החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

להתבגר 7 – להיות בחרדה

מאת:
הוצאה: | 2009 | 159 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

מישהו מפעיל אותי. מישהו מוסר לי מידע כדי שאפיץ אותו. מישהו מושך בחוטים שלי, ואני עושה מה שהוא רוצה. מישהו מצותת לשיחות שלי, עוקב אחרי, שותל לי במוח מידע. מישהו… אני חייבת לרוץ לרחוץ ידיים. מייד. ושוב. ושוב. כולי מכוסה זיעה, אני בקושי נושמת, אני… אני חייבת להפיץ את המידע הזה. אבל אסור לי להגיד מי זה. אסור לי לחשוף אותו, אחרת הוא יתנקם בי.
הסדרה ‘להתבגר’ מלווה את בני הנוער בבעיות בהן הם נתקלים בגיל כל כך משמעותי. גלילה רון־פדר-עמית מנחה אותם לראות את הדברים מזווית שונה, וללמוד שלהתבגר זה גם להתגבר ולעבור בהצלחה את המכשולים שבדרך. הסדרה מביאה את סיפוריהם של בני שיכבה אחת בכיתה ט’, כל ספר מזווית הראייה של נער אחר.

מקט: 4-20-52066
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

“ממה בדיוק את מפחדת?” מימי שואלת אותי.

“אני לא יודעת. קצת קשה להסביר,” אני אומרת.

“תנסי,” היא מבקשת.

“מהכול.”

“תנסי לתת לי דוגמה.”

אני נשענת לאחור על גב הכורסה ומנסה לדלות דוגמה אחת שתיתן לה מושג מה עובר עלי. אני מחפשת משהו מהבית. אני מחפשת משהו שקשור בהורים, משהו שקשור באחים. אני מחפשת משהו ולא מוצאת, ואז אני עוברת לבית־הספר, אולי שם תצוץ לה איזושהי דוגמה טובה.

“למשל אני מפחדת שאנשים מהשיכבה ירכלו עלי,” אני אומרת.

“איזה אנשים?” היא שואלת.

“לא משנה מי, בעיקר בנות. איך שאני רואה בנות מדברות, אני בטוחה שהן מדברות עלי, ואז אני חייבת לגשת אליהן ולברר, אחרת אני מרגישה ממש רע.”

“איך רע?”

“לא יודעת בדיוק. מין בחילה כזאת. ואני גם מזיעה. וגם רועדת. לפעמים אני מרגישה שאני ממש הולכת להתעלף מרוב הפחד הזה שהן מרכלות עלי.”

“למה?” מימי חוקרת.

“מה ז’תומרת למה? זה קטע ממש לא נעים שבנות מרכלות עלייך. זה יכול להרוס לך את המעמד בשיכבה. יום אחד תבואי בבוקר, ותהיי לבד. כולם יסתכלו עלייך וילכלכו. ירחמו עלייך שאת מסכנה כזאת. יצחקו עלייך בפָּנים ומאחורי הגב. אפשר להשתגע מדבר כזה. ברור שאני לא אהיה מסוגלת לבוא לבית־הספר.”

“ואת לא מרכלת על אף אחת?”

“ברור שאני מרכלת,” אני מודה, “כולם מרכלים. בעיקר הבנות. אין בת שלא מרכלת. על מה יהיה לנו לדבר אם לא נרכל?”

“ועל מי אתן מרכלות הכי הרבה?” מימי מתעניינת.

“הכי הרבה אנחנו מרכלות על נופר,” אני עונה.

“מי זאת נופר?”

“נופר היא… איך להסביר לך את זה? היא הכי הכי בשיכבה. כל הבנים מאוהבים בה והיא מה־זה שוויצרית. טוב, היא נראית מדהים. לגמרי. כלומר, כל אחת היתה רוצה להיראות כמוה. גם הגוף שלה הורס. ואיך היא מתלבשת… היא חושבת שהיא המלכה. היא מסתובבת בהרגשה שהכול מגיע לה.”

“ובגלל זה כולן מרכלות עליה?”

“היא מעצבנת שחבל על הזמן! סנובית כזאת. כאילו יש בנות שלא נאה לה להגיד להן שלום.”

“והרכילויות הורסות את המעמד שלה בשיכבה?” מימי שואלת.

“לא, ממש לא. אי אפשר להרוס את המעמד שלה בשיכבה, כי הבנים שלנו דפוקים. בעיניהם אם מישהי נראית טוב, זה מספיק. האופי בכלל לא מעסיק אותם. רק המראה. אפילו דין, שהוא מה־זה שווה. הבן־אדם הכי שווה בשיכבה שלנו. כשהוא רואה את נופר, הוא לא עומד בפניה. היא משחקת בו. מכשפת אותו כזה.”

“כלומר,” מימי משלבת רגל על רגל, “הרכילויות לא הורסות את המעמד של נופר. המעמד של נופר לא נפגע בגלל שמרכלים עליה.”

“לגמרי.”

“אז למה את חוששת, שאם ירכלו עלייך המעמד שלך ייפגע?”

“כי אני לא נופר,” אני אומרת.

“כלומר, אם אני מבינה נכון את מה שאת אומרת, הרכילויות עלולות להרוס את המעמד של כל אחד, חוץ מאשר את המעמד של נופר?”

אני נעה על הכורסה כי קצת לא נוח לי.

“תראי,” אני מנסה לארגן את כל הפרטים מחדש, “זה קטע לא נעים שמדברים עלייך מאחורי הגב. אני בטוחה שגם לנופר זה לא נעים, אבל היא לא יודעת שמדברים עליה. כאילו, היא כל כך בטוחה בעצמה, שהיא חושבת שאפשר לרכל על כולם חוץ מאשר עליה.”

“איך את יודעת?” מימי שואלת.

“אני יודעת.”

“דיברת איתה על זה?”

“ממש לא. אני כמעט לא מחליפה איתה מילה, אבל אני בטוחה שאם היא היתה יודעת שמרכלים עליה, זה היה לה לא נעים. לכל אחד זה היה לא נעים.”

“אני בהחלט מסכימה איתך שזה לא נעים,” מימי מהנהנת. “אבל להרגיש ממש פאניקה נוראה בגלל שמרכלים עלייך, זה שונה מאשר להרגיש לא נעים.”

“כן,” אני מודה.

“ואת בכל זאת מגיבה באופן קיצוני, למרות שאת יודעת שזה בסך הכול לא נעים, ולא שום דבר יותר מזה. ולמרות שאם בנות מדברות, זה לא אומר שהן מדברות עלייך. אולי לפעמים הן מדברות על מישהי אחרת? אולי כשנדמה לך שהן מדברות עלייך, הן מדברות על נופר?”

“אולי,” אני אומרת, “יכול להיות. אבל התגובות שלי קיצוניות, וזה מה שאני. אין לי שליטה על התגובות שלי. זה מכניס אותי לפאניקה.”

“מה הכי מבהיל אותך בזה שמרכלים עלייך?”

“כבר אמרתי לך, הכי מבהיל אותי המעמד שלי בשיכבה.”

“ואיך היית מגדירה את המעמד שלך בשיכבה?” היא רוצה לדעת.

“אני איפשהו באמצע. אפשר להגיד שאני ראש האופוזיציה.”

“ומי ראש הקואליציה?”

“נופר.”

“לנופר יש הרבה חברות?”

“ממש לא.”

“ולך?”

“לי כן, לי יש הרבה חברות. אני חייבת שיהיו לי הרבה חברות. ביסודי היתה לי חברה הכי טובה, בחטיבה אין לי. איכשהו זה לא יצא.”

“אם ככה, אולי את ראש הקואליציה? לפי מה שאני יודעת, הקואליציה זה הרוב. האופוזיציה היא המיעוט. כלומר, אם לנופר אין הרבה חברות, ולך יש יותר, היא זו שנמצאת במיעוט, לא את.”

“נכון, אבל כל הבנים מאוהבים בה.”

“אוקיי,” מימי שותה קצת מכוס המים שעל השולחן, “בואי נחזור לרגע לעניין החברות. למה את חייבת שיהיו לך הרבה חברות?”

“אני חייבת להרגיש שאם אחת בוגדת בי, יש לי מספיק חברות אחרות.”

“מי לדעתך עלולה לבגוד בך?”

“לא יודעת בדיוק. אולי… סתיו למשל.”

“מי זאת סתיו?”

“אחת מהשיכבה. היא היתה החברה הכי טובה של גל, אבל בזמן האחרון שמתי לב שהיא מתרחקת. לא יודעת מה קרה ביניהן. בהתחלה חשבתי שזה קשור בתומר, החבר של גל, אבל כנראה זה לא קשור, כי הם חברים כבר יותר משנה. ואם החברות היתה מפריעה לסתיו, כבר מזמן היא היתה מתרחקת מגל. אבל בעצם יכול להיות שזה כן קשור, כי… בעצם אני לא יודעת…”

“את מנסה להגיד שאת מפחדת שגל ותומר ייפרדו, ואז סתיו תעדיף את גל על פנייך ותחזור אליה?”

“כן, זה די מבהיל אותי.”

“מי עוד חברה שלך?”

“קצת אבישג.”

“ומי עוד?”

“נוי והדס וספיר.”

“ובנים?”

“אני בקשר עם כל הבנים, אבל הכי הכי אני הרוסה על דין.”

“את אוהבת את דין?”

“מהיום הראשון של החטיבה.”

“ואין עוד איזשהו בן שיש לך קשר שונה איתו?”

“יש אחד, אבל אני מעדיפה לא לדבר עליו.”

“למה?”

“לא יודעת. זה משהו… לא רוצה.”

“טוב, נחזור לבנות. כאשר את מגיעה לבית־הספר, ורואה מרחוק את נוי והדס וספיר משוחחות, את מייד נתקפת בפאניקה, כי את חוששת שהן מרכלות עלייך?”

“לגמרי,” אני מהנהנת.

“טוב,” מימי מביטה בשעון, “תני לי עוד דוגמאות של מצבים שבהם את בפאניקה.”

אני נושמת עמוק.

“למשל, כשהנייד של אחת החברות שלי תפוס, או כשהיא לא עונה לי,” אני אומרת.

“כלומר?” מימי שואלת.

“אם למשל אני מטלפנת לסתיו ותפוס, ואחר כך אני מטלפנת לאבישג וגם אצלה תפוס, תמיד יש לי הרגשה שהן מדברות עלי מאחורי הגב. ואם אני מטלפנת, והבת שאני מטלפנת אליה לא עונה לי, תמיד יש לי מין הרגשה כזאת שמסננים אותי, כי היא לא סובלת אותי. כי היא חושבת שאני רכלנית מגעילה.”

מימי מביטה בשעון.

“אנחנו צריכות לסיים,” היא אומרת, “אבל יש לי הצעה. אני מציעה שבדרך הביתה תקני מחברת או פנקס, ובכל פעם כשתוקפת אותך מין פאניקה כזאת, מין אימה כזאת, תכתבי מה בדיוק את מרגישה. תכתבי מה קרה ומה את מרגישה בעקבות מה שקרה, ובפגישה הבאה ננסה להבין קצת יותר טוב איך וממה מתפתחת החרדה שלך.”

אני קמה.

“טוב,” אני אומרת לה.

“ותשמרי על עצמך,” היא מחייכת אלי.

“אשתדל,” אני אומרת.

היא מלווה אותי עד הדלת ופותחת לי אותה. אני יוצאת ויורדת במדרגות. בחוץ, בכניסה אל הבית, יש מין מרפסת רחבה כזאת שנפתחת אל המדרכה. שם, ליד המעקה, עומד נער בערך בגיל שלי. הוא חובש כובע מצחייה אדום ולובש טישרט כתומה. כשאני יוצאת, הוא נועץ בי מבט.

אני חולפת על פניו וממשיכה ללכת, אבל נעצרת מאחורי מכונית כחולה. לא יודעת למה, אבל משום־מה יש לי הרגשה שהוא מחכה כאן מאותה סיבה שאני מחכה כאן, כשאני מגיעה מוקדם מדי. יש לי הרגשה שהוא עומד לעלות אל הקומה השנייה ולהיכנס אל מימי הפסיכולוגית שלי.

לכן אני ממתינה כמה דקות עד שהוא נכנס אל הבניין. בעצם הייתי רוצה ללכת אחריו, להיכנס אל חדר המדרגות ולבדוק אם הוא באמת עלה לקומה השנייה, אבל אין לי אומץ. רק זה חסר לי, שהוא יספר למימי שיעל אבן־טוב עקבה אחריו, ומימי תחליט שאני לא סובלת רק מחרדות אלא שיש לי עוד בעיות פסיכולוגיות קשות.

בתחנה, כשאני ממתינה לאוטובוס שיסיע אותי לשכונת בית־הכרם, אני מנסה להתעמק בשאלות של מימי ובתשובות שנתתי לה. במשך שנתיים הייתי בטיפול אצל פסיכולוג אחר, דני אביבי שמו, ולמרות שמאוד השתדלתי לא הצלחתי להסביר לו ממה בדיוק אני כל כך מפחדת. עם מימי זו בסך הכול הפגישה השלישית, אבל כבר אני מתחילה לחשוש שגם לה לא אוכל להסביר. כי כשמדברים על העניינים באופן יבש, זה נשמע די מטומטם.

אוקיי, אז מרכלים עלייך. אז מה? מה כבר אפשר להגיד עלייך? שאת רכלנית? שאת מעצבנת? שאת קרצייה? ואם יגידו עלייך את כל הדברים האלה, זה סוף העולם? לא. זה לא סוף העולם. כשאומרים את הדברים האלה על נופר, למשל, או אפילו על נעמה או גל, זה לא סוף העולם ולא כלום, אבל כשאומרים את הדברים האלה עלי, זה בהחלט סוף העולם. לגמרי.

כי איך את יכולה לבוא לבית־הספר, ולחשוב שכולם נועצים בך עיניים ומלכלכים עלייך מאחורי הגב? איך את יכולה לנשום, אחרי קטע כזה? מה תעשי בהפסקות? מה תעשי כשמתבטל שיעור? איך תצאי לטיולים שנתיים? עם מי תהיי? עם מי תדברי?

הנה האוטובוס. אני עולה עליו ומתיישבת ליד חלון. עכשיו עוברת בי מין מחשבה כזאת: אולי אם הייתי מסבירה למימי מה אני מרגישה כלפי דין, הפחדים שלי היו הרבה יותר ברורים לה? כי כשאת מאוהבת במישהו, החשש הכי גדול שלך הוא שמישהו אחר יבוא ויגיד לו משהו מגעיל עלייך. זה הקטע הכי מבהיל. ואם מימי היתה מבינה עד כמה אני אוהבת את דין, אולי כל הסיפור שלי היה נשמע לה הרבה יותר נורמלי, והיא לא היתה מביטה בי במבטים כאלה, כאילו אני מקרה ממש ממש קשה.

אני יורדת מהאוטובוס בתחנה וצועדת הביתה. כשאני ממתינה מול מעבר חצייה להתחלפות האור ברמזור, איש אחד מתעטש ואפילו לא טורח לכסות את הפה שלו בכף ידו. איכס! אני כמעט מסוגלת לראות את החיידקים המתפזרים, איך הם נדבקים לידיים שלי ולבגדים שלי. אני מתרחקת הצידה.

האור ברמזור מתחלף לירוק. השעה שש בערב. אני חוצה את הכביש. הפנטהאוז שלנו כרגיל ריק. אבא אף פעם לא מגיע הביתה לפני תשע או עשר בלילה, ואימא בדרך כלל מגיעה בשמונה. לדולב, עד כמה שאני זוכרת, יש היום אימון שחייה ואורן סימס לי שהוא הולך לחבר.

אני נכנסת לחדר האמבטיה ושוטפת ידיים כמה פעמים, משפשפת אותן חזק חזק כדי לסלק את כל החיידקים שהמתעטש השפריץ עלי או שנדבקו אלי באוטובוס. אחר כך אני נכנסת למטבח. אני שונאת להיות לבד בבית. אני מדליקה את האורות בכל החדרים, כדי שמבחוץ הבית שלנו ייראה כאילו כולם נמצאים בו. תמיד אני מפחדת, שכאשר אני עולה במעלית, מישהו עוקב אחרי. אז אם מישהו באמת עקב אחרי, עדיף שהוא יחשוב שאני לא לבדי.

עכשיו אני מפעילה את הטלוויזיה בפול ווליום. זה לא שאני מכורה לאיזו סדרה מסוימת, כמו סתיו למשל שהרוסה על טלנובלות. ממש לא. אני אפילו לא מתיישבת מול הטלוויזיה. אני מפעילה אותה סתם כדי שבבית יהיו קולות. הקולות מעניקים לי ביטחון. אני שונאת שקט. השקט גורם לי להרגיש שכאילו מישהו זומם משהו נגדי.

בחדר האמבטיה אני שוב שוטפת ידיים. משום־מה יש לי הרגשה שלא שיפשפתי אותן כמו שצריך. פעם ראיתי תוכנית בערוץ 8 על וירוסים וחיידקים. פרופסור אמריקאי אחד אמר שאם את באמת רוצה לשמור על הבריאות שלך, לפני שאת בולעת ויטמינים וכל זה, תשטפי ידיים בכל פעם שאת חוזרת הביתה, כי הידיים הן המקור הכי זמין לזיהומים.

כל אדם שאת לוחצת את ידו עלול להדביק אותך. ואם את נוגעת במעקה של חדר מדרגות, למשל, קחי בחשבון שאנשים אחרים, אולי חולים, נגעו בו לפנייך. ואם את יושבת באוטובוס ונוגעת בידית שלפנייך, קחי בחשבון שהמון אנשים, וביניהם חולים, נגעו בו לפנייך. בקיצור, כל יציאה החוצה הופכת את הידיים שלך לאכסניה לחיידקים. וכאשר אני אומרת “כל יציאה”, אני מתכוונת כמובן גם לבית־הספר. בגלל זה אני הולכת לשירותים בכל הפסקה ושוטפת ידיים לפחות פעמיים, וזה רק אחרי שאני מסבנת אותן היטב בסבון נוזלי שאני מביאה איתי מהבית.

במטבח אני מוזגת לעצמי שוקו ומתחברת לאיי־סי־קיו, אבל היחיד מהשיכבה שזמין עכשיו לשיחה הוא אבנר רימון.

אבנר הוא הגאון של השיכבה שלנו, אבל הוא לא גאון רק במושגים שלנו. הוא גאון על פי כל קנה־מידה, ולא רק בתחום המתמטיקה או הפיזיקה או המדעים, אלא גם בהבנה פסיכולוגית. כשהייתי בטיפול אצל דני אביבי, אבנר עלה על זה. מאז הוא עשה הכול כדי לשכנע אותי לעזוב את אביבי. הוא אמר עליו שהוא חנטריש ושרלטן. הוא אמר שהוא מכיר אותו. הוא אמר שיש לו עליו מידע. הוא אמר לי, “תשמעי, יש אחת מימי בן־הרוש, שתתאים לך פי אלף,” וכאשר שאלתי אותו מאיפה הוא כל כך בטוח, הוא אמר רק, “תסמכי עלי, ערכתי סקר.”

“נו, איך היה?” אבנר שולח לי הודעה ברגע שהוא רואה שגם אני מחוברת, וישר אנחנו נכנסים לצ’אט. עד שתהיה לאבנר מצלמה, אנחנו מתכתבים. דווקא מתאים לי, מאפשר לי לחשוב, לעצור ולתקן. כמו תמיד אבנר באדום ואני בירוק.

אני: “היה בסדר. מה חדש?”

אבנר: “הצלחת לדבר איתה על מה שבאמת מטריד אותך?”

אני: “ניסיתי. מה אתה עושה?”

אבנר: “קורא”

אני: “מה?”

אבנר: “ספר על חלימה. לא בשבילך”

אני: “למה לא בשבילי?”

אבנר: “כי המוח שלך עסוק בדברים אחרים. ואם אנחנו כבר מדברים על הדברים האחרים האלה, אז מה חדש? איך העניינים עם דין מתקדמים?”

אני: “לאט לאט”

אבנר: “את עדיין בונה על זה שיהיה ביניכם משהו?”

אני: “לגמרי”

אבנר: “את עוד לא קולטת שאין לך סיכוי?”

אני: “אז מה? זכותי לחלום, לא?”

אבנר: “אוקיי. כל אחד והחלומות שלו”

אני: “יש לך חדשות בשבילי?”

אבנר: “ברור”

הסקרנות מייד משתלטת עלי: “מה?”

אבנר: “אני מוכן לתת לך רמז: שימי לב לנעמה”

אני לא מבינה ונדרכת: “לנעמה נאור? נעמה של נופר?”

אבנר: “בדיוק”

אני: “מה איתה?”

אבנר: “שימי לב אליה”

אני: “בסדר. קלטתי. אני אשים לב, אבל מה איתה?”

אבנר: “אמרתי לך, אני מוכן לתת לך רק רמז: שימי לב לנעמה. כשיהיו לך מסקנות, תודיעי לי. בכל מקרה תדעי שקורים דברים”

אני: “בינה לבין דין?”

אבנר: “יעל, את עוד לא יודעת שלא תצליחי להוציא ממני שום מידע אם אני לא מתכוון מראש לנדב אותו?”

שיו! עכשיו אני מתחילה בסדרה של טלפונים ואס־אם־אסים לברר מה הולך, אבל לאף אחד אין מושג. אני מתקשרת לסתיו, והיא לא מבינה על מה אני מדברת. אני מתקשרת לאבישג, וגם היא לא יודעת כלום. אני מתקשרת לנוי ולהדס ולספיר, ולא מצליחה לגלות שום דבר. נאדה. מובן שאני לא מתקשרת לנעמה. מבחינתי, נעמה היא מחוץ לתחום, כי היא החברה הכי טובה של נופר, או יותר נכון להגיד, הסמרטוט הכי סמרטוטי של נופר. כי נופר ממש מזלזלת בנעמה, וכל אחד יגיד את זה, חוץ מנעמה עצמה שבשביל להיות במרכז העניינים מוכנה להשפיל את עצמה עד הרצפה.

קשה לי להאמין שנעמה התאהבה בדין. מצד שני, כשאבנר שולח לי איזשהו מידע, המידע תמיד מדויק. זה כבר הוכיח את עצמו בעבר. אבנר הוא יודע־כול. העיניים שלו חודרות עמוק לנשמות של האנשים בשיכבה, והוא מצלם את מה שקורה שם כמו רנטגן.

אבנר היה הראשון שרמז לי שהחברות בין דין לנופר מתחילה להתערער, והוא צדק. שבוע אחרי שהוא הרגיש את זה, דין ונופר נפרדו. ואבנר גם היה זה שהבחין שמשהו קורה בין נופר לבין דור גולני מ-י”א, ובאמת שלושה ימים אחר כך הם נהיו חברים. איך הוא מבחין בכל ההתרחשויות הסמויות האלה, אני לא מבינה. הרי בהפסקות רוב הזמן הוא יושב בכיתה וקורא, ואף על פי כן שום דבר לא נעלם מעיניו.

אם מישהו היה שואל אותי מהו הסוד הגדול של חיי, הייתי אומרת שזה הקשר עם אבנר רימון. לכן לא הזכרתי אותו כשהייתי אצל מימי. לשנינו חשוב לשמור על הקשר הזה בסודי סודות. אף פעם לא שאלתי את אבנר למה זה חשוב לו. לי זה חשוב בעיקר בגלל דין. אני פוחדת שאם דין יידע שאני מתכתבת עם אבנר באופן שוטף, הוא עלול לחשוב שיש לי איתו משהו.

גם אבנר חושב כך. “אין שום סיכוי שדין יסתכל לכיוון שלך, אם הוא יידע שיש לך קשר אלי,” הוא אמר. ואחרי שהוא אמר את זה, המחשבה על האפשרות הזאת התחילה להכניס אותי לפאניקה.

אני חייבת, אבל ממש חייבת, שדין יידע שהוא כל העולם שלי ושלמענו אני מוכנה לוותר על הכול. אני חייבת, אבל ממש, שדין יבין שאהבה מוחלטת כזאת כמו האהבה שלי אליו היא דבר נדיר. הוא חייב לדעת שאין בעולם איזושהי בת שתאהב אותו ככה, במסירות שכזאת. שאין שום בת שתהיה מוכנה להקריב כל מה שיש לה רק בשביל שהוא יהיה מאושר.

שמונה ורבע, ואימא עדיין לא חזרה. אני מתקשרת לנייד שלה, אבל היא לא עונה. אחרי שני ניסיונות אני מתחילה להזיע. אני מרגישה שקרה משהו. אני בטוחה שהיתה תאונת דרכים ושהמכונית שלה מרוסקת.

אני מטלפנת לאבא ושואלת אותו אם היה לו איזשהו קשר לאימא.

אבא מתעצבן עלי ואומר:

“יעלי, די!” כאילו שאם הוא יצעק עלי ויגיד לי די, אני אצליח להירגע.

אני מנתקת את השיחה ופורצת בבכי. אני שונאת את התגובה של אבא שלי והדאגה לאימא שלי מתחלפת בכעס. מצד אחד אני מתפללת לאלוהים שהיא בסדר ושהיא סתם מאחרת כי יש פקקים. מצד שני אני מקללת אותה ומאחלת לה משהו רע. תאונה. לא תאונה נוראה. תאונה בינונית בלי נפגעים אבל עם מכונית מרוסקת. כי אם לא אכפת לה שהבת שלה יושבת כאן בבית ומתפוצצת מדאגה, ואם היא לא טורחת לטלפן להגיד לי שהיא מתעכבת, מגיע לה עונש. מגיע לה שתסבול! מגיע לה…

“יעלי?” זה קולה של אימא.

“כן?” אני מתאמצת לסלק מהקול שלי את סימני הבכי.

“אני בסוּפֶּר,” היא אומרת, “את צריכה משהו?”

“לא,” אני לא מצליחה לחשוב על משהו שאני צריכה, “מתי את מגיעה?”

“בערך בעוד חצי שעה,” היא עונה.

כשאני מנתקת את השיחה, פתאום אני נזכרת בדברים שמימי אמרה בסוף הפגישה. אני מתכוונת לקטע הזה של הכתיבה. שאני אכתוב איך אני מרגישה כשיש לי מין התקף אימה כזה ומה גורם לו.

אני פותחת את המגירה העליונה בשולחן הכתיבה שלי ומוציאה מחברת. לא קניתי פנקס, אבל יש לי הרבה מחברות ריקות. הנה דוגמה: אימא שלי אמרה שהיא תגיע הביתה בשמונה, ובשמונה ורבע בדיוק התחלתי לדמיין אסונות, ומזה חטפתי בחילה והגוף שלי הזיע. אני כותבת את הדברים בקיצור, כי המחשבות שלי עוברות מייד אל הנער עם כובע המצחייה האדום שעמד במרפסת מול הכניסה לחדר המדרגות והמתין. מי הוא? מה הבעיה שלו? למה הוא בא אל מימי? יכול להיות שתמיד הוא מגיע אחרַי? שזה הזמן הקבוע שלו?

אני לא מאמינה… זאת באמת המנגינה הזאת? דין? ייתכן שנרדמתי ואני חולמת?

אני שולחת יד רועדת אל הנייד שלי. אני חייבת לצבוט את עצמי כדי להיות בטוחה שזה לא חלום. בגלל שאני כל כך המומה, אני מתעכבת. בגלל שאני מתעכבת, דולב נכנס לחדר שלי ואומר:

“תגידי, את חירשת או מה? את לא שומעת שהנייד שלך מנגן?”

“הלו?” אני אומרת בקול רועד.

“הַיי יעל,” דין עונה לי, “מה קורה?”

“הכול טוב,” אני כמעט נחנקת מרוב התרגשות, “ואצלך?”

“סבבה,” הוא אומר, “תגידי, את בבית מחר אחרי הצהריים?”

“כן,” אני עומדת להתעלף, “כלומר, ברור. כלומר… למה?”

“סתם,” הוא עונה, “פשוט אני צריך להיות ליד הבית שלך, אז חשבתי שאולי אעבור אצלך, אבל אם זה לא בראש שלך…”

“דין!” אני לא מתאפקת ומתפרצת לתוך דבריו, “ברור שזה בראש שלי. מתי שזה בראש שלך – זה תמיד בראש שלי,” ואחרי שאנחנו סוגרים על חמש והשיחה מתנתקת, אני זורקת את עצמי על המיטה ויודעת שהלילה כבר אין סיכוי שבעולם שאירדם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “להתבגר 7 – להיות בחרדה”