על סמך ראיונות אישיים שערך המחבר עם עשרות פעילי מחאה מקבוצות מיעוט שונות מתאפשרת הצצה מבפנים על המחאות החברתיות שמטלטלות […]
פתח דבר
שני העשורים הראשונים של המאה ה־21 מהווים עידן של התפתחות בדמוקרטיה הישראלית. אמנם יציבות שלטונית, אמון במוסדות השלטון, ייצוג הוגן וזכויות של מיעוטים, שוויון חברתי וערבות הדדית – כל אלה אינם החוזקות של המדינה המזרח־תיכונית הקטנה, לפחות לא בעשרות השנים האחרונות. בדומה למתרחש בדמוקרטיות אחרות בעולם, גם החברה הישראלית מתמודדת עם אתגרים שונים ומורכבים, כמו הגירה, גלובליזציה, אלימות משטרתית, ביטחוניזציה, ועוד. אך בשונה מדמוקרטיות אחרות בעולם, האתגרים הייחודיים המאפיינים את ישראל מביאים להתפתחותן של קבוצות אזרחיות בעלות מאפיינים מיוחדים ויוצרים שיח ציבורי פוליטי תוסס וערני.
אתגרים אלה, ראשית, קשורים למציאות רב־תרבותית ולמבנה אזרחות היררכי שמקיים מדיניות של אי־שוויון אזרחי בין קבוצות מיעוט מופלות לבין קבוצות פריווילגיות. שנית, אתגרים אלה טומנים בחובם פוטנציאל (לעתים ממומש) לערעור על תפיסת הלגיטימיות של המדינה. ושלישית, וכפועל יוצא מכך, הם עשויים להביא להתנגשויות אלימות בין אזרחים לבין המדינה. לעתים קרובות קיים קשר ישיר בין התמודדות עם אתגרים אלה, המאיימים על הסדר החברתי הקיים, לבין התנגשויות אלימות בין אזרחים לבין המדינה וסוכניהּ.
לאלימות פוליטית של אזרחים בישראל יש עבר ורקע עוד מקום המדינה. המחאות כנגד הסכם השילומים עם גרמניה ואירועי ואדי סאליב בשנות ה־50, מחאת הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה־70, הרצח של פעיל השמאל אמיל גרינצוויג ב־1983 ורצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־1995 – כולם מהווים אירועים היסטוריים מכוננים של אלימות אזרחית פוליטית, שעל פי רוב הופנתה כלפי המדינה. בנוסף, אלימות של אזרחים התרחשה גם מצד אזרחים ערבים כלפי יהודים במגוון רחב וקטלני של מקרים, על רקע הסכסוך הישראלי־פלסטיני והשליטה הישראלית (הכיבוש) בשטחי הגדה המערבית. וגם מצד אזרחים יהודים כלפי ערבים בישראל ובגדה המערבית – למשל פיגועי המחתרת היהודית, הרצח ההמוני שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, הטבח שביצע עדן נתן זאדה בשפרעם, ושריפת המשפחה הפלסטינית בכפר דומא. אך מקרים משני הסוגים האחרונים ברובם לא עוסקים באלימות של אזרחים כלפי המדינה.
סקירה רוחבית של אלימות פוליטית בישראל מהשנים האחרונות מגלה כי השיח האלים כלפי מוסדות המדינה וסמליה באינטרנט, באופן דומה לעלייה במעורבות החברתית־פוליטית באמצעות הרשתות החברתיות בעולם, תופס נפח הולך וגדל מכלל ביטויי האלימות. בין השנים 2016 ל־2017 אובחנה עלייה של 230% בהיקף האלימות באינטרנט כנגד מערכת המשפט, הרמטכ”ל, מפכ”ל המשטרה והתקשורת. בשנת 2017 נכתבו במדיה החברתית בישראל מעל חמישה מיליון ביטויים גזעניים, קללות, קריאות לאלימות ומיילים פוגעניים, בקצב של קללה בכל שש שניות. נתח נכבד שלהם מופנה כלפי המוסדות השלטוניים. לדוגמא, בשנת 2019 בלטה במיוחד העלייה החדה בשיח השנאה כלפי נשיא המדינה לשעבר ראובן (רובי) ריבלין (קרן ברל כצנלסון, 2019).
אם כן, מדוע בכל זאת ניתן למצוא נחמה בשעתה זו של הדמוקרטיה הישראלית? את זו אפשר להסביר בהתעוררות החברתית־פוליטית של אזרחיה, ובהבנתם ההולכת וגוברת של אזרחים רבים שהשתתפות פוליטית – כמו גם יכולת השפעה אמיתית, חוקית, צודקת והוגנת – אינה מתרחשת רק מאחורי פרגוד הקלפי אחת למספר שנים, כי אם גם באמצעות מחאות חברתיות, התארגנויות אזרחיות והפגנות. במציאות הישראלית העכשווית ניתן לזהות מספר הולך וגדל של קבוצות שמנהלות מאבקים חברתיים ממניעים שונים כנגד המדינה. מאבקים אלה הביאו מצד אחד לקידום שינויים, תיקונים חברתיים ולהתעוררות אזרחית, אך מצד שני גם להתנגשויות אלימות, בעוצמות ובתכיפויות משתנות, עם סוכני המדינה.
במוקד הספר שלפניכם, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלי, אני מציע מערכת מושגית מקורית המאפשרת להבין מחאות חברתיות והתנגשויות אלימות בין אזרחים לבין סוכני המדינה. על סמך ראיונות אישיים שערכתי עם עשרות פעילי מחאה ממגזרים שונים, מתאפשרת הצצה מבפנים על המחאות החברתיות שמטלטלות את ישראל של תחילת המאה ה־21 ומאיימות להעמיק את קרעיה הפנימיים. הספר מספק מבט עומק השוואתי על שלוש זירות מחאה סוערות אך שונות לחלוטין בישראל: אזרחים פעילי הימין הרדיקלי המתנחלי בגדה המערבית, אזרחים בדואים בנגב ואזרחים ישראלים יוצאי אתיופיה. כל אחת מהזירות מתאפיינת ברקע, נסיבות וגורמים שונים, ובביטויים שונים של התנגשויות אלימות בין פעיליה לבין סוכני המדינה, התנגשויות שכולן, על פניו, מנוגדות לאינטרסים של חבריה.
בזירת הימין הרדיקלי המתנחלי, נבחנו מגוון רחב של מקרי אלימות כלפי כוחות הביטחון על רקע התנגדות לפינוי התנחלויות, מקרים רבים ומשתנים בהיקפם ובעוצמתם לאורך עשרות שנים של סכסוך עם המדינה, כמו למשל הפינוי של המאחז הבלתי מורשה ‘עמונה’ בשנת 2006. בקרב האזרחים הבדואים בנגב, נבחנו התנגשויות אלימות בין פעילים לבין המשטרה ורשויות החוק על רקע המאבק לבעלות על זכויות קרקע והכרה ביישובים, כמו למשל חורה, ביר הדאג’, אום אל־חיראן ואל־עראקיב. אצל יוצאי אתיופיה, המקרה העיקרי שנבחן היה מחאת קיץ 2015, במהלכה התרחשו התנגשויות אלימות בהיקף נרחב בין פעילים לבין כוחות המשטרה על רקע אפליה ואלימות משטרתית כנגד צעירים יוצאי העדה.
אך לא רק בקרב קבוצות אלה, התעוררות פוליטית־חברתית לעומתית ולעתים אלימה ניכרת במגזרים רבים אחרים בישראל שקצרה היריעה לנתחם בספר זה. על מנת לקבל תמונה רחבה וכללית שממנה יוצא הספר לדרך – ובטרם יתמקד בשלוש זירות המחאה הנבחרות – ניתן לציין חלק ממחאות אלה בקצרה: במגזר החרדי, מחאות והתנגשויות אלימות עם המשטרה מוכרות בעיקר סביב העימותים בנושא סגירת צירי תחבורה בשבת והצעת חוק הגיוס לצבא; בקרב הערבים אזרחי ישראל ניכרת התעוררות ומחאה פוליטית חדשה, אך היא מורכבת יותר. מצד אחד, ישנם גילויים של אלימות כלפי המדינה המתאימים בהגדרתם לאלימות פוליטית אזרחית (כפי שראינו ביתר שאת בהתנגשויות האלימות בערים המעורבות במאי 2021). מצד שני, בחלק גדול מהמקרים (המייצגים חלק קטן מהאוכלוסייה), קשה ולא נכון לשייך את מופעי האלימות לקטגוריית האלימות הפוליטית בהגדרתה האזרחית, כיוון שמבצעיהם פועלים בשם או בהזדהות עם ארגוני טרור פלסטינים השוללים לחלוטין את קיומה של מדינת ישראל; במקרה של השמאל הפוליטי בישראל, ניתן להצביע על מספר מקרים של תקיפה מילולית כנגד ראשי ממשלה, שרים ושופטים, אלימות באינטרנט, ביטויי הסתה וקריאות לחרם, בין היתר במסגרת חופש הביטוי האקדמי; במסגרת המחאה הנרחבת נגד תיקי האישום של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו היו גילויי אלימות מילולית ואף פיזית כלפי סמלי שלטון, כלפי נתניהו ומשפחתו, וכלפי המשטרה; מחאת הנכים הביאה למספר אירועים שגלשו גם לאלימות כלפי שוטרים, וגם למספר מקרים של חסימות כבישים בצירים ראשיים.
הדמוקרטיה הישראלית מתמודדת שנים ארוכות עם סוגיות של ערעור לגיטימציה ואמון נמוך במדינה. ישראל מדורגת באחוזונים נמוכים ביחס למדינות ה־OECD במדדי זכויות פוליטיות, זכויות אזרחיות, שוויון דמוקרטי, השתתפות אזרחית, תפקוד הממשלה, שלטון החוק, תפיסת השחיתות ושוויון כלכלי (הרמן, ענבי, קביסון והלר, 2019). לכן ניתן לראות בזירות המחאה השונות והרבות בישראל, כולל אלה שבהן הספר לא יעסוק, כמשקפות למעשה שאלות אלה. כאשר הלגיטימיות מתערערת עשויות להתפתח מחאות אלימות שבהן מעורבים מצד אחד פעילי מחאה (בעיקר מקרב קבוצות מיעוט שעבורן סוגיות של ערעור לגיטימציה ואמון רלוונטיות במיוחד), ומהצד השני גופים שונים מטעם המדינה. השיחות המעמיקות והקשר הישיר עם פעילות ופעילי המחאה שעליהם מתבסס הספר מספקים מבט חשוף ואינטימי למוטיבציות שעומדות בלב הערעור על הלגיטימיות של המדינה, ומסבירים את הגלישה למחאה אלימה, שהפכה נפוצה ונפיצה יותר בשנים האחרונות.
הספר שלפניכם מבקש לעסוק בסוגיות מורכבות אלה, שהרלוונטיות שלהן בימים הנוכחיים של התעוררות דמוקרטית־אזרחית ואי־יציבות שלטונית חשובה אולי יותר מתמיד. מגפת הקורונה העולמית, שבעת כתיבת טקסט זה מכה גלים חוזרים במקומות שונים בעולם, לא רק מאתגרת את היציבות השלטונית במדינות שונות, אלא בעיקר מחריפה את חוסר האמון האזרחי בנציגיו ובמוסדות המדינה. בישראל, בתום שנתיים שבהן נערכו ארבע מערכות בחירות (מאפריל 2019 עד מרץ 2021), המערכת הפוליטית נראית שברירית מאי פעם. ההפגנות נגד ראש הממשלה לשעבר נתניהו במעונו בבלפור תרמו בסופו של דבר לדעת הקהל הציבורית שהביאה להחלפתו, ושיקפו את הקרע העמוק בעם בין מתנגדי נתניהו לבין תומכיו. ההסתה ההדדית והשיח האלים בין שני המחנות הפוליטיים ממשיכים למצוא את ביטויים באלימות ברחובות, אלימות שנראה שעוד תסלים ושטרם נאמרה בה המילה האחרונה.
המאורעות האלימים במהלך מבצע ‘שומר החומות’ במאי 2021 לא מנותחים בספר כיוון שהתחוללו לאחר חתימתו, ועם הבאתו של הספר לדפוס. עם זאת, הם מהווים אבן בוחן למערכת היחסים של החברה הכללית בישראל עם האוכלוסייה האזרחית הערבית, ובערים המעורבות וביישובים הבדואיים בפרט. נוכח הרקע והניתוח המובאים בספר זה, ניתן לראות ולהבין באור אחר אירועים רבים שהתרחשו לאחרונה (וחלקם עדיין מתרחשים ממש בימים אלה), למשל: את האלימות ההדדית בין יהודים לערבים בערים המעורבות, בנגב ובגליל; את ההשפעה ההולכת והגוברת של הגרעינים התורניים ביישובים העירוניים; את ההתקרבות והמעורבות של חלק מנציגי הציבור הערבי לקואליציה (למשל מפלגת רע”מ בראשות מחמוד עבאס) למרות ההזנחה השלטונית והאלימות הגואה במגזר הערבי; את המדיניות הממשלתית בנוגע לפינוי מאחזים בלתי מורשים בגדה המערבית, שלא השתנתה למעשה גם לאחר החלפתו של ראש הממשלה נתניהו בראש הממשלה נפתלי בנט; ואפילו את שילובו לראשונה של פרשן ערבי לפאנל הקבוע של ערוץ טלוויזיה מסחרי בישראל.
ספר זה לא היה נראה אותו הדבר ללא נדיבותם וטוב ליבם של מספר אנשים להם אני חב את תודתי העמוקה. הנחייתו המסורה של פרופ’ גיא בן פורת, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב (שגם תרם את שם הספר וכתב את פתח הדברים), הציבה סטנדרטים גבוהים לצד אדיבות ונועם, ובכך הראתה שדווקא אפשר שילכו שניים יחדיו. גיא – תודה על האמון, החל מתחילת הדרך ולכל אורכה, על ההזדמנות ועל המקצועיות חסרת הפניות, על ההכוונה במציאת המסלול הנכון, על חוסר הפשרות מחד ועל הגמישות מאידך, על הערכים, המודל ועל כל היתר. לד”ר יעל שמריהו־ישורון ולד”ר חן משגב על קריאתם המוקפדת והערותיהם המעשירות והמעצימות שתרמו משמעותית לתוצר הסופי. לחברי היקר עידן רינג על הרחבת היריעה, הריצה והבירות, הרוח האידיאולוגית והרוח במפרשים. ליחיד בדורו, ד”ר אורן בן דור – גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי, שבטך ומשענתך. המה ניחמוני למשך שנים, לאורך דרכים ולרוחב יבשות. למנדי מנדלסון, שכמו תמיד נתן את כל כולו ומליבו הרחב. לאילה הנדין שליוותה לאורך כל הדרך המשותפת. למרואיינים שהסכימו להשתתף ונתנו לי מעצמם ומזמנם. לעמיתיי ולמוריי מהמחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון בנגב. למנהליי ולרעיי מרשות שדות התעופה, ובמיוחד ממגדל הפיקוח בשדה התעופה ע”ש אילן ואסף רמון באילת, על שתמכו ואפשרו לי מרחב צמיחה אקדמי. לכנרת לוריא, על העריכה הלשונית המוקפדת והיסודית. ולבסוף, למשפחתי היקרה שהאמינה בי תמיד ושתמיכתה בי אינה תלויה בדבר – ובמיוחד להוריי ראובן ורבקה, ולילדיי עלמה ואדם אשר זכיתי שהם שלי.
יאיר יאסָן, אילת, ספטמבר 2021
אין עדיין תגובות