כשעצמתי עיניים

עם כל מגע שלו, חשבתי שהוא מקטין אותי יותר ויותר, עד שאני נשברת לרסיסים. כל תנועה שלו הפכה לכאב חד שפילח את גופי ואת נשמתי. הלב שלי דפק במהירות ובעוצמה ואיים לנתר החוצה מבית החזה. הרגשתי כאילו אין לי כל שליטה על גופי, כאילו הוא כבר לא שייך לי יותר, ואני לא שייכת לאף מקום בעולם.

מקט: 978-965-571-754-9

פרק 14 מילה כנגד מילה

התרגשתי לשיחה עם גלי צה"ל. עניתי על כל שאלה שהמראיינת שאלה בריאיון שהוקלט מראש. הרגשתי שאני עושה שינוי, שאני כבר לא שותקת. התחושה הזו הייתה עוצמתית, היא מילאה את הנפש שלי כמו שלא קרה כבר הרבה זמן.

בסיום הריאיון חזרתי לבית הספר ונכנסתי לשיעור עברית. לרגע חשבתי לחזור לשגרה, אבל אז קיבלתי התראה שהריאיון עולה לשידור. זינקתי ממקומי, יצאתי מהכיתה במהירות הבזק והתיישבתי על ספסל פיקניק בחצר, בדיוק כמו הספסל בלילה הנורא ההוא.

חיברתי את האוזניות שלי ולחצתי "פליי". שמעתי את הקול שלי עם עיוות קל, מדברת בביטחון, מספרת את הסיפור. זה היה מוזר להקשיב לעצמי, אבל גם מרגש. ואז, בלי שהודיעו לי על כך מראש, הם העלו לשידור את מנכ"ל הצופים. בתחילה לא הבנתי מה אני בדיוק שומעת, אבל ככל שהוא דיבר יותר, הלב שלי נשבר. הוא טען שהוא לא יכול לאמת את הסיפור שלי, שזו מילה שלי נגד המילה של הילד. עוד אמר שההורים של הילד טוענים שזה שקר. הוא הגן עליו. הוא צידד בו.

כל מילה שלו חתכה את גופי כמו סכין. התחלתי לבכות ולדבר אליו, כאילו הוא עומד לידי ויכול לשמוע אותי. "ואם זו הייתה הבת שלך???" צעקתי מתוך זעזוע, "איך גבר עם משפחה וילדים יכול לדבר ככה על קטינה? איך הוא יכול להגן על ילד שעשה דבר כזה? איך הוא יכול לפסול אותי ככה, להעלים את הקול שלי, ולהפוך אותי לשקרנית?" אבל אז הבנתי, הוא אמר את מה שאמר כדי להגן על עצמו. אילו הוא היה מודה שאני דוברת אמת, הצופים היו נפגעים – הורים יפחדו לשלוח את הילדים שלהם, השם של הארגון יוכתם, וההכנסות שלהם ירדו. הרי זה מה שחשוב בעולם, לא? כסף. וזה בדיוק מה שמוביל לתככים, לשקרים ולשחיתות. אלא שהפעם הרגשתי זאת על בשרי.

המראיינת, שהייתה מדהימה לאורך כל הדרך, הגנה עליי בשידור. היא אמרה שאין שום סיבה בעולם שאשקר על דבר כזה. היא הזכירה שאני קטינה, שנחשפתי בפומבי עם הסיפור האישי שלי, ולא עשיתי את זה בשביל תשומת לב או רווח.

כששמעתי אותה מגינה עליי, תומכת בי בלי שום סיבה נסתרת, התרגשתי עד דמעות. היא הייתה התזכורת שלי שלא כל העולם שחור, שישנם אנשים שיש להם ערכים של אמת ושל צדק, שיש על מי לסמוך. בזכות אנשים כמוה, יש לי את הכוח להילחם, אמרתי לעצמי, ואני מתכוונת להמשיך להילחם.

למוחרת בבוקר חשבתי לעצמי, הגיע יום חדש, כוחות חדשים. אולם מהר מאוד גיליתי שאני עדיין בהלם מההמולה ומהרעש סביב הסיפור שלי. התארגנתי להסעה לבית הספר. חשתי הקלה משום שישנתי אצל אימי בהוד השרון, ולכן ידעתי שאין כל סיכוי שאפגוש בה את עדן.

כשהגעתי לבית הספר, צעדתי במהירות לכיתה. העיניים שלי סרקו את המסדרון בתקווה לא להיתקל בו. עכשיו כשהסיפור שלנו התפרסם והפך לנחלת הכלל, הוא יודע. הוא יודע שלא שתקתי. הוא יודע שאני יודעת בדיוק מה קרה.

הפחד לראות את עדן מרגע שהפרשה התפוצצה הלך והחמיר. עשיתי הכול כדי להתחמק ממנו, כדי לא להיתקל בו, אפילו לא לשנייה. המחשבות על פגישה אפשרית לא נתנו לי מנוח: מה יקרה אם הוא יראה אותי? האם הוא ינסה לדבר איתי? האם הוא יריב איתי? האם הוא יעמיד פנים שלא קרה כלום? אני חייבת להגן על עצמי, אמרתי לעצמי. הרגשתי לא בטוחה בבית הספר. הייתה זו תחושה נוראית – להגיע בכל יום לבית הספר ולפחד לראות אותו, לפחד לחוות הכול מחדש. גם לא רציתי לראות במו עיניי שהוא חי חיים רגילים מאז האירוע – הוא מגיע לבית הספר, לומד כרגיל, יושב עם חברים, צוחק איתם. כאילו כלום לא קרה. לעומת זאת חיי התהפכו מאותו רגע, והם השתבשו עוד יותר אחרי ההתאבדות של הדוד שלי. הרגשתי שאני צריכה להתמודד עם יותר מדי דברים – אובדן של אדם קרוב וקשיים אחרי תקיפה מינית. חיי השתנו באחת, ולא ידעתי איך להתמודד עם ההשלכות, איך להמשיך לחיות. גם הטיפול הפסיכולוגי לא הרגיש לי כמו מקום מפלט. ככל שחלף הזמן, לא הרגשתי שאוכל ללמוד בטיפול איך להתמודד עם הטרגדיות שניחתו עליי – איך מתמודדים עם רגשות האשמה על ההתאבדות של בני? איך מתמודדים עם סיוטים בלילה בשל התקיפה המינית? עם הקושי להירדם? עם החשש להיתקל בעדן בכל יום בבית הספר? עם הפחדים שלא עוזבים את הגוף? עם תחושת החוסר שייכות לעולם? כל הזמן הרגשתי שאני לא בסדר. פחדתי שאנשים יפשיטו אותי במבטם ויראו מה קורה בפנים, בתוך הנפש שלי. הרגשתי עוף מוזר. את כבר לא ילדה רגילה, אמרתי לעצמי, אם בכלל היית פעם. בהפסקות בבית הספר מצאתי את עצמי הולכת לשירותים, סוגרת את הדלת, תופסת את הראש, ומנסה להבין איך הגעתי למצב הזה. איך זה קרה? למה אני? שאלתי את עצמי בייאוש.

באחד הימים מייד כשהגעתי לבית הספר, הלכתי ישירות לשירותים של הבנות. נכנסתי לתא ונעלתי את הדלת מאחוריי. שמתי אוזניות והקשבתי לשירים. ניסיתי למצוא מקום לנשום בו. פתחתי את אתרי החדשות כדי לראות אם יש עוד כתבות בענייני. אולם באותו יום פורסמה כתבה על נערה אחרת מהוד השרון, גדולה ממני בשנה, שעברה גם היא תקיפה מינית בצופים. הרגשתי שיש לנו משהו במשותף שאף אחד אחר לא יכול להבין, שרק היא יכולה להבין מה עובר עליי. ולא רק משום ששתינו הותקפנו מינית, אלא גם בשל העובדה שהדבר קרה במסגרת שבה הרגשנו הכי בטוחות, במסגרת שהאמנתי שהיא בית, שמדובר במקום שלעולם לא יכול לקרות בו דבר כזה. אבל דווקא המקום הזה פגע בנו בצורה הכי קשה שיש.

וזה לא נגמר בכך. לא רק שזה קרה תחת ההשגחה של הצופים, הם גם לא האמינו לי. הם חשבו שאני משקרת. ולמה? כי הנער שתקף אותי טען שזה לא קרה. ואם זו טענתו, אז זה ברור שדבר לא קרה? הרי אף גבר לא יודה מרצונו החופשי כי הוא תקף מישהי מינית. באיזה עולם זה יקרה? בטח לא בעולם שאני חיה בו.

הרגשתי צורך עז לדבר עם הנערה מהכתבה, שעברה כמוני תקיפה מינית בצופים. אולם מחשבותיי דחקו בי שלא לעשות זאת, בהבנה ששיחה בינינו תגרום לשתינו ל"טריגרים". הנפש עובדת בצורה כל כך לא ברורה, והיא כל כך שבירה. לכן עדיף להיזהר, במיוחד בגיל הנעורים ובמיוחד בזמן שבו יש רעש תקשורתי סביב האירועים. שתינו עוברות כרגע מספיק, אמרתי לעצמי, אני לא רוצה להעמיס – לא עליה ולא עליי.