החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

לפעמים צריך כנפיים של נשר

מאת:
הוצאה: | 2013 | 80 עמ'
קטגוריות: עידן חדש
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

האמת הינה תמיד פשוטה מאד, והיא מתגלה שוב ושוב לאורך הדורות. כל פעם על-ידי מישהו אחר, בצורה אחרת, במילים אחרות.

עינת קידרוני, מורה למדיטציה ומחברת ספרי מודעות-עצמית, שוכרת חדר בשכונת ימין-משה מתוך מטרה לעבוד על ספר חדש. אולם היא איננה מצליחה להתקדם בכתיבה, ותחת זאת היא עוברת מעין מסע-חניכה. את המסרים והתובנות שמגיעים אליה היא חולקת עם מאוריציו סנטנה – נזיר שחי בהרי ירושלים, עם שרה כהן-ענתות – בעלת החדר השכור, ועם אנשים נוספים התורמים לה מהידע והניסיון שלהם.

בספר מובאים רעיונות רוחניים היכולים להשפיע על חיינו ולהאיץ התפתחות-אישית. הרעיונות הללו ודומים להם נכתבו ונאמרו בעבר על-ידי מורים רוחניים ברחבי העולם, אולם עד כה הם לא הופיעו ממקור ראשון באופן הקריא והברור כפי שהם מובאים בספר הזה.

"לפעמים צריך כנפיים של נשר" מלמד כיצד להבין את אירועי החיים שלנו ולחיות איתם בשלום, וכיצד לעבוד עם ההדרכה הרוחנית העומדת לרשותנו, כדי לשפר את חיינו ולהגשים את הייעוד שלנו. ספר חובה לכל מי שתוהה מדוע קורים לו הדברים כפי שהם קורים ומה משמעותם, ולכל מי שיודע כי אנו מכוונים ומודרכים על-ידי נוכחות תבונית אוהבת ומעוניין לפנות לה מקום בחייו.

זהו ספר חדשני ומעורר השראה שלבטח ידבר אל קוראים רבים בארץ ובעולם – אלה המכירים את ספרות העידן החדש ואלה שעדיין לא.

אילת פורת: בעלת תואר MA בפסיכולוגיה מחקרית ותואר רייקי מאסטר, מנחת קבוצות מוסמכת, עוסקת במודעות עצמית ובטארוט. כתבה את הספרים "מעבר להרים", "אם אין אני לי – מי לי?", "הכול צפוי והרשות נתונה!", "כשהאהבה זקוקה להחייאה", "האומץ לחיות".

מקט: 9-62840-984-0
מסת"ב: 978-1-62840-984-0
לאתר הספר הקליקו כאן
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירת הספר באתר סימניה
לחץ/י כאן להורדת דוגמה חינם עבור קינדל

יום 3 – עמדתי בחלון ובהיתי בעצים ממול. הייתי פה כבר יומיים ועדיין לא כתבתי מילה. אריה לא יאהב את זה. לפני שנה, כשלקחתי את החדר הזה בשכונת ימין משה, הצלחתי לכתוב חצי ספר ושנינו היינו מרוצים מאד. אבל הפעם זה שונה. הספר החדש לא זז.

לקחתי את התיק ויצאתי למכונית. התחלתי לנסוע בכיוון ההרים שממערב לעיר. הרדיו השמיע שיר של "ווסטלייף" מהשנה שעברה והלב שלי החסיר פעימה או שתיים. השיר הזה ליווה אותי בימים קשים יותר. עכשיו פניתי לשביל צדדי והתחלתי את הדרך המפותלת העולה אל הבקתה של מאוריציו. הוא ישמח לראות אותי שוב. מאוריציו סנטנה בא לירושלים לפני יותר מעשר שנים מקובה. הוא היה נזיר ובחר לגור בבקתה מבודדת חבויה בתוך בוסתן שהיה הדבר הכי קרוב לגן-עדן. הוא הסביר לכל מי ששאל שהוא בא כי רצה להיות במקום שבו אלוהים שייך לכל הדתות. סוד קיומו של הנזיר עבר מפה לאוזן והיו באים אליו אנשים בתקופות משבר, כמוצא אחרון. במחיצתו היה חוזר אליהם הרצון לחיות.

מאוריציו הרים עיניים מחייכות מערוגת הירקות שלו.

"שלום סניורה עיינתה, ידעתי שתבואי! איך את מרגישה היום?" שאל בריש המתגלגלת ובהדגשים הספרדיים שלו. הוא דיבר כאילו רק אתמול נפרדנו ולא בקיץ שעבר. אני אוהבת את הווריאציה שלו לשם שלי, עינת.

כל התשובות התפרצו לי בתוך הראש בבת אחת – טוב, רע, לא כל-כך, ככה ככה, לא יודעת ועוד תשובות מהסוג הנפוץ הזה.

"ככה, מאוריציו, לא כל-כך טוב".

הוא הציץ אלי מבין הבצל והחסה וכשהבין שאני לא מתכוונת לפרט מרצוני הלך להכין לנו שתייה חמה.

הבטתי מסביב ונשמתי עמוק את ריחות הגן הקסום הזה. השלווה שלו נגעה בי כמו ששום דבר אחר לא הצליח. לפני שתפסתי מה קורה התחילו הדמעות מתגלגלות לי על הלחיים והאף. התיישבתי והוצאתי חבילת טישוס מהתיק שלי. אל תעצרי את הבכי, אמרתי לעצמי, ונלחמתי בדחף לעשות בדיוק את זה. ידעתי שייקח זמן עד שמאוריציו יופיע שוב ושגם אם הוא ייראה אותי בוכה הוא ידע מה לעשות עם זה. אז לא עצרתי את פרצי הכאב שעלו מהבטן ושחררתי בכי מר שהיה עצור שם כבר יותר מדי זמן. וזה לא נגמר. עוד ועוד כאב עלה. חשבתי שהלב שלי עומד להישבר, אבל בכל פעם שהבכי נרגע קצת נזכרתי בפיטר והכול התפרץ מחדש.

אחרי זמן שנראה לי מאד ארוך לקחתי נשימה עמוקה וחיפשתי את מאוריציו. הזקן החביב ישב על ספסל שהיה חבוי מתחת לעץ תאנה ומבטו היה נעוץ בהרים הכי רחוקים שהיו בסביבה. הייתה לי תחושה שהגוף שלו יושב שם ואילו רוחו יצאה למחוזות רחוקים במרחב ובזמן. בטח הוא נזכר שגם הלב שלו נשבר פעם. יכול להיות? יכול להיות שמאוריציו היה פעם מאוהב?

מאוריציו התנער וחייך אלי. הוא לקח את המגש ובא לשבת לידי. הכרתי לו תודה על שהוא לא שאל כלום ולא ניסה לנחם.

"קניתָ עוגיות?" שאלתי בפליאה.

"לא, אפיתי אותן בעצמי" אמר בגאווה ומזג מהקנקן תה צהבהב שהעלה ריח חזק של צמחי לואיזה ומרווה.

הושטתי יד חמדנית לעוגיות וידעתי שהן תהיינה טעימות במיוחד כי הזקן הזה עושה כל דבר באהבה ושם בפנים כל-כך הרבה תשומת לב שזה נראה כמו איזה טכס מלא קדושה. ולא התאכזבתי.

"מממ…. עוגיות ג'ינג'ר וקינמון מאוריציו!"

"כן" הוא חייך והעיניים הצלולות שלו בחנו אותי. אבל הוא עדיין לא אמר כלום.

שתינו בשתיקה והבטנו בהרים ואחרי כמה זמן אמרתי בשקט –נשענתי לאחור,

"זה בדיוק מה שהייתי צריכה".

"בשביל להירגע?"

"כן".

"אבל יש לך בפנים עוד בכי, עיינתה, אולי תבכי עוד קצת? אה?"

צחקתי אבל הרגשתי את הכאב ואחרי חצי דקה זה שוב התפרץ בכל הכוח ונאלצתי לגשש אחרי הטישוס בתיק. מאוריציו שוב נעלם ברוחו אל פסגות באופק ואני התמסרתי לכאב וחדלתי להתנגד לו.

* * *

שנתיים אחורה. זה נראה כל-כך מזמן, וכאילו רק אתמול. בסדנת הקיץ שעסקה בפחדים שלנו נחתה עלי ההכרה שהפחד הכי גדול שלי הוא שאינני הולכת עם האמת שלי עד הסוף. בימים שבאו אחרי הסדנה התברר לי יותר ויותר עד כמה אינני חיה כמו שאני רוצה, עד כמה אני מצנזרת את עצמי, עד כמה אני לא אני – אפילו בבית שלי עצמי. בעצם בעיקר שם! בשנה שבאה אחר כך עברו עלי ימים קשים של עצב וצער רב, ולאט לאט באה ההבנה שאין מנוס – כדי לחיות לפי האמת הפנימית שלי עלי להיפרד מזיו. כלפי חוץ נראו הנישואים שלנו מושלמים, וידעתי היטב שהילדים יהיו מופתעים לא פחות מההורים שלי ושל זיו, או מהחברים הקרובים שלנו.

זאת הייתה שנה קשה. עזרו לי כמה חברים קרובים מהלימודים וגל, המנחה בקבוצת המודעות-העצמית שהשתתפתי בה במשך שלושה חודשים לקראת סוף השנה. גל הסביר לי שכדי לפוגג את הפחד, הכאב, העצב – יש לעבור דרכם. חייבים לחוות אותם, לתת להם "להיות", רק כך אפשר להגיע לאור שבצד השני. ואני הבנתי שהוא צודק, מה שהביא עלי ימי בכי ובדידות רבים. ציפיתי ליותר תמיכה מחברי ללימודים, במיוחד מתום, האיש שהפך לחבר הכי קרוב שלי בשנה הגורלית הזאת. אבל הסתבר שאת הקטע הזה בדרך עוברים לבד. וזה הגיוני, כמובן, שאת הבדידות חווים, אחרי הכול, לבד! זה הגיוני – אבל ההיגיון לא עושה את זה יותר קל.

באפריל החלטנו זיו ואני להיפרד. שררו בינינו קרירות וריחוק. זה היה סופו של תהליך ארוך שהחל, כנראה, שנים קודם. כשהתחתנו, לפני 17 שנה, היינו שנינו מתכנתי-מחשבים. זיו התמיד והתקדם במקצוע הזה, אבל אני הלכתי ללמוד פסיכולוגיה וכשגם זה לא ממש סיפק אותי – פניתי לכיוונים רוחניים יותר והפכתי למורה למדיטציה ומחברת ספרי-מודעות עצמית.

ביולי, לאחר שהילדים יצאו לחופשת הקיץ, עזב זיו את הבית. אני התחלתי להעביר במרתף סדנאות למדיטציה ולמודעות עצמית ובתוכי המשכתי את תהליך הפרידה והאבל על הנישואים שהסתיימו. ממרחק של זמן ומקום יכולתי לראות מה קרה לנו, לזיו ולי, ומה הייתה התרומה שלי להתרחקות המתמשכת בינינו. בשלב מסוים אפילו חשבתי שאולי כדאי בכל זאת ללכת לטיפול ולנסות להחזיר את הגלגל אחורה. אבל זיו כבר היה נתון במערכת יחסים רצינית. הגט שהגיע בינואר סתם את הגולל על האפשרות, ולאחר חצי שנה נשא זיו את חברתו לאישה.

מהרגע שזיו ואני נפרדנו החלה עבורי תקופה קשה: היה עלי להתמודד עם ירידה משמעותית בהכנסה, ארעה לי תאונת דרכים שבה איבדתי את המכונית שלי (אבל יצאתי בנס ללא פגע), הייתה הצפה במרתף ובעקבותיה נדרשתי להוצאה גדולה בעבור החלפת משאבה, ועוד אי אילו מכות שניחתו עלי בזו אחר זו. נאלצתי ללמוד לחיות בחוסר-וודאות בכל תחום בחיי (בזוגיות, בפרנסה, וגם במגורים – הבית הועמד למכירה אבל היו תנאים שהקשו על העניין ואיש לא הגיש הצעה לקנות אותו).

בתקופה הקשה הזאת למדתי שעור חשוב: גם בתוך הקושי אני יכולה להגיד שהחיים יפים – ולהרגיש את זה! למדתי לעמוד בעין הסערה ולא להילחם במכות הניתכות עלי – כי רק כך הסערה תשכך. האמונה שלי בהדרכה מלמעלה ובחכמה של החיים להביא אלינו מה שטוב ונכון לנו גדלה מיום ליום. הבנתי שלא תמיד אנחנו יודעים מדוע הדברים קורים כפי שהם קורים לנו, אבל בפעמים שאנו כן מצליחים לראות את הסיבה – היא כל כך יפה וחכמה!

כך, למשל, הודיתי לאלוהים על ההצפה במרתף, שכן מיד לאחר החלפת המשאבה באו שלושה ימים של גשם סוחף אשר היה, ללא ספק, מציף את כל הבית וגורם נזק בל יתואר, אלמלא הוחלפה המשאבה בזמן. ובנוסף לכך – לאחר שבוע נחת בתיבת הדואר שלי צ'ק נדיב שכיסה את מחיר המשאבה! הסתבר שהחברה ממנה רכשתי זה עתה מכונית חדשה במקום זאת שנהרסה בתאונה, יצאה במבצע הנחות שכלל גם את הקונים שרכשו את הדגם המסוים שלי בשבועיים הקודמים. החברה שלחה לי המחאת החזר בגובה ההנחה. ראיתי את החכמה שבה התנהלו הדברים, גם אם תוך כדי התנהלותם היה קשה למצוא בהם פן משמח או טוב.

זמן מה לאחר שעזב זיו את הבית התחלתי לצאת עם עוז, איש גבוה ועטור זקן מהכרמל. עוז היה בשבילי התגשמות של חלום – היה לי טוב איתו. אהבנו במובן הנפשי וגם הפיזי, ועם עוז יכולתי לדבר על כל נושא שהעסיק אותי. גם הוא, כמוני, לימד מודעות עצמית, כתב ספרים להעצמה אישית וטיפל באנשים שהיו זקוקים לעזרה בצמתים קשים של החיים. בשיחות איתו יכולתי לדבר על תקשור, על רעיונות המתקבלים מישויות אור, על אמיתות חיים חדשניות ולא מקובלות, ועוז הבין. יותר מזה – לרוב הוא כבר ידע את הדברים והיה מוסיף לי משלו. הייתה בינינו אהבה רכה ולא מחייבת.

ואז הופיע פיטר.

* * *

בדרך חזרה ממאוריציו כבר דלקו אורות העיר ואני ניווטתי את עצמי בחזרה אל החדר השכור שלי. במסדרון פגשתי את שרה, בעלת הבית, והחלפנו ברכות שלום חמות. חיבבתי מאד את האישה הגבוהה והרכה הזאת. שרה כהן-ענתות הייתה גרושה פעמיים, אישה חזקה וחייכנית שעברה הרבה בחיים והגיעה לשלווה והשלמה. היא לא הרבתה לדבר אבל למדתי להעריך מאד את המעט שאמרה.

עכשיו היא שאלה:

"את רוצה משהו לעיניים שלך? יש לי טיפות מרגיעות ואני אתן לך אותן בתנאי שתשתמשי בהן רק במידה הנכונה ולא תעצרי את הבכי". היא חייכה באהדה ואני חשתי את עיני צורבות ועייפות. הודיתי לה על ההצעה וידעתי שהטיפות ינחתו בחדר שלי במהלך הערב. אם כך, גם שרה ידעה את חשיבות הבכי, כמו מאוריציו, כמו גל. כן, הצורך לתת לעצב ולכאב לזרום החוצה עם הדמעות, להתנקות החוצה. הצרה היא שלא נראה כרגע שיש להם סוף!

בכבדות הנחתי את התיק והתיישבתי לבדוק אם הגיעו הודעות במחשב. כמה טוב ויעיל המכשיר הנייד הזה! שרה דאגה לי לחיבור לאינטרנט וכך יכולתי לשמור על קשר עם אריה, פיטר והילדים. הילדים. נועה בת השבע-עשרה שהייתה פעילה בתנועת הנוער וגיא בן החמש-עשרה שהיה תלמיד מעולה ונגן סקסופון מחונן. לנועה היו הרבה חברים והיא לא ממש זכרה שיש לה אימא, אבל הרגשתי שגיא בודד לפעמים. רציתי לדבר איתו עכשיו ופתחתי את הסלולרי שלי. היו לי חמש הודעות קוליות ואחת כתובה – הודעה מגיא אשר יצא לשיעור נגינה ואחר כך תכנן ללכת לחבר. הוא רצה לדעת אם הוא יכול לקחת כסף לפיצה. מיהרתי לאתר אותו בסלולרי שלו ושמחתי לשמוע ממנו שהכול בסדר.

כעת ישבתי בשקט ונשמתי עמוק. כאב לי הראש, העיניים צרבו, הלב היה ריק. לא ממש התאים לי להיות עכשיו לבד בחדר כשבחוץ לילה ירושלמי זר. מצד שני הרי באתי לכאן כדי להיות לבד! מכיוון שלא הרגשתי רצון לכתוב חלצתי נעליים והתכנסתי בישיבה מזרחית על המיטה. עצמתי עיניים וגלשתי לתוך שקט. התחברתי אל המדריכים הרוחניים שלי וכשהרגשתי את ערוץ התיקשור שלי פתוח נרגעתי והרפיתי עוד ועוד את כל שרירי הפנים והגוף שלי. ישבתי זקופה ונינוחה, נשימתי שלווה, הפנים שקטים, ולאט נרגעו גם המחשבות והותירו אותי רכה מאד. זמן ארוך ישבתי כך ובליבי תודה לאלוהים על מתנת המדיטציה.

בשמונה וחצי נשמעה דפיקה קלה בדלת. החזרתי לאט תחושה לגוף ופתחתי עיניים שקטות. נשמתי עמוק וירדתי לאט מהמיטה. בדלת חיכתה שרה ובידה בקבוקון טיפות לעיניים. היא ראתה מיד שאני כבר לא זקוקה לו ולכן שאלה אותי אם ארצה לבוא לשתות איתה תה במקום זה. הודיתי לה ובקשתי לשמור את הזכות להזדמנות אחרת.

התקלחתי והחלפתי בגדים וישבתי שוב מול המחשב לענות על כמה אימיילים – שניים מפיטר, אחד מהמשרד של אריה וכמה מקוראים שביקשו להגיב על הספרים שלי או להיפגש איתי.

ואז זה קרה.

משום סיבה וללא קשר לכלום נחת עלי המשפט:

"אני לא חשובה".

מיהרתי להקליד אותו. מה פרוש? הרי אנחנו יודעים היום לומר "גם אני חשוב", למה לשלול את זה עכשיו? משהו בתוכי התמרד.

ואז בא משפט נוסף:

"זה בכלל לא עלי".

נכון, חשבתי, האגו – הוא חושב תמיד שזה הכול עלי, אבל אני לא חשובה ואני לא מרכז הסיפור. הממממ….. צריך לחשוב על זה. התהלכתי קצת בחדר והרשיתי להתמרדות שבתוכי להתגבר. היה שם חלק שרצה הכרה, רצה כבוד, רצה מאד להיות חשוב!

בלי כל התראה החלתי לבכות בכי עמוק וקורע, כשאני נאבקת לנשום. בה בעת התבוננתי בעצמי מן הצד ותהיתי מה קורה לי, למה אני בוכה בגלל מילים? אבל הבכי דרש להיות ואני לא עצרתי אותו.

כשנרגעתי ישבתי שוב ליד המחשב והקלדתי משפטים שבאו ברצף:

"אני צריכה לעקור את עצמי מתוך עצמי".

וואו, כך בדיוק הרגיש הבכי הזה! כאילו אני חייבת לוותר על עצמי!

"יש משהו גדול יותר.

אם אסכים להיות לא-חשובה

לא אפסיד מאום!

אהפוך לאחת עם כל אחד ועם כל דבר."

נשענתי לאחור, עצמתי עיניים, נשמתי עמוק ונחתי. היה לי צורך לתת לדברים לשקוע פנימה ללא ניתוח או ניסיון להבינם. נזכרתי פתאום בריב שהיה לי עם תום. הוא טען שאני מלאה חשיבות עצמית ושאני לוקחת כל דבר "אלי". הוא הטיח אז – "לא הכול עליך!" והנה זה חוזר אלי עכשיו.

הלכתי לישון באותו לילה נרגשת מאד. משהו משמעותי מאד קרה הערב. משפטים כבדים, לא קלים לעיכול, נחתו אצלי, וברור לי שיצפו ממני להעביר אותם הלאה. איך אפשר לספר לאנשים שכל אחד מאיתנו איננו חשוב? הרי בכל אחד מאיתנו מצוי החלק שיתמרד, ויכעס ולא יבין!

* * *

פיטר נחת לתוך החיים שלי בהפתעה. באחד הערבים החורפיים שבהם לא נפגשתי עם עוז חיפשתי לי באינטרנט מישהו לשוחח איתו על תקשור ודברים שכאלה. פניתי דרך האי.סי.קיו לגברים ונשים מהארץ ומחוץ-לארץ ורק אדם אחד ענה לי. זה היה פיטר. הוא ישב בלונדון ואני פניתי אליו מכיוון שהוא כתב בכרטיס שלו: "מתַקשרים והילֵרים מוזמנים". התחלנו להתכתב. ולא הפסקנו. היה כאן משהו מיוחד, ללא ספק. אחרי יומיים ידענו שהיינו נאהבים בגלגול קודם ושהאהבה הזאת עודה קיימת. מעבר לגלי האינטרנט והים חשנו אותה חזקה מאד. כעבור שלושה שבועות מצאתי את עצמי בשדה-התעופה ע"ש בן-גוריון, מחכה לאיש שאני מכירה רק מתמונות ומילים. כשראיתי אותו ידעתי שזה הוא, וגם הוא זיהה אותי מיד. היה מוזר לקחת את האיש הזה אל ביתי ואל ילדיי. הוא היה מתוכנן להישאר אצלנו שבעה שבועות. במבט לאחור זה נראה כמעשה מטורף וחסר אחריות, אני מודה. אבל אז זה היה הדבר הטבעי ביותר שיכולנו לעשות.

* * *

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לפעמים צריך כנפיים של נשר”