החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ליב בעין הסערה

מאת:
הוצאה: | 2019 | 370 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

38.00

רכשו ספר זה:

אלבי, נערה בדואית צעירה, מגלה שכל מה שידעה על חייה מבוסס על חצאי אמיתות. בגילויים החדשים אליהם היא נחשפת אלבי חווה מפחי נפש גדולים, וכעת היא מבינה את משיכתה הרבה, משחר ילדותה, לעולם האחר.

בחייה הבוגרים היא מתמודדת עם אובדן, חוסר שייכות ואהבות מורכבות.

באיזה עולם תבחר לחיות?

האם תמצא יום אחד את המנוחה והנחלה אליהן היא שואפת כל חייה?

או האם ערפל יוסיף לעטות על עתידה?

 

ליב בעין הסערה הנו רומן מותח, מרגש וסוחף, החושף בפני הקורא רבדים עמוקים בנפשו של האדם הנאלץ

להתאים את אורח חייו לגורלו.

 

זהו ספרה השני של אתי שרה שדה, עורכת לשונית ומתרגמת, יועצת משפחתית ואשת חינוך בתחומי הפסיכולוגיה, השפה והמחול.

ספר הביכורים שלה – אהבה, תקווה ומה שביניהם – ראה אור בשנת 2006 בהוצאת רימונים.

 

קוראים יקרים, למעוניינים ברכישת הספר המודפס נא לפנות ישירות – ולציין: מעוניין/ת ברכישת ספר מודפס – לדוא"ל – [email protected], 052-2239403, אתי ש' שדה, להמשך תהליך, הפקדה בבנק עבור הספר + דמי משלוח, והספר יישלח אליכם עד הבית תוך 7-14 יום מיום אישור ההפקדה עבור הספר.

מקט: 4-1272-463
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

פרק 1: זהות חדשה

 

תל־אביב. ירדתי מהאוטובוס בתחנה המרכזית. הסתובבתי בין החנויות, התבוננתי בהולכים ושבים, הצצתי באופנה החדשה, והרחתי את הריחות המיוחדים למקום. התרגשתי, חשתי כילדה קטנה שקיבלה צעצוע נדיר. אני בעיר הגדולה. שמעתי עליה שהיא עיר שבה הכול אפשרי. בתל־אביב איש לא הכיר אותי.

שמי ליב שלום, עכשיו. כך אציג את עצמי וכך יתייחסו אליי, ללא כל שאלות נוספות, ללא כל ביקורת, שכנעתי את עצמי. כאן לאף אחד לא איכפת מי אני ומה אני. המראה החדש שלי התאים דיו. סברתי שאני לא נראית שונה בהרבה מן הנשים האחרות שהסתובבו ברחוב. הקפדתי לפדר את פניי ולסרק את שערי בצורה חדשנית, ואת חצאיתי משכתי מעלה בעזרת כמה קיפולים נוספים בחגורת המותניים. חיפשתי מקום מגורים זול. שאלתי כמה מוכרות חנויות, שאלתי גם בעמדת המודיעין. בתחילה הסתכלו בי במבט מעט מצומצם, חשדני משהו, אך כשהתבוננו בבגדיי הבינו שלא זה המצב. אינני אישה זולה. סתם מוזרה. שעתיים הליכה רגלית, מצאתי מקום לינה בדרום תל־אביב.

בשעות בין־הערביים הסתובבו ברחובות אנשים הלבושים בגדי יום יום, בגדים פשוטים וצנועים, טרודים ועסוקים בענייניהם. כמה רוכבי אופניים נראו פה ושם, ילדים שיחקו בגן המשחקים, רדפו זה אחר זה וצהלו בקול, כמה אימהות נדנדו את הפעוטות שלהם בנדנדות. מכוניות דהרו על הכביש הראשי, ולא חסרו צפירות חסרות סבלנות של נהגים קצרי זמן. הכול נראה די רגיל. שמחתי שמצאתי מדור זמני ללא קושי מיוחד. שמחתי הייתה מוקדמת מדיי. עד מהרה הבנתי שמשלמים מחיר יקר למוטל זול. הקולות והרעשים שנשמעו מהחדרים הסמוכים היו קשים. היו רגעים בהם חשתי שאני עומדת להיות עדה לרצח או למקרי התעללות קשים. הצצתי דרך חריצי התריסים הישנים בחשש. היו אלה נשים וגברים מפוקפקים למראה. מרבית הנשים היו מעורטלות למחצה ומאופרות איפור כבד, וכמה מן הגברים היו בעלי בעלי מראה מחוספס, לא מגולחים, גופם מקועקע. לרגע לא קלטתי היכן אני. פתאום נזכרתי שפעם קראתי מאמר על דרום תל־אביב ועל המקומות שמסוכן או לא בטוח לגור בהם. נראה שחלק מהנשים הסתובבו בסביבה הזאת בלית ברירה, ואולי אף נאלצו למכור את גופן תמורת מעט כסף למחייה או עבור צרכים אחרים. מוטל זה שימש כנראה לינה רק ללילות בודדים. הקולות רחשו באוזניי ודמו למסכת עינויים, אך סביר יותר שאלה לילות של הוללות, הרהרתי בעצב. עליי למצוא מקום מהוגן יותר, אולי קצת יותר יקר, אין ברירה. וזה אומר שאני חייבת למצוא עבודה. עכשיו כבר מאוחר מדיי למצוא מקום אחר, אנסה לישון, דיברתי אל עצמי. נרדמתי, לא נרדמתי.

למחרת השכמתי קום, שילמתי את יתרת החוב ויצאתי עם המזוודה. הסתובבתי מעט ברחובות הסואנים של תל־אביב. קניתי עיתון וסימנתי את הצעות העבודה שנראו לי מתאימות. עודי שותה מיץ תפוזים במסעדה צדדית פשוטה, נעצר לפניי איש מסורבל למראה, מזיע ונודף ריח של משקה חריף, ערק, נדמה לי. האיש התעקש שהוא מכיר אותי מהיכן שהוא. גיחכתי לעצמי, תמימה אולי אך לא טיפשה, הבנתי את זממו. ביקשתי שיניח לי לנפשי. נעצתי בו מבט קשה ומאיים משהו והמשכתי בקריאה בעיתון. העמדתי פנים כאילו אינני חשה את המבט היוקד, מלא השטנה, שהוא מוסיף לנעוץ בי. בתוכי רעדתי מפחד, התקשיתי לנשום. הזמן עצר מלכת. לבסוף ויתר האיש ועזב את המקום. הייתה זאת טבילת האש הראשונה שלי בעיר הגדולה הזאת.

הצעות העבודה נראו חדגוניות וחסרות כל ברק. התקשרתי לכמה מהן אולם לא הלכתי לראיון. החלטתי שאנסה קודם להשיג עבודה מכובדת. עברתי את הימים שבהם שטפתי כלים או עבדתי במלצרות. דעתי איתנה. עבדתי קשה, השקעתי רבות כדי להגיע למעמד של אישה משכילה. אעשה הכול כדי למצוא את העבודה המתאימה לי. אך מהי העבודה המתאימה לי, לא ידעתי. עודי מתחבטת בשאלה זו, כאילו הציצה אליי מודעה שולית קטנה, דרושים מדריכים במוזיאון תל־אביב. עיניי ברקו. כאן ארצה לעבוד. אמנות היא התחום האהוב עליי ובו שלטתי היטב. סימנתי את המודעה ומיהרתי לחפש טלפון ציבורי. לא חלפו חמש דקות וכבר נקבע לי ראיון למחרת בבוקר. הייתי נפעמת ונרגשת. בין־רגע הפכה תל־אביב העיר המועדפת בעיניי.

תל־אביב הייתה כל־כך שונה מירושלים. ירושלים כמו נותרה בבתוליה, רצינית, ישנונית משהו, לעומת העיר התוססת ומלאת החיים הזאת. החששות הראשונים שלי התפוגגו כלא היו. ההמולה והפעלתנות בתל־אביב לא אפיינו רק את שעות היום, כי אם כל שעה משעות היממה. גיליתי שהחיים ללא הפסקה שסיפקה עיר זו התאימו היטב למצבי החדש, כמו גם לאישיות שלי המתעצבת מחדש מכורח הנסיבות. שהיתי במלונית ישנה בסביבת המוזיאון. היה לי חשוב לא לאחר לפגישה שנקבעה לי לשמונה בבוקר. כשהגעתי למקום בחנתי היטב את הסביבה בטרם אכנס לראיון שחששתי מפניו. המקום היה ריק, מלבד הפקידה שישבה מאחורי שולחן הכתיבה שלה. היא הרימה את מבטה, בירכה אותי במנוד ראש, והושיטה לי שאלון פרטים אישיים. נא למלא את כל הפרטים, ולהניח על השולחן שלי בצד, אמרה בשקט וחזרה לעיסוקיה.

חלפו כמה דקות, המקום התמלא בעשרות מועמדים למשרה, ואני חשבתי לתומי שהראיון נקבע רק לי, גיחכתי לעצמי. לבי צנח בקרבי. לא די בזאת שלא מילאתי כראוי את גיליון הפרטים האישיים, האחרים נראו בטוחים בעצמם ושאננים, כאילו שהמשרה מחכה אך ורק להם. היו ביניהם נערות צעירות ונאות מאוד וגברים לבושים היטב, מרשימים היו כולם להפליא. ברגעים אלה חשתי כמו ציפור כלואה. כעת ידעתי שהכישורים שלי אמנם מתאימים לתפקיד המוצע, אך הופעתי לא מתאימה כלל וכלל. ארבעה נכנסו לפניי לאותו החדר. אחרים פנו לראיון בחדרים אחרים. ככל שחלף הזמן כך גבר המתח הרב. חיכיתי בקוצר רוח. השקט התארך מעבר לסביר.

נותרתי לבדי בפרוזדור הצר. התחלתי לדאוג. שכחו ממני. התרגשתי מאוד ורגליי רעדו. הוא מתעכב על הגיליון החסר והמשונה שלי, חשבתי. לאחר רגעים ארוכים ומורטי עצבים הגיע הרגע, ולמשמע שמי קפצתי ממקומי. מיהרתי לקום, התיק נופל מחיקי ומתהפך ארצה, תכולתו מתפזרת לכל עבר. אספתי בקוצר־רוח את רוב הפריטים, ידיי רועדות בעצבנות, דחפתי אותם חזרה לתיק, יישרתי את חצאיתי ונחפזתי פנימה. חשתי את לחיי לוהטות, הן בטח אדומות כמו עגבנייה בשלה מדיי, גיחכתי, ואני עוד מרחתי סומק בבוקר, דקות ארוכות מול המראה. חייכתי אל הפקידה חיוך יבש ומאולץ. היא התבוננה בי בחוסר עניין בולט, והורתה לי להיכנס אל החדר בעל דלת־העץ המעוצבת. היססתי, אך רק לרגע. זקפתי את ראשי. לא יכול לקרות לי שום דבר יותר גרוע. נכנסתי חרש וסגרתי אחריי בעדינות את הדלת. השתהיתי מעט בטרם אפנה ואראה את המנהל.

“בואי, נערה,” קרא אליי האיש בעידוד. הסתובבתי אליו. הבחנתי מיד בסקרנות שבעיניו, שהתחלפה חיש לעניין של ממש. ראיתי לפניי איש בשנות הארבעים לחייו נאה ומרשים במראהו האירופי. החיוך על פניו התרחב. ‘עמי גונן’ הזדקף שמו מולי על כן קטן. שבי בבקשה, אמר, כשראה שאני עומדת וממתינה. התיישבתי בהיסוס. רק זה חסר לי עכשיו, גבר נאה, סקרן ושרמנטי להחריד.

“טוב, לא תרימי את מבטך אליי?” תהה בקול.

“אני מצטערת, אדוני, אני, אני…”

“הכול בסדר, אני מבין. זהו ראיון העבודה הראשון שלך?”

“כן, מלבד ראיון לשטיפת כלים כשהייתי סטודנטית,” גיחכתי.

“אהה, אני מבין. יפה. סיימת לימודים, באיזה תחום?”

“אה, היסטוריה של המזרח התיכון ואמנות, רק כמה קורסים,” מלמלתי במבוכה.

“יפה. אמנות, את אומרת?”

“כן.”

“אז למה לא ציינת כל זאת בדף הפרטים האישיים?”

“כי, כי…”

“ואני רואה שחסרים פרטים נוספים, כמו איפה את גרה, ומה מספר הזהות שלך ו…” חקר בעיניו הכחולות.

סקרנותו גברה ופניו הראו רצינות שלא הייתה בהן קודם. משהו נוסף ראיתי במעמקי אישוניו. הנמכתי את מבטי שוב.

“תראה, אדוני, יש לי בעיה, איבדתי את תעודת הזהות שלי, וכרגע אין לי כתובת מגורים, כיוון שרק עכשיו עזבתי את ירושלים ו…” קולי היה להוט וצרוד כאחד.

דבריי נשמעו לא אמינים כלל, יותר כמו בליל של מבוכה וחוסר אונים גדול, ונראה שהאיש היושב מולי ראה והבין זאת היטב.

“טוב, ליב, קודם כל עלייך להירגע. ראשית, את יכולה לקרוא לי עמי או מר גונן, איך שתבחרי לנכון, ושנית, אנחנו לא בדיוק השב”כ, אין לך מה לחשוש.”

האיש קם ופנה לדלפק שמאחוריו. הוא מזג שתי כוסות מים והניח אחת לפניי. חייכתי אליו במבוכה. הוא חייך אליי חזרה בחיוך לבבי, ולאחר רגע היישיר אליי מבט האומר, הכול בסדר. הנמכתי את כוסי, השפלתי את מבטי אל ברכיי וחיכיתי.

“טוב. נדמה לי שאת המרואיינת האחרונה, לא?”

“כן, נראה לי שכן,” עניתי.

“אוקיי, אם כך ספרי לי, מה קרה שהחלטת לעזוב את ירושלים? סיבות אישיות, או משהו אחר?”

“שום דבר מיוחד. פשוט רוצה לשנות אווירה, להתחיל משהו חדש בחיי.

“אוקיי,” ענה ושתק לרגע, “זה הראיון הראשון שלך?” שאל בנועם. הנהנתי בראשי. “אוקיי,” אמר שוב.

חיכיתי להצהרה שלו, אם יהיה צורך הם יחזרו אליי, ואז ייפטר ממני. ובמקום זאת הוא קם, השתהה ליד החלון והביט החוצה, נשימותיו הכבדות מגיעות עד אליי. לבי פעם בחוזקה, זיעה כיסתה את גופי והתקשיתי לנשום. התרגשתי. הוא מתלבט. אולי אצליח. לבסוף פנה חזרה לכסאו ואמר,

“טוב, ניאלץ להסתפק בזאת לעת עתה. נשקול את הדברים ונחזור אלייך בהמשך, אם כן.”

בדיוק כפי שציפיתי. חשתי אכזבה רבה, גופי כמו שקע בתוך הכיסא. ההיסוס וההשתהות שלו נתנו לי לרגע שביב של תקווה, אולי יש לי סיכויים, אך לא. הרכנתי את ראשי מטה, שוכחת לקום. הדמעות חנקו בגרוני והמחשבות הנוגות לא הטיבו את מצבי. אין לי שום סיכוי, אבל המשרה הזאת כל־כך נראית מתאימה לי, אם לא הייתי…”

“ליב?” קרא האיש

“כן, סליחה, אני, אני כבר יוצאת,” ובלי להביט בו פניתי לעבר הדלת.

“יש לנו את מספר הנייד שלך,” קרא לעברי.

נעמדתי דום ליד הדלת, כולי רועדת, ממתינה.

“אנחנו בוחנים את התיקים של כל המרואיינים ומגיעים להחלטה משותפת,” ניסה עמי להקל על האווירה, ומשלא הגבתי המשיך, “ויש כמה דברים שעליי לבדוק. אני מאמין שיהיה בסדר, את תמצאי משהו בכל מצב. בעיר הזאת לא חסרה עבודה. בכל אופן, בהצלחה.”

“תודה,” עניתי בלחש מבלי להביט בו, “אני מקווה שאמצא.”

מיהרתי לצאת מהמקום, הדמעות סימאו את עיניי, נתקלתי בכיסא שעמד בקצה ממסדרון. מיהרתי ליישר אותו חזרה ופניתי אל הרחוב הומה האדם. השמש החמימה ושאון המכונית עזרו לי להתגבר עד מהרה על סערת הנפש אותה חוויתי. את לא רגילה לראיונות עבודה מסוג זה, והגיע הזמן להתמודד עם המציאות, דיברתי אל עצמי. התיישבתי לרגע על מעקה הבטון הישן. עצמתי עיניים והרגעתי את עצמי, בעודי מנסה לעכל את הדברים שנאמרו לי.

חזרתי לאותו בית קפה. הזמנתי מים, סלט ירקות וצ’יפס. אכלתי את המנה לאטי, אוטומטית. הסלט היה ללא כל טעם והצ’יפס היה רך ומלא שמן. אכלתי הכול מבלי משים. נרגעתי. אין כל ברירה, עליי לבדוק עוד עבודות, גם אם הן פחות מתאימות.

חזרתי לחדרי במלון, פרשתי את העיתון וסימנתי מודעות נוספות. כך עשיתי במשך כמה ימים. ניסיתי עבודות משרדיות, פקידות, הדרכה, סייעת בגנים ועוד. כל ראיונות העבודה היו קצרים והמענה היה כמעט מיידי. נחזור אלייך בהמשך. בכמה מקומות פשוט ענו לאקונית, המשרה כבר מאוישת, אם יהיה משהו נוסף נחזור אליך. אף אחד לא חזר אליי. הייתי מתוסכלת. רגליי התמלאו יבלות. עליי להחליף נעליים, לצעוד בנעלי ספורט בכל פעם שאני יוצאת מראיון, הבנתי. הכסף שהיה ברשותי כמעט אזל. היה לי ברור שאם לא אמצא עבודה כלשהי בקרוב, איאלץ לחזור לירושלים או לעבור למקום זול יותר מתל־אביב. הייתי בודדה מאוד ברגעים אלה. שכנעתי את עצמי שאני חשה כך בגלל המעבר. עיר חדשה. זהות חדשה. מה שלא מוכר נתפס מאיים. השתדלתי לחייך ולהיראות קלילה ונינוחה, על אף המתח הרב בו הייתי שרויה לפני כל ראיון עבודה.

בשעות הערב המוקדמות טיילתי על חוף הים, רגליי היחפות שוקעות בתוך החול הרך ובועטות בו. החול מתפזר לכל עבר. איך אני מצליחה למצוא עבודה, חזרה השאלה שוב ושוב בראשי. מה עליי לעשות? אף אחד לא שם לב אליי, התבוננתי בקומץ האנשים שטיילו או ישבו בנחת על החוף, ורובם היו לא לבד. כולם נראו רגועים ושלווים, כאילו דבר לא מטריד אותם. רק בודדים נראו מהורהרים ומסתובבים בגפם, כמוני. התיישבתי על קו המים, מאפשרת לגלים ללטף את כפות רגליי ולהרטיב את שולי חצאיתי. נזכרתי בראיון העבודה הראשון שלי. נזכרתי בעמי גונן ובתקווה שנטע בי, בעצם ההיסוס הקל שלו. עמי היה האדם היחיד שהתייחס אליי ברצינות. זה המקום היחיד עם סיכוי בשבילי, הרהרתי. אולי אתקשר לשאול? הם היו חוזרים אלייך, אם היית מתאימה, ענה לי קול נעלם, ובוודאי כבר קיבלו מישהו לעבודה. שווה לנסות, מה יש לך להפסיד, קרא קול אחר בראשי.

מיהרתי לחדרי, צועדת נמרצות וכועסת על עצמי. די לחשוב אחורה. אם היה משהו הוא היה מתקשר, הפקידה הייתה מוצאת אותך. יש להם את הטלפון שלך. מילאתי את האמבט במים חמים ושקעתי בתוך הקצף הרב שפיזרתי הפעם בנדיבות. נרדמתי. חלמתי על האיש ההוא מהראיון הראשון, עמי, פניו מטושטשות. בחלומי, הוא קרא לי להגיע אליהם שוב. התעוררתי בבהלה. אצבעות ידיי ורגליי היו מקומטות מהשהיה הרבה במים. מיהרתי לצאת מהאמבט. ייבשתי את שערי ואת גופי, ומיהרתי להתכנס מתחת למצעים הרכים והקרים. נרדמתי מיד.

השכם עם בוקר, חיפשתי את מספר הטלפון. מצאתי. התיישבתי על המיטה. התקשרתי. לא היה מענה. רעדתי. סגרתי את הטלפון וזרקתי אותו על המיטה. טיפשונת, עדיין מוקדם. אנשים עוד ישנים. הייתי עצבנית. ירדתי לאכול ארוחת בוקר. שתיתי שלוש כוסות קפה בזו אחר זו. אילצתי את עצמי לאכול משהו, עיניי מביטות ללא הרף בשעון העגול המוצב מולי על הקיר. המחוגים כמו נדמו. הזמן כמו עמד מלכת. הסתובבתי, החלפתי כיסא ישיבה. ישבתי עם הגב אל השעון. לא יעזור למרוט את העצבים שלך, לחשתי לעצמי. תעסיקי את עצמך. ואכן, התבוננתי בסועדים ובמלצרים. סקרנותי ניעורה. העולם כמנהגו נוהג. אנשים אוכלים, מדברים במרץ וצוחקים. המלצרים ממהרים לשרת את קהל הסועדים, למלא את המגשים שהתרוקנו עד מהרה ולחייך אל העוברים ושבים כאילו עבודה זאת הנה משאת חייהם. הצלחתי להסיט את מחשבותיי לזמן מה.

מיהרתי אל חדרי. התבוננתי בצג. מספר הטלפון הופיע לפניי. חיכיתי כמה רגעים ולאחר מכן התקשרתי. לא תצליחי אם תהססי, עודדתי את עצמי. הפקידה ענתה. כחכחתי בגרוני ומיהרתי לבקש לדבר עם עמי גונן. מי מבקשת, שאלה. עניתי ששמי ליב וקבעתי עם עמי שאתקשר אליו. הוא אינו נמצא כרגע בחדרו, השאירי מספר טלפון, נעניתי. השארתי. אדאג שהוא יחזור אלייך, ענתה הפקידה. תודה רבה, השבתי בהתרגשות וניתקתי. זרקתי את הטלפון הנייד שלי על המיטה והתחלתי לקפץ במקום בהתרגשות, בעודי קוראת קריאות התפעלות לעבר דמותי שבמראה. משוגעת, משוגעת! מה את עושה? צחקתי, בכיתי, מחיתי את הדמעות בחוסר סבלנות, נשכבתי על המיטה וכיסיתי חליפות את עיניי ואת פי הפעור בבהלה. נבהלתי מעצמי. אט אט נרגעתי. מה יש לך להפסיד, דיברתי אל עצמי. אין לך מה. יחזור אלייך תתחנני שיפגוש אותך שוב. לא יחזור, לפחות ניסית.

התבוננתי כך ללא אומר, דקות ארוכות, מצפה לצלצול הגואל. לא זזתי מהחדר. צפיתי בטלויזיה במשך שעות ארוכות עד שנרדמתי. עמי חזר אליי רק למחרת. הטלפון צלצל כשהייתי במקלחת. מיהרתי לעטות על עצמי מגבת ואצתי אל הנייד. נשמתי נשימות עמוקות ועניתי, נחושה להשיג ראיון, ויהי מה. הצלחתי.

עמי נראה מופתע. התיישבתי שוב מולו במשרדו האפור גאה, זקופה וכמו בטוחה בעצמי. הוא לא ציפה לשטף הדיבור שיצא לי.

“אוקיי, תני לי רגע להביא את התיק האישי שלך.”

הוא פנה למבואה, פתח את הארון ושלף משם את התיק. הוא התיישב חזרה.

“בואי נשמע, אם כך,” חייך אליי בסקרנות.

“מאוד חשוב לי להתקבל לעבודה כאן, גם אם אני לא אקבל שכר בהתחלה. אני מבקשת שתיתן לי תקופת ניסיון, בחינם.”

“לא הבנתי, את רוצה לעבוד כאן בהתנדבות?” שאל בתמיהה.

“כן, לא. לא לאורך זמן. אני לא כל־כך יכולה להרשות לעצמי, אבל,” אמרתי והסמקתי במבוכה, “בהתחלה כן, כדי שתראה אם אני מתאימה או לא…” גמגמתי וחשתי חוסר אונים.

“אהה, הבנתי. את כל־כך רוצה את העבודה הזאת כי…?”

“כי אני חושבת שזה נכון להעסיק מישהי שהנה משכילה, בתחום הנכון, מישהי שהיא מהמגזר הערבי. אתה נראה לי אדם נאור, אחד שלא עושה חשבון אם אני יהודייה או ערבייה, דתייה או לא משנה מה…” ניסיתי בכל מאודי לשכנע.

“ואת חושבת שאת מתקבלת או לא מתקבלת כי את מהמגזר הלא נכון?” חקר בעיניים מצומצמות.

“לא אמרתי, רק ש… אני לא יודעת. לא כל־כך הלך לי להשיג עבודה בתקופה האחרונה, ואני תוהה אם זה לא קשור. אני כבר לא יודעת מה לחשוב. לא חשבתי שיהיה כל־כך קשה להשיג עבודה…” מלמלתי בקול רועד ונשמתי עמוקות, “אני יודעת רק שאני ממש רוצה להשתלב כאן. זה המקום הכי מתאים לי. אני מבטיחה לך שלא תצטער. ואם אני לא אצליח לעמוד בדרישות אז אומר לעצמי שלפחות ניסיתי. אומר לעצמי שלא חסמו לי את הדרך, נתנו לי צ’אנס, אז אני לא יכולה להתלונן…”

“וואו, היום הגעת הנה מאוד נחושה. איזה שינוי. ראשית, אני שמח שאת מאוד רוצה את המשרה. בואי נראה. יש לך מקום מגורים מסודר?”

“לא, לא בדיוק, אני בבית־מלון כרגע, ואני לא בדיוק…”

“לא יכולה להרשות לעצמך?” שאל.

“כן.”

עמי התבונן בי ארוכות. לא העזתי להסתכל לתוך עיניו. הורדתי את מבטי וחיכיתי. מה שיהיה יהיה. ניסיתי. לאחר כמה רגעים מבטינו הצטלבו. עמי חייך.

“אני רואה בעיניים שלך עד כמה את רוצה, ואני רוצה לעזור לך, אבל אני לא בטוח איך נוכל לעשות זאת?”

הבטתי בו בעיניים מצועפות ושתקתי.

“כרגע אני מאחר לפגישה שקבעתי עם ידידה ותיקה שלי. את יודעת מה, אולי תתלווי אליי, ונמשיך לשוחח בדרך.”

“אשמח,” עניתי בחיוך. יצאנו בשקט, כמעט ולא שוחחנו, צעדנו זה לצד זה כרבע שעה עד שהגענו.

“המתיני לי כאן בבקשה,” עמי הצביע על הספסל שמחוץ לבניין. אני כבר חוזר.”

לאחר כמה רגעים הציץ עמי דרך החלון וביקש שאעלה לקומה הראשונה. עליתי בהתרגשות. הדלת הימנית הייתה פתוחה ועמי ניצב שם ליד גברת מבוגרת. היא נראתה כל־כך מטופחת ומסודרת, שאני תהיתי אם זאת אמו.

“בואי ליב, תכירי את לאה.”

החיוך הרחב של לאה חשף שיניים לבנות ומסודרות, בולטות במיוחד, בין השפתיים המרוחות היטב בשפתון אדום בוהק.

“שלום לך, יקירה. הבנתי מעמי שאת ירושלמית במקור?”

“כן, אפשר לומר,” עניתי בהיסוס. הופתעתי משאלתה. לא עלה בדמיוני שהם דיברו עליי כשישבתי על הספסל מחוץ לבניין.

“אני מבינה שאת לבד, כאן בעיר הגדולה. את מתכוונת להמשיך לחיות כאן בתל־אביב?”

הנהנתי בראשי ולא ידעתי מה לומר. חשתי מבוכה רבה. הסתכלתי על עמי, עמי חייך אליי וחזר ופנה אל לאה.

“אני חושב שליב תתאים מאוד לעיר כמו תל־אביב. יש לה רצון עז להצליח ונחישות, ונראה לי שהיא לא תבחל בעבודה קשה אם יהיה צורך,” ענה ברוחב לב.

“נכון מאוד,” מצאתי את קולי, “אין שום דבר שלא אהיה מוכנה לעשות כדי להצליח כאן.”

“יפה, אם כך, אולי את רוצה לנסות לארח לי חברה? אני אלמנה כבר כמה שנים ואני גרה לבד, ולפעמים חסרה לי חברה צעירה. הייתי רוצה להתעדכן מה קורה בעולם החיצוני ואיך הצעירים בארץ חיים את חייהם. בשלב הראשון תוכלי אולי לבוא אליי לשעה או שעתיים, אולי כמה פעמים בשבוע. ואחר כך נראה מה לעשות,” אמרה לאה.

הופתעתי שוב. לא הבנתי לאן מובילה השיחה, ולמה היא צריכה דווקא אותי, אחת שמאוד רחוקה מהעולם שלה. לרגע עמדתי לסרב, אולם הבנתי שזאת הזדמנות פז שלא תחזור. נשמתי נשימות עמוקות והלטתי את פניי בכפות ידיי. את מוכנה לכל דבר, ובלבד להישאר בתל־אביב ולהתברג במקום איכשהו, קרא קול ההגיון, שוב.

“טוב, בסדר. אשמח לנסות, אם את בטוחה שזה יכול להתאים לך. כן, בהחלט, אשמח לארח לך חברה, אם זה מה שאת רוצה,” חזרתי על עצמי כמו לשכנע את שתינו גם יחד. הבטתי אל עמי בשאלה.

“ננסה ונראה, אם כך,” ענה ללא הסבר נוסף.

נפרדנו לשלום מלאה. לאחר שהתרחקנו קמעה, שאלתי למה התכוון, ומה אני אעשה בנוגע לעבודה. עמי ענה שהוא מוכן לתת לי הזדמנות. תקופת ניסיון, בשכר סמלי. נפרדתי ממנו שמחה ומרוצה. אל תשאלי יותר מדיי שאלות, פקדתי על עצמי. קחי מה שמציעים לך. איסתא, אמך, תמיד אמרה לך, קחי בשתי ידיים הצעות שנראות לך טובות ומועילות, אל תההססי ואל תתלבטי יותר מדיי. יותר מדיי מחשבה מסרסת את האדם.

הימים חלפו לאיטם, אט אט למדתי את העבודה. בתחילה עשיתי הרבה עבודת ניירת לצדה של הפקידה דקלה, ולאחר מכן התחלתי להטעין מידע לתוך המחשב הנייח. ביקרתי את לאה פעמיים בשבוע, ישבנו בגינה הרחבה הסמוכה לביתה, שוחחנו על החיים, על מזג האוויר, על הא ודא, התעניינתי בשלומה, הצעתי לה שתייה קרה וניסיתי להיות טבעית וקלילה. לאה לא שאלה שאלות מיותרות, ונראה שעמי שוחח אתה על כך שאני רגישה לנושאים אישיים. לאה גם לא הראתה סימנים כלשהם של חיבה יתרה או התלהבות, אך היא הייתה נעימה ומסבירת פנים כלפיי. לא יכולתי לדעת אם היא מרוצה ממני או שהיא רק מנומסת. לאחר כמה שבועות, עמי ביקש שאכנס לחדרו.

“טוב, נראה לי שנוכל לעזור לך מעט, אם תרשי לי. למעשה, כפי שאת כבר יודעת, לאה היא אישה מבוגרת. היא אלמנה טרייה. היא ציינה זאת בפנייך, הבנתי. למעשה, לאה לא חסרה דבר מלבד חברה בחיי היום יום. לפני זמן מה היא שיתפה אותי. היא לא אוהבת לגור לבד. מות בעלה, לפני כשלוש שנים, הותיר את הבית ריק ומלא זכרונות, דבר המגביר את תחושת הבדידות שלה. עד כה היא לא רצתה להכיר בכך, אבל לא נכון להתאבל על אהוב כל־כך הרבה שנים. גם אני וגם הרופא שלה יעצנו לה לשנות אווירה. לטענת הרופא, אבל ממושך יכול להזיק לבריאות הנפשית שלה. לאה קיבלה את עצתו, ולאחרונה היא מחפשת צעירה נחמדה שתגור אתה. היא רוצה מישהי שתארח לה חברה מידי פעם, בעיקר אחר הצהריים ובערבים. כפי שאת אולי מבינה, לאה היא אישה אמידה, יש לה עוזרת בית, עובדת זרה, שמבשלת ומנקה בבקרים. היא אמרה לי שאת מוצאת חן בעיניה בשקט ובנועם שלך, והיא רואה שגם את לפעמים בודדה קצת. אני חושב שמגורים אתה יכול להתאים גם לך. מה דעתך?”

שתקתי.

“לאה היא אישה מאוד נעימה, נכון?” תהה לדעתי.

הרמתי את מבטי והתבוננתי בו בהלם ובאלם. לא יתכן, זה לא קורה לי. זה לא אמתי. פניו היו מלאות חום ואכפתיות, ואני תמהתי, מהו הדבר שיש בי הגורם לאנשים, ולגברים בפרט, לפרוש עליי חסות ולרצות לגונן עליי כך. האם היה זה מראי הצנום או עיניי העצובות. ישבתי מולו חסרת אונים ובהיתי בו, דמעות קלות בעיניי.

“ליב?” קרא האיש, כשלא מיהרתי לענות, ורק הרכנתי את ראשי, שלא יראה את דמעותיי.

“אתה, אבל אתה לא מכיר אותי מספיק, וגם היא לא,” מחיתי, “אתה לא מכיר אותי, ואתה לא יכול לדעת אם אני טובה לאישה העדינה והגלמודה הזאת. אולי אני נוכלת, או…” קראתי מעט בייאוש.

“את צודקת לחלוטין,” חייך חיוב רחב, “בדרך כלל אני לא ממהר להציע דבר כזה, אבל גם לאה מחבבת אותך. ואת לא נוכלת, נכון? אפשר לראות שאת לא,” קבע נמרצות.

הוא השתתק לרגע, “מלבד זאת, נראה לי שתמיד נוכל לבחון את הדברים מחדש, אם זה לא יסתדר, לא?” הוסיף בשקט, כמו מוותר במידת מה.

הבטתי בו לרגע, ושוב הרכנתי את ראשי, מבולבלת. חשתי את מבטו היוקד הסורק את דמותי, מכף רגל ועד ראש. כשהרמתי שוב את מבטי הוא הנהן בראשו ואמר ברוך,

“כרגע לך יש בעיה, בעיה של מגורים נוחים, ואת נראית אדם טוב שפשוט זקוק לקצת פוש וקצת מזל, אז גם אני מוכן לעזור וגם לאה מעוניינת שתגורי אצלה, למענה, לא רק למענך, אל תטעי.”

“תודה, אני פשוט המומה, אבל עדיין לא מצאתי עבודה בטוחה. אני לא יודעת אם אני מתאימה לעבודה במוזיאון, ואיך אשלם לה?”

“אין לך מה לדאוג,” ענה.

“לאה היא לא אישה שמעוניינת בתשלום. היא רק רוצה חברה, אולי תחליף לבת שאין לה. היא אישה נהדרת. היא מתכוונת לתת לך מרחב נשימה, כמובן,” לא ויתר.

הבטתי בו בדממה, לא יודעת מה לומר, והוא מיהר להוסיף,

“ובנוגע לעבודה, תוכלי לעבוד כאן, כמובן לתקופת ניסיון נוספת, אך בשכר סביר יותר. נצטרך לדאוג לפרטים האישיים שיהיו מלאים, כמובן, אבל זאת כבר בעיה קטנה יותר,” מיהר לומר כשראה את העננה בעיניי.

“ולא יהיה איכפת לה שאני…”

הנחתי שהוא מבין שהתייחסתי למבטא השונה שלי, שאולי מסגיר את מוצאי.

“ממש לא,” פסק.

חשתי את הדמעות, חמות על לחיי. כל פעם שנושא זה של הלאום עלה, התגברה הפגיעות שלי והייתי רגשנית להחריד. שנאתי זאת. הפניתי את ראשי ומשכתי את הדמעות בכף ידי בחוסר סבלנות. לא רציתי שיוסיף לראות אותי בחולשתי.

נפרדנו בחיוך חמים ובלחיצת ידיים אמיצה. הודיתי לו מאוד. לא אשכח את העזרה שלך, אני מעריכה זאת יותר ממה שאתה יכול לדמיין לעצמך, הוספתי. הוא טפח על כתפי קלות והעיר שהוא בטוח שלא יתחרט. אני עובדת טובה וגם אדם טוב, יש לו תחושה טובה לגביי. בדרך־כלל החושים שלו אינם מטעים אותו, קבע. צחקתי בהקלה והבטחתי, אעשה הכול על מנת שלא יתחרט על המעשה הטוב והאצילי שלו.

 

*

 

עמי פרש עליי חסות בהרבה מובנים, ללא שאלות נוספות. הוא היה אחראי על מצבת העובדים במוזיאון תל־אביב. הוא יצא אתי לסיור באגפים ובאתרים השונים. הוא נתן לי חוברת הדרכה מפורטת וביקש שאלמד את החומר העיוני של כל אתר ואתר. בשלב הראשון אהיה צמודה למדריכים מנוסים ואראה איך הם עובדים, ובמשך הזמן אדריך קבוצות משלי, פסק.

חיכיתי לא אחת לעלות השחר, כדי להתארגן בנחת ולבלות כמה שיותר במוזיאון, זמן חופשי בשבילי, לפני בוא המבקרים. איתנה, אחת המדריכות שעבדה בפנים המוזיאון, הסבירה לי כיצד ניגשים למבקרים ואיך להתייחס אל האנשים ואל שאלותיהם הרבות, מה מותר להם ומה אסור. למעשה היא התעכבה איתי על כל פרט ופרט חשוב. חששתי מעט מאיתנה, על אף שהייתה אדיבה ונעימת סבר. הידע שלה והיכולת שלה לפתור כל בעיה ללא כל קושי גרמו לי להרגיש חסרת ביטחון לגמרי, וללא מקורות ידע מספקים, בהשוואה אליה.

חלפו כמה שבועות. התבקשתי להתלוות למדריך מנוסה בשם יותם. יותם הרבה לצאת לסיורים באתרים השונים. הייתי נרגשת ונלהבת. למדתי הרבה מאוד על המקום בזמן קצר.

ערב ערב, לאה ואני שוחחנו ארוכות, צפינו בסרט, שיחקנו קלפים או סתם האזנו למוסיקה קלאסית, ואז היא הייתה עולה לישון. שארית הערב עברה עליי רוב הזמן בשינון החומר העיוני והתבוננות בתמונות, בחוברות עבות הכרס שקיבלתי מהמוזיאון, עד השעות הקטנות של הלילה.

הימים חלפו ביעף. כבר יכולתי לעמוד על רגליי ולהדריך כל שבוע באתר אחר. בבקרים קמתי מוקדם מהדרוש, ישבתי במרפסת ושאבתי לתוכי את האווירה של העיר הגדולה. אהבתי את החיים כאן. חיכיתי בקוצר רוח להגיע לעבודה, וכשהגיעה השעה שבע ומחצה, יצאתי לדרך. אהבתי מאוד את הסיורים וההדרכות במוזיאון. היו הרבה עובדות שלמדתי תוך כדי עבודה. לעתים קרה ששאלו אותי שאלה שלא היה לי מענה עליה, וכפי שהודרכתי, אמרתי בכנות שאינני יודעת בוודאות, אבדוק ואחזור אליהם עם תשובה מלאה.

אהבתי במיוחד את כיכר הפסיפסים הססגונית מבין כל האתרים במוזיאון. בכיכר זו רוכזו כמה רצפות פסיפס שבמקורן קישטו מבני תפילה עתיקים. המגמה של המוזיאון הינה לשמר את השרידים הארכיאולוגיים שנחשפו בתחום המוזיאון במקום המקורי, במקום שבו הם נמצאו. כך הוסבר לי. למשל, הרצפה של בית התפילה השומרוני מוצגת במקום שבו התגלתה. לרצפה המקומית צורפו רצפות פסיפס נוספות, שהועברו לכאן ממקומות שונים בארץ באדיבות רשות העתיקות. במוזיאון ניתן למצוא תיאורים של סוגי הפסיפס ושל המקומות שבהם התגלתה כל רצפת פסיפס.

יצאתי מהמקום בתחושה שייקח לי הרבה זמן ללמוד ולהכיר היטב את כל אתרי המוזיאון, אבל הייתי סקרנית להתחיל לעבוד במקום מלא בחפצי אמנות עתיקים, ציורים, כדי חרס וכלים שונים של עמים וארצות רבות. תמיד נמשכתי למיוחד ולשונה בתרבויות העמים השונים.

דקלה, המזכירה של עמי, ואני נעשינו חברות קרובות והיינו מחליפות חוויות מידי יום. דקלה הייתה בגילי לערך. לעתים ביקשתי שתבוא אתי לבלות שעה קלה עם לאה. הדבר הקל עליי, שכן, ככל שחלפו הימים, לא רציתי להגיע למצבים שבהם לאה תתחיל לשאול על חיי בעבר. נראה שבשלב כלשהו הדבר יהיה בלתי נמנע. דמויות מהעבר התקשרו, ואני ניתקתי את הטלפון ולא עניתי. לאה הייתה מרימה גבה בתמיהה, אולם אני השמתי עצמי כלא רואה.

התבוננתי בלאה בהערכה מחודשת. האישה הזאת, אישה נעימה ורגועה, אינליגנטית וחכמה, לא חסרה דבר, קיבלה אותי לביתה ללא כל היסוס. קולה הנעים בקושי נשמע, ולעתים הייתי צריכה לבקשה לחזור על דבריה, כדי להבין מה אמרה. מבטי סרק מבלי משים את הופעתה. קומתה ממוצעת, שער ראשה בהיר ומסודר היטב בתסרוקת המגיעה לה עד הכתפיים, גווה מעט שחוח, וארשת פניה אומרת חביבות. עיניה הירוקות־כחולות משדרות רגיעה ואהבת אדם. ציפורני ידיה מרוחות לק דרך קבע, לרוב היה זה צבע ורוד בייבי ולעתים אדום כהה. חייכתי אליה חיוך רחב, כשתפסה אותי בוהה בה. כל שעות היום הייתה לאה מטופחת מאוד לבושה שמלות אופנתיות, ונועלת נעליים יוקרתיות, בעלת עקב בינוני. היא אהבה להתבשם בבושם מתקתק עדין, ונראה שטרחה להתבשם כמה פעמים ביום.

גם אני הייתי רוצה להיראות ככה כשאהיה בגילה, הרהרתי. תהיתי אם אצליח להיראות מכובדת ושלווה כמוהה, וכל־כך אצילית. נראה שלא, חתמתי במחשבותיי.

בימים הראשונים למגורים אצלה, לאה ראתה שאני נבוכה וחוששת, והיא עשתה הכול כדי שתהיה לי תחושה נוחה ונעימה. לא אחת אמרה שכעת זהו הבית שלי, כמו שלה לכל דבר, כל עוד אני רוצה. באורח פלא זכיתי בכל הקופה. בית חמים ואישה נהדרת שטרחה סביבי, כאילו הייתי ילדה קטנה. עד עולם אוקיר אותה. גם העבודה הייתה מעניינת ומאתגרת, וכך היה עולמי בידי ברגעים אלה.

 

*

 

עמי שמר אתי על קשר רציף. מידי יום, בשעת הפסקת האוכל, הצטרף אליי לשתיית קפה במשרדי המדריכים. שוחחנו ארוכות, וככל ששוחחנו יכולתי להיפתח אליו ולשתף אותו בעניינים אישיים. זכיתי בידיד נפלא. עם הזמן יכולתי לחוש בקרבה הגופנית שנוצרה בינינו. דקלה ציינה, יום אחד, שנראה לה שעמי נמשך אליי, והדבר חידד את חושיי. נזהרתי מחיוכים מיותרים ומהתבטאויות המשתמעות לשתי פנים במחיצתו. השבועות חלפו ביעף, והכול היה שגרתי ומעניין כאחת. יום אחד חזרנו ממסיבה מטעם העבודה. שתיתי יין יותר מהרגיל והייתי די מבושמת. נראה שלא אכלתי מספיק, כך שהיין השפיע עליי מעל המצופה. הרגשתי סחרחורת קלה. עמי ראה שאני מתנודדת ומיהר לאחוז בכתפיי. בתחילה היה מגעו כמגע של חברה, מרוחק ולא אישי, אולם אט אט, חשתי את זרועו מתהדקת והוא קרב מעט את ראשו, כמו מבקש להריח את שערות ראשי. הייתי נבוכה מעט, אולם חשבתי לעצמי שזו בוודאי הפרשנות שלי למצב, ולא המציאות, בהיותי כה מבושמת ומסוחררת מהיין. עמי התבונן בי מקרוב, נושם אל תוך שערי, ואני התחלתי לצחוק, ואמרתי שאני חייבת לחפוף את השער אחרי כל־כך הרבה עשן סיגריות שהיה במסיבה. עמי אישר. צחקנו שנינו והמתח התפוגג. כך היינו, ידידים קרובים במשך כמה וכמה חודשים.

בכל מפגש, בארוחת ערב, סרט, או סתם טיול רגלי, הקפדתי להתרחק ממנו מעט ולא להישיר מבט, אולם ככל שאני ניסיתי לחמוק ממבטו, כך הוא ניסה ללכוד את מבטי. ערב אחד הוא שאל אותי ישירות אם אני ביישנית או שאני סתם מרוחקת בכוונה. עניתי שאני ביישנית, אולם הסמקתי באופן כזה שלא הותיר לפרשנות אחרת. אני מתחמקת. למען האמת, היה לי קשה עם העניין שעמי הפגין כלפיי. לא ידעתי מה לעשות עם זה. פחדתי. עמי היה ידיד וחבר נפלא, וחששתי שקשר אחר יכול להוביל מהר מאוד לאובדן של מה שיש בינינו. בסופו של דבר לא יהיה שום דבר רציני בינינו, קבעתי לעצמי. אני עלולה סתם להפסיד חבר קרוב, ולכך לא הייתי מוכנה בשום אופן.

אט אט, ללא כל שליטה, הקרבה בינינו שינתה את הקשר שלנו. חיבוק ידידותי שהפך חיבוק בין גבר ואישה, אי אפשר היה להתעלם יותר מהמשיכה הגופנית שבינינו. עמי היה המאהב הראשון שלי. לאחר זמן מה סיפרתי לו רבות מהקורות אותי בעבר, והוא נעשה גם איש סודי.

שאלתי אותו יום אחד איך זה קרה בינינו, והוא ענה בהומור,

“קראתי היכן שהוא שבדידות, כבוד והערכה לאחר, וכמובן געגועים לחום ולאהבה, הם המאפשרים חיבורים כאלה. זה גם עניין של עיתוי ונסיבות, הוסיף, הגורמים לשתי נפשות להתחבר וליצור הרמוניה ביניהן,” הוא אמר זאת בביטחון מלא. ולא נותר לי אלא לקבל את דבריו כפי שהם. הסכמתי בלבי לכל מה שאמר, אך חששתי שיום יבוא ואולי לא נהיה יחד. עמי היה נפלא, כל מה שאישה חושקת בו, אבל אני חיפשתי משהו אחר, יותר, משהו שיסחף אותי ויותיר אותי ללא נשימה, ללא הגיון, ללא יכולת להפעיל את השכל יותר מדיי. ללא מחשבה מה נכון, מה כדאי, מה ראוי, אלא מישהו שארצה להיות צמודה אליו ולא למוש מלידו, ולהתגעגע אליו גם כשהוא ניצב לידי. מישהו שיגרום לי להרגיש שהגעתי הביתה לצדו. למעשה אני מחפשת את הנפש התאומה שלי, אם יש כזה דבר, ועמי כנראה לא הנפש התאומה שלי.

הכול תוצרים של העבר, ולי היו חוויות גורליות בעבר, חוויות שהותירו אותי לא שלמה, לא מרוצה ולא מתרצה בקלות, לא בעניינים של השכלה וידע ולא בענייני אהבה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ליב בעין הסערה”