החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

להתבגר 9 – להיות מקצועי

מאת:
הוצאה: | 2009 | 172 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

בשיכבה נחשבתי למטומטם של הכיתה. זה שלא מבין כלום. זה שתמיד צוחקים עליו. השרוט. אנשים שרצו את קרבתי בעצם רצו ממני משהו. נכון, ניצלו אותי.
אז החלטתי לעזוב. להשאיר את כולם שם ולפתוח דף חדש.
בלי להגיד מילה לאף אחד, עברתי לגליל. ללמוד בבית־הספר ‘צור־לבון’, בית־ספר שמלמד אותך מקצוע, שמקבל אותך כמו בן־אדם, שמלמד אותך לפתח את התכונות הטובות שבך.
אני לא יודע אם זה בגלל כל הירוק הזה מסביב, אבל גם נרגעתי.
תראו מה זה, גם אם החלטתי לעזוב מאחור את האנשים מהשיכבה בירושלים, הם לא עזבו אותי. והאס־אם־אסים התחילו להתעופף בינינו.
הסדרה ‘להתבגר’ מלווה את בני הנוער בבעיות שונות בהן הם נתקלים בגיל כל כך משמעותי. גלילה רון־פדר-עמית מנחה אותם לראות את הדברים מזווית שונה, וללמוד שלהתבגר זה גם להתגבר ולעבור בהצלחה את המכשולים שבדרך. הסדרה מביאה את סיפוריהם של בני שיכבה אחת שהתחילו יחד בכיתה ט’, חלקם ממשיכים יחד וחלקם נפרדו מהשיכבה, כל ספר מזווית הראייה של נער אחר.

מקט: 4-20-52224
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

עכשיו אני מנסה לנחש איך הם מגיבים, כשמתברר להם שאני כבר לא איתם. אני מתכוון לחברים שלי מהחטיבה, אלה מירושלים שלמדתי איתם. אתם בטח יודעים איך זה. יום ראשון ללימודים וכולם מחבקים את כולם. איזה כיף להיפגש שוב. בחופש היה ניתוק. נכון שהיו כאלה שהתראו, שניים־שלושה פה, שניים־שלושה שם, אבל הרוב לא. אז היו מין געגועים כאלה, כמובן רק לאלה שאוהבים. והנה ההתאהבות בעיצומה.

וחוץ מזה אחרי שלא מתראים חודשיים, יש חידושים והפתעות: אחי, וואלה, איך השתנית! אחי, מה זה התספורת הזאת? וואלה, ס'תכל עליך איך רזית! איזה גוף קיבלת! שיו, מגניב! מהמם! ואיזה חולצה קוּלית. והג'ינס! והבוקסר שמציץ מתחת. והנייד! יואו, איזה שדרוג! שיחקת אותה, אחי! והקעקוע! גדול!

בקיצור, קריאות שמחה כאלה. וחיבוקים. וצ'פחות. והבנות ממש רוקדות: איזה מאמי!

ואז עוברים ליילל על אלה שעזבו את השיכבה ויהיו חסרים, כי איך אפשר בלעדיהם? ורק בסוף מגיעים לקטע שבו מתחילים לחפש את מי שעדיין לא הופיע. מה קרה? איפה זה? איפה זה? ומישהו מהם בטח יגיד: איפה אופיר? לאן הוא נעלם? בשנה שעברה הוא תמיד היה בין אלה שהגיעו ראשונים לבֵּיצֶפֶר, לא?

וכמו שאני מכיר אותם, תוך שניות הם מתחילים לברר. סימוסים, טלפונים, בלגנים. קטעים. אולי תומר יודע? הרי הוא היה בקשר איתו. אבל לא, תומר לא יודע כלום. אז אולי יעל יודעת משהו? יעל אבן־טוב היתה הרכלנית של החטיבה והחזיקה אצלה את כל המידע הכי טרי. היא חייבת לדעת. אבל לא, גם יעל לא יודעת. אף אחד לא יודע. אופיר נעלם. תעלומה. גם אחרי הצלצול הוא לא מופיע. מה הסיפור שלו? ממש לא מתאים לו להתאדות בלי לעדכן. הרי אופיר היה מהמעדכנים הראשיים. כל מידע שהגיע אליו, הוא מייד דאג להפיץ.

ואם אחרי כל ההקדמה הארוכה הזאת עוד לא הבנתם מי אני, אז בבקשה: אני האופיר הזה שנעלם להם! אני אופיר שמעון, שלמד איתם בחטיבה, והחליט, מסיבות שיתבררו בקרוב, לא להמשיך איתם לתיכון.

אני בטוח שאחד מהם, אולי יעל, אולי תומר, מחליט לגשת אל היומן של המורה ולבדוק. הרי ביומן מופיעים כל השמות. בחטיבה היומן היה תמיד מונח על השולחן של המורה, ובטח ככה זה גם בתיכון. זה שמחליט לבדוק ביומן עובר בעיניו על רשימת התלמידים ומגיע לאות ש' ומחפש את אופיר שמעון. אבל אופיר שמעון לא מופיע ברשימה. התעלומה גוברת…

איזה קטע! מה הולך כאן? העזיבה עצמה דווקא סבירה, לגמרי. בטח העיפו אותו. אבל איך ייתכן שהוא לא אמר מילה? רמז. הרי התכונה הכי בולטת שלו היתה חוסר יכולתו לשמור על הפה. באמצע השיעור היה קופץ וצועק. פתיל קצר – ככה הגדירו המורים את התופעה. אף פעם הוא לא הצליח להתאפק. היו אומרים עליו שלא יגייסו אותו לצבא, בגלל שהוא כזה. דיבר בלי סוף, ובעיקר שטויות. אז איך יכול להיות שהיו לו תוכניות והוא שמר אותן לעצמו?

אתם בטח יכולים לנחש, שלא כל מי שהיה איתנו בחטיבה המשיך לאותו תיכון. תמיד זה ככה, עוברים מפה לשם. וחוץ מזה הרי כבר רמזתי שהיו כמה שעזבו. דין למשל, זה שהבנות הכי נגנבו ממנו. זה שנופר היתה מאוהבת בו. זה שאני הכי שנאתי (עד שהבנתי שבעצם אני הכי שונא את אבנר), גם בגלל שקינאתי בו על נופר, וגם בגלל שהוא היה מביט בי בעין אחת, עוצם ככה את השנייה במין זלזול כזה, כאילו אני לא שווה מבט של שתי עיניים.

אילו הייתי נשאר איתם, העזיבה של דין דווקא היתה משמחת אותי. פחות אחד מוצלח זה שינוי של המאזן לטובת הלא־מוצלחים כמוני. סוף סוף בלי השחצן הזה, שאלוהים נתן לו את הפנים הכי יפות שאפשר. הוא עבר למעלה־אדומים.

'יו, איזה חבל!' זה בטח מה שהבנות אומרות. כולן היו הרוסות כשהן שמעו את הבשורה המרה. אני בטוח שהיו כאלה שממש בכו. וזה כמובן בניגוד לבנים שנשמו לרווחה, אולי חוץ מתומר שגם הוא היה קצת עצוב, כי דין היה החבר הכי טוב שלו, אפילו שלקראת סוף החטיבה הם די התרחקו.

טוב, אז אוֹקֵיי, אם אני הייתי שם עכשיו, בטח הייתי שמח להיפטר מדין. אז זהו, שלא. אני לא שם אלא כאן, רחוק מהם, יושב לי על פסגת איזה הר מדהים בגליל, ולא נהנה מזה שדין איננו. מה אכפת לי? דבר ראשון: נופר כבר לא בראש שלי. דבר שני: בין כך, גם בלי דין לא היה לי סיכוי איתה. היתה אמנם תקופה קצרה שבה חייתי באשליה שנופר אוהבת אותי, אבל התקופה הזאת חלפה, ואני אפילו לא רוצה להיזכר בה. כי השפלתי את עצמי הכי שאפשר, ועוד יותר מזה. דבר שלישי: עכשיו אבנר הוא האויב הכי גדול שלי ולא דין, ואתם עוד תבינו למה ובטוח תשנאו אותו כמוני. דבר רביעי: אחרי שאתה עוזב, מה אכפת לך אם מישהו הביט בך בעין אחת ולא בשתיים? אז למה בכל זאת אני כותב עליו? אני כותב עליו כי אני חושב עליו. אני חושב עליו כי אני סתם סקרן לדעת איך השיכבה תיראה בלעדיו. מי יתפוס את המקום שלו.

"זה בסדר שאני כותב על דין?" אני שואל את נעמי.

"זה בסדר גמור," נעמי אומרת לי.

"אבל סיכמנו שאני כותב עלי," אני מזכיר לה.

"בהחלט," היא מסכימה איתי, "כשאדם כותב על עצמו, הוא כותב גם על כל מי שהיה משמעותי בחייו, ודין היה כנראה מאוד משמעותי."

"לגמרי," אני מהנהן.

"אז תמשיך," נעמי אומרת.

"סבבה," אני אומר וחוזר אל המחשב.

***

רוצים לדעת מי זאת נעמי ומה פתאום אני שואל אותה אם מה שאני כותב בסדר? חכו בסבלנות. עוד תכירו אותה, ולא רק אותה. אני מבטיח לכם שאתם הולכים להכיר כאן כמה אנשים ממש מגניבים!

איפה הייתי? אה, כן. הייתי ברשימת העוזבים, והנה אני מגיע ישר אל אבנר. אבנר השטן! אם יש מישהו בעולם שאני שונא, זה הוא. אם יש מישהו שנשבעתי להתנקם בו, זה הוא! ואתם עוד תראו! וגם הוא עוד יראה!

אבנר הזה עזב לא בגלל שההורים שלו עברו דירה, אלא בגלל שהוא נבחר להשתתף באיזשהו פרויקט למחוננים. גם בקשר אליו אני יכול להגיד שאם לא הייתי אני, אלא אחד מהם, כלומר אחד מאלה שנשארו שם, ואם הייתי איתם עכשיו, הייתי נושם לרווחה. הוא היה קרצייה קרצייה. מצד אחד הכי חכם, גאון כזה שמבין הכול, אפילו יותר מהמורים, ומצד שני אחמדיניג'אד! אם יש בן־אדם שממש התעלל בי, זה אבנר, אבל לא כאן המקום לפרט בעניין הזה. אל תדאגו, אני עוד אגיע לעניין ההתעללות, אין סיכוי שאדלג על זה.

ובגלל ההתעללות הזאת, החלטתי שאני אחזיר לו במקום הכי כואב שיש, ונשבעתי לעצמי שאני אשיג את סתיו. זאת תהיה הנקמה הגדולה! הרי אחד כמוני לא יכול לעקוף את אבנר בחוכמה. אלוהים מילא לו את הראש בשכל, וזה המצב. אבל סתיו? מי קבע שבנים שזכו בכמויות גדולות של שכל יכולים להשיג כל בת שהם רוצים? עובדה, קחו את דין. דין לא היה הכי חכם, ובכל זאת הוא היה הכי מקובל. בקטע של הבנות הוא שם את אבנר בכיס הקטן. אז אם דין מסוגל, גם אני מסוגל. אתם עוד תראו! בגלל זה אני חורש אתרים שמביאים לך הדרכה איך להצליח עם בנות. אל תתפלאו אם בסוף אני עוד אהפוך למומחה בעניינים האלה.

אוֹקֵיי, בואו נתקדם קצת. כשתהיה לי תוכנית נקמה ברורה, אני אציג אותה. אין לכם מה לדאוג. בינתיים חשוב שתדעו שסיבכתי את עצמי כהוגן, כי לא שמרתי על הפה שלי. אמרתי לו. כן, עד כמה שזה יישמע לכם מוזר, אמרתי לו את זה ישר בפרצוף. נשבעתי לו שבחיים לא יהיה לו קשר עם סתיו.

למה עשיתי דבר כזה?

מאיפה היה לי אומץ לבוא אל הגאון הזה ולהגיד לו, "תקשיב, בחיים לא יהיה לך קשר עם סתיו טוקטלי!"

ותזכרו: אז עוד לא היתה לי תוכנית. עשיתי את זה בלי שום מחשבה, בהתקף של שנאה וכעס.

וואו! אפילו כשאני רק נזכר בקטע הזה, אני מתחיל להזיע. אז בואו נעזוב את הסיפור עם אבנר ונתמקד. הרי כרגע אני עורך סקירה של אלה שעזבו את השיכבה, ואם אני רוצה שייצא לי כאן סיפור נורמלי עם התחלה ואמצע וסוף, כמו שנעמי אומרת, אני חייב להתמקד. זה מה שנעמי אומרת לי, 'תתמקד ואל תסטה. התחלת בנושא אחד – תמשיך בו.' לכן לא אתעכב כאן לספר לכם מי זאת נעמי. כמו שהבטחתי, עוד נגיע אליה.

גם על עדן בינתיים לא אספר, רק ארמוז לכם שהיא הבת הכי יפה במדינת ישראל.

לא, אני לא מאוהב בה, ובהמשך תבינו למה.

טוב, איפה היינו?

אהה, כן. באלה שעזבו.

שנייה, ליתר ביטחון אני חייב לקרוא לנעמי לשאול מה דעתה על הקטע האחרון. תחשבו על זה: זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני כותב ככה, אז אני לא כל כך בטוח בעצמי, אם מה שאני כותב בסדר או לא.

"נעמי!"

"כן, אופיר?"

"את יכולה לבוא שנייה?"

"בטח."

היא מתכופפת אל המסך, קוראת מהר את מה שכתבתי, ואני עוקב אחרי העיניים שלה, שנעות מראשית השורה אל סופה ויורדות אל השורה הבאה. עם העכבר היא גוללת את השורות שיהיה לה יותר נוח.

"מה את אומרת?" אני שואל.

"אתה כותב יפה מאוד," היא עונה.

אני מחייך, מחכה שהיא תתרחק, אבל היא נשארת לעמוד.

"מה?" אני שואל.

היא נראית מהורהרת.

"מה?" אני שואל שוב.

"בקשר לאבנר הזה," היא אומרת.

"מה בקשר אליו?"

"עד כדי כך אתה כועס עליו?"

"רותח עליו."

"הוא באמת השפיל אותך כל כך?"

"את בכלל לא יכולה לדמיין."

"אני מבינה שהוא היה התלמיד המצטיין שלכם."

"לגמרי."

"ובגלל זה אתה מייחס לו חוכמה בכל התחומים?"

"ברור, לא?"

"אתה יודע," נעמי משלבת ידיים, "חוכמה נמדדת לא רק בלימודים. ישנם עוד סוגי חוכמה."

"ברור," אני מתרחק מהמחשב, "יש גם חוכמה עם בנות."

"ואבנר הזה היה חכם גם עם בנות?"

"אי אפשר לדעת. הוא תמיד אמר שבנות לא מעניינות אותו."

לרגע היא נראית מהורהרת.

"היו לו הרבה חברים?" היא מתעניינת.

"ממש לא," אני אומר.

"למה?"

"לא יודע, אולי הוא לא רצה. חוץ מזה גם לא סבלו אותו."

"כלומר, בעניינים חברתיים הוא לא היה כל כך חכם."

"כולם פחדו ממנו," אני מנסה להסביר.

נעמי מחייכת.

"אתה יודע, חוכמה נמדדת גם בקשרים חברתיים, לא רק בלימודים ובהצלחה עם בנות."

"ברור… חוכמת הלב, קוראים לזה," אני מצטט משפט שקראתי באחד האתרים האלה שמדריכים אותך איך להצליח עם בנות.

"יפה," נעמי מחייכת, "וישנם עוד סוגים של חוכמה."

"איזה?" אני מתעניין.

"למשל חוכמה שנמצאת בידיים," בידה הימנית היא מצביעה על היד הימנית שלי, "למשל חוכמה שנמצאת ביכולת שלנו להגיע לתיאום מלא של הגוף, כמו שיש לספורטאים מצטיינים," ופתאום היא זזה לאחור, "בעצם, זה לא המקום להיכנס לזה," היא אומרת, "תחזור לכתוב. אני לא רוצה להפריע."

אני מביט בידיים שלי ונזכר בדברים שאילן אמר לי בקשר אליהן. הרעיון הזה שייתכן שיש בהן חוכמה, מוצא חן בעיני. עד שהגעתי הנה, אף פעם לא חשבתי על אפשרות כזאת. חוכמה בידיים! איזה רעיון מגניב! זה ממש מסתדר עם כל התיאוריות של אילן.

אני חוזר ומתקרב אל המחשב.

עכשיו אתם בטח רוצים לדעת מי זה אילן, לא?

ברור, אתם צודקים. זה לא הוגן מצידי להזכיר שמות ולא להסביר מי האנשים ואיך הם קשורים אלי, אבל תבינו, אני חייב להתמקד. מבטיח לכם שעוד אחזור אליו.

איפה הייתי?

יו! כמה קשה להתמקד.

אז איפה הייתי?

אה, כן, באלה שעזבו.

טוב, אז גם מאיה יניב עזבה. "מאיה הבֵּן", זה מה שאמרו עליה, בגלל שהיא משחקת כדורגל ולובשת דגמ"חים, אמרו עליה שהיא בן. אבל אני ידעתי את האמת, שהיא ממש לא. איך אני יכול להיות בטוח כל כך? חוכמת הלב אמרה לי את זה. וחוץ מזה שמתי לב שהיא מאוהבת באביתר, גם את זה חוכמת הלב עזרה לי לראות.

"אם אתה מרגיש דברים ולא יכול להוכיח אותם, אבל אתה בטוח שמה שאתה מרגיש זה נכון – זאת חוכמת הלב."

ככה היה כתוב באחד האתרים, ואני העתקתי לי את המשפט כי הוא נראה לי חשוב. ראיתי איך מאיה היתה מביטה באביתר ונמסה, והרגשתי שהיא מאוהבת בו, והייתי בטוח. אף אחד לא ראה מה שאני ראיתי. יותר נכון להגיד: אף אחד לא רצה לראות מה שאני הייתי מוכן לראות, כי לי לא היתה שום דעה קדומה עליה. הרסו אותה. אני חושב שיעל אבן־טוב עשתה את זה, כי היא הפיצה את השמועה שמאיה לסבית. אם יש מישהו בשיכבה שבגלל היחס של האחרים נהרס לא פחות ממני, זאת מאיה. איזה לכלוכים! הדביקו לה כל מיני מאהבות, אמרו שהיא מנסה להתחיל עם בנות.

ובכל זאת, יחי ההבדל הקטן. מאיה סבלה רק מהאנשים בשיכבה. בלימודים היא היתה בסדר גמור ואף מורה לא התלבש עליה. אצלי המקור של הסבל התחיל במורים שלא הסתירו את דעתם השלילית עלי. הם גררו אחריהם את התלמידים. הם נתנו לכולם להרגיש שאני טאמבַּל. בלי הקטע של המורים, יכול להיות שהייתי מסתדר הרבה יותר טוב, כי בכל זאת יש בי משהו. הרי אני לא כזה אפס כמו שכולם החליטו. הרי אין בעולם בני אדם שהם לגמרי לא שווים.

טוב, עכשיו בואו נעבור לשאלה החשובה, למה בסוף כיתה ט' כל אלה שציינתי כאן, כלומר דין ואבנר ומאיה, הודיעו שהם עוזבים ועוברים לתיכון אחר, ורק אני תיכננתי לעזוב ולא הודעתי?

אז זה ככה: אם היה להם קצת אכפת ממני, מישהו היה שואל אותי. העניין הוא שאף אחד לא שאל, כי לאף אחד זה לא היה אכפת. הרי אם לתומר למשל היה אכפת, הוא בטח היה מתעניין.

הרי זה לא היה סוד, שאופיר שמעון הוא התלמיד הכי גרוע בשיכבה, לא קולט כלום, גם אחרי שמסבירים לו אלף פעמים, ולכן יש סיכוי סביר שאפילו אם הוא ירצה, הוא לא יוכל להמשיך עם כולם בתיכון רגיל.

הרי זה לא היה סוד, שבכל שבוע הזמינו את ההורים שלי כדי להזהיר אותם שאם לא אשפר ציונים, לא אוכל לעלות כיתה.

וזה גם לא היה סוד שלא יכולתי להתרכז. כל כך הרבה רעש היה בכיתה שלנו, שאפילו אם רציתי, לא הייתי מסוגל. ארבעים תלמידים. עניינים. רכילויות. זה מסמס לזה. מידע זורם. בנות. זאת עושה לזה עיניים. איזה בלגנים הלכו לי בראש!

ומה עם אבנר? עם כל הגאונות שלו, הוא לא הבין שאין לי סיכוי להמשיך איתם לתיכון? הוא לא היה יכול להתעניין קצת מה אני מתכוון לעשות עם עצמי?

תבינו, אני הייתי הליצן שלהם. לצחוק על התשובות שלי, זה היה תחביב כיתתי גם של מורים וגם של תלמידים. הם כאילו חיכו לזה. כאילו אמרו בלב, 'נו כבר אופיר, זרוק כבר את השטות התורנית שלך, כדי לרענן קצת את השעמום ולהפריח את השממה שהולכת פה.'

'בוקר טוב אופיר שמעון,' המורה לספרות היתה מעירה אותי, 'אפשר לשאול אותך אם אתה יודע היכן אתה נמצא?'

הייתי משפשף ככה את העיניים ומביט סביבי במבוכה. צחוק אדיר היה מתגלגל סביבי.

ואני הייתי צוחק איתם, משחק אותה הבדרן שלהם, מפריח השממות המפורסם, ובכוח מסתיר את העלבון. רק שלא ירגישו במחנק שיש לי בגרון. רק שלא יראו את הדמעות. ואם יש דמעות, עדיף שיאמינו שאלה דמעות מרוב צחוק. אתם מבינים, בגלל זה הייתי מתגלגל איתם מצחוק. הייתי אומר להם: 'אתם יודעים, עוד פעם הזמינו את ההורים שלי לשיחה עם היועצת! צחוקים! חה־חה־חה.' או: 'ס'תכלו, האפס במתמטיקה בא לבקר ת'חברים שלו האפסים! בקטנה!'

תבינו, השקעתי כזה מאמץ בלהכריח את עצמי לצחוק איתם, עד שנהייתי מומחה לצחוק מלאכותי. חה־חה, איזה קטע! אופיר שמעון בילבל לגמרי את המשוואה. הפה שלי כבר היה כואב מרוב צחוק. חה־חה־חה, איזה קטע! אופיר שמעון לא יודע מי נלחם נגד מי במלחמת־העולם הראשונה. יו, כבר אין לי כוח למתוח את השפתיים. חי־חי־חי, איזה קטע! שימו לב איזה שגיאות כתיב הזויות יש לאופיר שמעון. וואו! איזה בידור! איזה קרקס! איזה התפקעות! איך היינו עוברים את שלוש השנים בחטיבה אם לא היה לנו ליצן כזה בכיתה?

די… אני חייב לעצור. אני בקושי נושם.

מצטער.

אני לא יכול להמשיך יותר.

אני מרגיש שאני נחנק.

"לאן אתה הולך?" נעמי שואלת.

"אני חייב לצאת לכמה דקות לשאוף אוויר," אני אומר.

"אין שום בעיה," היא מחייכת אלי.

נראה לי שמחר אנסה לחזור לכתוב, ואם זה לא ילך, פשוט אוותר וזהו. מי קבע שאתה חייב לכתוב את סיפור חייך? אם אתה דין, בסדר, הסיפור שלך בטוח מעניין. אם אתה יעל אבן־טוב, גם כן בסדר. ואבנר? ברור שאם אתה אבנר, הסיפור שלך יהיה מרתק.

אבל אני? אופיר שמעון? מי אני בכלל? אולי הסיפור שלי עצוב מדי ועדיף לוותר עליו?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “להתבגר 9 – להיות מקצועי”