ביוני 2018 דיבר עמוס עוז מול קהל באוניברסיטת תל אביב, וסיכם במשך שעה אחת את מחשבתו הפוליטית שקיווה להשאיר […]
ערב טוב לכם, ערב קיץ נעים.
בכל פעם שאני חוזר אל השורות האחרונות של 'מכאן ומכאן' של ברנר, עובר בי איזה רעד. ומפעם לפעם אני צריך לשאול את עצמי את השאלה: באמת החשבון עוד לא נגמר?
האמת היא, אין לי כל כך הרבה מה לומר לכם הערב. לפני כמה חודשים פרסמתי ספרון דקיק שנקרא 'שלום לקנאים'. וניסיתי להעמיס עליו מסקנה של חיים שלמים. עשיתי את זה בעיקר בשביל הנכדים שלי. אמרתי להם: סבא שלכם, בפובליציסטיקה, בהפגנות – הוא היה הרבה מאוד שנים בדרג המסתער, עכשיו אתם הדרג המסתער. סבא עכשיו תומך לחימה. באפסנאות. תחמושת. הא לכם הספרון הקטן הזה, זאת תהיה התחמושת שלכם. באמת ניסיתי לתמצת בו גם מה שאני חושב על המגפה הנוראה ביותר של המאה העשרים ואחת ולא רק שלה, כאן ולא רק כאן – הפנאטיות; גם מה שאני חושב על היהדות לא רק כדת, לא רק כלאום, אלא כציוויליזציה, כרצף של אלפי שנים של טקסטים; וגם מה שאני חושב על מדינת ישראל, לאן היא הולכת ולאן היא עדיין יכולה ללכת, כי כל החשבון באמת עוד לא נגמר.
בין הדברים שכתובים שם אני אזכיר שלושה.
אחד. מה שבינינו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם, ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה. זה כבר מורסה. לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה. אי אפשר להרביץ לפצע עוד מכה ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם. אני לא נגד מקל. אני לא פציפיסט. בניגוד לקולגות שלי באירופה ובצפון אמריקה, שלא פעם מחבקים אותי מהסיבות הלא נכונות – אחינו אתה, מייק לאב נוט וור – בניגוד להם אני אף פעם לא חשבתי שהאלימות היא הרע האולטימטיבי בעולם. תמיד חשבתי, כל חיי וגם עכשיו, שהרע האולטימטיבי בעולם הוא האגרסיה, התוקפנות. ותוקפנות צריך לעצור בכוח לא פעם. צריך מקל גדול כדי לרסן ולהכניע תוקפנות. התוקפנות היא אימא של כל האלימות בעולם. ולכן מעולם לא האמנתי במייק לאב נוט וור, להושיט את הלחי השנייה, אול יו ניד איז לאב.
שתי בנות משפחה רחוקות שלי, יהודיות מגרמניה, בשנות העשרה שלהן בילו שנים במחנות ריכוז נאציים. מי ששחרר אותן ממחנות הריכוז הנאציים לא היו מפגיני שלום עם סיסמאות וענפי זית ויונים, אלא חיילי בעלות הברית עם קסדות ותת־מקלעים. את זה אני לא אשכח לעולם. לכן אני לא פציפיסט אלא לוחם שלום או דוגל בשלום. לכן אני לא נגד מקל גדול. לולא היה למדינת ישראל, לולא היה לעם היהודי סוף סוף מקל גדול וחזק, אף אחד מאיתנו לא היה כאן. או שהיינו מתים באדמה, או שבכל אופן היינו מורחקים מכאן בכוח הזרוע. אנחנו כאן מפני שיש מקל גדול.
אבל פצע לא מרפאים במקל. מאה שנה כל מיני חכמים אומרים לנו, עוד מכה חזקה אחת ודי, והכול יהיה בסדר. לא. פצע צריך לרפא. לא מרפאים אותו ביום, לא בשבוע. אבל מתחילים באיזה מקום. מחפשים התחלה לריפוי פצע. קודם כול מאמצים שפה של ריפוי פצעים. לא שפה של הכנעה, ולא שפה של הרתעה, ולא שפה של לימוד לקח ולא שפה של פעם־אחת־ולתמיד ולא שפה של הם־יחטפו־ככה־שהם־לא־ידעו־מאיפה־זה־בא־להם. שפה של ריפוי פצעים.
שפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך – כן, לאויב שלך – את המילים הפשוטות: 'אני יודע, כואב לך מאוד, אני מבין.' לא את המילים: 'אתה צודק ואני רשע.' לא את המילים: 'קח לך את הכול, אני מצטער על כל מה שעשיתי לך.' לא את המילים: 'אני מתבייש בכול.' אלא את המילים הפשוטות האלה: 'כואב לך. אני יודע. גם לי כואב. בוא נחפש משהו.'
אלה מילים פשוטות. קלות. לא צריך בשבילן להוריד אפילו קרוואן אחד באיזו התנחלות. צריך להגיד אותן, ולהגיד אותן כמו שצריך.
זה דבר אחד. לא מרפאים פצע במקל.
דבר שני, אם לא תהיינה כאן שתי מדינות, ודי מהר – תהיה פה מדינה אחת. אם תהיה פה מדינה אחת – היא לא תהיה מדינה דו־לאומית, אין חיה כזאת. היא תהיה מדינה ערבית, מהים עד הירדן. מוקדם או מאוחר. עם שלב ביניים של דיקטטורה של יהודים על ערבים ועל מתנגדיהם, או בלי שלב ביניים כזה. עם שלב ביניים של אלימות נוראה ונהרי נחלי דם, או בלי שלב כזה. עם שלב ביניים של אפרטהייד או בלי שלב כזה. כל הדרכים, מה שלא יקרה, אם לא תהיינה שתי מדינות – זה מוליך למדינה אחת, ערבית, מן הים עד הירדן. שיהיה ברור: טוב לי עם ערבים. אין לי שום בעיה לחיות עם ערבים. יש לי רק בעיה אחת: אני לא רוצה להיות מיעוט. לא רק לא רוצה להיות מיעוט בין ערבים, לא רוצה עוד להיות מיעוט בשום מקום. לא אחרי מה שהוריי והורי הוריי סיפרו לי. לא אחרי מה שברנר מספר. לא אחרי מה שאני סוחב איתי עמוק בגנים שלי. לא רוצה להיות מיעוט. אפילו לא בשווייץ. בטח לא במזרח התיכון המוסלמי עכשיו. לא רוצה להיות מיעוט.
אל תקנו את הדברים הממותקים שמוכרים לכם על מדינה רב־לאומית או דו־לאומית כמדינת כל אזרחיה. אין חיה כזאת.
יש שש דוגמאות בימינו למדינה רב־לאומית משגשגת. אני אגיד לכן את כולן בעל פה: שווייץ, שווייץ, שווייץ, שווייץ, שווייץ, ושלא אשכח, גם שווייץ. כל היתר, או שהן התפרקו או שהן טבעו בנהרי נחלי דם. קפריסין הייתה מדינה דו־לאומית. לבנון הייתה מדינה דו־לאומית. סוריה, עיראק, רב־לאומית. ברית המועצות לשעבר. אוקראינה, האוקראינית והרוסית. אין חיה כזאת. אפילו ספרד עם הבאסקים שלה והקטלאנים שלה רועדת. אפילו בריטניה רועדת. אפילו בלגיה חורקת. אפילו מקנדה אני שומע קולות. בעל החיים הזה לא עובד. או שהוא מסתיים בנהרי נחלי דם, או שהוא מסתיים – דוגמה יחידה בהיסטוריה המודרנית – מסתיים יפה, מסתיים בזה שהעם הצ'כי והעם הסלובקי מחליטים להיפרד לשלום לשתי מדינות. הלוואי עלינו. זה לא היה פשוט, גם אצלם. איפה בדיוק יעבור הגבול? מה עם נקודות אסטרטגיות, אוצרות טבע, האוצרות הבנקאיים המשותפים, מלַאי הזהב במרתפי הבנק הלאומי? לא פשוט. אבל הם עשו את זה למופת, את הגירושים שלהם, בלי שפיכות דמים.
אין דבר כזה מדינה רב־לאומית כמדינת כל אזרחיה. אל תשגו באשליות ואל תיתנו לאף אחד להשלות אתכם באשליות. או שתי מדינות ומהר, או בשלבים: מדינה ערבית מן הים עד המדבר, שבה היהודים יהיו מיעוט.
מה יהיה מצבו של המיעוט היהודי במדינה ערבית מוסלמית בעיקרה? לא טוב. למה אני אומר לא טוב? למה אני רואה שחורות כזה? יש לי חברים שדווקא רואים ורודות. רואים דו־קיום, רואים ירח דבש, רואים את היהודים בספרד המוסלמית.
אני אגיד לכם למה. כשאני הייתי ילד, כמעט 20%, אפילו 25% מן הערבים הפלסטינים היו נוצרים. ברמאללה היה רוב נוצרי, בבית לחם, בבית ג'אלה היה רוב נוצרי. בנצרת היה רוב נוצרי. בכפרים רבים בגליל היה רוב נוצרי. הם אינם, הנוצרים. ולא באשמתנו, לא באשמת ישראל, לא באשמת הכיבוש, לא באשמת הדיכוי, לא באשמת הציונות. הם אינם. והם היו ערבים פלסטינים, דוברי ערבית.
לא כדאי להיות מיעוט פה. בשום מקום לא כדאי, בוודאי לא במזרח התיכון.
אין עדיין תגובות