לידתה של הקיסרית

זה לא עוד ספר – זהו קול החירות.

נשימתה של אישה שאמרה לעצמה יום אחד: "די. לא אחיה עוד חיים שאינם שלי."

מהילדות האפורה של ברית המועצות אל אור השמש בישראל, מנערה נאיבית לאישה, אם לשישה שמחפשת עומק ואותנטיות.

דרך כאב, שתיקה ואמונה אל מפגש עם עצמה החזקה, העדינה והשלמה.

הספר הוא מורה דרך עבור מי שהבשילה לבחור בעצמה האמיתית.

זהו סיפור מעורר השראה, מלא באור של תקווה, כוח האמונה, ברצון לצמוח והאומץ להשתנות.

לא תהפכו למישהו אחר – תגלו את מי שתמיד הייתם אמורים להיות.

מקט: 4-1272-3401

– פרולוג –

לידתה של הקיסרית

הספר לא בא לי בקלות. עכשיו, כשאני עומדת על קו הסיום, זה התבהר לי. לא הייתה זו כתיבה, אלא היריון. נשאתי ברחמי את אותה קיסרית שחיה בי זמן רב, חבויה כתינוק שאף אחד לא חושד בקיומו.

לפני שנה, חברתי, אישה-מוזה ומותג בפני עצמו, אמרה לי משפט שהפך לנקודת מפנה: “הספר צריך להיות.” האסימון נפל. זה היה כמו אבחנה באולטרסאונד: יש היריון. בפעם הראשונה – זה היה מרגש, מפתיע, לא ברור. על פניו את יודעת איך זה מתרחש, אבל בכל פעם מחדש יש רעד, התרגשות, הלם.

הספר גדל בתוכי כמו ילד. חי, מסתורי, תובע לעצמו מקום. גופי, רוחי ותודעתי – הכול השתנה כדי לאפשר לי ללדת אותו.

לעיתים היו ימים של השראה, ימים שבהם זזו רהיטים והביאו שינויים לעולמי. בפעמים אחרות, תשישות מוחלטת. בחילות של רעיונות, פחדים, ספקות, שמחה.

השם פרץ מתוכי ברגע אחד – “לידתה של הקיסרית”. ניסיתי לברוח ממנו. הוא נראה לי גרנדיוזי ורועש מדי. אך הבנתי כי לא יכול להיות שם אחר. זה השם. השם של האני החדשה שלי.

הספר הזה לא נולד כדי לקבל תהילה או מחיאות כפיים, גם לא למען “הצלחה”. אלא פשוט כדי להיות כפי שהוא. כמו ילד שאת אוהבת אותו פשוט כי הוא קיים.

זוהי עדות על הדרך, על הכאב ועל האור. על לידתה של אישה שיודעת מי היא. קיסרית. לא זו ששולטת באנשים, זו ששולטת בעצמה, בחייה, באורה ובעולמה הפנימי.

זה אינו ספר על חיים מושלמים, אלא ספר על עוצמה פנימית, על הכוח שנולד ברגעי השקט, כשאת מביטה בראי ורואה את עצמך לראשונה.

מהי המהות של הספר? מהותו טמונה באמת עמוקה ופשוטה בו־זמנית: במהלך חייו על פני האדמה, אדם יכול לפגוש את עצמו באמת.

זהו ספר על איך ניתן להכיר, לגלות ולהבחין במהותך האמיתית. איך, שכבה אחר שכבה, כמו בקילוף עלי כרוב, ניתן להגיע לליבה.

כולנו נולדים ילדים טהורים ופתוחים לעולם. כמעט מייד אנו מתחילים לחיות לא מתוך מה שבא מבפנים, אלא מתוך מה שהמשפחה, החברה, התרבות והמדינה מכתיבים לנו. אנו סופגים תבניות זרות, אמונות והשקפות. גם ההורים הכי אוהבים, כשהם מעבירים לנו מחוכמתם, חולקים איתנו למעשה את ניסיונם ותפיסת עולמם.

ואיפה בתוך כל זה נותרים ה”אנחנו” האמיתיים?

למרות כל זאת, בתוך כל אדם טמון גרעין ייחודי, שידפוק על דלתות חייו שוב ושוב. אצל אחד הוא יופיע מוקדם, אצל אחר בבגרותו. לפעמים הוא פורץ החוצה ואנו שבים ומשתיקים אותו, כי כך זה יותר קל ובטוח.

לעיתים מגיע הרגע ופתאום את מבינה שהחיים שחיית – כאילו לא היו באמת שלך. זו הנקודה שבה מתחיל החיפוש – המעבר דרך בלבול, טעויות, כאב ומהפכים פנימיים. צעד אחר צעד, אדם יכול למצוא את משענו הפנימי.

הכרה כזו יכולה לבוא בגיל עשרים או תשעים. חשוב שהיא תגיע לא כהבזק נעורים, אלא כפרי בשל ובוגר, תוך הקשבה מודעת לקול הפנימי. לנסות – גם אם זה מפחיד, גם אם אפשר לטעות – זוהי דרכו של האדם הבוגר. כן, הטעויות בלתי נמנעות. אבל דווקא דרכן לומדים להבחין מה שלך ומה לא.

הספר אינו ביוגרפיה. על אף שבמבט ראשון חיי עשויים להיראות רגילים לגמרי, דווקא בתוך ה”נורמליות” הזו התחוללו שינויים עמוקים. חקרתי את עצמי, חייתי, נפלתי, קמתי, הסכמתי לפשרות, הרסתי אותן, חיפשתי שוב – ובאיזשהו שלב התחלתי להיפתח. זה הפך ליותר מדרך. זה הפך להתעוררות.

הספר הזה עשוי להועיל לכל מי שמהדהדת בו השאלה: “אז ככה זה תמיד יהיה? ולא יקרה עוד כלום?” כן, יקרה. אבל רק בתנאי שתעזי לצאת לפגישה עם עצמך.

אני זוכרת את השיחה עם הפסיכולוג ד”ר מיכאל לבקובסקי – ארוכה, כנה ופתוחה. אני אסירת תודה לו על ההזדמנות להיות עצמי במהלך השיחה. מיכאל שאל אותי שאלה פשוטה אך מדויקת: “ממה את מפחדת?” שתקתי והטיתי את הקשב פנימה. התשובה שהדהדה בתוכי הייתה: “אני פוחדת שלא תהיה לי מספיק תעוזה. שלא יהיה לי האומץ לצעוד אל הלא־נודע. אני פוחדת להישאר לחיות עם נשמה בוכה ומבוהלת. אני פוחדת לא לצעוד לקראת שאיפותיי האמיתיות.”

הפחד הזה לא נובע ממעשים, משגרה או משינויים קיצוניים. הפחד מתייחס לתהליך הלמידה, איך לצעוד צעד אחר צעד בדרך להיות עצמך, לשמוע בכנות מה רוצה נשמתך ולא לבגוד בה.

הספר הזה הוא על הבחירה המחודשת שלך בעצמך בכל יום. על הלמידה לחיות בברית עם עצמך – רוח, נפש וגוף. מתוך הרמוניה זו נולדת החירות הפנימית. כשזו קיימת – שום נסיבות חיצוניות לא יכולות לשעבד אותך. אם קיימת קשת בתוכך, את צובעת בגווניה את כל מה שאת נוגעת בו.

דווקא החירות האמיתית, הפנימית – היא שהופכת למעיין נובע של חיים אמיתיים ועמוקים.