היא ספרה את הדקות לאחור. הוא התפלל שהיא תחזור. היא ישבה וחיכתה לו גם אחרי שנעלם. הוא ייחל להחזיק בידה […]
פרולוג
אני יושב על הבר ואוחז בכוס הוויסקי, עד שמפרקי אצבעותיי מלבינים. אי אפשר להאשים אותי. בטח לא היום. מוזיקה רכה בוקעת מהרמקולים הגדולים. אלה השעות הרגועות של הלילה, השעות שבהן נעלמים חובבי הריקוד המחויכים מעודף אלכוהול, ואת מקומם מחליפים מי שכמו דבֵקים בשרידי התווים האחרונים אחרי שהמנגינה כבר גוועה. האנשים הכואבים.
אנשים כמוני.
בתקופה האחרונה אני מבלה את רוב הלילות בצידו השני של הבר, מוזג משקאות כדי שלא לחשוב. אבל לא הלילה. הלילה מותר לי לשתות. מותר, אני מגחך. הלילה אני חייב לשתות, אם אני רוצה להתגבר על הכאב הזה. הכאב הבלתי נסבל שהפך לחבר קבוע בחיי.
אני לוגם שוב מהמשקה ומטלטל את ראשי כשהצריבה הופכת לחמימות, מתעלם לחלוטין ממבטה החוקר של הילה, שמוזגת משקאות מעבר לבר. היא לא מבינה. איש לא יכול להבין. לא שרון. לא צור. אפילו לא ההורים שלי.
האנשים שעדיין נמצאים בחיים שלי לא ממלאים אפילו מכונית מזורגגת. ולחשוב שפעם הייתי מוקף בחברים… אני מגחך שוב ומביט בכוס המתרוקנת שניצבת מולי.
בדיוק.
אני רק צריך להמשיך לשתות.
כחכוח גרון מסב את תשומת ליבי. אני מפנה את ראשי באיטיות ומביט באישה לימיני. מתי היא התיישבה פה? אני מוכן להישבע שלפני רגע הכיסא היה ריק.
“היי,” היא מצייצת. זרועה נוגעת־לא־נוגעת בזרועי כשהיא אוחזת את הכוס הרחבה, המלאה בנוזל שקוף.
אני מחזיר את מבטי לכוס המתרוקנת בידי. בבקשה תלכי. לא היום.
“אני… אממ…” היא מצייצת.
הדרך הביישנית להתחיל שיחה. אני מכיר גם את השיטה הזו. מאז שהתחלתי לעבוד כברמן, למדתי את כולן.
אני מנתק את עיניי מהמושיע שלי, האלכוהול, ובוחן אותה. היא נראית לא רע. אם הייתי צריך לתאר אותה במילה אחת, הייתי בוחר במילה ‘אדומה’. אולי זו השמלה שנצמדת לגופה כמו עור שני, ואולי אלה השפתיים שלה, שמזכירות לי לב.
לב פועם… אני כמעט צוחק לנוכח המחשבה. אני ממש שיכור. וחרמן. כמה זמן עבר מאז שזיינתי?
“אני הגר,” היא מושיטה יד הססנית אליי, והעיניים שלה מתרוצצות לצדדים.
“אופיר.” ידי לופתת את ידה בעדינות ואיברי נלחץ אל הג’ינס.
כן, עבר יותר מדי זמן.
היום הוא לא היום לחזור לזיין. אני מפנה את גופי בחזרה לבר ועוצם את עיניי.
“נעים מאוד.” קולה מתגבר מעט.
אני מתעלם.
“רציתי…” היא משתתקת. ובדיוק כשאני מודה למי שזה יהיה, שאחראי על העולם הזה, על כך שהיא הבינה שאני לא בענייני דיבורים, או בכלל, היא ממשיכה. “אתה בסדר?” היא נצמדת אליי קרוב יותר ושערה מדגדג את זרועי.
אני שונא ששואלים אם אני בסדר. אני שונא שאומרים לי שאני צריך לחזור לחיות. ואני ממש שונא שנצמדים אליי.
היא מתרחקת מעט. ייתכן שאמרתי את זה בקול או שהיא סוף כל סוף הבינה?
“סליחה…” היא שואפת אוויר בחדות. “זה לא היה במקום. אתה לא מכיר אותי. זה רק… לכולנו יש רגעים קשים, ולפעמים כשמדברים עליהם זה יכול לעזור.”
אני מוסיף לבהות בכוס שלי. מסרב להגיב. לא מעוניין אפילו בקשר עין. עדיף שאסיים את הערב שלי עם כוס נוספת או חמש או חמש־עשרה. לבד. בחדר שלי. עם הזיכרונות שלי.
השתיקה מתארכת. המוזיקה האיטית חוזרת לערסל את מחשבותיי הלכודות במבוך מפותל שאין בו יציאה. אילו רק יכולתי לשכוח.
“אני מצטערת.”
אני נאנח.
“אני מבינה שאתה לא רוצה לדבר.”
“גאונה…” אני ממלמל כששפתיי צמודות לכוס. המילה ניתזת מפי כמו סכינים, אבל לא אכפת לי. אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט. אני לא רוצה לדבר. אני לא רוצה לספר. אני רק רוצה שהכאב יפסיק. אילו רק יכולתי לשכוח לרגע אחד.
“זה היה רעיון גרוע, גרוע ממש,” היא אומרת את זה לי או לעצמה? “סליחה. אני אלך עכשיו.”
בזווית העין אני בוחן אותה כשהיא פונה לכיווני. אני מסתובב לכיוונה וסוקר את כולה. היא נראית טוב. שיער חום גלי, חזה שופע שכמעט פורץ מהמחשוף של שמלתה האדומה, אדום דם. נקודת חן נעלמת בלחיה בכל פעם שהיא מדברת. הזין שלי נמתח אל הרוכסן. גם הוא אוהב את מה שהוא רואה.
היא נעצרת. “אלא אם כן אתה רוצה לדבר, כלומר אם זה מה שאתה צריך. אז אולי נדבר, אול-”
“אני ממש לא רוצה לדבר, אני רק רוצה לשכוח,” אני מוסיף.
“הלוואי שיכולתי לשכוח…” קולה בקושי נשמע על אף המוזיקה השקטה.
גם היא. ברוכה הבאה ל’מועדון הרדופים’.
היא פותחת את פיה וסוגרת אותו כמעט מייד. עדיף. אני לא רוצה לשמוע מה היא צריכה לשכוח. יש לי את הצרות שלי.
“אולי בכל זאת תרצה לפרוק?” קולה בקושי נשמע.
תמונה שלי פורק את הכאב בתוכה עולה בעיני רוחי ואני מנער את ראשי. אולי אני באמת צריך לזיין. אולי זה יעזור לי לעבור את השעות הבלתי נסבלות שמחכות לי. אם רק אצליח לשכוח לרגע. לשנייה… אולי ארגיש משהו נוסף מלבד כאב. “לְמָה שאני צריך לפרוק אין שום קשר למילים,” אני מגחך.
“טוב. אם כך, אני ממש לא הכתובת הנכונה,” עיניה פעורות וחיוכה מאולץ. “חשבתי שתרצה לדבר, אבל נראה ש-”
“לדבר?” הצחוק שלי רם מדי, צורם מדי. “זה הדבר האחרון שאני רוצה.”
“הבנתי את זה. אני לא בחורה כזאת. לא זו הסיבה שבגללה פניתי אליך,” היא נושפת בחדות ונעמדת, מתנדנדת לרגע.
אני שולח יד לייצב אותה.
היא מרימה אליי את עיניה ומבטינו מצטלבים. היא זזה מעט ודוחפת את כיסאה לאחור. “אני מצטערת, זה היה רעיון גרוע.” היא מסתובבת והולכת.
אני מחזיר את מבטי אל הכוס מולי. נשאר בה ממש מעט נוזל. אין ברירה, עליי לספוג את המבט המודאג של הילה. אני לוגם את יתרת המשקה, מטיח את הכוס על הבר ומרים את ידי אליה.
מבטה מודאג, בדיוק כפי שחשבתי.
היא מניחה כוס חדשה מולי. “אתה בסדר?”
שוב השאלה הזו. אני מהנהן. זה כל מה שאני מסוגל לעשות.
“אם בכל זאת תרצה לדבר, אני פה.” הילה פונה ללקוח נוסף שדורש את תשומת הלב שלה.
אני לא רוצה לדבר. ברגע זה אני לא רוצה אפילו לנשום. לא מגיע לי.
הכיסא לידי זז, ואני מפנה מבט. הזרה האדומה חזרה. עיניה מלאות רגש. “לילה אחד. רק בשביל לשכוח,” היא ממלמלת.
שוב המילה הזאת. לעזאזל. אילו זה רק היה אפשרי.
כשהשתיקה מתארכת, היא מניחה את ידה על ירכי ולוחצת קלות. איברי נמתח עד לקצה גבול היכולת, מאותת לי שהוא נרגש מנוכחותה של האישה עם שפתי הלב האדומות. אני בוחן את פניה בדקדקנות.
“אצלך או אצלי?” קולי חלוד.
“אצלך.” היא אומרת מייד.
אני לוגם את יתרת המשקה, ושרפה בוערת בגרוני. אפשר היה לחשוב שעד עכשיו היא תשכך מעט. היא בוחנת אותי בהיסוס, וחיוך קטן ועצוב נמתח על שפתיה האדומות. מעניין אם גם החיוך שלי נראה ככה כשאני מנסה לחייך.
***
הדרך עוברת בשקט מנחם. המילים היחידות שאמרתי להגר מאז שיצאנו מה’אח־בר’ היו הכתובת שלי. אני מנסה למקד את מחשבותיי המתרוצצות, אך ללא הצלחה.
הגר נוהגת. לא הייתי מעז לנהוג במצבי. לא הייתי מעז לנהוג גם אילו שתיתי הרבה פחות, ולכן לא טרחתי להגיע לבר הערב במכונית. הגר נראית פיכחת. אולי הייתי צריך לשאול אותה אם היא שתתה. כשהיא ישבה לידי הייתה מונחת מולה כוס משקה, אבל היא הייתה מלאה. היא רק הרימה אותה וסחררה את הנוזל השקוף.
אני מגניב אליה מבט. ידיה לופתות את ההגה כאילו היא חוששת שיחמוק ממנה. שיניה נעוצות בשפתה התחתונה וגופה דרוך. אני מחזיר את עיניי לחלון. איך, לעזאזל, הגעתי למצב שבו דווקא היום, מכל הימים, אני חוזר הביתה עם זרה בשמלה אדומה. זה כנראה הרעיון הגרוע ביותר בעולם, וכבר היו לי כמה רעיונות ממש גרועים בחיים. אבל האלכוהול שזורם בדמי והכאב שהולם בעורקיי מאותתים לי אחרת. כל שנותר לי הוא להתפלל שלא אתפרק או אקיא, או שניהם.
“רק לילה אחד,” אני מבהיר שוב כשאני מסובב את המפתח בחור המנעול. אין לי שום רצון להשלות אף אחת, גם לא כשאני שיכור.
“לילה אחד.” היא חוזרת בקול שקט ונכנסת אחריי אל הדירה. הדלת נסגרת אחרינו ומותירה אחריה קול דממה דקה. “אני-”
“אני רק צריך להרגיש משהו,” הכאב זולג מקולי. להרגיש או למות מצער.
“רק להרגיש. הבנתי.” היא לוחשת ומתקרבת אליי בצעדים קטנים.
זה כל מה שאני צריך בשביל להפסיק לחשוב. השמלה האדומה עוטפת את גופה בצורה מושלמת, מבליטה את כל החלקים האהובים עליי באישה. היא נעמדת מולי, קרוב מדי, ומרימה את מבטה.
“רציתי רק-”
לפני שהיא מספיקה לומר מילה נוספת אני תופס את מותניה ומצמיד את גופה אליי, מאפשר לה להרגיש עד כמה אני זקוק לפורקן. אני מרכין את ראשי ונושם את ריחה לקרבי. פרחים ואלכוהול. ידיי משוטטות על צידי גופה ואפי נצמד לצווארה ומזכה אותי בגניחה קטנה. כשאני מרים את עיניי לעיניה, היא עוברת לאחוז במושכות. ידיה מלטפות את פניי ושפתיה נצמדות לשפתיי במהירות. זרועותיי נכרכות סביב גופה, כשפיה נפתח וטורף את פי ברעבתנות. אני הודף את אגני כנגדה, והיא גונחת ודוחפת אותי אחורה עד שאני נופל על הספה. ידיים רעבות מסירות ממני את חולצתי, פורעות את שערי, פורמות את כפתורי הג’ינס ההדוק לגופי.
“אני רוצה להיות בתוכך,” ייאוש נוטף מקולי.
ההנהון הקטן שלה עומד בסתירה לתנועותיה הנמהרות. אלמלא הייתה מפשיטה אותי לפני רגע, כאילו הזמן שלנו עומד להיגמר, הייתי חושב שהיא לא רוצה להיות פה.
היא מחלצת את איברי ואוחזת בו. כף ידה הקטנה מתחילה לנוע עליו מעלה ומטה, והיא מרימה את שמלתה עד לקו המותניים.
אין לי מושג מי האישה הזאת, אבל הפתרון לבעיה שלי נמצא כרגע בידיה. היא מתרוממת ואני מרים את אגני, מפשיל את הג’ינס בתנועות מסורבלות, שולף מהכיס את הקונדום שאני מחזיק למצבי חירום, קורע את העטיפה בשיניי ומגלגל אותו על איברי. עיניי חוזרות להביט בעיניה. אישוניה מורחבים ונשימותיה מהירות כשהיא מסיטה את תחתוניה, ממקמת את איברי בפתחה ומנמיכה את גופה באחת.
חום נורה לכל חלק בגופי. ידיי ננעצות במותניה, וגניחה חומקת משפתיי. היא מתנועעת על גופי ואני מעודד אותה להגביר את הקצב. ידיי מקבלות חיים משל עצמן, נעות במהירות, אוחזות בכל חלק בגופה, לוחצות, מועכות, דורשות. אני מרים את השמלה מעל לשדיה ומצמיד את שפתיי לגופה. לשוני מצטרפת למחול המטורף ואני יונק את פטמתה. היא נעה מהר יותר. ומהר יותר. בדיוק כך, אני מוסיף לעודד אותה בעזרת לשוני שמצליפה על הפטמה הנוקשה.
אני עוצם את עיניי ומתמכר לתחושות, לריחות, לקולות. אני במרכזו של המבוך, ויכול להיות הראשון שימצא את היציאה. ראשי מתרוקן. מחשבותיי נעלמות. הקולות מתפוגגים. אני צמא לפורקן ומתענג על ההפוגה מהמועקה שמציעה התשוקה הבוערת בכל חלקי גופי.
ראשי נשמט אל מסעד הספה כשהשיא מתקרב. ציפורניה שורטות את החזה שלי כשהיא עולה ויורדת במהירות מסחררת, גוזלת ממני כל טיפת כאב. ראשי מסתחרר. אני חופשי. חופשי מאשמה, חופשי ממועקה, חופשי מהלחץ הבלתי נגמר בחזה. חופשי…
עד שאני מוצא את היציאה מהמבוך ומגיע אל השיא.
אני פוקח את עיניי באיטיות ומביט בזרה. היא מסתכלת עליי כמהופנטת. עיניה כמעט מתגלגלות בחוריהן כשהיא מוסיפה לנוע מעליי. שפתיה האדומות פשוקות מעט ואוויר חם נושב על פניי. כל הקולות חוזרים באחת. צליל של מגע גוף בגוף, אנחות קטנות, תקתוק שעון, המקרר הרועש שנשבעתי להחליף.
היא גומרת. גופה נשמט על גופי, דביק ומיוזע, וצורך עז להתגרד משתלט עליי. ריח הזיעה שעומד באוויר מעלה בגרוני את המשקאות שלגמתי בשקיקה. מפלס הכאב עולה בהדרגה ומאיים להציף שוב כל חלק בגופי.
טעות.
טעות גדולה.
“אני מצטער,” אני לוחש עוד לפני שהיא פוקחת את עיניה.
המבט המסופק על פניה נעלם ברגע.
“זאת הייתה טעות.” אני ממתין שהיא תקום, שתתרחק ממני. לא יכול לסבול את המגע אפילו לא לרגע אחד נוסף.
היא מתרוממת מעליי ומיישרת את שמלתה.
עיניי נודדות לאיברי. אני קם במהירות, מסתובב ומסדר את עצמי. “אולי כדאי שתלכי,” אני מוסיף בגבי אליה. “אני ממש מצטער.”
“אל תצטער.”
אני פונה להביט בה. בשונה מהמראה שלה דקות ספורות קודם לכן, היא נראית מיוסרת. אולי גם היא מתחרטת. אולי היא נפגעה.
“זה לא שאני רוצה לסלק אותך. את נראית בחורה נהדרת. אני פשוט במקום לא טוב. זה לא משהו אישי,” הדיבור שלי איטי, מסורבל.
“זה בסדר. אתה לא צריך להסביר. הכול סוכם מראש.” היא לא טועה, אבל זה לא משנה את העובדה שאני חתיכת חרא.
“לא הייתי צריך לעשות את זה. אני קצת שיכור, וזה יום כזה… אני מצטער.”
“אני זו שמצטערת. ממש, ממש מצטערת,” היא זזה במהירות מבלי להביט בי, לוקחת את התיק שהניחה על שולחן הסלון. “זו הייתה טעות.”
“להתראות.” אני עונה מאוחר מדי, הדלת כבר נטרקה.
אני מתיישב על הספה ובוהה בדלת הסגורה. הכאב מוסיף להתעצם. אני טובע ביגון. אילו רק יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור. לו רק יכולתי לתקן את כל מה שהשתבש.
1
לירז
אני שונאת ימי הולדת, תאי מדידה ואת הקניון.
תיקון, אין לי שום בעיה עם תאי מדידה, כל עוד אין בפינות שלהם שערות בהרבה גוונים, שגורמים לי לתהות אם פיטרו את המנקה. וגם את הקניון אני די אוהבת, רק לא עם אסנת כשהיא במצב רוח לקניות. זאת אשמתי. עשיתי טעות כשהתלוננתי שאין לי מה ללבוש ליום ההולדת של שחר. אני שונאת ימי הולדת.
“תפסיקי לרטון,” אסנת כמו שומעת את מחשבותיי.
אני צועדת במהירות אחריה, מנסה להדביק את הקצב, כשהיא נכנסת לחנות נוספת ומתחילה לפשפש בין השמלות שתלויות על גלגל התצוגה. “אפשר לעצור לרגע?” אני כמעט מתחננת, אבל אסנת אפילו לא מזכה אותי במבט.
“אויש. את בלתי נסבלת. חשבתי שאין לך מה ללבוש הערב.”
“רק הפסקה, זה ממש מוציא את הכיף מהקניות, המרדף הזה שלך.”
“את קוראת לי רודפת שמלות?” אסנת מסתכלת עליי במבט רציני שגורם לי לצחוק.
“בבקשה, הפסקה קטנה. זה כל מה שאני מבקשת.”
“קודם נמצא שמלה,” היא שולפת ארבע שמלות תלויות על קולבים ודוחפת אותן לידיי. “עכשיו לכי תמדדי.”
אני נכנסת לתא המדידה ובוחנת את הפינות. לכל הפחות כאן אין עדויות לכל אותן נשים שנדחקות אל הבדים השונים. אחת השמלות חייבת להתאים. פשוט חייבת. אין לי זמן או כוח להמשיך להסתובב, ואסנת לא מתכוונת לוותר עד שהיא תשיג את מבוקשה.
אני בוחנת את גופי העטוף בשמלה השלישית במראָה של תא המדידה ונושמת לרווחה, סוף־סוף. היא מחמיאה לי. אני מפנה את צד גופי אל המראה ומיישרת את הבד, בדיוק כשאסנת מסיטה את הווילון מבלי לבדוק אם אני לבושה.
“מה את עושה?”
“בודקת את הסחורה,” היא מניחה את ידיה על כתפיי ומסובבת אותי אליה. אני מנידה בראשי כלא מאמינה, אבל לא אמורה להיות מופתעת. זו אסנת. אני פשוט צריכה להגיד תודה שהיא לא פתחה את הווילון קודם. “אהבת?”
אני חוזרת להביט במראה ומהנהנת.
“באמת אהבת או שאת פשוט רוצה ללכת?”
“בחיי שאהבתי. וגם קצת רוצה ללכת,” אני שולחת אליה חיוך דרך המראה.
“יופי, זה נראה מעולה. ואת נועלת את נעלי העקב שקנינו יחד בסייל של סוף העונה.”
“אני לא יכולה ללכת איתן, כאילו ממש לא יכולה. אני אנעל את חצי המגף השח-”
“את נועלת את נעלי העקב. סוף פסוק. הן יתאימו לשמלה הזאת. עכשיו בואי, מגיעה לי הפסקה,” היא סוגרת את הווילון ונאנחת. “נלך לשתות מיץ בריאות,” היא קובעת בטון ההחלטי שלה.
“מיץ בריאות זאת הגדרה לא מדויקת,” אני מחייכת מעבר לווילון בעודי לובשת את בגדיי.
“בטח שכן,” אסנת מתעקשת. “פירות זה בריאות.”
“וסילאן?”
“זה מתמרים.” היא נשמעת עצבנית.
“וחלווה?”
“זה משומשום.”
אני יוצאת מתא המדידה עם השמלה בידי. מהתא הסמוך יוצאת אישה בהיריון מתקדם. היא נעמדת מול המראה ומיישרת את השמלה הפרחונית לגופה. אני לא מצליחה להסיר את מבטי ממנה. היא זורחת. מעניין אם גם אני אזרח כשאהיה במצבה, או שבמקרה שלי איראה כמו עוף מרוט. כן, הרבה יותר הגיוני שזה יהיה המצב.
“כדור הארץ ללירז?” אסנת משלבת ידיים ונועצת בי מבט שיכול להרוג.
“מה?”
“אמרתי שאת כלבה. יורדת עליי בגלל קוביית חלווה קטנה במשקה בריאות, בזמן שאת יוצאת לארוחת ערב מפנקת עם שלושת הגברים הכי שווים בארץ.”
אני מנענעת את ראשי. “את רוצה להצטרף?”
“משתוקקת, אבל לא הפעם. אני לא יכולה פשוט להופיע ביום ההולדת שלו, זה ייראה פתטי.”
“אני שונאת ימי הולדת,” אני רוטנת.
“כן, כן, שמענו את זה באלפיים הפעמים הראשונות,” היא מגלגלת את עיניה. “פשוט תמסרי לו מזל טוב ממני ותספרי לו שנפרדתי מגיא. אם אפשר, תספרי את זה לכל מי שיהיה שם. את לא יכולה לדעת מאיפה תגיע הישועה.”
אני מנידה בראשי ומגחכת. הפרידה קשה מבחינתה. היא לא באמת מחפשת מישהו אחר. “את חסרת תקנה.”
“זאת הסיבה שאנחנו מסתדרות כל־כך טוב.”
“חוץ מזה, את יודעת שניר תפוס.”
“אישה זה לא קיר, בטח לא הצנונית הזאת,” היא קורצת ואני חובטת בכתפה.
אני משלמת על השמלה וצועדת אחריה לכיוון דוכן המיצים. אחרי שהיא אוחזת בכוס הגדולה ביותר שיכלה לקנות, היא שואפת עמוקות.
“עכשיו, כשאת רגועה,” אני מרימה את גבותיי אליה. “אני חייבת לזוז. תסלחי לי?”
“נמאס לי שאת מנצלת אותי.”
“הכול מאהבה,” אני נושקת ללחיה ומבחינה בחיוך שמבצבץ על פניה.
“תתקשרי אליי כשאת חוזרת, אני רוצה לשמוע איך הם הגיבו לזה שחזרתי לשוק הפנויות,” לחייה מתכווצות כשהיא שואבת מהמשקה הסמיך דרך הקשית הצרה. מיץ בריאות לא אמור להיות סמיך כל־כך.
“לא הייתי מפתחת ציפיות, אבל בסדר. אתקשר לעדכן. איפה חנית?”
אסנת חושבת לרגע. “ברחוב הראשי,” היא מחווה בראשה לכיוון ההפוך מהרחוב הראשי.
“התכוונת לשם,” אני מצביעה לכיוון ההפוך.
“אוף, נמאס לי שאת כזאת טובה בכיוונים,” היא מצמידה את שפתיה לקשית ושותה. “איפה את חנית?”
אני נאנחת. “בחניון התחתון ביותר, כרגיל.” אסנת צודקת, אני טובה בכיוונים אם משווים אותי אליה – חסרת חוש כיוון לחלוטין, אבל היא לא יכולה להאשים אותי בעודף מזל. אני מסוג האנשים שלעולם לא ימצאו חניה קרובה, אלו שהקפה שלהם הוא היחיד שתמיד מגיע פושר והמנה שלהם מאחרת להגיע לשולחן. “תודה שבאת איתי, אני אדבר איתך.”
“מחכה לעדכונים,” אסנת מחייכת ומנופפת אליי.
אני פונה ממנה, יורדת במדרגות הנעות ומביטה בקומה מתחתיי. מתי הייתה הפעם האחרונה שקניתי בגד? אני לא מצליחה לענות על השאלה. מתברר שבגיל עשרים ושלוש הפכתי לאישה רצינית ועסוקה בלימודים. אני מחייכת לנוכח המחשבה המטופשת. מעניין אם גם אנשים אחרים מחייכים לעצמם כשהם חושבים על דברים טיפשיים. אני מביטה סביבי. כולם מתרוצצים, עסוקים בענייניהם, לעיתים אפילו לא מרימים את מבטם ממכשיר הטלפון כשהם פוסעים במרחב, חדורי מטרה.
הטלפון שלי מצלצל כשאני מניחה את רגלי על גרם המדרגות הנעות הבא. אני מפשפשת בתיק בניסיון למצוא אותו. שחר בטח רוצה לוודא שאני לא מאחרת. הצלצול נמשך והמכשיר עדיין מסתתר בין החפצים. אני חייבת לעשות סדר בתיק הזה, יש מצב שאמצא בו דברים שאיבדתי לפני שנה. הצלצול נפסק, אבל אני לא מוותרת. אם זה אכן שחר ואני לא אענה לו, הוא יתקשר שוב ושוב, ואולי אפילו יחמיץ פנים כל הערב. אני מצליחה לאתר את המכשיר סוף־סוף, מרימה את מבטי ונשימתי נעתקת.
לא יכול להיות.
אני מסובבת את ראשי, עוקבת אחרי גבו המתרחק בגרם המדרגות הנעות הנגדי. הוא נראה כמו כל אחד בקניון, מחזיק שקית יוקרתית בצבע בורדו ועליה הלוגו של החנות ‘לגבר’. הוא נינוח, כאילו מדובר ביום שגרתי נוסף מבחינתו. אבן כבדה מתיישבת לי על החזה ואני בקושי מבחינה שהגעתי לקצה המדרגות הנעות.
זה לא יכול להיות.
אני שבה על עקבותיי וממהרת אל המדרגות הנגדיות. עיניי עדיין נעוצות בחולצה הלבנה שנמתחת על גבו כשאני מטפסת במהירות במעלה המדרגות, ממלמלת סליחה לכל מי שעומד בדרכי. אומנם המדרגות עולות, אבל לתחושתי הן מאיטות אותי. הוא כמעט נעלם במעלה גרם מדרגות נוסף.
לא, לא, לא.
חדורת מטרה, אני ממהרת לגרם המדרגות הבא ורצה בעקבותיו.
אין לי אוויר.
הלב שלי מאיץ, וכמוהו אני. אבל אסור לי להאיץ, לא עכשיו. אילו ללב שלי הייתה יכולת לצעוק, הקול שלו היה נגמר ברגע זה. אבל איזו ברירה יש לי?
המדרגות נגמרות, ואני מבחינה בו מרחוק, בין נחיל האנשים, לרגע קצר. אני רצה אליו, נתקלת באנשים ובחפצים. הלב שלי הולם בחזה, מזהיר אותי, מתחנן שאעצור, אבל אני לא יכולה. אני חייבת להשיג אותו.
אני קוראת בשמו, אך הוא רחוק מדי. צעדיי מתגברים, וכמותם מתגברת גם הלמות ליבי. אני חייבת להגיע אליו, חייבת להשיג אותו.
לפני שייעלם שוב.
שאיפת האוויר הבאה נתקעת בגרוני. החמצן לא מגיע לריאותיי. אני מכירה את התחושה ושואפת אוויר שוב, בבהלה, אבל גרוני כמו נחסם. פעימות הכאב מטפסות במהירות מכפות רגליי ועד לראשי. כל שריריי נרפים. הקולות סביבי הופכים עמומים כשגופי צונח אל הרצפה. אני מנסה לשאוף חמצן בפעם האחרונה, לאתגר את דברי הרופאים, להוכיח לליבי הדוהר שהוא מסוגל להאט, לשרוד כדי לברר את האמת על מה שראיתי.
כל גופי נרתם למאמץ, אך הדהירה לא נעצרת. ליבי משתולל.
אובדן ההכרה המוכר כל־כך סוחף אותי אל העלטה.
אין עדיין תגובות