זכה לאינספור ביקורות משבחות ראה אור ברחבי העולם בשלושים שפות שונות והסרט – בדרך! אליאס שייך למעמד האדונים. לאיה שייכת […]
1. לָאיָה
איך הם מצאו אותנו מהר כל כך?
מאחורַי מהדהדות בקטקומבות צעקות כעס וחריקות מתכת. עיני מדלגות אל הגולגולות המחייכות לאורך הקירות. נדמה לי שאני שומעת את קולות המתים.
מַהֲרי, הזדרזי, הם כאילו נושפים. אלא אם את רוצה להצטרף אלינו.
‘מהר יותר, לָאיָה,’ אומר מורה הדרך שלי. הוא נחפז לפנַי דרך הקטקומבות, השריון שלו מבריק. ‘נתחמק מהם אם נהיה מהירים. אני מכיר מנהרת בריחה שמובילה החוצה מהעיר. ברגע שנגיע לשם, נהיה בטוחים.’
אנחנו שומעים קול חיכוך מאחורינו, ועיניו הבהירות מזנקות מעבר לכתפי. ידו – כתם מטושטש חום־זהוב – עפה אל ניצב החרב התלויה על גבו.
תנועה פשוטה, מאיימת. תזכורת שהוא לא רק מורה הדרך שלי. הוא אֶלִיאַס וֶטוּריוּס, בן יורש לאחת המשפחות הנעלות ביותר באימפריה. הוא מסֵכה לשעבר – חייל עילית של אימפריית הלוחמים. והוא בעל ברית שלי – האדם היחיד שיכול לעזור לי להציל את אחי, דָארִין, מכלא לוחמים ידוע לשמצה.
בתוך צעד אחד אליאס לצדי. בצעד הבא הוא כבר בחזית, נע בחן לא אופייני לגודלו. שנינו יחד מביטים לאורך המנהרה שעברנו בה עכשיו. הדופק הולם באוזנַי. כל התרוממות הרוח שחשתי אחרי הרס אקדמיית הצוק השחור או חילוצו של אליאס מהוצאה להורג – נמוגה. האימפריה יצאה למסע ציד אחרינו. אם תתפוס אותנו, נמות.
זיעה נספגת בחולצתי, אבל למרות החום המצחין במנהרות צמרמורת עוברת בי, ושֹער עורפי סומר. נדמה לי שאני שומעת נהמה כמו של יצור ערמומי מורעב.
מהר, האינסטינקטים שלי שואגים לי. צאי מכאן.
‘אליאס,’ אני לוחשת, אבל הוא מעביר אצבע על שפתי – ששש – ומשחרר סכין אחת מחצי התריסר הקשורות לחזהו.
אני שולפת פגיון מהחגורה שלי ומנסה לשמוע מעבר לנקישת הטרנטוּלות במנהרה ולנשימה שלי. תחושת העקצוץ כאילו מישהו צופה בנו נמוגה – ובמקומה מופיע משהו גרוע בהרבה: ריח זפת ולהבה; גאות ושפל של קולות מתקרבים.
חיילי האימפריה.
אליאס נוגע בכתפי ומצביע אל כפות רגליו ואז אל שלי. תדרכי איפה שאני דורך. בזהירות רבה עד כדי כך שאני בקושי נושמת, אני מחקה אותו כשהוא מסתובב ומתרחק במהירות מהקולות.
אנחנו מגיעים להסתעפות במנהרה ופונים ימינה. אליאס מהנהן לעבר חלל עמוק בקיר, בגובה הכתף, ובו ארון קבורה מאבן הפוך על צדו.
‘פנימה,’ הוא לוחש, ‘עד הסוף.’
אני מחליקה אל תוך הקריפטה ומצטמררת למשמע קררק עמוק של טרנטולה מקומית. חרב שחישל דארין תלויה על גבי, והניצב נוקש ברעש על האבן. תפסיקי להתפתל, לאיה – לא משנה מה זוחל כאן.
אליאס מתכופף ונכנס לתוך הקריפטה אחרי, גובהו כופה עליו חצי שפיפה. בחלל הצפוף זרועותינו נוגעות זו בזו, והוא שואף אוויר בחטף. אבל כשאני מרימה מבט, פניו מופנים לעבר המנהרה.
אפילו באור העמום, האפור של עיניו וקווי הלסת החדים מרשימים. בטני מתהפכת – אני לא רגילה לראות את פניו. לפני שעה בלבד, כשברחנו מההרס שחוללתי בצוק השחור, תווי פניו הוסתרו מאחורי מסכת כסף.
הוא מטה את הראש ומקשיב כשהחיילים סוגרים עלינו. הם הולכים במהירות, קולותיהם מהדהדים מקירות הקטקומבות כמו קריאות קטועות של עופות טרף.
‘–בטח הלכו דרומה. אם יש לו טיפת שכל, בכל מקרה.’
‘אם הייתה לו טיפת שכל,’ אומר חייל שני, ‘הוא היה עובר את הניסיון הרביעי, ולא היינו תקועים עם חלאה פְּלֶבָּאי בתור קיסר.’
החיילים נכנסים למנהרה שלנו, ואחד מהם תוקע פנס לקריפטה שמול זו שלנו. ‘לעזאזל החמישי.’ הוא נרתע במהירות למראה מה שאורב בפנים, יהיה אשר יהיה.
הקריפטה שלנו הבאה בתור. הבטן שלי מתכווצת, ידי רועדת על הפגיון.
לצדי אליאס משחרר עוד להב מנדנו. כתפיו רגועות, ידיו רפויות סביב הסכינים. אבל כשאני מבחינה בפניו – גבות קפוצות, לסת הדוקה – לבי נלפת. הוא פוגש את מבטי, ולמשך נשימה אחת אני רואה את ייסוריו. הוא לא רוצה להמיט מוות על האנשים האלה.
אבל אם יראו אותנו, הם יזעיקו את השומרים האחרים לכאן, ואנחנו נהיה שקועים עד צוואר בחיילי האימפריה. אני לוחצת על האַמה של אליאס. הוא מחליק את הברדס על ראשו ומושך מעלה מטפחת שחורה להסתיר את פניו.
החייל מתקרב בצעדים כבדים. אני יכולה להריח אותו – זיעה וברזל ועפר. אחיזתו של אליאס בסכינים מתהדקת. גופו דרוך כחתול בר מוכן למתקפה. אני מניחה כף יד על צמיד הזרוע שלי, מתנה מאמי. תחת אצבעותי הדוגמה המוכרת של הצמיד היא מקור נחמה.
החייל מגיע לקצה הקריפטה. הוא מרים את הפנס –
פתאום, בהמשך המנהרה, מהדהדת חבטה. החיילים מסתובבים, שולפים פלדה וממהרים להתחקות על מקורה. בתוך שניות אור פנסיהם נמוג, וקול צעדיהם הולך ונחלש.
אליאס פולט נשימה עצורה. ‘בואי,’ הוא אומר. ‘אם הסיור הזה סרק את האזור, יהיו עוד אחריו. אנחנו חייבים להגיע למעבר המילוט.’
אנחנו יוצאים מהקריפטה, ורטט רועם חולף במנהרה, מערבל אבק ומפיל ארצה ברעש עצמות וגולגולות. אני כושלת, ואליאס תופס בכתפי, דוחק אותי אל הקיר ומשתטח לצדי. הקריפטה עדיין שלמה, אבל בתקרת המנהרה מתפתחים סדקים מאיימים.
‘מה זה היה, בשם שמים?’
‘נראה לי שרעידת אדמה.’ אליאס מתרחק צעד אחד מהקיר ומביט בתקרה. ‘רק שבסֶרָה אין רעידות אדמה.’
אנחנו ממהרים בקטקומבות בחיפזון מחודש. עם כל צעד אני מצפה לשמוע סיור נוסף, לראות לפידים במרחק.
אליאס נעצר בפתאומיות כזאת, שאני נתקעת בתנופה בגבו הרחב. נכנסנו לחדר קבורה עגול שתקרתו נמוכה וקמורה. שתי מנהרות מסתעפות לפנינו. לפידים מהבהבים באחת מהן, רחוקים כל כך עד שהם נראים רק בקושי. חללי קריפטות מפוזרים בקירות החדר. על כל אחת מהן שומר פסל אבן של אדם חמוש. מתחת לקסדותיהן, גולגולות נועצות בנו מבט זועם. אני מתקרבת ברעד אל אליאס.
אבל הוא לא מביט בקריפטות או במנהרות וגם לא בלפידים המרוחקים.
הוא נועץ מבט בילדה שעומדת במרכז החדר.
היא לובשת בגדים בלויים, וידה לחוצה אל פצע זב דם בצד גופה. תווי פניה העדינים מעידים שהיא מהמלומדים, אבל כשאני מנסה לראות את עיניה היא מרכינה ראש, ושֹערה הכהה נופל על פניה. יצור מסכן. דמעות מסמנות נתיב בלחייה המלוכלכות.
‘לעזאזל החמישי, כבר נהיה צפוף כאן,’ ממלמל אליאס. הוא מתקרב צעד אחד לילדה בידיים מושטות, כאילו הוא מתמודד עם חיה מבוהלת. ‘אסור לך להיות כאן, חמודה.’ קולו עדין. ‘את לבד?’
היא פולטת יבבה קלושה. ‘תעזרו לי,’ היא לוחשת.
‘תני לי לראות את הפצע. אני יכול לחבוש אותו.’ אליאס כורע על ברך אחת כדי להימצא בגובה שלה, כמו שסבא שלי היה עושה עם המטופלים הצעירים ביותר. היא נרתעת ממנו ומסתכלת אלי.
אני מתקרבת. האינסטינקטים שלי קוראים לי להיזהר. היא מסתכלת. ‘את יכולה לומר לי איך קוראים לך, קטנה?’ אני שואלת.
‘תעזרו לי,’ היא חוזרת. משהו בהתחמקות שלה ממבטי מעביר בי צמרמורת. אבל היא הרי נפלה קורבן – ככל הנראה לאימפריה – ועכשיו היא ניצבת מול בן לוחמים חמוש מכף רגל ועד ראש. היא בטח מבועתת.
הילדה נסוגה מעט, ואני מביטה לעבר המנהרה באור הלפידים. הלפידים מעידים שאנחנו בתחום האימפריה. חיילים יבואו לכאן, השאלה רק מתי.
‘אליאס.’ אני מהנהנת לעבר הלפידים. ‘אין לנו זמן. החיילים–’
‘אנחנו לא יכולים להשאיר אותה כאן.’ תחושת האשמה שלו ברורה. מותם של חבריו לפני ימים בניסיון השלישי מעיק עליו; הוא לא רוצה לגרום מוות נוסף. וזה מה שנעשה אם נשאיר את הילדה כאן, היא תמות מפצעיה.
‘יש לך משפחה בעיר?’ אליאס שואל אותה. ‘את צריכה–’
‘כסף.’ היא מטה את הראש. ‘אני צריכה כסף. מתכת.’
גבותיו של אליאס מתרוממות. אני לא יכולה להאשים אותו. זה גם לא מה שאני ציפיתי לשמוע.
‘כסף?’ אני אומרת. ‘אין לנו–’
‘כסף.’ היא זזה הצדה כמו סרטן. נדמה לי שאני רואה הבזק מהיר מדי של עין מבעד לשֹערה השמוט. משונה. ‘מטבעות. נשק. תכשיט.’
היא מעיפה מבט חטוף לעבר הצוואר שלי, אוזנַי, ידַי. המבט הזה מסגיר אותה.
אני נועצת עיניים בעיגולים השחורים כזפת במקום שבו אמורות להיות עיניה ומגששת אחר הפגיון שלי. אבל אליאס כבר לפני, החרבות נוצצות בידיו.
‘אחורה,’ הוא מסנן לעבר הילדה, והוא מסכה מושלם.
‘תעזרו לי.’ הילדה מניחה שוב לשערה להישמט על פניה ומעבירה את ידיה אל מאחורי גבה, תנועת חיקוי מעוותת של תחינה. ‘תעזרו לי.’
למראה שאט הנפש הגלוי שלי שפתיה מתעקלות בלעג מתועב־למראה בפניה המתוקים. היא נוהמת – אלה הצלילים הגרוניים ששמעתי לפני כן. הדבר הזה הוא מה שהרגשתי שמסתכל עלינו. הדבר הזה הוא הנוכחות שהרגשתי במנהרות.
‘אני יודעת שיש לכם משהו מכסף.’ רעב חולני מבצבץ מקול הילדה של היצור. ‘תנו לי אותו. אני צריכה אותו.’
‘תתרחקי מאתנו,’ אליאס אומר. ‘לפני שאני כורת לך את הראש.’
הילדה – או מה שזה לא יהיה – מתעלמת מאליאס ומתמקדת בי. ‘את לא צריכה את זה, בת אנוש קטנה. אני אתן לך משהו בתמורה. משהו נפלא.’
‘מה את?’ אני לוחשת.
היא פורשת זרועות בתנופה, וידיה בוהקות בזוהר ירקרק משונה. אליאס מתנפל עליה, אבל היא חומקת ממנו ומהדקת את אצבעותיה סביב מפרק היד שלי. אני צורחת, וזרועי זוהרת למשך פחות משנייה. ואז הילדה מוטחת לאחור בצרחה, לופתת את ידה כאילו היא נשרפת. אליאס מושך אותי לעמידה מהאדמה שאליה נפלתי ובו בזמן זורק פגיון על הילדה. היא מתחמקת ממנו אגב צרחות.
‘תחמנית!’ היא חומקת כשאליאס מזנק עליה שוב, ועיניה ממוקדות רק בי. ‘ערמומית! את שואלת מה אני, אבל מה את?’
אליאס מניף לעבר צווארה את אחת מחרבותיו. הוא לא מהיר מספיק.
‘רוצח!’ היא מתנפלת עליו ‘המוות בעצמו! מלאך המוות המהלך! אילו היו חטאיך דם, ילד, היית טובע בנהר מעשיך.’ אליאס נרתע בתנופה, ובעיניו חקוק הלם. אור מהבהב במנהרה. שלושה לפידים מתנודדים לעברנו במהירות.
‘חיילים באים.’ היצור מסתובב בתנופה לעברי. ‘אני אהרוג אותם בשבילך, ילדה עם עיני־דבש. אשסף להם את הצוואר. כבר הטעיתי בדרכם את האחרים שעקבו אחרייך, עוד במנהרה. אעשה את זה שוב. אם תיתני לי את הכסף שיש לך. הוא רוצה אותו. הוא יגמול לנו אם נביא לו אותו.’
מי זה הוא, בשם שמים? אני לא שואלת, רק שולפת פגיון בתשובה.
‘בת אנוש טיפשה!’ הילדה קומצת אגרופים. ‘הוא ישיג אותו ממך. הוא ימצא דרך.’ היא פונה לעבר המנהרה. ‘אליאס וטוריוס!’ אני מתכווצת. הצרחה שלה רמה כל כך, ודאי שמעו אותה באַנְטיוּם. ‘אליאס וטו–’
מילותיה גוועות כשהחרב של אליאס מפלחת את לבה. ‘אֶפְרִית, אפרית המערה,’ הוא אומר. גופה מחליק מעל כלי הנשק ונוחת בחבטה כבדה כמו גוש סלע. ‘אוהבת חושך אבל פוחדת מלהבים.’
‘שיר ישן.’ הוא מחזיר את החרב לנדן. ‘רק לאחרונה הבנתי שהוא שימושי.’
אליאס תופס את ידי, ואנחנו בורחים למנהרה הלא־מוארת. אולי בדרך נס החיילים לא שמעו את הילדה. אולי הם לא ראו אותנו. אולי, אולי –
המזל לא אתנו. אני שומעת צעקה ורעם צעדים מאחורינו.
אין עדיין תגובות