לילה אחד הופך את עולמה של ו'ידאד בת הארבע ממדינת ארלנוו'אן, לאחר שמשפחתה, השייכת לבני העם הסוקי, נרדפת בידי השלטונות […]
פרק 1
סחורה בלתי צפויה
פראיירית.
זה מה שאני.
פשוט פראיירית!
כך שבה וחשבה לעצמה החתולה הגדולה פְלוֹרָה, הטבחית של ספינת שודדי הים, שבדיוק פתחה במכה את דלת חדר האחסון, וירדה במדרגות מרוטת עצבים. לולאת סינרה נתפסה בידית הדלת, ועד שגילתה זאת הספיקה לעוף אחורנית, לקלל את המדרגות ואת מי שלא תיקן עדיין את הידית הארורה. בפעם שעברה, כשירדה לחדר האחסון שבבטן האונייה, ראשה התנגש במשקוף שהיה נמוך מדי. פעם אחת לפני כן פספסה מדרגה, מפני שהיה פער גדול מדי בין המדרגה הראשונה לזו שאחריה.
לפלורה התחשק פשוט לתלוש את כל מפתן החדר ממקומו! או את כל חדר האחסון. אבל במקום זאת קראה בכעס: ‘אה! אני טבחית! כן, זה מה שאני! ומה אני עושה פה בלב ים, עשרה קילומטרים מעיר נמל? מכינה ארוחת ערב? לא! קוצצת בצלים? לא! אני פורקת סחורות גנובות וממיינת אותן! ולמה? כי אני מוקפת במטומטמים! בחתולי אשפתות רפי שכל, שלא יודעים לעשות פעולה כל כך פשוטה הנקראת ‘סדר וארגון’! מיליון פעם הסברתי להם: חיטה ושעורה הולכות לשקים, ירקות הולכים לארגזים, אחרת הם נמעכים ונרקבים. וברור! ברור שהם יעשו ההפך! כי יש להם כאן פראיירית, שקוראים לה פלורה, שעושה בשבילם את כל העבודה השחורה!’
פלורה בעטה בסיר ריק שהיה זרוק על הרצפה. נקישותיו על קורות העץ הוציאו אותה מדעתה. הסיר שב וחג על מקומו והרעיש בליווי הד עד אשר נעצר.
‘ולמה הם מביאים לי סיר ריק, קיבינימט?! עשרים סירים יש בספינה הזו!’ פלורה הרימה את הסיר ממקומו, פתחה בכוח את החלון החלוד, והשליכה אותו לים.
‘ריק כמו המוח שלהם!’ סיננה מבין שיניה וטרקה את החלון, שיצא ממקומו ונפל בחבטה על שק אורז, קרע אותו ופיזר את הסחורה על הרצפה. הטבחית השמיעה קול אנחה שדמה לנפיחה. ‘יופי! נהדר! נפלא! עכשיו גם תיכנס לכאן רוח פרצים! כאילו לא מספיק קפוא בחדר הזה!’
היא ידעה שהחלון הזה יתוקן בדיוק באותה השיטה שבה ‘תוקנה’ ידית הדלת: ‘מחר אני אעשה את זה, טוב? רק תזכירי לי.’ זה מה שהם יגידו לה. היא תזכיר. וכמובן, התיקון יידחה בעוד שבוע, כי הניווט בים חשוב יותר, ואחר כך יידחה בעוד יום, כי הספינה תותקף פתאום. ועד שיהיה זמן לתקן בעוד חודש – חודשיים, יהיה חסר פטיש, יהיה חסר מסמר. אז הם יאלתרו, ובהזדמנות ישדדו את אותם כלי עבודה.
‘ועכשיו אני גם צריכה למצוא שק חדש לאורז הזה. לא. שהם יסדרו את זה. נמאס לי! אגיד שזה היה ככה כשבאתי. שיתמודדו!’
ארגזים רבים נחו לפניה. פלורה ידעה שצריך להזדרז ולהשתמש בראש ובראשונה במצרכי מזון שלא שורדים הרבה זמן כמו ירקות, פירות, בשר וחלב. מוצרים יבשים פחות הטרידו אותה. כל מזון שנרקב מהר – צריך לסיים בתוך שבוע ואת מה שנשאר לזרוק לים. כאב לה לזרוק אוכל, והיא הייתה נחושה להתחיל ולבשל בהקדם. היא תרה בעיניה אחר סחורה שיהיה קל, יחסית, לטפל בה, ואז הבחינה לפתע בכלי אחסון לא שגרתי. זה לא היה ארגז, שק או חבית, לפניה. היה זה ארון בגדים ששכב על הרצפה.
‘טוב, הפעם הם באמת היו יצירתיים,’ אמרה והתקדמה לעברו.
שם ידעה שלא יהיה אורז או קמח. זה ארון, בוודאי הם דחפו פנימה איזו דלעת ענקית ועוד כמה שטויות כמו מטבעות או תכשיטים, חשבה. כבר זמן מה היא פנטזה על דלעת ממולאה באורז, ירקות ובשר. פלורה בעטה בארון קלות, כדי לנחש מה יש בפנים. הוא לא זז ממקומו אך נשמע שהיה בתוכו חלל ריק גדול ביחס לקיבולת שלו. פלורה התעצבנה. ככה לא נשמע ארון שניצלו אותו היטב. היא ציפתה לפתוח אותו ולמצוא במרכזו חפץ כבד וחסר תועלת. היא נשמה נשימה עמוקה.
‘תירגעי, תירגעי! הם לא שווים את העצבים שלך. אם זה לא אוכל – זה אומר פחות עבודה בשבילך,’ חשבה בקול רם ופתחה את הארון.
פרק 2
נוסעת סמויה
ו‘ידאד לא ידעה מי צרחה חזק יותר. פלורה, שמצאה אותה בתוך הארון, או היא. ו‘ידאד לא רצתה לבחון זאת, ונסה כל עוד נפשה בה.
‘מסכנה החתולה הזו,’ חשבה לעצמה ו‘ידאד,’היא נראתה מבוהלת עד מוות, לא פחות ממני. אני לא מבינה איך הגעתי לכאן בכלל.’
בפעם האחרונה שהייתה ערה, ו‘ידאד בת הארבע עשרה ישבה לצד דודתה כשהבקתה שלהן עלתה באש. איך הגיעה מעיר נמל היישר לחדר אחסון של ספינה זו? היא לא ידעה. בעודה מנסה להבין לאן לפנות במסדרונות המפותלים, שמעה ו‘ידאד את פלורה צורחת ברקע: ‘מרים!!!’
ו‘ידאד האמינה שאם יש חיים בכוכב אחר, אז בוודאי שמעו את החתולה עד לשם.
קול של חתולה ענה לה בחזרה: ‘אני מבינה שהשבויה התעוררה?’
‘אני? שבויה? שבויה של מי?’ תהתה ו‘ידאד.
‘לא! היא מחכה לנשיקה מהנסיך! ברור שהיא התעוררה! מה את עוד עומדת שם כמו גולם?!’ רטנה פלורה בחוסר סבלנות.
‘צעקת לי מקודם,’ השיבה מרים.
‘זו הייתה צעקה רטורית! תפסי אותה! שייקח אותך כבר השטן! אין לי כוח יותר!’
ו‘ידאד לא הספיקה להתעמק בדברים שצעקו פלורה והחתולה השנייה זו לזו. היא כבר הייתה הרחק מהן, אי שם במסדרונות הפתלתלים של הספינה. בשנים המעטות בהן חיה בעיר נמל, היא תמיד ראתה אוניות רבות בעומק הים, אבל מעולם לא הייתה באחת כזו. שני דברים היא ניסתה להבין: איפה פתח היציאה ואיפה דודתה. היא חלפה על פני כל כך הרבה דלתות – מאף אחת מהן לא בקע אור יום. על פי מראה הקירות נטולי העששיות, היא הבינה שספינה זו נועדה לשרת רק חתולים, שהרי הם ידועים כבעלי ראיית לילה מפותחת.
‘אח!’ קראה ו‘ידאד שהתנגשה בכל גופה במישהו בדיוק כשפנתה במסדרון.
כשהביטה למטה בעקבות קולות האנחה ששמעה, הבחינה בפרצוף המום שפרוותו כחולה. לצידו עמד חתול רחב ממדים וגבוה שגם כן נראה מופתע. כאשר מיהרה לקום ולברוח היא דרכה בטעות על ידו של החתול המסכן כחול הפרווה.
‘איה!’ הוא קרא.
‘סליחה!’ השיבה והמשיכה לרוץ.
כמה שניות אחר כך שמעה ו‘ידאד את החתול ההוא קורא שוב קריאת כאב. עוד מישהי התנצלה בפניו: ‘אוי! סליחה, קפטן!’
‘מרים! חזרי לפה, בפקודה!’
מרים? תהתה ו‘ידאד, אך צעדיה המהירים של מרים חשו לכיוונה. ליבה של ו‘ידאד דפק במהירות של סוס דוהר.
בסופו של דבר, מצאה ו‘ידאד את הסיפון. ים היה הנוף היחיד באופק, ללא שום סימן לעיר נמל או לקצה של יבשת כלשהי. הפחד בתוכה גבר, אבל את גודל הצרות שלה הבינה רק כשראתה את הדגל שהתנוסס בראש התורן. דגל שחור – לבן עם גולגולת ועצמות חתול. שודדי ים! פעמים רבות נבזזה עיר נמל בידי שודדי ים מכל הסוגים. רובם חיפשו לשדוד מחסני אוכל של עיר נמל, ובודדים מהם נכנסו לבתים ממש, ושדדו רכוש יקר ערך כמו מטבעות ותכשיטים. את דודתה ואותה לא חיפשו כדי לשדוד, משום שהיו במעמד נמוך. דבר אחד ידעה ו‘ידאד בלא ספק: עם שודדי ים אסור להתעסק.
ו‘ידאד לא ידעה כמה זמן נשאר לה לחיות. הסיפון היה מלא בהם, שודדי ים היו בכל פינה. חתול רחב גוף השחיז חרבות זו בזו. כל תנועה שלו הדגישה שרירים שנמתחו ובלטו בזרועותיו, עד כי תהתה לעצמה אם גופו עשוי מאבנים. שודדת ים בעלת פנים מעוותות ושיער ארוך בלונדיני ניקתה את התותח. ו‘ידאד הסתקרנה לדעת אם פניה רוסקו בקרב או אם נולדה ככה. פניה לא הזכירו לו‘ידאד תווי פנים של חתולה: סנטרה היה מחודד והמצח שלה סבל מנסיגת שיער מוגזמת, עין אחת שלה הייתה מצומצמת מאוד, ואילו עינה השנייה הייתה גדולה ופקוחה כמו עין של דג. מבטה של שודדת הים המעוותת על התותח שידר מרירות, ולפי המהירות שבה נעו שפתיה, לו‘ידאד נראה שהיא פלטה מגוון רחב של קללות עסיסיות. שני שודדים אחרים התקוטטו ביניהם, בעוד שמצידה השני של הספינה חתול נמוך קומה מתח את החבלים. זנבו סמר מעצבים. ו‘ידאד קינאה בו, היא נזכרה בזנב שפעם היה לה ואיננו עוד.
כולם היו עסוקים ואף אחד לא חש בקיומה, עד שלפתע דחף אותה חתול גס רוח שצחנת דגים עלתה ממנו, וצעק: ‘זוזי!’
ו‘ידאד השתדלה לא להגיב. שישכח ממני וילך, חשבה. אבל הוא הסתובב לאחור לבדוק במי נתקל.
‘רגע אחד! מי את?!’
בו ברגע רצה ו‘ידאד לקצה הסיפון. לא היה לה לאן לברוח, אבל האינסטינקטים החתוליים שלה חיפשו בכל זאת דרך מילוט. בשלב מסוים כל המלחים שהיו על הסיפון פשוט חדלו ממעשיהם וכיתרו אותה. ו‘ידאד לא סבלה שכל העיניים נעוצות בה. היא רצתה לזוז לאחור, אבל מעקה הסיפון חסם אותה. חלק מהמלחים החלו להתלחש זה עם זה: ‘היא נראית יותר מפוחדת מאשר מזיקה’, ‘היא בוודאי הורעבה באי השטן’, ‘לא! היא בטח מרגלת!’
מחשבות רבות רצו לו‘ידאד בראש: ‘הם ישליכו אותי עכשיו לכרישים! לא, קודם הם יענו אותי כדי לדלות ממני מידע, ואז…’
את מחשבותיה קטע מעקה הסיפון כשנשבר. עוד מקודם הוא היה רעוע, מישהו ליפף אותו בתחבושת במקום להחליף את קורת העץ השבורה. כשו‘ידאד נשענה לאחור נשברה הקורה, והיא כמעט נפלה למים. ברגע האחרון תפסה בידה חתולה לוחמת, שהרימה אותה באוויר. היה לה חיוך שובבי וזנב שעיר כמו של שועל.
‘אל תיבהלי! הם לא נושכים, הם רק נראים ככה!’ אמרה הלוחמת בזמן שכל השודדים החתולים צחקו.
‘למה היא מתייחסת אליי יפה? ולמה היא הצילה אותי עכשיו?’ שאלה את עצמה ו‘ידאד.
כולם המשיכו לצחוק, עד שהגיע החתול הנמוך כחול הפרווה, בו התנגשה קודם. דממה אפפה את הסיפון. כולם עברו לדום, חוץ מהחתולה הלוחמת שעדיין אחזה בידה של ו‘ידאד, שהייתה תלויה באוויר. החתולה עזבה את ו‘ידאד וזו נפלה על הסיפון בחבטה. לפי תגובת כולם, הבינה ו‘ידאד שהוא כנראה קפטן הספינה.
‘שתיכן לחדר המלחמה. עכשיו!’ הוא צרח. משום מה, אף על פי שפנה אל שתי החתולות, הוא הסתכל רק על הלוחמת, והיא הגניבה חצי חיוך. ‘כן, מרים, משהו מצחיק אותך?!’
כשאמר זאת היא התפוצצה מצחוק.
‘אז זאת מרים,’ חשבה ו‘ידאד לעצמה.
בזמן שהיו עם הקפטן בחדר המלחמה, גילתה ו‘ידאד שקוראים לו קפטן אלכסנדר תְחוּוָ’אבִּיסְט. לפחות ככה הוא הציג את עצמו, לפני שהסתער בכל עוצמת קולו על מרים. צעקותיו החרישו את אוזניה. יחסית לחתול ממין זכר, גם כשצעק, היה לו קול עדין. ו‘ידאד חשבה לעצמה שאילו היו מנתקים את גופו ואת קולו של הקפטן זה מזה, היא בחיים לא הייתה מנחשת שזה קול של בן, אך גם לא קול של בת. כמו כן, ו‘ידאד לא הבינה מניין צצה פתאום יכולתו להגיע לכאלו דציבלים. הוא היה סמוק מרוב עצבים. היא קצת ריחמה עליו. דלת החדר רעדה מרוב שצרח, ולחלון שלצידו, שהיה שבור למחצה, נוסף עוד סדק בזגוגית.
‘לא! אל תעני לי אפילו! את שומעת?!’
‘כן, שומעת,’ השיבה לו מרים.
‘חי נפשי,’ חשבה ו‘ידאד, ‘לו הייתי מתחצפת ככה לדודה, גם היא הייתה נראית כמו הקפטן בזה הרגע.’
‘זו הייתה שאלה רטורית, לא יוצלחית שכמותך! רק דבר אחד, דבר אחד בלבד אני מנסה להבין: מה לא היה ברור לך ב’לא לוקחים שבויים’?!’
‘אבל אני שמעתי שאמרת ש…’
‘זו הייתה שאלה רטורית! את אמורה לשתוק ולהיות נבוכה!’
‘אבל לפני יומיים אמרת שדעתנו חשובה לך תמיד.’
‘אל תתחכמי איתי עכשיו!’
ו‘ידאד רעדה כאילו הצעקות היו מופנות אליה. מצד אחד, היא רצתה להיעלם באותם הרגעים, ומצד שני, ככל שהתקדמה שיחת החירשים בין הקפטן למרים, היא הבינה מה קרה. עיר נמל הותקפה על ידי חיילי מלך הצפון בגלל מיסים שלא שולמו. בגלל זה החיילים העלו את כל העיר באש, ושודדי הים החליטו לנצל את הכאוס כדי לבזוז את מחסני האוכל של עיר נמל. הם לא רצו לתת לחיילים את הסיפוק לעשות זאת בעצמם. מרים הייתה אמורה לבזוז את מחסני המזון, אבל במקום ללכת למחסנים היא רדפה אחרי חיילי המלך על גגות הבתים בעיר, ואז היא נפלה בטעות ישירות לתוך הבית של ו‘ידאד ודודתה. עוד גילתה ו‘ידאד כי מרים מצאה אותה מחוסרת הכרה לצד דודתה ששכבה במיטה. היא פשוט תלשה את ארון הבגדים מהקיר, הכניסה את ו‘ידאד פנימה, ושיקרה לכולם כשאמרה שזו סחורה גנובה. ו‘ידאד לא חדלה מלתהות: ‘אבל למה? למה היא הצילה את חיי?! ומי הציל את דודה?!’
את מחשבותיה קטעו מילותיו הקשות של הקפטן: ‘…הסיבות העלובות שלך אינן מעניינות אותי! ביבשת הקרובה שנגיע אליה, היא יורדת!’
‘אבל, הקשב, קפטן!’
‘בלי ‘אבל’!’
‘היא לא תשרוד לבד!’ לבד? למה היא אומרת את זה?
‘ממש לא מעניין אותי! תלמדי לא לאסוף יותר שבויים! מה נראה לך, שאנחנו בית מחסה?!’
‘הקשב, קפטן! אתה לא מסתכל לה בעיניים!’
‘נכון, כי היא לא מעניינת אותי! את, כמו תמיד, הבעיה!’
‘אתה לא תגרש אותה! אתה לא מסוגל!’
‘זהו, נמאס לי! גם בלי הקשב, וגם מתווכחת! צאי מכאן עכשיו!’
‘הקשב, קפטן, אתה לא מסוגל!’
הקפטן העיף על מרים את סט כלי הכתיבה שלו. עט הנוצה שלו ננעץ בדלת, רגע לאחר שנסגרה מהדף הריצה של מרים. קול צחקוקה השובבי של הלוחמת נשמע ברחבי מסדרונות החדרים.
כעת נותרו ו‘ידאד והקפטן לבדם. ו‘ידאד שמה לב פתאום שקפטן אלכסנדר תְחוּוָ’אבִּיסְט לא היה מסוגל להסתכל לה ישירות בעיניים. הוא ניסה לטשטש את העובדה הזו כשדפדף במסמכים שהיו על השולחן.
‘כמו שאת רואה, יש לי חתולי צוות חסרי תקנה. אל תיקחי דוגמה מתופעת הטבע שיצאה זה עתה מהחדר. אלמלא הכוח הפיזי שלה, הייתי מעיף אותה לקיבינימט!’
ו‘ידאד הנהנה בהסכמה והשפילה פניה.
‘יש לך שם?’ שאל הקפטן בעוד עיניו נותרו נעוצות במסמכים.
‘סו… סוניה,’ שיקרה ו‘ידאד.
‘סוניה, קפטן!’ ענה לה בטון פיקודי. היא לא הבינה.
בטון קצת יותר עצבני וחסר סבלנות הוא הביט לה ישירות בעיניים, והוסיף: ‘עלייך לומר: ‘קפטן’ בסוף משפט, כשאת פונה אליי.’
היא מיהרה לתקן: ‘סוניה, קפטן!’
‘יפה. סוניה, אני לא יודע מי את, ומאיזו בקתה שרופה הטיפשה הזו הביאה אותך. את יכולה להיות מרגלת, אחת שנאמנה למלך הצפון. אני לא יודע. עוד מלח, מלחית במקרה הזה, זה בדיוק הדבר האחרון שאני צריך על הראש! צר לי להגיד לך אבל… היי, הקשבה אליי!’
‘הא?’
‘את איתי?’
לא. ראשה היה במקום אחר. רק מחשבה אחת ניקרה במוחה ללא הרף. מרים אמרה שהיא לבד. הקפטן דיבר על בקתה שרופה. אז נחתה עליה ההבנה בבת אחת, כמי ששפכו עליה דלי מים קפואים. ככל שניסתה לשמור על קור רוח, כך היה לה קשה עוד יותר. מכל מילותיו הצליחה ו‘ידאד לקלוט רק את סוף משפטו: ‘…תני לי סיבה טובה אחת מדוע עליי להשאיר אותך כאן על הספינה שלי!’
ו‘ידאד לקחה נשימה עמוקה וענתה: ‘הקשב, קפטן, אינך חייב.’
תשובתה תפסה אותו לא מוכן. ‘מה אמרת עכשיו?’
‘סליחה, קפטן. לא התכוונתי להיות לכם לעול.’
‘את מבינה שעל תשובה כזו היית עלולה למצוא את עצמך מושלכת לכרישים בכל ספינה אחרת?!’
‘הקשב, קפטן, סליחה! לא התכוונתי שדבריי יפורשו כחוצפה.’
‘זו איננה חוצפה, להיפך! אינך מתכוונת להילחם שאשאיר אותך על ספינתי?!’
‘מה אגיד לו?’ חשבה לעצמה, ‘שהגעתי למסקנה שאם הבקתה נשרפה עד היסוד, ודודה נשארה שם, משמע ש… שכרגע אין לי דבר ששווה להילחם למענו? איך מסבירים לזר, שאני לא מכירה, שהקרקע נשמטה לי ממש עכשיו מתחת לרגליים? שבכל זמן אחר הייתי מפחדת להיות טרף לכרישים, אבל כעת רק קיללתי את הרגע שהתעוררתי על הספינה הזו, ולא הספקתי להיפרד מדודה כראוי.’ ו‘ידאד הרגישה כעת שהיא עמוק בתוך בור ללא תחתית, ושנקודת האור בורחת רחוק ממנה בכל פעם כשניסתה למצוא אותה. ו‘ידאד הייתה לבד עכשיו במלוא מובן המילה. היא ידעה שאם יוחלט להשליך אותה למלתעותיו של כריש, הנבואה של דודתה תגשים את עצמה: ‘אסיים בדיוק כמו הוריי, שלא היו מספיק חכמים, לדעת דודה.’ עצם הידיעה שהיא תמות מפני שלא הייתה חכמה מספיק עוררה בה אכזבה גדולה ותחושת כישלון עמוקה.
ו‘ידאד לא הצליחה עוד להסתיר את הדמעות, ופרצה בבכי תמרורים. היא לא רצתה לבכות, אבל הדמעות יצאו ממנה בלי שליטה. היא כבר חיכתה לרגע שאותו קפטן אלכסנדר יצחק לה בפרצוף, אבל הקפטן לא צחק ולא הפגין כל רגש אחר. הוא רק הוציא ממחטה מכיס העליונית שלו והושיט לה.
‘לא נתת לי ולו סיבה אחת להשאיר אותך. עם זאת, יש לי תחושה שאת תביאי לנו תועלת. את תישארי איתנו בינתיים. עלי למעלה לסיפון. אגיע לשם בעוד כמה דקות.’
אף על פי שדיבר בסמכותיות, נדמה היה לו‘ידאד שקולו של הקפטן התרכך מעט.
פרק 3
סימן אזהרה
וִ’ידָאד הייתה בת שלוש כשהוריה ודודתה, אַז’וּלָה, עברו לגור בשוק חׇאנוּ שבדרום מדינת אָרְלֵנְוַו’אן. חצי שנה שהו שם. ביתם היה מפוצל לשניים: חדר אחד שימש למגורים והחדר השני, הגדול ורחב הידיים, שימש כחנות ממתקים. משום שבני הזוג הסוקים היו עסוקים במתן שירות ללקוחות ובניהול החנות, מָרְוַו’ה וחָאכִּים נעזרו באחותה הגדולה של מרוו’ה, אַז’וּלָה, שגרה יחד איתם.
בוקר אחד, לפני שעמדה אז’ולה לצאת לקניות בשוק, אחותה הקטנה, מרוו’ה, עצרה בעדה: ‘אז’ולה! אז’ולה, בְּדָאלֶכְּ!’ קראה מרוו’ה בעת שמיינה את הממתקים לקופסאות נפרדות. החנות טרם נפתחה. הייתה זו שעה מוקדמת מאוד.
‘ששש!!! מרוו’ה! סְקִיטִי! שתקי! אסור לדבר ככה!’ השיבה האחות הגדולה אז’ולה.
לו מרוו’ה רצתה באמת להרגיז את אז’ולה, היה צורך רק במילה אחת שהיא לא הייתה יכולה לשמוע מפי אחותה הקטנה: בְּדָאלֶכְּ, כפרה עלייך. ברכה שמשמעה: שכל החטאים והעוונות שלך, כולם, יהיו עליי ולא עלייך. ברכה שהיא קללה עצמית. אצל הסוקים רק למבוגרים מותר לומר ברכה זאת כלפי הקטנים מהם כדי להגן עליהם.
מרוו’ה לא אהבה לראות את אחותה כועסת, אבל לפעמים צנחה עליה רוח שטות. בייחוד כשהיא הייתה לחוצה בעבודה בחנות. ‘אבל את כל הזמן אומרת לי בְּדָאלֶכְּ’!
‘כי אני אחותך הגדולה! לך אסור לדבר ככה!’
‘אבל למה?’ שאלה מרוו’ה, וקרצה לאחותה הגדולה ששקלה עוד רגע להעיף עליה את כד ריבת המשמשים.
‘מרוו’ה, קראת לי – אז באתי! רצית משהו?’
‘ז’ולי, את יכולה לקחת איתך את ו‘ידאד לקניות בשוק? היא משתעממת בחנות, ואנחנו צריכים לעבוד. הלקוחות ייכנסו בקרוב.’
אז’ולה ראתה שמרוו’ה שלפה שקיק אבקה מבין הממתקים והכניסה לכיסה.
‘מרוו’ה, עוד פעם אתם מוכרים אבקות מכושפות?! הפסיקו כבר לסמוך על אחרים! זה לא ייגמר טוב! את יודעת איך!’ חסרי התקנה האלו שוב עוסקים בכישוף, אף על פי שזו הפעם השלישית שאנחנו עוברים דירה בגללם! חשבה לעצמה אז’ולה. ‘לקוחות מלשינים בסוף!’
‘הפעם זה לא יקרה, ז’ולי. בשוק חאנו החתולים…’
‘זה מה שאת כל הזמן אומרת! נו, בשוק האיכרים החתולים היו טובים בסוף?! ובשוק הפרעוש המשוגע?! ו…’
‘פשוט צאי איתה, ז’ולי! בבקשה!’
‘את מנהלת חנות ממתקים ולא שום דבר אחר, מרוו’ה, תפסיקי כבר להקשיב לבעלך! הטיפש הזה מנותק מהמציאות וחי באשליות שהוא יציל את כולם מכל המחלות בעולם הזה.’
‘שלא תעזי לקרוא לו ככה עוד פעם! ולהזכירך, גם את פעם רצית להציל את כולם, ועשית את זה!’
‘מה שהיה היה! אִילִיפָאת-מַאת, זמנים השתנו. את סוקית, הבת שלך סוקית וגם אני! ושאף ארלנוו’אני לא יגרום לך להרגיש שייכת פתאום. הם כולם תוקעים בסוף סכין בגב!’
סוקים הם מיעוט של חתולים בארלנוו‘אן. לסוקים מספר שבטים. מרוו’ה, חאכים, אז’ולה וו‘ידאד הקטנה השתייכו לשבט אבו סולחיין ומכאן שם משפחתם. רוב הסוקים הם גם כוהנים, דרואידים, חתולים העוסקים בכישוף למטרות רפואה, בעיקר, אבל לא רק לשם כך. בעבר, תושבי ארלנוו‘אן רחשו כבוד לסוקים, שהיו הבכירים שברופאים בכל הארץ, אבל מאז התחלף הסולטאן דברים השתנו, ומדינת ארלנוו‘אן, עם כל התום שהיה בה, לא שבה להיות מה שהייתה. מאז שסולטאן ארלנוו‘אן הגדיר סוקים כ’קיסוסית קוצנית שיש לעקור מן השורש’ סוקים הנמיכו פרופיל, ועשו הכול כדי לטשטש את זהותם. חוץ מבני הזוג אבו סולחיין, הוריה של ו‘ידאד, שהיו גאים במוצאם והאמינו שהמציאות העגומה עוד תשתנה לטובה.
‘תגידי את האמת, אז’ולה. את סתם מקנאה, כי כל מה שאת יכולה לעשות זה כישוף למחיקת הזיכרון וכישופים לצורכי בישול!’
‘אני?! מקנאה?! אלו המילים של בעלך בפה שלך! את לא באמת מתכוונת לזה, מרוו’ה, ככה את מכירה אותי?! כל מה שעשיתי בשבילך עד עכשיו לא נחשב?!’
מרוו’ה השפילה פניה, ולפתע הבחינה בזנבה הקטן של ו‘ידאד מבצבץ מעבר לכד הריבה.
‘ששש! אז’ולה!’ מרוו’ה סימנה לאחותה הגדולה להביט לאחור.
בדיוק אז ו‘ידאד משכה את זנבה בחזרה אליה.
‘ו‘ידאד, אהובה שלי, צאי החוצה, מתוקה. הכול בסדר, אנחנו לא נכעס עלייך.’
ו‘ידאד יצאה מהוססת ממחבואה. אימה, מרוו’ה, חיבקה אותה.
‘שוב ריב?’ שאלה ו‘ידאד עם דמעות בעיניה. היא תמיד בכתה כששמעה צעקות או ריבים.
‘לא! לא! לא! מתוקה שלי, רק התווכחנו. אבל דודה ז’ולי אוהבת אותי ואני אותה. נכון, דודה ז’ולי?’
אז’ולה התאמצה מאוד לחייך, וקראה בלבביות משוחקת היטב: ‘נכון!’ וחיבקה גם היא את ו‘ידאד.
‘עכשיו את תלכי עם דודה ז’ולי לשוק, וכשתחזרו את ואני נשחק ביחד, טוב?’ מרוו’ה נשקה לבתה על ראשה מספר פעמים וחיבקה אותה. ‘חתלתולה רגישה שלי. את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון?’
ו‘ידאד הנהנה. ‘אבא טיפש.’
‘לא! לא! ז’ולי לא התכוונה למילים שיצאו לה מהפה. נכון, ז’ולי?’ מרוו’ה הרימה את קולה כלפי אחותה הגדולה, וזו מיהרה להתנצל בפניי השתיים.
‘מה פתאום, הוא לא טיפש. סתם התלוצצתי.’
כשהגיעו ו‘ידאד ודודתה, אז’ולה, למרכזו של שוק חאנו, הן ראו שחלק מהדוכנים עדיין לא נפתחו. היו בעלי עסק שאפילו לא הספיקו לאכול ארוחת בוקר, ולעסו סרדינים תוך כדי סידור הדוכן שלהם. אז’ולה לא עזבה לרגע את ידה של ו‘ידאד. לשובבה תמיד הייתה נטייה לרוץ פתאום כשראתה את הקוסם עושה קסמים או כשהוצג תיאטרון בובות באמצע הרחוב. הפעם ו‘ידאד הייתה פחות קופצנית, והמטירה שאלות על דודתה: ‘אבא טיפש.’
‘נכון.’
‘למה אבא טיפש?’
‘כי הוא מסכן את כולנו.’
‘למה?’
‘אסביר לך בבית, מתוקה שלי. עכשיו אנחנו בחוץ וזה מסוכן. אסור לדבר על מה שראית ושמעת בבית.’
‘למה?’
‘תראי! תראי! דוכן הפירות נפתח! בואי! בואי כדי שנהיה ראשונות!’
הסחת הדעת עבדה. ו‘ידאד הצליחה להיחלץ מידה של אז’ולה, ורצה לעבר הדוכן. לו‘ידאד הייתה חולשה לדוכנים בשוק. היא אהבה להריח כל פרי, ירק, דג שראתה, ולחקור את המרקם והטעם של כל מאכל ומאכל.
אז’ולה נשמה לרווחה. איך היא תסביר לאחיינית שלה את המציאות במשפט אחד קצר? איך היא תסביר לה שכשאביה מציל חיים של חולים ארלנוו’אנים, יש כפויי טובה וצרי עין שינסו לחבל להם בעסק משום שהם סוקים? ששמועות שקריות מתגלגלות בפי כל הסוחרים, ושלא יהיה בטוח עבורן להסתובב ברחוב כמו שהן עושות עכשיו? כל עוד הם סוקים שרק מוכרים ממתקים בחנות פשוטה, הם לא יעוררו את חשדו של אף אחד, אבל סוקים שהם כוהנים בעלי יכולות כישוף? הם ‘סכנה לציבור’. כך הגדיר זאת הסולטאן החדש.
שוק חאנו היה מלא בכל טוב: גבינות מכל הסוגים, כמויות תבלינים עצומות מכל המינים והצבעים, מאכלים ביתיים למכירה, עגבניות שרוסקו מבעוד מועד במהלך הקיץ, וכעת מוכנות לשימוש במהלך החורף. ו‘ידאד קיפצה במקום משמחה בזמן שדודתה התמקחה על המחיר עם הסוחרים. אף סוחר בשוק לא העז לרמות את הלקוחה אז’ולה, שזיהתה מקילומטרים סחורה פגומה.
‘כן, חתלתולה, מה בשבילך?’ פנה אחד הסוחרים לאז’ולה בחנפנות.
‘צׇחִיח, מספיק עם השטויות!’ צׇחִיח היה סוחר משועמם שמכר רק דבר אחד: תמרים, והוא תמיד העמיד פנים שהוא לא זוכר את אז’ולה, ושהיא עוד לקוחה רגילה שלו. בסוף תמיד היה צוחק, יורק מפיו גלעין תמר, וקולע לסל התרומות שלו.
‘די, אז’ולה! חייכי קצת! השמש זורחת!’ אמר לה.
‘כמו קוצים בתחת!’ השיבה אז’ולה בטון ציני ויבש. ו‘ידאד התגלגלה מצחוק, ותמיד חיכתה לשיחה הזו בין השניים בשוק.
‘אל תגידי לאימא שאמרתי את זה,’ לחשה לה אז’ולה ולחצה קלות בידה של ו‘ידאד.
צחיח שמע זאת. ‘ו‘ידאד, תזכירי לי שוב, בת כמה אחותך?’ שאל בזמן שקרץ לו‘ידאד, וזו התגלגלה מצחוק.
‘זו דודה שלי!’
אף על פי שאז’ולה הייתה כבר חתולה בת שלושים, תמיד חשבו כולם שהיא חתולה צעירה בת שש עשרה. וכשהייתה מסתובבת עם ו‘ידאד בשוק, ראו הסוחרים מולם שתי אחיות ולא דודה ואחיינית. רק צחיח זכר היטב מהו הקשר המשפחתי שלהן, וכל שרצה היה להחמיא לאז’ולה. כל חתולה אחרת הייתה מחייכת בגאווה. אבל לא אז’ולה, היא שנאה מחמאות.
‘צחיח, בחייך! במקום להתחנף אליי תעשה כבר את העבודה שלך!’
‘את קשה כמו אבן. אגב, מעוניינת לתרום לחתולים חסרי בית?’ שאל סוחר התמרים בזמן שקירב את סל התרומות לעבר אז’ולה. הסל שלו היה מלא רק מכל גלעיני התמרים שירק לתוכו.
‘כבר תרמתי היום! נו, תביא כבר ארבעה קילו תמרים, לפני שאני לא יודעת מה אני אעשה לך!’
‘היום רק התחיל, ז’ולי, וכבר תרמת?! זריזה.’
‘תמיד יש לך מה לומר?!’
‘תמיד לרשותך!’ ענה בגיחוך.
אז’ולה הרימה את סל השוק שלה לכיוונו של צחיח, והוא הכניס לתוכו את התמרים.
‘עשר מטבעות זהב, חתלתולה!’
אז’ולה התעלמה במופגן ממחמאתו ובדקה את הסחורה. היא הרימה מבטה בכעס לעבר צחיח, שחייך מאוזן לאוזן.
‘סתם, סתם. רציתי לבדוק שאת ערנית,’ אמר ושלף עוד אשכול תמרים מדוכנו. ‘אותך אי אפשר לסדר אף פעם.’
היא ידעה שהוא לא מסר לידה ארבעה קילו תמרים.
‘אין בעיה, צחיח, אין בעיה! מחר אקנה אצל החבר שלך, שאתה מאוד ‘אוהב’!’
צחיח התחרה בבעל דוכן תמרים אחר שתמיד מכר סחורה ישנה בחצי מחיר. כל מי שהכין ריבות לקינוחים, קנה אצל המתחרה שלו.
צחיח החל לקלל קללות נמרצות את המתחרה שלו. ו‘ידאד התגלגלה מצחוק.
‘זאת כל הזמן צוחקת, ראית?’ העיר צחיח שצחוקה המתוק של ו‘ידאד הרגיע אותו.
‘בשם סמיר, שכל החיים היא תצחק.’ השיבה אז’ולה וליטפה את ראשה של ו‘ידאד באהבה רבה.
כשהיו רחוקות מספיק מדוכנו של צחיח, ו‘ידאד שאלה את דודתה: ‘למי מר צחיח תורם את הגלעינים?’
‘אילו גלעינים?’
‘שבסל התרומות,’ אמרה ו‘ידאד.
‘הוא סתם מקשקש. זה לא באמת סל תרומות. כולם הבינו בסוף שהוא לוקח את הכסף לעצמו, לכן הוא הפך את הסל לפח האישי שלו,’ השיבה אז’ולה.
‘מקשקש?’
‘פעם הוא אמר שהוא תורם לחתולים פליטים, פעם אחרת הוא טען שהכסף הולך לחתלתולים יתומים. היום הוא ‘תורם’ לחתולים חסרי בית. הוא ממשיך לנסות לרמות תמיד, כמו כולם כאן.’
‘למה את קונה מצחיח, דודה?’
‘כי זה מה יש! אף אחד לא אומר את האמת,’ השיבה לה דודתה.
‘למה?’ שאלה ו‘ידאד בעיניים מלאות תום.
אז’ולה נעצרה בבת אחת במקומה. ליבה החסיר פעימה.
‘ז’ולי?’ כשו‘ידאד הפנתה את מבטה לכיוון שאליו הסתכלה דודתה, היא הבחינה בפתחו של בית שלו דלת עץ פשוטה, אבל משהו היה שונה בדלת הזו.
‘מה זה, דודה?’ טביעת יד חתולית אדומה סומנה על הדלת. אז’ולה רחרחה אותה מרחוק ומלמלה: ‘דם.’
‘מה, דודה?’
אז’ולה הכירה את בני הבית הזה. זה היה ביתם של בני משפחת ‘עַאאִלֵה’ – שבט סוקי המקביל לשבט ‘אבו סולחיין’. רק לפני יומיים השליכו אבנים לעבר חלונם המשובץ באבני חן. טרם הספיקו לתקן את הנזקים וכבר סומן ביתם. עוד כתמי דם נראו על הקירות. אז’ולה לא רצתה לחשוב בכלל מה עלה בגורל המשפחה.
‘לא…’
‘ז’ולי? ז’ולי?’
אז’ולה תפסה חזק בידה של ו‘ידאד, והאיצה את קצב הליכתה.
‘ז’ולי? מה קרה?’
‘בלי שאלות, מתוקה שלי! רוצי הכי מהר שאת יכולה! אנחנו חוזרות הביתה.’
‘אבל לא קנינו עוד תפוזים, שקדים ודגים!’
‘נקנה מאוחר יותר, בואי!’
ככל שחלפו על פני עוד ועוד בתים בשוק, ראו אז’ולה ואחייניתה כי דלתות רבות סומנו בדם באותו האופן. כולן של משפחות סוקיות. כעת חששה אז’ולה מהנורא מכול.
אין עדיין תגובות