לחשוב על ילדים לדבר עם הורים

‘כן’ הוא הבסיס שעליו נבנה ה’לא’

מבוא למהדורה העברית

מיכל ריק

דונלד וודס ויניקוט כתב כשם שדיבר. כתיבתו מתאפיינת בפשטות לכאורה, ישירות וחוסר פורמליות. הזרימה החופשית הזאת ממנו אל הקורא מאפשרת הן לקורא מן השורה והן למטפל המקצועי, איש בריאות הנפש, למצוא את עצמם בכתביו. עם זאת, צלילה של ממש לתוכם מביאה לעיתים קרובות תחילה לאובדן הדרך, ובהמשך לגילוי הדרגתי של העומק הבלתי רגיל הטמון בהם. ויניקוט הרצה וכתב כל חייו הן לקהל המקצועי והן לקהל הרחב. אדם פיליפס (1988) טוען שהוא היה נאמן לעצמו בייחוד כאשר תמצת את רעיונותיו בעבור קהל לא מקצועי. אז יכול היה להשתחרר ביתר קלות מכבלי החשיבה הפסיכואנליטית המסורתית.

הספר הנוכחי, המורכב מקטעים מתוך שלושה ספרים שפורסמו באנגלית (על כך בהמשך המבוא), מבוסס ברובו על הרצאות ומאמרים שייעד ויניקוט לקהל הרחב. במבוא זה אנסה לשלב פנייה לשני הקהלים — הקהל הרחב וקהל אנשי מקצועות בריאות הנפש.

הספר עוסק בחשיבתו של ויניקוט על ילדים והוריהם, משפחותיהם, מוריהם ורופאיהם. בהתבסס על התיאוריה ההתפתחותית שלו, שתובא בקצרה בהמשך, הוא מציג סיטואציות שונות בחיי הילד ופורש את הסתכלותו הפסיכואנליטית המאלפת, אשר נמנעת תמיד, בכל כתביו, משימוש בז’רגון, ומתורגמת לתובנות שיוצרות בקורא חוויה של מוכרות עמוקה, כזו שנובעת מעומק הנפש.

בין הנושאים שהוא עוסק בהם בספר: עצם האפשרות למחקר אובייקטיבי של טבע האדם; ההתפתחות הנפשית בינקות; הילד בתוך משפחתו (סירוב שינה והקשר שלו ליחסים במשפחה, השפעת אובדן על הילד, הופעת סימפטומים בעקבות הולדת אח); הילד בגן ובבית הספר (תוך הדגמה לשיתוף פעולה בין המורה, ההורה והרופא בהבנה עמוקה של הילד); אימוץ והורים חורגים (עם התייחסות מיוחדת לערכה של ‘חוויית אי־הצלחה’); בעיות פסיכוסומטיות של ילדים וההבנה העמוקה של פעולת הלא־מודע וחיבור הגוף־נפש שמאחוריהן; הרטבה; קנאה; אשמה; בניית אמון.

60,000 התייעצויות

דונלד וודס ויניקוט נולד ב־1896 בעיר פלימות בדרום־מערב אנגליה, ובסוף שנות העשרה לחייו החל בלימודי רפואה והתמחה ברפואת ילדים (פדיאטריה). משנת 1923 הוא עבד במשך ארבעים שנה בבית החולים פדינגטון גרין בלונדון, שם ייסד מחלקת ילדים מיוחדת במינה, שהפכה במרוצת השנים ממחלקה פדיאטרית מסורתית למחלקה פסיכיאטרית־פסיכואנליטית לילדים.

יש לציין שוויניקוט היה הראשון שהחיל מושגים פסיכואנליטיים על הפרקטיקה הפדיאטרית. הוא עשה זאת בספרו הראשון Clinical Notes on Disorders in Childhood, שיצא לאור בשנת 1931 ועסק ברפואת ילדים. במסגרת עבודתו בבית החולים, וכן בקליניקה הפרטית שפתח, הוא ערך כ־60,000 התייעצויות שבהן ראה ילדים והוריהם. חלק מההתייעצויות האלה היו לגבי ילדים חולים (במחלות גופניות), שהובאו אליו על ידי הוריהם.

בשנות העשרים והשלושים לחייו, במקביל לעבודתו כרופא, התמחה ויניקוט בפסיכואנליזה, ונמנה ב־1935 עם המסיימים הראשונים של המכון הפסיכואנליטי הבריטי, עם הצגת מאמרו ‘ההגנה המאנית’. בהמשך הוא החל לטפל בפסיכואנליזה בילדים ובמבוגרים, במיוחד במטופלים בעלי גרעין פסיכוטי באישיות. שתי ההתמחויות האלה שלו, פדיאטריה ופסיכואנליזה, ועבודתו הפעילה בשני התחומים לאורך שנים רבות, הציבו אותו בעמדת תצפית ייחודית. הוא ראה גם מטופלים באנליזה וגם ילדים ואימהותיהם בסיטואציה שאינה פסיכותרפויטית, בזמן אמיתי, ומתוך שני שדות אלה יכול היה לפתח את התיאוריה החדשנית והמהפכנית שלו על יחסי אם־תינוק, על היחידה הבלתי־ניתנת־להפרדה בתחילת החיים, ועל ההתפתחות הרגשית מינקות להתבגרות ולבגרות.

ההתבוננות ביחסי הורים וילדים בזמן אמיתי כבסיס לתיאורטיזציה פסיכואנליטית היתה, בזמנו, ייחודית לוויניקוט. זיגמונד פרויד ומלאני קליין, לדוגמה, הסתמכו בבניית התיאוריה שלהם באופן בלבדי על נתונים מתוך האנליזות שערכו. מקור נוסף של ויניקוט בפיתוח התיאוריה שלו על ההתפתחות היה עבודתו עם נערים שפונו מלונדון בזמן מלחמת העולם השנייה. במסגרת זו הוא הדריך אנשי בריאות הנפש שטיפלו בנערים בעלי נטייה עבריינית. על בסיס עבודה זו התפתחו רעיונותיו בנושא הנטייה האנטי־חברתית: המשמעות הפסיכואנליטית של הפרעות ההתנהגות, החסך שבבסיסן, והאופן שבו הן מהוות למעשה ביטוי של תקווה המקננת בלבם של אותם נערים לשינוי ולטיפוח (ויניקוט [1958], ויניקוט [1984]).

עיקרי התיאוריה ההתפתחותית של ויניקוט

ויניקוט גורס שבתחילת חייו התינוק אינו ישות נפרדת מאמו. הוא מתייחס ל’יחידת אם־תינוק’ מאוחדת. התינוק שרוי ב’נרקיסיזם ראשוני’ או ב’לבדיות ראשונית’ — מצב שבו אינו ער לקיום כל דבר שהוא נפרד ממנו. וכך צריך שיהיה. על האם לשמור על מצב זה בכך שהיא מתאימה את עצמה ‘התאמה פעילה’ לצרכים של התינוק. כלומר: התאמה מדויקת ככל הניתן. מאחר שהתינוק הוא עדיין ישות שברירית, ללא תפיסת עצמי מגובשת וללא אינטגרציה בין החלקים השונים (‘גרעיני האני’), הוא זקוק למפגש מועט ככל האפשר עם נפרדותה של המציאות. הוא נמצא, כפי שראוי בשלב זה, בתלות מוחלטת, בלי כל מודעות אליה (מה שוויניקוט כינה ‘תלות כפולה’).

בכל תינוק יש פוטנציאל מולד לצמיחה. הפוטנציאל הזה בא לידי ביטוי ב’מחוות הספונטניות’ (spontaneous gestures) שלו. כאשר האם (או הדמות המרכזית בגידולו) מתאימה את עצמה באופן מספיק טוב אליהן, היא מאפשרת היווצרות של חוויה אותנטית ומתמשכת של עצמיות — ביטוי של מה שוויניקוט מכנה ‘העצמי האמיתי’. תינוק (וכמובן ילד, או אדם) שנוצר בו עוגן פנימי חזק דיו שכזה, יכול בהמשך לשאת את החדירה של המציאות החיצונית (impingement) בלי לחוש שהחיוניות שלו נפגמת או ניזוקה. הוא יכול להתאים את עצמו למציאות, להחזיק בבוחן מציאות. לעומת זאת, תינוק שלא נהנה מהתאמה טובה דיה, שהיה חשוף לכניסה מוקדמת מדי של המציאות החיצונית (למשל, כשהאם מכתיבה באופן חזק ומתמשך את צרכיה בתחילת חייו), ייסוג פנימה לתוך עצמו. העצמי האמיתי שלו יישאר חשאי, לא במגע עם החוץ, ולעיתים אפילו לא במגע איתו עצמו. הוא יפתח עצמי כוזב, כזה שמשרת אותו לצורך התאמה למציאות ולסביבה, אבל זה יהיה למעשה מבנה נטול חיים.

ניתן לראות את היסוד המרכזי הזה בחשיבה של ויניקוט בבהירות רבה בשתי דיאגרמות שהוא שרטט (ויניקוט [1953]):

כלומר, מה שאנו עושים בראשית החיים הוא לאפשר את הלבדיות הראשונית יקרת הערך של התינוק, להתאים את עצמנו אליה, עד שתיווצר בו עצמיות חזקה מספיק שתאפשר לו לתקשר איתנו כמי שמצויים מחוצה לו.

נראה שזאת היתה כוונתו של ויניקוט כאשר אמר, בשפה כה ציורית ומשכנעת:

‘כן’ הוא הבסיס שעליו נבנה ה’לא’ […] האין זה נכון לומר שהשלב הראשון כולו הוא ‘כן’ אחד גדול? זהו ‘כן’ משום שלעולם אינכם מאכזבים את התינוק.1 למעשה, לעולם אינכם נכשלים במשימה הכוללת שלכם. זהו ‘כן’ גדול ועצום, בלתי מדובר, המעניק בסיס יציב לחייו של התינוק בעולם. (מתוך ‘להגיד לא’, פרק 29 בספר זה)

תינוק שעבר את השלב הזה בשלום, הגיע להישג המכריע בחשיבותו של קיום כיחידה עצמאית, וכבר אינו מאוחד עם אמו. הוא רכש את מה שוויניקוט מכנה ‘מעמד של יחידה’ (unit status).

אפשר לומר שהדרמה המרכזית שוויניקוט עוסק בה היא הדרמה של ההיפרדות (שלעולם אינה מוחלטת) של האני מכל מה שהוא לא־אני. או הדרמה של המעבר מתלות מוחלטת, השוררת בראשית החיים, לתלות יחסית ולקראת עצמאות (שגם היא לדעת ויניקוט אף פעם אינה מוחלטת).

אם כך, המעבר מאחדותיות לנפרדות אינו מוחלט ואינו חד. למעשה, ויניקוט טוען שבהתפתחות תקינה לא נוצרת הפרדה של ממש בין התינוק והאם,2 כי הרווח שנוצר מתחלף אצל התינוק מיד ב’מרחב מעברי’, אזור ביניים של חוויה שהוא בין מציאות פנימית למציאות חיצונית, בין איחוד עם האם לבין התייחסות אליה כמישהו נפרד, בין הנרקיסיזם הראשוני לבין היכולת לקשר במציאות (יחסי אובייקט). רעיון זה של ‘האזור השלישי’ שאינו מציאות חיצונית ואינו מציאות פנימית (או אולי מוטב לומר: הוא גם מציאות חיצונית וגם מציאות פנימית), של המרחב המעברי ואובייקט המעבר (דובון, למשל) שמגלם אותו, הוא תרומה מכוננת של ויניקוט לחשיבה הפסיכואנליטית, כזאת ששינתה אותה לתמיד. זאת במקביל לתרומתו, המהפכנית לזמנה, בדבר ההשפעה המכרעת של הסביבה (ולא רק של העולם הפנימי של התינוק) על ההתפתחות המוקדמת.

החשיבה על מיקומו של היחיד (ויהיה זה פעוט או אדם בוגר) בזמן נתון על רצף האחדותיות־נפרדות היא חשיבה אבחנתית חשובה מאין כמוה. גם בתוך שעה טיפולית, ההבנה איפה ממוקם המטופל ברגע נתון על הציר הזה תכתיב את כל אופן הנוכחות שלנו איתו בחדר. במילים פשוטות: האם הוא זקוק לחוות אותנו עכשיו כחלק ממנו תוך עמעום הנפרדות, או שהוא זקוק לנו דווקא בעלי גבולות ברורים, יציבים בנפרדותנו. מדובר במשימות התפתחותיות שונות לגמרי. היכולת של המטפל לנוע כך בהתמקמותו עם המטופל, שהיא בעצם יכולתו להיות במרחב המעברי, היא קריטית. באותו אופן, יכולתה של האם לנוע על ציר זה על פי צורכי ילדה היא מכריעה לבריאותו הנפשית.

נחזור למשפט של ויניקוט ”כן’ הוא הבסיס שעליו נבנה ה’לא”: ההתמסרות השלמה של האם בתחילת חיי התינוק (ה’כן הגדול והעצום’) היא זו שתאפשר בהמשך את ההשתחררות מהנרקיסיזם הראשוני ואת הבנייה ההדרגתית של הנפרדות (ה’לא’, המקומות שבהם האם אינה נתונה לפעוט או לילד).

וכך הוא אומר:

לאחר ששוחחתי עם אימהות רבות וראיתי כיצד ילדיהן גדלים, אני מאמין שהאימהות הזוכות לתוצאות הכי טובות הן אלה המסוגלות להתמסר לגמרי בהתחלה. הן מאבדות הכול, והרווח שלהן בא לידי ביטוי בכך שעם הזמן הן מסוגלות לחזור להיות עצמן משום שילדיהן מפסיקים בהדרגה להעלות תביעות בלתי פוסקות לבעלות עליהן ושמחים שהאימהות שלהם הן בני אדם בזכות עצמן, כשם שגם הם עצמם נעשים במהירות בני אדם. (מתוך ‘מה מעצבן’, פרק 31)

‘בלי אידיאליזם’3

ויניקוט אינו עושה אידיאליזציה של האימהות או של ההורות. הוא מודע באופן עמוק לרגשות המורכבים שההתמסרות השלמה הזאת מעוררת. וכך הוא כותב:

לאם הנמצאת בלב כל זה אין עבר ואין עתיד. מבחינתה קיימת רק החוויה העכשווית שאין בה אזור שלא נחקר […] שום חלק בה לא נותר מקודש […].

לדעתי יש משהו שלעולם אינו משתנה, והוא הנטייה הנוראה הזאת של הילד הקטן לחדור היישר לנשמה של האם, אל המקום שבו היא שומרת על סודותיה. השאלה היא: האִם האֵם יכולה להגן על עצמה בהצלחה ולשמור על סודותיה בלי לשלול בו־זמנית מהילד יסוד חיוני — את התחושה שהיא נגישה לו? […]

מי תסכים להיות אמא? מי חוץ מאם ממשית לילדים! ועוד כמה אנשים מיוחדים במינם […]

תוכלו לשאול: לשם מה לומר במילים מה מעצבן בלהיות אמא? אני סבור שאימהות יכולות להיעזר ביכולת לבטא את מצוקותיהן בזמן אמיתי. כעס כבוש יזהם את האהבה המצויה ביסוד כל זה […] אני סבור שכאשר נשים יכולות לגעת בכעס הכבוש שלהן, זה עוזר להן. ואגב, רובן אינן זקוקות לעזרה, אבל בשביל אלה הזקוקות לעזרה ערכתי פעם רשימה של כתריסר סיבות עיקריות לכך שאימהות מגלות לפעמים שהן שונאות את ילדיהן.4 (מתוך ‘מה מעצבן’, פרק 31)

ולגבי נשים בהיריון ולאחר לידה, המתקשות לאהוב את תינוקן, הוא כותב באופן אמפתי להפליא:

האם אתם יודעים שאימהות רבות למדי אינן אוהבות את התינוקות שלהן מיד אחרי לידתם? הן מרגישות נורא. בדיוק כמו האם החורגת. הן מנסות להעמיד פנים שהן אוהבות את התינוק, אבל פשוט לא מסוגלות. אילו אמרו להן מראש שאהבה היא משהו שיוכל לקרות, אבל אי אפשר להפעיל אותו בלחיצת כפתור, זה היה מקל עליהן מאוד […] אני מכיר אימהות רבות החיות בפחד שמא יגלו שהן פגעו בתינוק שלהן, ואשר אינן יכולות לדבר על הבעיה שלהן משום שאין זה סביר שיזכו להבנה. כל כך הרבה בטבע האנושי עמוק וסמוי מהעין, ואני אישית הייתי מעדיף להיות בן לאם המתלבטת בכל הקונפליקטים הפנימיים של האדם ולא בן לאם שהכול ברור אצלה, היודעת את כל התשובות והספק זר לה. (מתוך ‘להורים חורגים’, פרק 27 בספר זה)

‘להדריך בלי לתת הוראות’

ויניקוט עסוק מאוד בשאלה איך לא ללמד; איך לא ליצור אינדוקטרינציה. הוא עסוק בכך לאורך כל היסטוריית הכתיבה שלו, ואינו חוסך מילים כדי להדגיש את העניין הזה ברבים ממאמריו.

אפשר לומר שבצד ההצעה שלו לאימהות להתמסר באופן מוחלט בראשית חיי ילדן, הוא נזהר מאוד מלתת עצות או הוראות, אלא מציע להסתמך על הידע הקיים בתוך האם, ההורים או המשפחה. כך למשל בפרק 11 בספר זה, הנקרא באופן פרדוקסלי ‘לייעץ להורים’. בפרק אחר, תחת הסעיף ‘הסיכון שבהוראה’, הוא כותב:

הבעיה שלי היא למצוא דרך להדריך בלי לתת הוראות. לדברים נלמדים יש ערך מוגבל. (מתוך ‘בניית אמון’, פרק 36)

ובמקום אחר:

יש לשלול כל סוג של תעמולה או שידור שאומר לאנשים מה עליהם לעשות […] מדהים להיווכח איך כאשר מקשיבים שוב ושוב לאימהות המתארות את הטיפול בילד בבית, בסופו של דבר מרגישים שאי אפשר לומר להורים האלה מה לעשות; אנחנו יכולים רק לראות שהיינו כנראה עושים אותו הדבר באותן הנסיבות, ואולי אפילו יותר גרוע.

מה שאנשים אוהבים הוא שמאפשרים להם להבין את הבעיות שהם מתמודדים איתן ומבהירים להם את המעשים שהם עושים באופן אינטואיטיבי. […] מה שקרה היה מתאים. זה היה המעשה הנכון. שום דבר אחר לא היה יכול להיות נכון יותר. איש לא היה יכול להורות להורים האלה מה לעשות באותן נסיבות, משום שלא ניתן היה לתאר את הנסיבות הללו מראש. (מתוך: ‘חינוך לבריאות בשידור רדיו’, פרק 26)

בהמשך הוא מציע להימנע מחתירה לשלמות בהורות. הוא כותב:

אפשר לומר על ילדים, ואפילו על תינוקות, ששלמות מכנית לא עושה להם טוב. הם צריכים בסביבתם בני אדם שמצליחים וגם נכשלים.

אני נוהג להשתמש בביטוי ‘טוב דיו’. הורים טובים־דיים יכולים לעזור לתינוקות ולילדים צעירים, וטובים־דיים פירושו אתם ואני. כדי להיות עקביים, וכתוצאה מכך להיות צפויים מבחינת הילדים שלנו, אנחנו חייבים להיות עצמנו. אם אנחנו עצמנו, הילדים שלנו יהיו מסוגלים להכיר אותנו. לעומת זאת, אם אנחנו משחקים תפקיד, אין שום ספק שיתפסו אותנו בלי איפור ויגלו מי אנחנו. (מתוך ‘בניית אמון’, פרק 36)

יש כמובן יחסים דיאלקטיים מורכבים בין ההתמסרות המוחלטת של האם בראשית חיי התינוק, תוך היענות לצורך הראשוני שלו (לפי ויניקוט) בסביבה מושלמת (ויניקוט [1949ב]), לבין היות האם היא עצמה, וזה נכון גם לגבי ההתמסרות ההורית בכלל. הפתרון הוויניקוטיאני הוא שהעצמי של האם בזמן הזה, באופן אופטימלי, אינו ניתן להפרדה מהעצמי של התינוק. אין ספק שכאן יש עוד מחשבות שצריכות להיחשב.

הרחבת המעגל

ויניקוט מרחיב את יחסי האם־תינוק, ומכליל בהם בהמשך ההתפתחות את האב, ואחר כך את כל המשפחה, את המשפחה המורחבת ואת החברה כולה. חיק האם וזרועותיה הפרושות מתחלפים בחיק המשפחה, שאליו נוספים אחר כך היחסים החברתיים. המענה לצורכי היחיד, שהופקד בינקות אצל האם, עובר למעגלים רחבים יותר ויותר.

ויניקוט מתאר את ההחזקה העוצמתית, המשלימה את זו הביתית, המתרחשת בבית הספר (ורצוי שהמורה יבין מה הוא מתבקש להחזיק), וכן את ההחזקה המאומצת והאמיצה המתרחשת על ידי המשפחה בגיל ההתבגרות, עת הנער או הנערה נעים ונדים בפראות בין תלות לבין התרסה כנגדה וחיפוש עצמאות (ראו פרקים 12 ו־14 בספר זה).

אם נחזור עכשיו לשאלת ה’כן’ כבסיס ל’לא’, נראה כי ניתן לחשוב על ה’לא’ גם כעל ‘לא’ שהילד הגדל מציב מול אמו, אביו, משפחתו והחברה שסביבו (ולא רק ה’לא’ שהוריו מציבים מולו, בכך שהיענותם לצרכיו פוחתת).

ובניסוחו של ויניקוט:

אנו מייחלים שכל הילדים ירכשו בהדרגה תחושת ביטחון. בנפשו של כל ילד צריכה להיווצר אמונה במשהו; לא רק במשהו טוב, אלא גם במשהו אמין ובר־קיימא שמסוגל להחלים אחרי שנפגע או אחרי שהניחו לו לנבול […]

השאלה שמעסיקה אותנו כאן היא: מה קורה לאחר שתחושה של ביטחון מתבססת בילד. ברצוני לומר את הדבר הבא: אחר כך מגיע זמנו של מאבק ארוך וממושך נגד הביטחון. כלומר, נגד הביטחון שהסביבה מספקת. […] המלחמה הזאת נגד ביטחון ופיקוח נמשכת לאורך הילדות, ועדיין, הפיקוח ממשיך להיות נחוץ […] ילדים צריכים לבדוק שוב ושוב אם הם יכולים להמשיך לסמוך על הוריהם, והבדיקה הזאת עשויה להימשך עד שהילדים עצמם יהיו מוכנים לספק סביבה בטוחה לילדיהם־שלהם ולבאים אחריהם. […] לאחר שגילו שהמנעולים והבריחים נעולים היטב, הם מתחילים לפצח ולפרוץ אותם; הם פורצים החוצה. הם פורצים החוצה שוב ושוב. אחרת יתכרבלו במיטה, יקשיבו לתקליטי ג’אז עגמומיים וירגישו חסרי תוחלת. (מתוך: ‘ביטחון’, פרק 32)

כלומר, תפקידנו כסביבה לספק ראשית ובדי עמל את הביטחון עד שזה ישתרש בפעוט; ומשכך קרה, נצטרך לקבל את המלחמה המתמשכת של הילד והמתבגר בביטחון זה, תוך המשך אספקתו. זהו התרחיש כאשר הכול כשורה.

הרצף ההתפתחותי הפשוט־לכאורה הזה שמנסח ויניקוט יכול לתת פשר להתמודדויות החיים העוצמתיות, המסועפות והמתמשכות שכל הורה מכיר.

הפרקים שבספר נכתבו בין ראשית שנות השלושים לסוף שנות השישים של המאה ה־20. מובן מאליו שיש פרטים שאנו צריכים להתייחס אליהם בהסתכלות היסטורית, החל במחלות הילדות שוויניקוט מתאר וחלקן פסו מן העולם וכלה בהתייחסות למבנה המסורתי של המשפחה כאלטרנטיבה יחידה. המודל של אם החובקת את תינוקה, כשהאב מגן על שניהם מפני העולם החיצוני ומאפשר את הבועה, הוא רק מודל אחד מני רבים. החשיבה הפסיכואנליטית כיום כוללת ואמורה לכלול התייחסות לזוגות הורים חד־מיניים ולנזילות מגדרית של ההורים. השאלה אם ‘האב’ (הדמות האבהית המגדלת) חייב להיות ממין זכר, או אם ‘האם’ (במובן הדמות האימהית המגדלת) חייבת להיות ממין נקבה — היא שאלה רלוונטית, שהתשובה עליה היא ‘לא’. אך זה תחום רחב וגדול, שהיריעה כאן קצרה מלהכיל.

אך מעבר לנושאים האלה, המצריכים חשיבה מעודכנת, עומק ההתייחסות של ויניקוט להתפתחות הנפשית של התינוק, הפעוט, הילד והמתבגר, ולאופן שבו יסודות ילדיים אלה נמצאים בנו לתמיד,5 כמו גם מורכבות ההתייחסות שלו ליחסי משפחה, להורות ובפרט לאימהות — הם חד־פעמיים ורלוונטיים מאין כמותם גם כיום.

מעבר לכך, יש נושאים שבהם החשיבה של ויניקוט, אשר הקדימה את זמנה במאוד, יכולה לשמש לנו מודל נכסף גם כיום. אני מתכוונת למשל לעומק החיבור שהוא עושה בין גוף ונפש.

גוף ונפש

כמי שהכשרתו המקורית היתה בפדיאטריה, ויניקוט היה מחובר כל ימיו לצד הגופני של מטופליו. וכך הוא כתב על ההתייעצויות (הפסיכיאטריות) על ילדים:

אחד הקשיים שהיו לי בהתייעצויות על ילדים נבע מכך שבהיותי רופא ילדים אהבתי לראות את גופם של הילדים ובתור פסיכיאטר הייתי אמור לאבד את זה ולהעביר את הילדים לחבר לצורך בדיקה. אבל גם לא הייתי רוצה לבדוק אך ורק את גופם, ולא לגעת כלל ברגשותיהם ובמחשבותיהם. ולכן נכון עבורי שהילד יהיה שם ואני אבדוק את כולו. זהו יתרון. אצל חלק מהילדים חשוב מאוד שאדם אחד יבדוק את הגוף והנפש כאחד. (מתוך: ‘ההתוודעות הראשונית למציאות החיצונית: השלבים המוקדמים’ , פרק 3)

אי אפשר להפריז בחשיבות שוויניקוט ייחס להבנה של תופעות גופניות כביטוי לתהליכים נפשיים עמוקים. ניתן לראות זאת בכתיבתו לאנשי מקצוע, למשל בעת שהוא מבין את ההתכווצויות שחווה המטופלת (המבוגרת) שלו תוך כדי השעה האנליטית כשחזור של זיכרונות הלידה הטראומטיים שלה (ויניקוט [1949ב]) — התבוננות פורצת דרך, הנשענת על מושג הזיכרונות הגופניים (body memories).

בכתיבתו על ילדים הוא טוען שרבים ממצבי המחלה אצלם הם למעשה ביטוי של מצוקה נפשית, ובעיקר דרך של התמודדות עם חרדה, בין שהיא באה לידי ביטוי בפריחה בעור (ראו פרקים 15 ו־22) ובין שהיא באה לידי ביטוי בתמונה של מחלת לב (פרק 25, למשל) או בכל מצב אחר של מחלה. לדעתו, רופאים צריכים לקחת היסטוריה רפואית באופן שיפרוש את התפתחות דפוס התארגנות האישיות של הילד כהגנה נגד סוגים שונים של חרדה. רק כך יהיה אפשר להבין את אותם מקרים שבהם אין מחלה פיזית של ממש, ולטפל טיפול נפשי נכון. הספר הנוכחי שזור בתיאורי התייעצויות אבחנתיות מרתקות כאלה.

גם בהתפתחות המוקדמת, הנפש והגוף — הפסיכה והסומה — הם מבחינת ויניקוט יחידה אחת שאינה ניתנת להפרדה. הפסיכה לפי הגדרתו היא הפיתוח בדמיון של חלקים, תחושות ותפקודים סומטיים, שמהם מתחיל הכול. ההתאמה הפעילה של האם לצורכי התינוק, שהיא למעשה האופן שבו מתבטאת אהבתה אליו בשלב הזה, נעשית בתחילה דרך הגוף, דרך הטיפול הגופני. ההבניה של הנפש מתרחשת בד בבד עם השתכנותה בגוף. ההבנה ש’זהו גופי’ כרוכה בהבנה שיש מישהו כזה — ‘אני’.

ב־1948 הוא כותב:

הנטייה לבחון את הגורמים הפסיכולוגיים של כל מקרה ומקרה — נטייה שאפשר למצוא היום ברפואה — היא תופעה חדשה לגמרי ויחלפו שנות דור עד שהעבודה שנעשתה בתחום הפסיכואנליטי תיושם במלואה בפרקטיקה הרפואית הרגילה. (מתוך: ‘לקראת מחקר אובייקטיבי של הטבע האנושי’, פרק 1)

נראה שעברו כבר כמה דורות והעבודה הפסיכואנליטית עדיין רחוקה מלהיות מיושמת, גם בחלקה שלא לומר במלואה, בפרקטיקה הרפואית הרגילה. זוהי עדיין משאת נפש. אך לעומת זאת, נראה שהחשיבה על הגוף הפיזי, הגוף הממשי, מחלחלת בשנים האחרונות יותר ויותר לפרקטיקה הפסיכואנליטית.

***

ללומדי ויניקוט שבינינו, הספר מספק הזדמנות לעקוב אחרי התפתחות החשיבה שלו תוך כדי איתור אלמנטים מרכזיים בתיאוריה שלו כפי שהופיעו כבר בשלבים מוקדמים ביותר של עבודתו.

המקרה הבולט ביותר הוא בפרק 24, ‘הגוף כמושפע מגורמים נפשיים’, שהוא המאמר השני שכתב ויניקוט בחייו (בשנת 1931), וכבר בו מופיעה החלוקה שהוא עושה לשלושה סוגי פסיכואנליזה: זו המוקדשת להבנת החיים הדחפיים האישיים ומערכות יחסים בין־אישיות; זו המוקדשת להבנת מצבי הרוח ומקורן של מחשבות רדיפה הן כלפי פנים (היפוכונדריה) והן כלפי חוץ; וזו המוקדשת להבנה של מטלות רגשיות פרימיטיביות, כגון פיתוח יחסים עם המציאות החיצונית. את החלוקה הזו הוא פיתח כעבור ארבע־עשרה שנה במאמרו פורץ הדרך ‘התפתחות רגשית פרימיטיבית’, ומאז והלאה גם הקדיש את עצמו באופן ברור לחקירת המטלות הרגשיות הפרימיטיביות. כמו כן, ניתן לראות אלה בצד אלה מאמרים מוקדמים שבהם הוא עדיין מושפע מאוד מהחשיבה הפרוידיאנית והקלייניאנית, ונותן מקום רב לגלגולי הדחף, לפנטזיה הלא מודעת ולמנגנוני ההשלכה (למשל פרקים 12 ו־15), לעומת מאמרים מאוחרים שבהם ניכר המקום הרב שהוא נותן לתלות ולהשפעת הסביבה.

מבנה הספר

הספר הנוכחי מבוסס על שלושה ספרים של ויניקוט. הראשון הוא Thinking About Children, אשר פורסם ב־1996; השני הוא Talking to Parents, אשר פורסם ב־1993; והשלישי הוא Winnicott on the Child, אשר פורסם ב־2002. כל הספרים פורסמו לאחר מותו, מתוך עזבונו. אלה למעשה הכתבים האחרונים של ויניקוט שפורסמו עד כה.

פרקים 10-1 וכן 25-13 בספר זה לקוחים מתוך Thinking About Children (והם רוב הספר המקורי); פרקים 11 ו־12 לקוחים מתוך Winnicott on the Child; ופרקים 36-26 הם למעשה כל הספר Talking to Parents.

כל פרקי הספר הנוכחי מופיעים לראשונה בתרגום עברי.

באשר לספרים במקור:

Thinking About Children הוא קובץ מאמרים והרצאות של ויניקוט בנושא הילדות — מהתפתחות ינקותית ועד להתבגרות — שיועדו ברובם לרופאים, לעובדים סוציאליים ולאנשי חינוך. הטקסטים בו נכתבו בשנים 1968-1931, כלומר הם מקיפים את רוב שנות הקריירה של ויניקוט, וכוללים מאמרים שלא התפרסמו מעולם לפני כן, לצד מאמרים שפורסמו בכתבי־עת וספרים שקשה כיום להשיגם.

Talking to Parents הוא קובץ שיחות של ויניקוט ששודרו בבי־בי־סי בשנים 1962-1955 ויועדו להורים. זהו הקובץ האחרון של שיחות רדיו שלו שהתפרסם: ויניקוט דיבר להורים בבי־בי־סי מ־1939 ועד 1962. הקבצים הקודמים שהתפרסמו נכללו בעיקר בספר ‘הילד, משפחתו וסביבתו’, שזוכה להצלחה רבה עד היום והופיע גם בעברית. הפרק הראשון והאחרון בספר יוצאי דופן, שכן אינם שיחות רדיו אלא מאמרים שוויניקוט כתב: האחד על עצם הבחירה בשידור רדיו, והשני על בניית אמון. זהו מאמר שכתב ויניקוט לקראת סוף חייו עבור הורים (דבר נדיר אצלו), והוא כולל רעיונות חשובים שגיבש במשך השנים על ילדים והוריהם.

Winnicott on the Child מורכב למעשה משני ספרים שפורסמו קודם (Talking to Parents ו־Babies and their Mothers), וכן מחלק נוסף שנקרא ‘על הילד במשפחה’. הוא כולל רק שני מאמרים שלא ראו אור באנגלית לפני כן, ואלה נבחרו לקובץ הנוכחי.

הרשימה הביבליוגרפית של כל כתבי ויניקוט, אשר מצורפת בסוף הספר, מבוססת על זו שמופיעה ב־D.W.W Complete Works, מהדורה בת 12 כרכים שיצאה לאור בדפוס ובאופן דיגיטלי בשנת 2016 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. זוהי הרשימה העדכנית ביותר של כתבי ויניקוט, והיא מוגשת לראשונה לקוראי ויניקוט בעברית. תודתי הכנה לקרן ויניקוט (Winnicott Trust) על שאפשרה זאת.

מתוך מספר רשימות המופיעות באותה מהדורה, בחרתי לצרף את הרשימה הכרונולוגית. בנוסף לה יש באותה מהדורה גם רשימה אלפביתית של כל כתביו, רשימה כרונולוגית ואלפביתית של כל התכתבויותיו, רשימה של כל הרצאותיו, שידורי הרדיו והקלטות האודיו שלו, וכן רשימה של רישומים פרי עטו וחומרים ארכיוניים שלא פורסמו קודם. זהו גן עדן ללומדי ויניקוט ולמעוניינים להעמיק בגוף היצירה שלו.

הערות העריכה בספר הנוכחי, במידה וכללו הפניות לכתבי ויניקוט, הסתמכו על הרשימה הכרונולוגית.

הספר הנוכחי מצטרף לשורה ארוכה של כתבי ויניקוט שתורגמו לעברית. לחלקם, בעיקר בשנים האחרונות, התווספו מבואות שהעשירו את הקריאה, הידע והחוויה (הרשימה המלאה מופיעה בסוף הספר). הוא מביא אל קורא העברית, לראשונה, את הכתבים האחרונים של ויניקוט שהתפרסמו באנגלית ומוסיף בכך עוד פיסה ליריעה המתרחבת של יצירתו של ויניקוט בעברית.

מיכל ריק

מקורות6

ויניקוט, ד’וו (1949א), ‘שנאה בהעברה הנגדית’. בתוך: ‘עצמי אמיתי, עצמי כוזב’. תל אביב, עם עובד, 2009.

ויניקוט, ד’וו (1949ב), ‘התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה־סומה’. בתוך: ‘עצמי אמיתי, עצמי כוזב’. תל אביב, עם עובד, 2009.

ויניקוט, ד’וו (1953), ‘פסיכוזות והטיפול בילד’. בתוך: ‘הפסיכולוגיה של השיגעון’. תל אביב, עם עובד, 2018.

ויניקוט, ד’וו (1984), ‘חסך ועבריינות’. תל אביב, תולעת ספרים, 2014.

ויניקוט, ד’וו (1986), ‘עבריינות כסימן לתקווה’. בתוך: ‘הכל מתחיל בבית’. תל אביב, דביר, 1995.

פיליפס, א’. (1988), ‘ויניקוט’. תל אביב, דביר, 1999.