היסודי לאחר היעדרות מהלימודים. זוכרים את הימים ההם?” המשיך המורה להתבדח עימם, מנסה להרגיע את הרוחות הסוערות.
“תבינו, אף אחד לא יכול לחייב אתכם לתרום דם. עושים זאת רק בהתנדבות, וגם אם הוריכם ישמחו שתתרמו ואתם לא תרצו, לא תיאלצו לעשות זאת. אבל יש תוספת קטנה, שאני קורא כרגע בדף. ממד”א מבטיחים לכל מי שיתרום דם שיגידו לו מהו סוג הדם שלו.” “באמת?” קרא דורון בהתלהבות, “זה יכול להשתלב מצוין עם מה שאתה מלמד אותנו בגנטיקה. אני אשמח לדעת מהו סוג הדם שלי ולמי אוכל לתרום בכיתה. אתם לא?” את דבריו האחרונים הפנה דורון לשאר התלמידים בכיתה.
“זה בהחלט מפתה,” המשיך ד”ר אהרוני. “אם יהיו מספיק תלמידים שיתרמו דם, נוכל לבצע כל מיני משחקים גנטיים חביבים. ובכל זאת, אל תרגישו לחץ, זכרו שאתם עדיין קטינים. אני גם מזכיר לכם שבעוד פחות משנה תתגייסו לצה”ל, ובבקו”ם יעשו לכם בדיקת דם כדי להכניס את סוג הדם ואת הדנ”א שלכם למאגר. אני מציע שתביאו בחשבון גם את העובדה הזאת לפני שתחליטו אם לתרום או לא. על כל פנים, בסוף השיעור כל מי שמעוניין לתרום דם ייקח טופס ויחתים את ההורים,” אמר המורה והתיישב. לאחר כמה דקות של תכונה בקרב התלמידים, נרגעו כולם והשיעור החל.
עם הישמע הצלצול להפסקה ניגש דורון ולקח טופס אחד. הוא הביט בחבריו וראה שרובם מתלבטים, מהססים. “זה כלום,” ניסה לעודד אותם, “אתה יושב כשהיד שלך מונחת על משענת הכיסא. דקירה קטנה וזהו. במשך חצי שעה בערך, עד שמסיימים, לא מרגישים כלום. הדקירה לא יותר כואבת מדקירה של בדיקת דם רגילה.” “איך אתה יודע?” גער בדורון אחד הילדים, “כבר תרמת, שאתה יודע להגיד אם כואב או לא כואב?” ד”ר אהרוני אישר את דבריו של דורון ואמר, “הוא אולי לא תרם, אבל אני כן תרמתי דם בחיי, ולא פעם אחת, וזה באמת לא כואב.” דורון הודה למורה שלו במבט.
“אבל מה יקרה אם יוציאו לי יותר מדי דם בטעות ולא יישאר לי מספיק?” הזדעקה אחת מהבנות הידועה ברגישות היתר שלה. “מזה את באמת לא צריכה לדאוג,” הבטיח לה ד”ר אהרוני בחיוך מרגיע כשכבר היה בדרכו אל מחוץ לכיתה. “אני מציע שתבדקי באינטרנט כמה דם יש בגופך וכמה נלקח ממנו בתרומה, ותביני שהחשש שלך פשוט מיותר.” דורון חייך, מתאים למורה הזה לנצל כל הזדמנות להרחבת אופקים.
דורון עיין בטופס שבידו. מכיוון שימלאו לו שמונה־עשרה רק בסוף יוני, ידע שיהיה חייב להחתים את הוריו. לאכזבתו, הוא קיבל הודעה מצה”ל שלא יגויס בקיץ כמו רבים מחבריו, אלא רק במארס. לאחר שהשלים עם כך, החל לתכנן מה יעשה בחודשים הפנויים עד הגיוס. הוא ינסה למצוא עבודה ולהרוויח כסף לקראת הטיול שהוא מתכנן לעשות אחרי הצבא. כשסיפר לחבריו על כך, הם לגלגו ואמרו שמבחינתם, עכשיו לחסוך כסף למה שיהיה רק בעוד שלוש שנים לפחות, זו שטות גמורה.
“במקומך,” הציע בועז חברו הטוב, שאמור להתגייס כבר באוגוסט, “הייתי נוסע לאילת ומבלה על חוף הים. מתחיל עם חתיכות שמגיעות לשם מכל העולם. בקיצור, עושה חיים.” “כן? ומה הייתה אומרת על זה שלי, החברה שלך? חוץ מזה, בשביל זה לא צריך כסף?” גיחך דורון. הוא נזכר בתלונות האין־סופיות של בועז על כך ששלי מצפה ממנו שיוציא עליה כסף כל הזמן. לדורון לא הייתה חברה קבועה. היו לו כמה ידידות מבנות השכבה שלו, אבל הוא תמיד נרתע מלקדם את הקשר איתן. בעצמו לא הבין עד הסוף למה. לא פעם שאל את עצמו, “אולי אני הומו?” אפילו את בועז ידידו הקרוב לא העז לשתף בחששותיו אלה. רוב הזמן הוא העדיף לחשוב שדוגמת הזוגיות שיש לו מהוריו משפיעה עליו. “בסדר, תעבוד שבוע־שבועיים ויהיה לך מספיק כסף לבלות באילת, במיוחד אם תיסע לשם בטרמפים,” המשיך בועז לחלום בשבילו.
הרעיון להגיע הביתה כדי להחתים את הוריו לא הלהיב את דורון. דורון עבר לפנימייה לפני שנתיים, לקראת כיתה י”א. למזלו, התיכון שלו מורכב מתלמידים שמגיעים מחוץ לפנימייה ומתלמידים שחיים בה. את השנתיים הראשונות בתיכון למד כמו רבים אחרים. הוא הגיע מביתו לבית הספר באוטובוס בשעה שמונה בבוקר ושב הביתה אחר הצהריים. אך לאחר העימות הגדול שהיה לו עם אביו, כשלא היה יכול לשאת עוד את ההתנהגות שלו כלפיו וכלפי אחותו, אך בעיקר כלפי אימו, הצליח לשכנע את הוריו ואת הנהלת בית הספר שמקומו בפנימייה.
מאז שעבר לחיות בפנימייה, הפכו חייו רגועים הרבה יותר. נכון שלא פעם עברו בו הרהורי חרטה על הצעד שעשה. הוא ידע שבהיעדרו, אביו ודאי מתייחס לאימו באופן גרוע יותר. דורון דאג לה. הוא התקשה להבין מדוע לא התלוננה אף פעם, אף שסבלה השפלות חוזרות ונשנות מצד אביו. כשהתעמק בכנות בסוגיה, חש שלא בטוח בכלל שישנו גורם כלשהו שאליו יכלה אימו לפנות. הוא ניסה לדמיין איך היה מגיב שוטר אילו הגיעה אימו להתלונן בפניו. בטח היה לועג לה, “מה כבר אמר לך? אז מה אם קצת העליב אותך? זו סיבה לבוא להתלונן?” אבל למה היא לא עזבה אותו כדי להתחיל חיים אחרים? לעיתים חש דורון שגם הוא עצמו, כמו אותו שוטר דמיוני, בז לאימו על הפסיביות שבה בחרה. בפנימייה שמע על הורים רבים שנפרדו או התגרשו בשל אלימות קשה. נכון שדורון לא ראה מעודו את אביו מרים יד על אימו או עליהם, הילדים, אבל הוא לא היה בטוח שאלימות פיזית קשה יותר מאלימות מילולית. דורון לא הצליח להבין למה אביו נהנה לגרום צער לקרובים לו ביותר. ההיגיון אומר, חשב דורון, שאדם נורמלי ירצה לגונן על אהוביו, לשמוח בהצלחתם, להשתתף בכאבם ולתמוך בהם. האם זה אומר שאביו אינו אדם נורמלי? גם שאלה זו הוא לא העז להעלות בפני אף אחד.
אביו, האמין דורון, שמח מאוד על הסתלקותו של בנו מחייו אל הפנימייה. למרות שעזיבתו של בנו את הבית לא הוסיפה לכבודו של אביו בקרב ידידיו ומוקיריו, דורון היה בטוח שאביו המציא תירוץ טוב לעובדה שבנו לא חי עוד בבית, ואף דאג להציג את עצמו באור חיובי כמחנך דגול.
דורון נזכר באותו יום רחוק לפני שנתיים. באותו יום, באחד מרגעי העימות הקולניים ביניהם, איים אביו שיזרוק אותו מהבית אם ימשיך להתנהג כפי שהתנהג. ואיך התנהג בסך הכול? הרהר דורון במרירות. הפעם הוא פשוט סירב להבליג שוב, לא היה יכול להשלים עם העלבונות שאביו הטיח בו ובאימו, ואז העז ואמר לו בפנים מה הוא, בנו, חושב עליו באמת, ולראשונה בחייו הרים יד על אביו.
כמו תמיד, גם באותו אירוע הייתה זו אימו שניסתה לפייס בין האב לבנו ולהרגיע את הרוחות. אחותו שגית, הצעירה מדורון בשנתיים, ידעה טוב מאחיה להלך בין הטיפות, וברגע שהיה מתחיל עימות בין אביהם לאחד או יותר מבני הבית, היא הייתה נסוגה, עוזבת את המקום ומסתגרת בחדרה עד יעבור זעם. היו ימים שדורון כעס על אחותו. הוא ידע שעליה הוא לא יכול לסמוך שתגן על אימם אם אביו שוב יגזים בהנהגותו הדורסנית. אבל היו גם ימים אחרים, שבהם העריך דורון את שגית. בשקט שלה, בנעימות הליכותיה, הצליחה להיפגע מאביה פחות משאר בני הבית.
רבים מסופי השבוע, שבהם היה אמור לחזור הביתה מהפנימייה, בילה דורון בבתיהם של חבריו. תמיד מצא תירוץ והסביר לאימו ורדית מדוע הוא לא יכול להגיע הביתה. בדרך כלל הסביר שהוא והחבר המארח אמורים להתכונן יחד לאורך כל סוף השבוע למבחן. אימו, ידע דורון, תמיד חיכתה לו והתגעגעה אליו. היא הבינה שהוא מתחמק מלשוב הביתה, אך העמידה פנים שהיא מאמינה לתירוציו. היא לא רצתה שדורון יסבול בבית, ולכן השלימה עם המצב.
ורדית שמחה לשמוע שציוניו של דורון מאז שבחר לחיות בפנימייה, בחירה שהעציבה אותה, השתפרו מאוד, וכיוון שכך, נאלצה להכיר בעובדה שהוא צדק בדרישתו לעזוב את הבית. דורון חזר וטען שבאווירה השוררת בבית הוא לא מסוגל להתרכז וללמוד. כך מחה בפניה באחד מרגעיהם האינטימיים המעטים של אימא־בן, שאותם השתדלה אימו לטפח. והיא, מה יכלה לומר? היא ניסתה לקחת את שגית אחותו כדוגמה לכך שאפשר ללמוד בבית, אך הודתה בפניו שאכן, באופיים שונים האחים לחלוטין זה מזה.
ההישגים הגבוהים של דורון לאחרונה סיפקו את בעלה ד”ר יואב קמחי. הדבר היחיד שהיה חשוב לו מאוד זה ציוניו של בנו לעומת ציוני התלמידים האחרים. עוד בשנותיו בחטיבת הביניים נדרש דורון לדווח לאביו על ציוני המבחנים של חבריו הקרובים, וכאשר ציוניהם עלו על ציוניו של דורון, היה אביו מעיר על כך בלגלוג. ולכך התווספה לאחרונה הציפייה לתעודת בגרות מעולה עם תום שנות לימודי התיכון. לדבריו של ד”ר קמחי, תעודת הבגרות היא המפתח להצלחה בחיים. בלעדיה “אתה אפס”, נהג לומר בכעס לדורון, שבעיקר כדי לפגוע באביו, נהג במשך שנים לזלזל ולא להשקיע בלימודים.
היה עצוב לאימו ורדית שבנה לא יכול לממש את יכולותיו כשהוא חי בבית. היא כל כך אהבה אותו, אבל ככל שהתבגר, כך התגבר זעמו כלפי אביו. למען האמת, בימים שבהם דורון עדיין גר בבית, לא פעם חששה שהעימותים ביניהם יסתיימו במהלומות. ואכן, יום אחד לפני שנתיים זה קרה. בשעת כעס שלח דורון אגרוף בפניו של אביו ההמום. באותו יום החליט בנה החכם שכך אי אפשר עוד ודאג לעצמו למסגרת אחרת, לפני שהמצב יידרדר עוד יותר. טוב שאישיותה של שגית שונה מזו של דורון, ניחמה ורדית את עצמה. היא לא משיבה לאביה גם כשהוא מאוד מעליב אותה, פוגע בה או משפיל בנוכחותה את אימה. ורדית לא הייתה צריכה לשמוע הסברים משגית בתה לכך שהיא אף פעם לא מביאה חברות הביתה. ורדית הבינה זאת וכאבה. שגית לא מחזירה מכה על מכה, ולכן היא שורדת, כמוה…
שגית הכירה בהבדלים בינה לדורון. הוא היה מסוגל לכעוס על כל שטות, אבל כשם שהיה מתעצבן מהר, כך גם היה נרגע מהר. היא הייתה ההפך הגמור. היא התרגזה לעיתים רחוקות. כשמישהו היה מנסה לקנטר אותה או להביאה לידי כעס, הייתה נושמת נשימה עמוקה, סופרת עד עשר ורק אחר כך מגיבה. כששגית ניסתה להיזכר מי הציע לה להתנהל כך, לא זכרה. אבל העצה הזאת שירתה אותה בנאמנות שנים רבות. היא הכירה את עצמה, אם תגיע לידי כעס או תחוש עלבון, יעבור זמן רב עד שתירגע ותסלח.
את דורון אחיה אהבה שגית אהבת נפש. מאז היותה ילדה קטנה הייתה כרוכה אחריו. תמיד ניסתה להצטרף אליו לכל אירוע חברתי שאליו הלך. הוא מצידו היה די סלחן ונענה לה בדרך כלל, למרות שלא פעם שמעה איך חבריו מזלזלים בו על כך שהוא מתהלך תמיד עם זנב מאחוריו. היא הייתה חכמה מאוד וידעה לנצל, אולי אפילו עד הגזמה, את טוב ליבו ואת תמימותו. בבית הספר היסודי שבו למדו שניהם, היה דורון תמיד מוכן להגן עליה מפני ילדים שהתנכלו לה. הקשר ביניהם היה כה עמוק, עד שאימה חששה ששגית הופכת תלותית בו יותר מדי.
ורדית ראתה בדאגה את עדינותה של בתה ואת חוסר הנכונות שלה להילחם על מה שמגיע לה. לעיתים התייחסה ורדית לתחושותיה אלה בפני בעלה והביעה בפניו את דאגתה לבתם, ואילו הוא היה מגחך. הוא אהב בדיוק את כל מה שוורדית ציינה. לדברי יואב, במתיקות של שגית היא תהיה מסוגלת להמס את ליבו של כל גבר ולהשיג כל מה שהיא חפצה בו. לעומת זאת, הבוטות של דורון, קוצר הרוח שלו והגסות שהוא מפגין, יפריעו לו בעתיד כשינסה להשתלב בחברה מכובדת.
יואב היה ללא ספק הדוגמה שהמחישה לוורדית את מה שטען. שגית הייתה בת טיפוחיו של אביה. היא אומנם לא הרבתה לדרוש ממנו תשומת לב, וגם תמיד עמדה על המשמר וידעה להיעלם מהשטח כשאביה היה מתעצבן, אך היא הייתה זו שהשיגה ממנו כסף לסרט או לשמלה חדשה מיותרת. היא זו שקיבלה את אישורו להישאר ללון אצל חברה סתם כך, באחד מימי השבוע, למרות הסתייגותה של ורדית.
כשמדי פעם ניתחה ורדית לעצמה את תכונות שני ילדיה, הגיעה למסקנה מוזרה. דורון דמה באופיו לה. נשמתו הסוערת הזכירה לה את זו שלה. הוא היה אמיץ, חכם ונועז כמו שהיא הייתה בנעוריה. אלא שלאחר המהפך שחל ביחסו של יואב אליה אז בסנטוריני, הרגישה שכדי לשרוד, היא משנה לאט־לאט את התנהגותה העצמאית ומאמצת תלותיות כמו זו של שגית בתה. אולי אצל שגית היו אלה תכונות טבעיות. אצל ורדית תכונות אלה, ידעה, אומצו בשל רגעי חולשה.
ורדית רשמה את שגית לבית ספר תיכון אחר מזה של דורון. כשהדבר התברר לשגית ולדורון, היו שניהם מאוד מאוכזבים. ורדית נימקה זאת בכך שבית הספר שאליו תלך שגית הוא בית ספר חדש ומודרני, שרק נפתח ונמצא סמוך לבית שלהם. היא ציינה בשמחה ששגית לא תיאלץ לקום עם שחר כדי להספיק להגיע בזמן לאוטובוס שבו נסע דורון מדי בוקר. ורדית גם ביקרה ביום הפתוח באותו בית ספר והביאה כמה ברושורים, ובהם היצע מגוּון של חוגים מיוחדים, שידעה שיעניינו את שגית. שגית התרככה ובעיקר קיבלה את הדין. כשמספר חברות טובות שלה מהיסודי נרשמו אף הן לבית הספר החדש, החלה לשמוח.
ככל ששגית התבגרה, ובעיקר מאז שדורון עזב את הבית ועבר לחיות בפנימייה, החלה להבין שהבית שלה, שכילדה קטנה ראתה בו בית חלומות, איננו באמת כזה. כבתו של אביה, זכתה בכל מקום לכבוד ולפינוק. אביה היה דמות מוכרת בשכונה שלהם. מאוד מכובד בקרב תושביה. לא פעם ואף לא פעמיים סייע אביה למי מהשכונה שביקש עזרה כדי להתקבל לבדיקה אצל רופא כלשהו, שללא השפעתו של אביה, לא היה מגיע אליו. גינוני הכבוד שאביה של שגית הנהיג בביתם הגבירו אף הם את תחושתה של הילדה שאביה רם מעלה. הערצתה אליו הייתה מוחלטת, והוא ידע להפיק מהערצה זו את כל הנחת והאושר שאבא יכול לבקש.
לשגית נראה טבעי שאימה חלשה, קצת רכרוכית, לא יודעת לעמוד על שלה. כשאביה של שגית היה פוגע באימה, הייתה אימה נסגרת בתוך עצמה, לא משיבה מלחמה. אבל בעוד דורון היה יוצא מגדרו ונלחם את מלחמתה של אימם, החלה שגית מבלי משים לחקות את אימה, כשקלטה שבדרך ההתנהלות הפסיבית שלה היא מצליחה להתחמק ממהלומות מיותרות.
את בית הספר אהבה שגית מאוד. היו לה שם חברים וחברות רבים. היא נהגה לבלות איתם בכל הזדמנות, אך נמנעה מלהביאם אליה הביתה. “שגית, רוצה להיות בת הזוג שלי בפרויקט שהמורה לתנ”ך הטיל עלינו?” שאלה עינת חברתה את שגית. “כן, בכיף,” השיבה שגית בשמחה. יהיה לה הרבה יותר נעים לחקור ולהתעמק יחד מאשר לבד. “אז מה דעתך שאחרי הלימודים אמשיך איתך ישר אליכם הביתה ונעבוד יחד? אני לא מציעה לך לבוא אליי, כי אחי הקטן הודיע לי הבוקר שהיום באים אלינו הביתה שלושה חברים טובים שלו, והם מתכוונים לצפות יחד באיזה סרט. “תאמיני לי שארבעה בנים בבית זה בלגן גדול,” סיכמה בחיוך את דבריה. שגית חשה אי־נוחות. עד אז הצליחה להתחמק מלהביא אליה הביתה חברות. אצל עינת בילתה כבר כמה וכמה פעמים. הגיוני שלפעמים יבלו גם אצלה בבית. איך תצא מהעניין גם היום?
“לא, זה לא ילך,” מלמלה שגית במבוכה. “אבא שלי אמור לחזור היום הביתה אחרי שנשאר בבית החולים ער כל הלילה בגלל איזה מקרה חירום במחלקה. ואת יודעת איך זה, הוא יהיה כל כך עייף, שלא יוכל לסבול את הרעש הקל ביותר. ושתינו עם הצחוקים שלנו רק נעצבן אותו. לא כדאי לנו. חוץ מזה אימי ביקשה שאיכנס למכולת בדרך חזרה הביתה היום ואקנה כמה מצרכים. חבל לך על הזמן.” עינת הביטה בשגית וחשה שהיא לא מגלה לה את האמת, אבל באצילותה, לא ניסתה לחקור יותר וּויתרה על הרעיון.
הן סיכמו שיעבדו על הפרויקט למחרת בביתה של עינת, כשלא יהיו חברים אצל אחיה. שגית נשמה לרווחה. כמה זמן עוד תצליח להתחמק מלחשוף את דמותו האמיתית של אביה? עם כל אהבתה והערצתה כלפיו, החלה לקלוט שאביה הוא לא בדיוק מה שהוא מתיימר להיות. היו לו תכונות שהעדיפה שחבריה לא ידעו על קיומן.
עוד מאז שהייתה ילדה קטנה, אהבה שגית להאזין לסיפוריו של אביה על מקרים מיוחדים במחלקה שלו. בדרך כלל היא שמעה איך הוא הציל חולה ממוות או איך תיקן טעות של רופא אחר. רק עם התבגרותה החלה שגית להתייחס לסיפורים אלה בספקנות. כשהייתה מנסה לברר אצל אימה עד כמה הגזים, הייתה אימה מחייכת ומעדיפה שלא להשיב לה. מאימה שמעה שגית סיפורי בית חולים אחרים, כאלה שהרטיטו את ליבה אפילו עוד יותר מאלו של אביה. בשונה מאחיה, לשגית היה ברור עוד מגיל צעיר שהיא תלך בעקבות הוריה. היא עוד לא החליטה אם תרצה ללמוד בבית הספר לרפואה או בבית הספר לאחיות. כשהביעה חלום זה בפני הוריה, השתדל כל אחד מהם למשוך אותה לתחום שלו. כשסיפרה על כך לדורון, חשב שהיא נפלה על הראש. לדבריו, הוא יתרחק משני תחומים אלה הכי רחוק שיוכל.
לאחרונה החלו חיי החברה של שגית להשתנות. נוצרו זוגות בתוך החבורה שלהם, וגם משגית ביקש חברות אחד מבני השכבה שלה, שכן שלה, שגם היה איתה בצופים. שגית שמה עליו עין כבר מזמן, מאוד שמחה כשהציע לה חברות ומייד נענתה לו. את זמנה החלה לחלק בשעות הערב בין מטלות בית הספר למפגשיה עם החבר שלה. אביה, שהיה רגיל לפגוש את בתו האהובה מייד עם כניסתו הביתה, החל לחוש בחסרונה לעיתים קרובות מדי.
בימים הראשונים ניסה יואב להתאפק ולא שאל את ורדית לאן נעלמה “התינוקת שלו”, כפי שעדיין אהב לכנות את שגית. אך לאחר שהיעדרויות אלה התרבו, ושגית הרשתה לעצמה להיעדר גם מארוחות הערב המשפחתיות החשובות לו כל כך, החל להתרעם. ורדית התרתה בשגית. היא התחננה שלא תתעמת עם אביה, שתשתדל שלא להחמיץ את ארוחת הערב המסורתית. הרי מאז שדורון עזב את הבית, נותרו לארוחה רק שלושתם. אבל שגית המאוהבת התעלמה מאזהרותיה החוזרות ונשנות של אימה. שגית זכרה שאביה כעס על דורון על כך שהוא לא עומד בקריטריונים שלו כתלמיד. דורון תמיד התלונן שכל מה שמעניין את אביהם זה הציונים שלהם, ומשום כך לא חששה שגית מזעמו האפשרי של אביה. היא הייתה תלמידה מעולה וציוניה היו מהטובים בכיתה. אימא כרגיל מגזימה, חשבה הבת. מה אבא כבר יכול לעשות לה?
באחד הערבים, כשיואב שב הביתה לאחר יום עבודה עמוס במיוחד, קיבלה את פניו ליד הדלת רק ורדית. “שוב נעלמה לה?” רטן. “מה קורה לשגית בזמן האחרון?” ורדית החליטה שהגיע הזמן שיואב ישמע שלבתו בת השש־עשרה יש מעריץ צעיר שאיתו היא מרבה לבלות. היא דיווחה מאוד בזהירות על כך. לשמחתה, יואב הגיב הרבה יותר טוב משחששה. “מה את אומרת? הילדה שלי כבר מחוזרת. באמת הגיע הזמן.” את ארוחת הערב אכלו שניהם בנחת. ורדית קיוותה שנושא היעדרויותיה של שגית ירד מסדר היום.
דורון צלצל לאימו ושאל אם זה בסדר שיגיע היום הביתה לארוחת הערב. לאימו המופתעת הסביר שהוא זקוק להסכמתם לתרומת דם. ברגע הראשון לא הבינה אימו למה הוא מתכוון. “בשביל מה אתה זקוק למנת דם?” שאלה קצת מבוהלת. כאחות בבית החולים במשך שנים רבות, לא הכירה נערים רבים שהיו זקוקים למנות דם. מה קרה לבנה האהוב? משהבינה במה דברים אמורים, נשמה בהקלה וכמובן אישרה את הגעתו לארוחת הערב בשמחה.
ורדית התפללה בליבה שהערב יעבור ללא עימותים מיותרים. היא יידעה את שגית שדורון יצטרף אליהם לארוחה. הבת, שהצטערה על עזיבתו את הבית לא פחות מאימה, שמחה ומייד הציעה לעזור לאימה בהכנת האוכל שדורון אוהב. הערב, הסבירה לאימה, היא לא מתכננת לצאת מהבית כבכל ערב. לחבר שלה יש מחר מבחן בערבית, והוא יקדיש את כל הערב ללימודים. וכך העבירו האם והבת את שעות אחר הצהריים בבילוי מהנה יחד, מתרגשות לקראת בואו של דורון הביתה.
ורדית סיימה בדרך כלל את יום עבודתה בבית החולים בשעה שלוש אחר הצהריים. ד”ר יואב קמחי, בעלה, נהג לסיים את יום עבודתו כמה שעות אחר כך. הוא מכהן כראש מחלקה כבר חמש שנים, ולכן נוסף על הניתוחים שהוא מבצע, בסופו של היום מוטל עליו לעבור על דיווחים מהניתוחים שביצעו הרופאים הצעירים יותר. לשמחתו, כבר שנים רבות שאין הוא משתתף בתורנויות ובכוננויות בשל מעמדו הרם וגילו המבוגר יחסית, ורק לעיתים רחוקות מאוד הוא מוזעק מביתו כדי להצטרף למנתחים המתקשים בביצוע ניתוח מסובך ומורכב מאוד.
את שעות הערב לאחר הארוחה המשפחתית, שאותה דרש לקיים כעניין של קבע, היה נוהג יואב לבלות בקריאת ספר טוב או בפגישה עם קולגות, שאיתם נהג לבלות במשחקי קלפים ובשתיית משקה חריף.
הוא חי בתחושה שהחיים טובים, מה עוד הוא צריך בחייו? בשלב זה כבר היו מעטים מאוד הימים שבהם סער גופו, וברגעים נדירים אלה נהג לבלות את חלקו של הלילה עם סטז’רית צעירה, שמוחמאת מהתעניינותו של מנהל המחלקה בה, גם אם כבר לא היה אותו גבר שרמנטי כבעבר. הוא עדיין נהנה מדי פעם להיזכר בערגה עד כמה מקובל היה בקרב המין הנשי. בשנים ההן, נאנח מבלי משים, היו לו שפע של מעריצות, ששמחו ליהנות מבילוי רומנטי איתו.
כשהיה מביט בראי לפני שיצא מהבית בבוקר לעבודתו, כדי לוודא שהוא נראה מכובד כיאה לראש מחלקה בבית חולים, נאלץ להכיר בעובדה שהיום הוא נראה אחרת. על ראשו נשאר רק מעט שיער, שאותו ניסה לפזר ולשוות לו מראה צעיר, אלא שגם המעט הזה כבר היה רובו כסוף, וקמטים עמוקים חרצו שבילים בלחייו וסביב עיניו.
כשחזר באותו ערב הביתה, קיבלה שגית את פניו של אביה, וכמקובל בביתם, מיהרה לסייע לו לפשוט את הז’קט ולתלות אותו על הקולב לצד הדלת. “מה שלומך, אבא’לה?” שאלה כהרגלה מאז הייתה ילדה קטנה, “היה לך יום טוב, אבא’לה?”
היא נראתה ליואב שמחה מהרגיל. “אז מה, היום את מוכנה להסתפק בחברתו של אביך המזדקן?” שגית הביטה באביה במבוכה. אימה אמרה לה שסיפרה לאבא על כך שיש לה חבר, ושאביה הגיב טוב. אז למה הוא פונה אליה בציניות כזאת? היא תיאלץ להיזהר הערב בכל מילה שתוציא מפיה. היא לא הגיבה כדי לא להרגיזו.
“ואיפה אימא?” שאל בטון נוזף, שכן ורדית לא קיבלה את פניו כפי שנהגה לעשות. “היא במטבח, תכף מסיימת להכין את מרק העדשים שלה,” הסבירה הבת. “מרק עדשים באמצע השבוע?” השתומם ד”ר קמחי. הוא אכן הריח את ריחו הטוב של המרק שאהב. “כן, יש לנו אורח לארוחת ערב, והוא מת על המרק הזה של אימא.” “באמת? מי הוא האורח החשוב הזה, שמשנה סדרי עולם בביתנו?” שאל, מניח את תיקו ההדור במקומו על המדף. הוא לא היה יכול לסבול תיקים פזורים באי־סדר בבית.
“דורון,” השיבה שגית מעט בחשש. “דורון?” השתומם יואב. “כבוד גדול! במה זכינו?” הוא לא היה יכול להעלות על דעתו סיבה שתגרום לדורון בנו להגיע הביתה לארוחה. הוא לא זכר מתי ישבו ארבעתם יחד לסעודה של יום חול. האמת שגם כמעט לא התראו עוד בסעודות השבת. מעניין מה יום מיומיים…
יואב לא ידע אם הגעתו של בנו משמחת אותו או מֵפֵרה את שלוות נפשו. הוא התקדם לעבר השולחן, שהיה ערוך בצלחות חגיגיות. קצת מוגזם, חשב. בסך הכול הבן מראה את פניו, האם נכון להפוך את הצטרפותו לארוחה לאירוע? במצב נורמלי היה דורון אוכל איתם ארוחת ערב מדי יום. לעשות מזה כזה ביג דיל רק מעצים את העובדה שהבית שלהם לא מתנהל כראוי לבית מכובד של אנשים כמותו.
ורדית נכנסה לחדר האוכל, מחזיקה בידיה סיר מרק מעלה אדים. היא הניחה אותו על השולחן וחייכה, “אני מתארת לי ששמעת שדורון מצטרף אלינו הערב.” “כן, שגית סיפרה לי. אז איפה הוא? הוא מצפה שנשב ונחכה לו עד שהמרק שהכנת לכבודו יתקרר?” שאל בטרוניה.
באותו הרגע יצא דורון מהמטבח כשהוא נושא קנקן מים. הוא הספיק לשמוע את מילותיו האחרונות של אביו. מכיוון שהיה זקוק לחתימתו, בחר להבליג על קבלת הפנים הזאת. “היי, אבא. מה נשמע?” שאל והשתדל להישמע רגוע יותר משחש.
יואב ניסה להפחית את הרושם הגרוע שעשה ופנה אל בנו בחיוך, “אני שמח לראות אותך, בן. מה הביא אותך אלינו?” אף שהשתדל לדבר בקול אוהב, שמע דורון את הנימה הקשה בקולו של אביו.
“האמת, אבא, שבאתי היום כי אני צריך את האישור שלכם,” אמר דורון והוציא מכיסו את הטופס לחתימה. “אישור למה?” תמה יואב. “בבית הספר מבקשים מהשמיניסטים להשתתף במבצע לתרומת דם שמתקיים בימים אלה בכל הארץ.” “מה אתה אומר!” התפעל יואב. “כן, אומרים שיש מחסור גדול,” המשיך דורון, שמח שהצליח לעניין את אביו.
“אתה רוצה להגיד לי שמבקשים מילדים לתרום דם בארץ שלנו? לאן הגענו?” הוא נשמע מזועזע. דורון נפגע, הוא כבר לא ילד. הגיע הזמן שאביו יכיר בכך ויפנים זאת. “אתה יודע, אבא, אני לא ילד, אני אוטוטו מתגייס לצבא.”
“סליחה, אתה צודק, ובכל זאת, ממתי מתרימים תיכוניסטים? על כך עוד לא שמעתי.” “מתברר שמותר לתרום כבר מגיל שבע־עשרה, אבל רק בהסכמת ההורים,” הסביר דורון. “טוב שעדיין יש להורים מה לומר,” רטן יואב. לרגע חשש דורון שאביו יסרב לחתום על הטופס, אבל נרגע כשאביו שאל, “ומה, כל החבר’ה שלך בכיתה מעוניינים בזה?”
“לא, מה פתאום,” השיב דורון כשחש לאן הרוח נושבת. “אני בין המעטים שמייד אמר שישמח לתרום.” דורון הבחין שאביו מסתכל אליו בעיניים שונות מהרגיל, וליבו רחב.
“כל הכבוד, בן.” יואב התקרב לבנו וטפח על שכמו. “אני גאה בך,” אמר, ונראה לדורון שהוא מתכוון לכך. “תראה לי את הטופס,” ביקש, ומייד הוציא עט מכיס חולצתו והוסיף את חתימתו המרשימה ליד זו של אשתו. דורון השיב בשמחה את הטופס לכיס מכנסיו.
“אתה יודע כמה פעמים תרמתי דם בחיי?” שאל אביו. לא היה לדורון מושג, אבל הוא הסכים ברצון לשחק את משחק הניחושים. “שלוש,” אמר, ממעיט כדי שאביו המתרברב יוכל להוסיף עוד תרומה אחת או שתיים. “ככה אתה חושב? לפחות עשר פעמים. אולי אפילו יותר!” צחק יואב אביו, הגאה בהישגיו.
דורון הופתע. זה באמת הרבה. “מה אתה אומר? איך זה יכול להיות? לא קצת מסוכן לתרום כל כך הרבה דם?”
“סוג הדם שלי הוא O,” החל יואב להסביר. “מה למדת בשיעורי גנטיקה על סוגי הדם השונים?” שאל את דורון, אך לא המתין לתשובה ומייד המשיך: “אולי כבר למדת שסוג זה של דם הוא הכי נדיב. הוא האצילי ביותר מבין כל הסוגים.” דורון בדיוק למד את הנושא בשיעור האחרון והיה חשוב לו להפגין את ידיעותיו בפני אביו. “נכון. כי בעלי סוג דם O תורמים לכל האחרים, אבל יכולים להיתרם רק מהסוג של עצמם,” ענה.
“כפי שאתה יכול לראות, זה מתאים בדיוק לאופי שלי. כידוע לכול, אני תמיד שמח לתת לאחרים ממה שיש לי, ולכן גם נקראתי לתרום דם בהזדמנויות רבות ונעניתי בשמחה, ואני מאחל לך לגלות שגם אתה בעל סוג דם כזה ושתמיד תתרום לאחרים,” סיים יואב את דבריו בטון מחנך.
דורון דווקא חשב לרגע על מה שאביו בחר שלא לציין, על כך שסוג הדם שלו סנוב ממש כמוהו. הוא לא ייקח מדמו של כל אחד, אלא רק מדם אצילים. היה מיותר לומר זאת, אביו לא יאהב לשמוע את הדברים. ובכלל, כל הדיון הזה מיותר, הרי אדם לא יכול להשפיע על סוג הדם שלו, אשר תלוי לחלוטין במה שירש מהוריו.
“בואו, שבו,” הזמינה אותם ורדית אל השולחן. היא החלה למזוג מרק מהביל לצלחותיהם. הארבעה הסבו לשולחן ואכלו בשקיקה את מרק העדשים המעולה, נושפים על הנוזל הסמיך והחם שבכף. קרני שמש אחרונות של ערב הבליחו מבעד לווילון השקוף שעיטר את פינת האוכל, ודורון החל לספר חוויות משעשעות מבית הספר להנאתם של כל המסובים לשולחן. ורדית ושגית אספו את הצלחות הריקות ואת הסיר הכמעט ריק, ובמקומם הגישו את המנה העיקרית והתוספות.
“תשמעו קטע,” קרא דורון, “המורה שלנו לביולוגיה…” “אתה מתכוון לד”ר אהרוני?” שאל יואב. “כן,” המשיך דורון, “הוא אמר שכדי לעודד אותנו לתרום דם הבטיחו ממד”א ליידע כל תורם מהו סוג הדם שלו, וד”ר אהרוני מתכנן להשתמש במידע שיתקבל כדי לשחק איתנו במשחקי גנטיקה.” “רציני המורה הזה שלך,” אמר יואב, “ראיתי אותו רק פעם אחת, אבל הוא עשה עליי רושם מצוין. אני מקווה שאתם, התלמידים של היום, יודעים לנצל את הידע הרב של אדם כמוהו.” דורון הבטיח שבהחלט כן והמשיך לספר בשבחו של המורה שאביו מעריך.
אף אחד לא הבחין שוורדית, כששמעה את דבריו של דורון, החווירה ומבלי משים הניחה את כף ידה על פיה. כשהתרוממה מכיסאה כדי לפנות את מגש הבשר, הוא נשמט מידיה לרגע. היא הצליחה לתפוס אותו לפני שנפל, אלא שמעט מהרוטב העשיר נשפך על המפה. שגית מיהרה לקום, הביאה מגבת נייר שהרטיבה והחלה לנקות את הכתם שהתפשט על המפה. “אני נורא מצטערת,” התנצלה האם במבוכה, מביטה בחשש־מה לעברו של בעלה.
“את באמת צריכה להתנצל. אם כבר בחרת לערוך את השולחן במפה חגיגית, לא היה מזיק אם היית קצת יותר זהירה,” נזף בה בעלה בלעג. “הנה, כבר כמעט לא רואים כלום,” ניסתה שגית לשפר את האווירה. היא השליכה לפח את מגבת הנייר המלוכלכת והביאה צלוחיות לקינוח. “מזל ששגית מכבדת אותנו היום בנוכחותה,” המשיך יואב בציניות כשהוא פונה אל אשתו, “מה היית עושה בלעדיה?”
“מה יש למנה אחרונה?” שאל יואב. “אל תגידי לי,” פנה לאשתו, “שזה עוד פעם סלט הפירות מאתמול.” “למה לא? נשאר די הרבה, ואמרת אתמול שהסלט מצוין. לא ראיתי סיבה שלא נאכל אותו גם היום.” קולה של ורדית נשמע מהסס. “אני אשמח לאכול ממנו,” ניסה דורון לרכך את המתח באוויר. “גם אני,” אמרה שגית כשהיא מרימה קערית ומקרבת לאימה שתמלא אותה. “אני לא מבין אותך,” קרא יואב בזעף, “את הרי יודעת שפירות שקליפתם הוסרה ומבלים יום במקרר מאבדים את כל הוויטמינים שלהם… פשוט בזבוז לאכול אותם.”
הוא הזיז את כיסאו לאחור, התרומם ואמר, “אני זז. קבעתי עם חברים לשחק קלפים בבית של דוידי.” “אולי בכל זאת תטעם קצת לפני שאתה הולך?” ניסתה ורדית לשכנעו. הוא לא טרח אפילו להשיב לה, צעד אל עבר הדלת, הסתובב לרגע ופנה אל דורון באצבע מתרה, “שלא תאבד את הטופס עם החתימה שלי,” ויצא בטריקת דלת.
דורון ההמום נשאר יושב בכיסאו. ראשו מורכן. דבר לא השתנה. אם לרגע חשב שהמצב בבית השתפר, הנה ההוכחה שלא. הוא הציץ באימו שניסתה בכל כוחה לא לדמוע. הוא הרים את הקערית שלו, ואימו מילאה אותה בסלט פירות מעולה. היה קשה לו לבלוע, אך במאמץ הוא סיים את הכול, אבל שלא כדרכו, הפעם סירב להצעתה להוסיף לו מנה שנייה.
משהסתיימה הארוחה מיהר דורון להיפרד מאימו. הוא חיבק אותה, אך לחש באוזנה, “אמא, עד מתי תמשיכי לסבול את היחס הזה, עד מתי?” היא לא השיבה לו, ליטפה קלות את ראשו, חייכה חיוך עצוב ונשקה לו על לחיו. “ביי, שגית,” קרא דורון אל עבר אחותו, שפינתה את שאריות הארוחה למטבח. “ביי, דורון. היה טוב לראות אותך.” האומנם? שאל את עצמו כשפתח את הדלת ויצא אל הרחוב, נושם לרווחה.
“דורון, חכה רגע,” נשמע לפתע קולה של שגית, שיצאה החוצה ורצה אחריו. דורון נעצר. שגית ביקשה להתייעץ איתו כיצד להתנהל עם אביהם, עכשיו שהוא יודע שיש לה חבר. דורון היה זה שיעץ לה, כשהתקשרה אליו לפני כמה שבועות, שלא כדאי לספר על החבר שלה לאבא עד שהיא תהיה בטוחה באהבתה.
“אבא כבר יודע,” לחשה, מחייכת במבוכת־מה. “ומה איתך, עדיין מאוהבת?” שאל דורון בחביבות. שגית השיבה בביישנות, “אני מתה על רועי. הוא כזה נחמד.” “אם כך, כשאבא יתחיל להתלונן, תתנהגי כמוני ותילחמי על הזכויות שלך. אל תיכנעי לו כמו אימא. אם תעמדי על שלך, הוא בסוף ייאלץ להתקפל. ואם את באמת רוצה עצה ממני,” המשיך דורון, “אז אימא אמרה לי שאת מרבה להיעדר מארוחות הערב, ואני מציע לך שלא תעשי את זה. את יודעת כמה הארוחות האלה חשובות לאבא. אלוהים יודע למה. את עלולה להמשיך לחטוף ממנו רק בגלל ההיעדרויות האלה שלך. הערב זאת הייתה, לדעתי, רק יריית הפתיחה שלו, וזה מה זה מיותר!” שגית הבטיחה לקחת את העצה שלו לתשומת ליבה. היא נכנסה הביתה ופנתה להכין את שיעורי הבית שלה. היא תכננה לנצל את הערב הפנוי שלה כדי להשלים חומר שהזניחה לאחרונה.
ורדית נותרה לבדה, התיישבה על הספה בסלון ועצמה את עיניה. היא הרהרה על הערב. הוא לא היה שונה בהרבה מערב רגיל. אילולא נכח דורון בארוחה, היא לא הייתה חשה אומללה יותר מבדרך כלל. היא כבר כמעט לא הבחינה בגסות הרוח של בעלה. רק מבטו האומלל של דורון הזכיר לה שלא, לא כך חייבת להתנהל ארוחה משפחתית.
היא נזכרה בדברים שדורון סיפר על ההבטחה של מד”א וחשה שעולמה מתרסק. מה יהיה? איך תצליח להתמודד? האם דורון ימשיך לאהוב אותה? יואב בעלה ממילא לא סובל אותה. למה התחתן איתה בכלל אם היא כל כך מאוסה בעיניו? ולה? האם לה יש עוד אי אלו רגשי חיבה כלפי בעלה? האמת שלא הייתה בטוחה.
היא חשה תשישות כבדה ממלאת את גופה, קמה על רגליה ופנתה לחדר השינה. היא תיקח כדור שינה. לא שלא תירדם בלעדיו, אלא שבעזרת הכדור, השינה שלה כל כך שלווה ונטולת חלומות. היא לא תתעורר אפילו לרחש קל שישמיע בעלה כשישוב הביתה בשעה מאוחרת ויפשוט בגדיו. היא לא תחוש במשב האוויר הקל שירטיט את גופה כשימשוך אליו את חלקו בשמיכה הזוגית. היא רצתה לעצום את עיניה ולשכוח הכול.
לאחר שעזב את הבית צעד דורון אל עבר תחנת האוטובוס. הוא הכיר את לוח הזמנים של הקו שמביאו ממש עד לכניסה לפנימייה, וידע שיש לו עוד דקות אחדות שבהן יוכל לשבת על הספסל הריק מאדם ולהרהר. מעטים בלבד, אם בכלל, ידעו איך אביו מתנהג בבית. בחברת ידידיו, בדרך כלל רופאים בכירים אף הם, תמיד התנהג באדיבות ובהתחשבות. באירועים שונים היה דורון מבחין ביראת הכבוד שאנשים מפגינים כלפי אביו. כמה הוא צבוע! מעניין מה היו חבריו ומעריציו הרבים של אביו היקר חושבים עליו אילו נכחו היום בארוחת הערב. הוא ידע שאילו מי מהם נמצא איתם, היה אביו נשמע אחרת לגמרי. הוא נזכר בד”ר ג’קיל ומיסטר הייד, זה התאים כל כך לאבא שלו. דורון נזכר איך כמעט השיב למורה ללשון “אבא שלי” כשזה ביקש דוגמה שתמחיש את הביטוי “אין תוכו כברו”.
הוא בעט באבן קטנה שנחה על המדרכה ליד רגלו ונהנה לראותה עפה למרחק. האוטובוס עצר בתחנה, והוא עלה עליו, שמח לחזור לחייו הרחוקים מהשפעתו של אביו.
כשהגיע לפנימייה, חצה את רחבת הדשא, מתעלם מטיפות המים שנותרו אחרי ההשקיה והרטיבו את נעליו, ופנה לעבר הבניין המואר והמזמין שלו.
הוא נכנס ישר לחדרו. בועז, חברו הטוב ושותפו לחדר, ששכב במיטה, התיישב והשעין את ראשו על כף ידו. “נו, איך היה? חתמו לך?” דורון הוציא מכיסו את הטופס החתום והציגו בפניו. “ואימא שלך לא ניסתה לשכנע אותך שזה מסוכן ושאתה צעיר מדי?” המשיך בועז לשאול.
“אתה מכיר את אימא שלי. היא לא תגיד מילה בניגוד לדעתו של אבי. אין לי באמת מושג מה היא חושבת על העניין. אבל לזכותה ייאמר שהיא חתמה עוד לפני שאבא שלי חזר הביתה. אני מניח שכאחות היא לא מתרגשת מעניין תרומת הדם.” דורון חלץ את נעלי הספורט ספוגות המים שלרגליו ובחן את גרביו. הוא החליט שאין צורך להסירם ונשכב על השמיכה, משעין את הכרית על הקיר, כך שראשו נח עליה והוא חצי־יושב חצי־שוכב. הוא נשא את עיניו והביט על שני הפוסטרים שהוא ובועז תלו על קירות החדר. בדרך כלל היה מצליח להירגע כשהיה מביט בשמש השוקעת במי הים, ואם זה לא הספיק, היה עובר לסקור בהנאה את הצבאים הלוחכים עשב בנוף הפסטורלי. אלא שהערב לא הועילו לו הפוסטרים האהובים.
דורון עדיין לא נרגע. הוא חש צורך לשתף את חברו בתחושותיו. בועז ישב על המיטה, רגליו היחפות על הרצפה, מזיזות מבלי משים חלקיקי אבק שהצטברו לרגלי המיטה, והביט בדורון במבט שואל. הוא הרגיש שדורון רוצה לדבר. בועז הכיר את הרקע המשפחתי של דורון, כפי שדורון היה מודע לזה שלו. לא סתם הם נמצאים בפנימייה. לכל אחד יש סיפור עגום משלו. אבל מה שיפה בפנימייה שלהם הוא שכשאחד מספר מחוויותיו לחברו, משתפך בפניו ומביע את כאבו, הוא לא צריך לחשוש שסיפורו האישי יופץ לאחרים. דיסקרטיות ואמפתיה היו חלק חשוב ביותר בהתנהלות בפנימייה. זו הייתה מסורת רבת־שנים של חינוך ערכי מעולה.
דורון ידע שהוריו של בועז התגרשו כשהיה ילד קטן, בן חמש או שש, ומאז גר חצי שבוע אצל הורה אחד וחצי שבוע שני אצל ההורה האחר. הוא היה רגיל לסוג זה של חיים וכמעט לא ידע שיכול להיות אחרת. אבל מאז שאביו התחתן בשנית ונולדו לו ילדים, החל לחוש לא רצוי בביתו של אביו, אשר תמיד נזף בו על שטויות, ופעם שמע במקרה את אשתו של אביו אומרת שהיא חוששת מהשפעתו הרעה של בועז המבוגר על ילדיה הצעירים. בועז נפגע, כמובן. הוא ציפה לשמוע את אביו מגן עליו, אך הוא לא עשה זאת. אביו רק שתק ולא אמר דבר. כשהגיע זמנו של בועז לעלות לבית הספר התיכון, הוא דרש לעבור לפנימייה ולא להמשיך להיטלטל בין בית לבית, ומאז הוא כאן.
“הבן אדם החרא הזה לא השתנה,” לחש דורון במרירות. ידו הימנית, שהייתה מונחת על ירכו, היטלטלה בקצב התנועה הבלתי רצונית של רגלו. “היה אפשר לצפות שכשאני כבר לא גר בבית ומגיע לאיזו שעה לביקור, הוא יתאפק ולא יעליב אותנו. אבל שום דבר לא השתנה, הוא נשאר אותו זיפת שהיה. תאר לך שבחצי שעה הוא הצליח לפגוע בכולנו. תאמין לי, לא היה לי קל לא להגיב, במיוחד כשפגע סתם כך באימא שלי ובאחותי.” “חשבתי שאחותך מסתדרת איתו יותר טוב ממך. הבנתי שאותה הוא לא מעליב כמעט.” אמר בועז, “מה היא עשתה שהצליחה לעצבן אותו?”
“אימא שלי סיפרה לו שלשגית יש חבר. זה כנראה לא הכי מוצא חן בעיניו. בטח מתחיל לקנא שהוא כבר לא יהיה הגבר הכי חשוב בחייה. מסכן…” לעג דורון בקול מריר.
“נו, עכשיו אתה כבר קולט שההחלטה שלך לעבור לפנימייה הייתה נכונה? אולי עכשיו אתה מבין שהגיע הזמן שתירגע ותפסיק להאשים את עצמך על ההחלטה הזאת.” בועז ידע שחברו דואג לאימא שלו וכי הוא חש שבגד בה כשעזב ולא נשאר לתמוך בה ולהגן עליה כשהתנהגותו של אביו כלפיה עברה כל גבול. בועז לא היה יכול להתאפק והמשיך בדבריו, “תסתכל על עצמך. ממש פרצוף של תשעה באב, וככה אתה נראה אחרי ביקור קצר בבית. תאר לך איך היית נראה אילו חיית שם.” דורון ניסה לחייך. הביטוי “פרצוף של תשעה באב” היה ביטוי חביב ביותר על המדריך שלהם, והם נהנו להשתמש בו לעניין ושלא לעניין. “אבל לא נורא, גבר, אני כבר מכיר אותך. גם הפעם, כמו תמיד, תצליח להתעלות על הרגשות הכואבים שלך ותתגבר.” הוא הניח לרגע את ידו על כתפו של דורון, לחץ קלות וחזר לשבת במיטתו.
“לא יודע למה הוא עדיין מצליח להעלות לי את הסעיף. כמה שאני מנסה לשכנע את עצמי לא להתרגש ולהיעלב ממנו, אני לא מצליח.” דורון פתח את התרמיל שהסיר קודם מגבו והיה מונח על השולחן. הוא הבחין בשקית פלסטיק בלתי מוכרת ופתח אותה. היו בה עוגיות השוקולד שאהב. הוא הוציא שתי עוגיות מהשקית בחיוך קל, הגיש אחת מהן לחברו ואת האחרת הכניס לפיו. העוגייה הטרייה התפוררה והתמוססה בפיו והרגיעה לאיטה את נפשו המיוסרת.
אין עדיין תגובות