החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

קולות של התחלות

מאת:
מאיטלקית: שירלי פינצי לב | הוצאה: | 2018-01 | 261 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

עוד בילדותה התקשתה אדה להתמודד עם פרידות וסופים.

אִימה נטשה אותה כשהייתה קטנה וסבתה תרזה, שגידלה אותה, לימדה את אדה להטות אוזן ולהקשיב: בכל פעם שנדמה שמשהו מסתיים, מתחיל דבר חדש. קולותיהן של ההתחלות – קרקוש מפתחות, רוח נושבת, כיוון כלי נגינה – הם שמעידים על כך.

הצלילים הצליחו להשרות על הילדה נחמה וביטחון, אבל כעת, אדה היא בת עשרים ושבע ועליה להתמודד עם מותה הקרב של תרזה. היא אינה יודעת כיצד תמשיך הלאה ואיך ייראו חייה כשתישאר לבד. בעיצומו של תהליך הפרידה מסבתה, מזדמנות לאדה בבית החולים התחלות חדשות בדמות מתאו, סוכן מכירות של ציוד רפואי, וג'וליה, האחות המטפלת בתרזה. ג'וליה מחזקת את אדה, אדה מקסימה את ג'וליה, ומתאו כובש את ליבה של אדה. אהבתו מספקת לה נחמה, אך יש דברים שהוא מסתיר ממנה. אדה נדרשת להתבגר, והשקפת

עולמה המיוחדת עומדת למבחן כשהיא ניצבת אל מול מוות, פרידה, אהבה וסודות.

זהו סיפור העוסק בצורה עדינה ופיוטית בהתחלות ובסופים, בשינוי ובפחד ממנו. הוא מעורר את חדוות הדברים הקטנים, נוגע ללב, ומציג נקודת מבט ייחודית. קולות של התחלות כבש את לבבות הקוראים באיטליה ובמדינות נוספות ברחבי העולם.

מקט: 2790555
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

לדעתה של אָדָה יש קולות הראויים לתשומת לב רבה יותר מאחרים. הקולות שמשמיעה התזמורת בעת כיוון הכלים, רגע לפני תחילת הקונצרט. קולות העלים כאשר מתחילה לנשוב רוח. וגם הקול שמשמיעים ספלים כשמסדרים אותם מעל למכונת הקפה בבר.

אדה יודעת שיש דברים שמשמיעים קולות בהתחלה. וכאשר היא שומעת את הקולות הללו היא נעצרת ומקשיבה. מקשיבה לקולות של ההתחלות.

סבתה תֶרֶזָה היא שלימדה אותה לזהות את נפלאות ההתחלות.

אדה הייתה ילדה בת שלוש וקצת כשאמה החליטה שכבר לא כל כך מעניין אותה להיות אימא. ערב אחד השכיבה אותה לישון ובבוקר המחרת השאירה אותה אצל סבתא. היא עסוקה בדברים אחרים, זה כל מה שאמרה. ומאז לא נראתה ולא נשמעה. אדה העדיפה שיהיה לה מניע רציני יותר. בסופו של דבר השתכנעה שהיא לא ילדה ששווה לבזבז עליה זמן. אמנם סבתא תרזה התנהגה כאילו אדה היא האדם היחיד בעולם ששווה לחיות עבורו, וזה הדבר היחיד שעשתה, אבל חששה של אדה שגם היא תיטוש אותה, כפי שעשתה אמה, לא פג.

ערב אחד שאלה את תרזה אם במקרה זאת הפעם האחרונה שהיא משכיבה אותה לישון. סבתא ענתה לה שזאת בוודאי לא הפעם האחרונה, ובכל זאת בבוקר המחרת שאלה אותה אדה אם זאת הפעם האחרונה שהן אוכלות יחד ארוחת בוקר. סבתא תרזה חזרה ואמרה, במלוא הוודאות, שזאת לא הפעם האחרונה. היא מעולם לא התעייפה מלהבטיח לה.

הבעיה נעשתה רצינית כאשר החלה אדה לסרב ללכת לגן: האם הפעם הזאת מחוץ לשער הגן תהיה הפעם האחרונה שתראה את סבתא? החלה לשאול בכל בוקר.

סבתא העירה אותה ועזרה לה להתכונן לגן. היא הכינה לה ארוחת בוקר והלבישה מעל בגדיה את הסינר הארוך שעליו רקמה את שמה של אדה ודמות של קופיפה. הילדה אהבה מאוד קופים, ולכן תרזה רקמה לה קופה תכולת עיניים. ‘גדולות־גדולות כמו שלך’, אמרה. אם כי למרות מאמציה התוצאה לא הייתה מושלמת כפי שקיוותה: עין אחת של הקופה נראתה עצומה, הגפיים היו ארוכות מדי, והיא לא הייתה דמות נאה במיוחד.

כל עוד נמשכו ההכנות לגן, הכול היה טוב. אדה לא בכתה ולא התנגדה. אחר כך, כשהלכו ברגל אל הגן, התחיל לכאוב לה בכל מיני מקומות. פעם הייתה זאת הבטן. בפעם אחרת הצלעות – אדה חשבה שהן בכלל חלק מהבטן. בפעמים אחרות הרגישה שהיא עומדת להקיא ואמרה לסבתא שהיא חייבת להקריא, וסבתא לא התעקשה. כשהתחילו הכאבים, החזירה אותה הביתה מיד.

לא היה אפשר להמשיך בכך זמן רב, במוקדם או במאוחר צריך היה ללכת לגן. לכן הסבירה לה סבתה שאם לא תלך לגן ייאלצו הגננות לקרוא לשוטרים. העניין הוא ששוטרים לא מפחידים ילדים בני שלוש, או לפחות לא במידה שהניחה תרזה. אין ספק שהם לא הפחידו את אדה כלל וכלל. הפחידה אותה המחשבה שסבתא, לאחר שתשאיר אותה בגן, תוכל ללכת משם ולהתרחק ממנה לנצח.

בוקר אחד, לאחר שהכינה את הסינר, את התיק, ואת כל השאר, אחזה סבתא תרזה בידה הקטנה ושוחחה עמה.

‘תביני אדה, מתישהו הדברים צריכים להתחיל. כמו הדרכים. את חושבת שהדרך תכף נגמרת כאן, אבל למעשה מתחילה כאן דרך אחרת. כמו הדרך הזאת כאן. את חושבת שתכף נגמרת הדרך שלוקחת אותך ממני. אבל בעצם כאן מתחילה הדרך שלוקחת אותך לגן.’

אדה הקשיבה לסבתא שלה. כל עוד אחזה סבתא בידה, ידעה שלא תלך לשום מקום, ולכן הייתה רגועה.

‘עכשיו זאת הדרך שלך, הדרך שלוקחת אותך לגן,’ המשיכה סבתא.

‘אבל אם אני אלך בדרך הזאת לא תוכלי לבוא אתי.’

‘אני אחזור, אחזור אלייך.’

‘ולאן תלכי בינתיים?’

סבתא תרזה צחקה.

‘לא חשוב לאן הולכים האנשים,’ ענתה, ‘מה שחשוב הוא שהם חוזרים אלייך.’

אדה חשבה שסבתא צודקת. הדבר היחיד שחשוב הוא שהיא תחזור אליה. אבל היה עוד משהו שהיא לא הבינה, ולכן שאלה. בגיל שלוש שאלה אדה תמיד המון שאלות, בייחוד את סבתה.

‘אבל איך אני אדע? איך אני אדע שזאת התחלה של דרך?’

סבתה שתקה. לא הייתה לה תשובה לכך. ואז שמעו הסבתא והנכדה מישהו שורק, בלי לדעת מהיכן בקע הקול, אולי היה זה השרת של הגן ששרק את אחת מאותן מנגינות שאיש לא כתב אבל כולם מכירים מאז ומעולם.

תרזה, שהייתה בדיוק מסוג הסבתות המסוגלות לנצל דברים בלתי צפויים כמו שריקה של שרת, העמידה פני מופתעת.

‘לפי הקול,’ הסבירה.

היא התקרבה לכניסת הגן בלי לעזוב את כף ידה הקטנה של אדה.

כאשר נכנסו הן שמעו אותה שוב. הן שמעו שוב את השריקה. סבתא תרזה עדיין נראתה מופתעת.

‘שמעת את זה?’ שאלה, ‘זה הקול. הקול של ההתחלות.’

אדה הביטה בפניה של סבתה. היא תהתה איך תוכל לזהות את הקול, אבל סבתא נראתה בטוחה לגמרי, והשריקה הייתה כל כך יפה, שלא היה לה אומץ לשאול יותר כלום.

‘את צריכה לשים לב לקולות של ההתחלות,’ אמרה לה תרזה. ‘את צריכה סבלנות. שימי לב. ננסה שוב.’

היא עצמה את עיניה וגם אדה עצמה את עיניה. זמן מה האזינו לדממה, ולא לשום דבר אחר. אחר כך התחיל השרת לשרוק שוב. אדה פקחה את עיניה לפני סבתה. היא הספיקה לראות את ההבעה הנלהבת על פניה.

‘שמעתי אותו,’ קראה, ‘ אני שמעתי אותו ראשונה!’

סבתא נישקה אותה על מצחה ואמרה לה ללכת. זו לא הייתה הפעם האחרונה שהיא ליוותה אותה, אלא רק הפעם הראשונה שאדה הלכה לגן. והפעמים הראשונות הרבה יותר טובות מהפעמים האחרונות.

אדה עזבה את ידה של סבתא. מדי פעם בפעם, בעת שסבתא הלכה, הילדה הסתובבה לראות אם היא עדיין שם. אכן כן, היא הייתה שם, נכונה לחייך אליה ולומר לה שוב שתחזור. שתחזור בכל הפעמים שהקטנטונת שלה תזדקק לה.

מאז הייתה לאדה תמיד סבלנות, והיא למדה להיות קשובה ולהבחין בין הסיומים להתחלות. היא הבינה שסיומים מתרחשים בדממה, בעוד התחלות משמיעות קולות מקסימים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קולות של התחלות”