החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מאישה לשועלה

מאת:
מאנגלית: יותם בנשלום | הוצאה: | 2017 | 128 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"'מאישה לשועלה' היא הנובלה המדהימה והמעולה ביותר שקראתי זה זמן רב." ה"ג ולס

החזיקו רגע אחד בספר זה בידיכם. לטעמנו מדובר באחת הנובלות הבריטיות היפות בכל הזמנים: נס ספרותי שכזה. יצירה שמזמינה קריאות רבות, מתנה מושלמת לאדם  שמעריכים, או שאוהבים. סיפור היודע להיות מרומם רוח, משחרר, מרגש ומצחיק – ומכאן מעמדו כאובייקט קסם. ספר מאגי: “מקסים”.

סיפור המסגרת פשוט מאוד: זוג צעיר, אמיד ואוהב – סילביה וריצ׳רד טֶבּריק – מתחתן ועובר להתגורר באחוזה מבודדת במחוז אוקספורד. כעבור כמה חודשי נישואים, במהלך טיול של הזוג בצהרי היום, סילביה נהפכת לשועלה.

"מאישה לשועלה" הוא סיפור על טרנספורמציות אנושיות: גופניות, נפשיות, יצריות, מיניות וחומריות. זו עלילה שמעניקה משמעות לאירועי חיינו – לא לפי כלליו ההגיוניים של העולם, אלא על בסיס כוחו של הדמיון. לפנינו כתיבה שמשתנה – כמו דמותה של סילביה – כדי ללכוד הכול: הומור, אלגוריה, הרפתקה, דרמה, פנטזיה, ריאליזם, אהבה, כאב ותשוקה.

מאז צאתו לאור בשנת 1922 – שבע שנים בלבד לאחר "הגלגול" של קפקא – "מאישה לשועלה" של דיויד גארנט לא חדל להקסים את קוראיו. אנו מתכבדים אפוא להגיש לראשונה בתרגום לעברית נובלה שהיתה רבת-מכר בתקופתה, שעובדה לתיאטרון ולמחזמר פעמים אינספור, אחד הספרים האהובים על חורחה לואיס בורחס – ספר שזיכה את מחברו בתהילת נצח.

"גארנט מספר את המשל שלו בעדינות אירונית ובדיוק של אומן פרוזה מן המאה השמונה-עשרה." חורחה לואיס בורחס

"במקרה של גארנט העלילה פחות מכרעת והדרך היא החשובה – הצורה, המילים והמהלך ההרמוני בין האקורדים שבונים אותה." חורחה לואיס בורחס

"באני היקר: סוף-סוף, סוף-סוף הות'ורנדן בחר בספר הנכון. אלפי ברכות, בבקשה השקע את מאה הפאונד בכתיבת ספר נוסף." וירג'יניה וולף

דיויד "באני" גארנט, סופר מחברי קבוצת "בלומסברי", נולד ב־1892 בברייטון שבאנגליה כבנם היחיד של העורך הספרותי הנודע אדוארד גארנט והמתרגמת קונסטנס גארנט. הוא היה פציפיסט וסרבן גיוס, ומלבד היותו סופר פורה, תרמו גם חייו הפרטיים האקסצנטריים לפרסומו ולמעמדו בתולדות הספרות. בגיל חמישים הוא עורר שערורייה כשנשא לאישה את אנג׳ליקה בל בת העשרים, בתם של מאהבו לשעבר דאנקן גראנט ושל ונסה בל, אחותה של וירג׳יניה וולף.

גארנט פרץ לתודעה הספרותית ב־1922 עם ספרו "מאישה לשועלה", שזיכה אותו בהכרה מצד הקוראים ובתשומת לב רבה מצד המבקרים. הם סיווגו אותו כסופר פנטזיה, סיווג שידבק בו עוד שנים רבות לאחר מכן ויסיט את תשומת הלב מההיבטים החברתיים והפסיכולוגיים של כתיבתו. גארנט יצר עולמות משונים וריאליסטיים כאחד. תיאוריו היו מפורטים להפליא, ועם זאת היתה כתיבתו בהירה ונקייה. הוא פרסם כארבעים ספרים במהלך חייו.

מקט: 4-1298-26
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מקרים מפליאים שלא כדרך הטבע אינם נדירים דווקא, אלא שהם אינם מקפידים להתרחש בסדירות. פעמים רבות לא מתחולל שום פלא ראוי לציון מאה שנים תמימות, ומיד אחר כך מופיע שפע של פלאות: מפלצות מכל סוג ומין ממלאות את הארץ, כוכבי שביט מבליחים בשמים, ליקויי מאורות מפילים אימה על הטבע, מטאורים יורדים כגשם, בתולות ים וסירנות מתעתעות בשומעיהן, נחשי ים נכרכים סביב כל ספינה עוברת ואסונות מוזרים ונוראים פוקדים את האנושות.

אך המקרה המשונה שאספר עליו כעת בא לעולם העוין לבדו, בלי אח ורע, ועל כן חמק מעינם של רוב בני האדם. שהרי אין עוררין על העובדה שמרת טֶבְּריק הפכה בן־רגע לשועלה, תהא הסיבה לכך אשר תהא. עיקר הקושי טמון בצורך להסביר את העובדה הזאת, וליישבה עם אמונותינו הרגילות — ולא בצורך להאמין בסיפור, שלא פחות מתריסר עדים מהוגנים אימתו אותו, עדים שלא ייתכן שקשרו כולם קשר להונות את הציבור.

לעת עתה אסתפק בסיפור המעשה וכל תולדותיו בדיוק כפי שהיו. עם זאת, לא אנסה להניא את קוראַי מניסיון להסביר את אותו נס כביכול, שהרי עד כה לא נמצא לו כל הסבר המניח לגמרי את הדעת. לדעתי, קושי נוסף טמון בכך שהגלגול המדובר התחולל בזמן קצר כל כך, ובעת שמרת טֶבְּריק היתה אישה בוגרת. לא קשה ביותר לתרץ זנב ההולך ומתארך, שיער הצומח לאטו על כל הגוף, ואף שינוי הדרגתי מלא, מפלצתי ככל שיהיה, בייחוד אם הם נגלים אצל ילד קטן. אך לפנינו עניין שונה בתכלית: אישה בוגרת ההופכת תוך רגע קט לשועלה. מדעי הטבע אינם מסוגלים להסביר זאת. המטריאליזם המושל בדורנו אינו מסייע לנו כאן. זהו נס של ממש, שלא מעלמא הדין: אירוע שהיינו מוכנים לקבלו ברצון אילו קראנו עליו בכתבי הקודש, מתוקף סמכותה של התגלות אלוהית, אך איננו ערוכים להיתקל בו קרוב לימינו אנו, באוֹקספוֹרדשַייר, בקרב שכנינו.

הרמזים היחידים העשויים להוביל להסבר כלשהו אינם אלא ניחושים, ואני מזכיר אותם לא משום שאני מייחס להם חשיבות, אלא משום שאיני רוצה להסתיר דבר.

אין ספק ששם נעוריה של מרת טֶבְּריק היה פוֹקְס, דהיינו שועל, וייתכן שנס מעין זה כבר התחולל בעבר והוא שהִקנה למשפחה את שמה. שושלת היוחסין של בני המשפחה היתה ארוכה, ודומה היה שהם יושבים בטַנְגְלי הוֹל מאז ומעולם. ידוע גם שאי־אז חי בחצרה הפנימית של טַנְגְלי הוֹל שועל מאולף למחצה, קשור בשלשלת, ובבתי המרזח שמעתי זאת מפיהם של לא מעט ידענים־כביכול — אם כי כולם נאלצו להודות כי ‘לא היה שם שום שועל בימיה של מיס סילביה’. תחילה נטיתי לחשוב ששורש העניין נעוץ בשנה העשירית לחייה של סילביה פוקס, שאז השתתפה בציד והוכתמה בנתזי דם. דומה שנתקפה אז פחד או גועל, ולאחר מעשה הקיאה. כעת איני מאמין שהיה לכך קשר של ממש לנס עצמו, אף על פי שידוע לנו כי לימים נהגה לדבר על ‘השועלים המסכנים’ כל אימת שעבר בסביבה מסע ציד, ובשום פנים לא ניאותה לרכוב עם כלבי ציד, עד שנישאה ובעלה שכנע אותה לעשות זאת.

ב־1879, לאחר תקופת חיזור קצרה, נישאה העלמה סילביה למר ריצ’רד טֶבּריק, ובתום ירח הדבש הם עברו לגור בריילֶנדס, ליד סְטוֹקי שבאוקספורדשייר. אחד הפרטים שלא עלה בידי לברר הוא כיצד נפגשו לראשונה. טנגלי הול שוכנת במרחק חמישים מילין מסטוקי, והיא מרוחקת ביותר מכל מקום יישוב. מתמיה שעד היום אין שם כביש ראוי לשמו, בייחוד משום שזהו בית האחוזה החשוב ביותר, המרשים ביותר, ולמעשה היחיד בכל הסביבה.

אין לדעת אם השניים נפגשו במקרה על אם הדרך, או כפי שסביר יותר ורומנטי פחות, בעקבות הזמנה לביקור בטנגלי הול שקיבל מר טבריק מדודהּ, איש דת זוטר בכנסייה שבאוקספורד. העיקר הוא שנישואיהם היו מאושרים. הכלה היתה בת עשרים ושלוש. היא היתה קטנת ממדים, וכפות ידיה ורגליה היו זעירות במיוחד. אולי כדאי לציין שלא היה שום יסוד שועלי בהופעתה. להפך, היא היתה אישה נעימה ויפה מן הרגיל. עיניה היו חומות אך בהירות להפליא, שׂערה היה כהה ולו גוון אדמוני, ועורה היה שחום, זרוע מעט נמשים ונקודות חן קטנות. היא נהגה באיפוק, כמעט בביישנות, אם כי משלה בעצמה היטב והיתה מחונכת להפליא.

האישה שגידלה אותה היתה אשת עקרונות עתירת נכסים, והיא מתה כשנה לפני נישואיה. והיות שאמה מתה שנים רבות קודם לכן, ואביה היה מרותק למיטתו ובשנותיו האחרונות לא היה צלול לגמרי בדעתו, לא ביקרו אותם קרובים רבים מלבד דודהּ. לעתים קרובות שהה הדוד במחיצתם חודש ואף חודשיים, בייחוד בעונת החורף, משום שאהב לירות בחרטומנים, שהיו מצויים בשפע בעמק הסמוך. השפעתו של הדוד וקפדנותה של המחנכת הם שמנעו אותה מלהפוך לפרחחית כפרית טיפוסית. אך ייתכן שלמרות החינוך הדתי שזכתה לו, עוררו בה החיים במקום פראי כל כך זיקה כלשהי אל חיי הבר. אומנתה הזקנה אמרה: ‘בעומק לבה, תמיד היה משהו פראי בעלמה סילביה,’ אף על פי ששום אדם מלבד בעלה לא היה יכול להעיד על כך.

באחד הימים הראשונים של שנת 1880, בשעת אחר צהריים מוקדמת, יצאו הבעל והאישה לטייל בחורש בגבעה הקטנה שמעבר לריילנדס. באותה עת עדיין נהגו כנאהבים, ולא משו איש מרעותו. בשעת ההליכה שמעו כלבי ציד, ולאחר מכן, במרחק, את קרנות הציידים. מר טבריק כבר הצליח לשכנע אותה לצאת לצוד ביום שאחרי חג המולד, אך הדבר עלה לו במאמצים רבים, והיא לא ששה לרעיון, אם כי אהבה מאוד לרכוב.

מר טבריק שמע את מסע הציד והחיש את צעדיו כדי להגיע אל קצה החורש, מפני שרצה להתבונן בכלבי הציד אם יעברו שם. אשתו פיגרה מאחור, והוא אחז בידה וכמעט גרר אותה. לפני שהגיעו אל קצה החורש היא משכה בכוח את ידה מתוך ידו ופלטה צעקה, והוא הסב אליה את ראשו.

במקום שנמצאה בו אשתו לפני רגע ניצב שועל קטן שצבעו כתום בהיר. השועל תלה בו מבט מתחנן ופסע פסיעה או שתיים לעברו, והוא הבין מיד שזוהי אשתו המביטה אליו מבעד לעיניה של חיה. תוכלו לשער שהוא היה אחוז בעתה, וכמוהו אשתו, שלבשה צורה שכזו. על כן לא עשו דבר כמעט מחצית השעה, רק נעצו עיניים זה בזו — הוא מוכה תדהמה, היא שואלת אותו בעיניה, ממש כאילו דיברה אליו: ‘מה קרה לי? רחם עלי, בעלי, כי אני אשתך.’

הוא התבונן בה, ואם כי ידע היטב שזו היא, על אף צורתה, שאל את עצמו שוב ושוב: ‘הייתכן שזו היא? האם אני חולם?’ היא הוסיפה להתחנן ולבסוף השתטחה לרגליו, ונדמָה שהיא אומרת לו שזו באמת היא, היא ולא אחרת. לבסוף התקרבו השניים, והוא אסף אותה אליו. היא נחה בחיקו, נדחקה תחת מעילו ואף החלה ללקק את פניו, אך לא הפסיקה להביט בעיניו. כל אותה עת התבונן בה בעלה והפך בדעתו, אך לא הצליח להבין מה קרה. הוא ניחם את עצמו בתקווה שזהו שינוי זמני ותו לא, ועוד מעט קט היא תהפוך שוב לאשתו, לעצם מעצמו.

היות שהיה מאהב יותר משהיה בעל, עלתה בו המחשבה שזאת אשמתו, כי אם קורה דבר נורא, אין לו אלא להאשים את עצמו, ולא אותה.

כך עבר זמן עד שלבסוף נקוו דמעות בעיני השועלה האומללה, והיא החלה להתייפח (בדממה אמנם), וגם לרעוד כאילו נתקפה קדחת. למראה זה לא היה בכוחו לעצור בעד דמעותיו שלו, והוא התיישב על הקרקע ובכה זמן רב. אך בין יפחה ליפחה נישק אותה כאילו היתה אישה, ולא היה אכפת לו שהוא מנשק זרבובית של שועל.

כך ישבו עד שהחל לרדת הערב. אז חזרה אליו בינתו, והוא ידע שהוא מוכרח למצוא דרך להסתיר אותה ולהביא אותה הביתה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מאישה לשועלה”