החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כל המקומות המוארים

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2017-12 | 336 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

כשוויולט ופינץ' נפגשים על מעקה מגדל הפעמון של התיכון — בגובה שש קומות — לא ברור מי מציל את מי.

האם ויולט מצילה את פינץ' שחושב בכל יום על המוות, אבל מוצא שוב ושוב משהו שמשאיר אותו כאן, חי וער? או שדווקא הוא מציל את ויולט, שסופרת את הימים עד סוף התיכון, כשתוכל לברוח מהעיירה הקטנה באינדיאנה ומהאבל הכבד על אחותה.

כשהשניים יוצאים לעבוד על פרויקט לימודי משותף הם מגלים שרק בחברת ויולט פינץ' יכול להיות הוא עצמו — נער נועז, מצחיק ולא מתפשר, ורק בחברת פינץ', ויולט שוכחת לספור את הימים ומתחילה לחיות אותם. האם אהבת הנעורים באמת תוביל אותם אל כל המקומות המוארים?

זהו סיפור צובט לב על אהבה, על חיים שנמשכים ועל נער ונערה שמוצאים זה את זה על הקצה.

כל המקומות המוארים היה לרב־מכר בינלאומי, תורגם ל־41 שפות ומעובד בימים אלה לקולנוע. נבחר לספר השנה של ״טיים מגזין״, ״גרניאן״, ״בארנס אנד נובלס״ ו״פבלישרס ויקלי״. זהו ספרה הראשון לנוער של ג'ניפר ניבן, שכתבה רומנים למבוגרים וכן  ספר זיכרונות על חוויותיה בתיכון. היא גדלה באינדיאנה, והיום מתגוררת בלוס אנג'לס, המקום האהוב עליה ביותר לשיטוטים.

 

"בלבו של הספר – ויש לו לב גדול – עומד סיפור אהבה מקסים על צמד מפתיע ומלבב של נער ונערה כואבים." | הניו יורק טיימס

"מסע רומנטי שובר לב על נער ונערה מצחיקים המתמודדים עם אושר גדול ואפלה גדולה." | ספר מומלץ של פבלישרז ויקלי

"פינץ' באופן מיוחד יישאר במחשבתו של הקורא זמן רב לאחר שיהפוך את הדף האחרון." | ספר מומלץ של סקול לייבררי ג'ורנל

"סיפור אהבה שובר לב על נער ונערה מצחיקים, שבריריים, כואבים ופגיעים שיוצאים יחד למסע בלתי נשכח." | אנטרטיינמנט ויקלי

מקט: 15100832
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פינץ’

אני ער שוב. יום 6.

האם היום הוא יום טוב למות?

אני שואל את עצמי את השאלה הזאת כשאני מתעורר בבוקר. בשיעור השלישי כשאני מתאמץ להשאיר את העיניים פקוחות בזמן שמר שרֶדֶר מדבר ומדבר. בארוחת הערב כשאני מעביר את השעועית הירוקה. בלילה כשאני שוכב ער כי המוח שלי מסרב להיכבות בגלל כל הדברים שיש לחשוב עליהם.

האם היום הוא היום?

ואם לא היום — מתי?

אני שואל את עצמי את השאלה הזאת כרגע, על אדן הגג בקומה השישית. בגובה הזה אני כמעט חלק מהשמים. אני מסתכל על המדרכה למטה, והעולם נוטה על הצד. אני עוצם עיניים ונהנה מהתחושה שהכול מסתחרר. אולי הפעם אני אעשה את זה — אתן לאוויר לסחוף אותי. זה יהיה כמו לצוף בבריכה, לרחף עד שלא יהיה עוד דבר.

אני לא זוכר איך עליתי לכאן. למען האמת, אני לא זוכר כמעט דבר לפני יום ראשון, לפחות לא מהחורף הזה. זה קורה לי כל פעם — אני כבה ואז מתעורר. אני כמו האיש הזקֵן עם הזקָן, ריפּ ואן וינקל. עכשיו אתם רואים אותי, עכשיו לא. הייתם מצפים שאתרגל לזה, אבל הפעם האחרונה הזאת היתה הכי גרועה עד כה, כי נרדמתי לא ליומיים או שבוע־שבועיים — נרדמתי לכל החגים, כלומר חג ההודיה, חג המולד וערב השנה החדשה. אני לא יכול לומר לכם מה היה שונה הפעם, רק שהרגשתי מת מהרגיל כשהתעוררתי. ער, כן, אבל ריק לגמרי, כאילו מישהו שתה לי את הדם. זהו היום השישי מאז שהתעוררתי, והשבוע הראשון שלי בבית הספר מאז 14 בנובמבר.

אני פוקח עיניים והקרקע עדיין שם, מוצקה וקיימת. אני נמצא במגדל הפעמון של התיכון, על מדף בעומק עשרה סנטימטרים בערך. המגדל די קטן, רק כמה צעדים של רצפת בטון מכל צדי הפעמון עצמו, ואז מעקה האבן הנמוך הזה שעליו טיפסתי כדי להגיע לכאן. מדי פעם אני בועט בו בעקב כדי להזכיר לעצמי שהוא שם.

הזרועות שלי מתוחות לצדדים כאילו אני נושא דרשה, וכל העיירה הלא־כל־כך־גדולה והסוּפּר־משעממת הזאת היא הקהילה שלי. ‘גבירותי ורבותי,’ אני צועק, ‘ברוכים הבאים למוות שלי!’ הייתם מצפים שאומר ‘לחיים’, אם התעוררתי וכל זה, אבל רק כשאני ער אני חושב על המוות.

אני צועק כמו מטיף מהדור הישן, כולי ראש מיטלטל ומילים שמצליפות בקצוות, וכמעט מאבד שיווי משקל. אני נאחז במעקה מאחור ושמח שאף אחד לא שם לב, כי בואו נודה בָּאמת, קשה להיראות נטול פחד כשאתה נאחז במעקה כמו שפן.

‘אני, תיאודור פינץ’, בהיותי בדעה לא צלולה, מוריש בזאת את כל רכושי עלי אדמות לצ’רלי דוֹנהיוּ, לבּרֶנדה שאנק־קרביץ ולאחיות שלי. כל האחרים יכולים ללכת להז־־־ן.’ אמא לימדה אותנו מגיל צעיר לאיית את המילה הזאת (אם אנחנו חייבים להשתמש בה), ועדיף לא לאיית אותה בכלל, וזה נדבק אלי לצערי.

למרות שהפעמון צילצל, כמה מחברַי לספסל הלימודים עדיין מסתובבים למטה. זה השבוע הראשון של הסמסטר השני בכיתה י’ב, וכבר הם מתנהגים כאילו הם עם רגל אחת בחוץ. אחד מהם מרים מבט בכיווני כאילו שמע אותי, אבל האחרים לא. או שהם לא הבחינו בי, או שהם יודעים שאני כאן אבל נו טוב, זה בסך הכול תיאודור פְריק.

ואז הראש שלו מסתובב והוא מצביע אל השמים. ברגע הראשון אני חושב שהוא מצביע עלי, אבל אז אני רואה אותה, את הנערה. היא עומדת כמה צעדים ממני בצד השני של המגדל, גם היא על המדף, והשיער הבלונדיני הכהה שלה מתבדר ברוח, החצאית מתנפחת כמו מצנח. למרות שינואר עכשיו באינדיאנה, היא עומדת יחפה בגרבונים, עם המגפיים ביד, ובוהה ברגליים שלה או בקרקע, קשה לדעת. היא נראית קפואה במקום.

אני אומר בקול הרגיל שלי, לא קול המטיף, והכי רגוע שאפשר, ‘תאמיני לי, הדבר הכי גרוע זה להסתכל למטה.’

היא מסובבת את הראש בכיווני לאט מאוד. אני מכיר את הנערה הזאת, או לפחות ראיתי אותה במסדרונות. העיניים שלה נפערות קצת כשהיא רואה אותי. אני לא מצליח להתאפק. ‘אז את באה לכאן הרבה? כי זה די המקום הקבוע שלי, ואני לא זוכר שראיתי אותך כאן קודם.’

היא לא צוחקת או ממצמצת, רק מסתכלת עלי מאחורי משקפיים מגושמים שמכסים כמעט את כל הפרצוף שלה. היא מנסה לסגת צעד, והרגל שלה נתקעת במעקה. היא מתנדנדת, ולפני שהיא מספיקה להילחץ אני אומר, ‘אני לא יודע למה עלית לפה, אבל בעינַי העיירה נראית יותר יפה מכאן והאנשים נראים יותר נחמדים ואפילו הכי גרועים ביניהם נראים כמעט בסדר. חוץ מגֵייבּ רוֹמֶרוֹ ומאמנדה מוֹנק וכל החבורה הזאת שאת מסתובבת איתה.’

קוראים לה ויולט משהו. היא פופולרית ברמת המעודדות — מהבנות האלה שלא היית מצפה להיתקל בהן על מדף בקומה השישית. מאחורי המשקפיים המכוערים היא יפה כמעט כמו בובת חרסינה. עיניים גדולות, פנים מתוקות בצורת לב, פה שחותר לנטות לחיוך קטן מושלם. היא מהבנות שיוצאות עם בנים כמו ריאן קְרוֹס, כוכב הבייסבול, ויושבות עם אמנדה מונק ושאר מלכות הכיתה בהפסקת הצהריים.

‘אבל בואי נודה באמת, לא עלינו לכאן בגלל הנוף. אַת ויולט, נכון?’

היא ממצמצת פעם אחת, ואני מפרש את זה כתשובה חיובית.

‘תיאודור פינץ’. אני חושב שלמדנו מבוא לאלגברה יחד בשנה שעברה.’

היא ממצמצת שוב.

‘אני שונא מתמטיקה, אבל לא בגלל זה אני כאן. בלי להעליב, אם זאת הסיבה שאת עלית. את בטח יותר טובה ממני במתמטיקה כי כמעט כולם יותר טובים ממני במתמטיקה, אבל זה בסדר, אין לי בעיה עם זה. את מבינה, אני מצטיין בדברים אחרים, יותר חשובים — נגינה בגיטרה, סקס, ותמיד לאכזב את אבא שלי, בין השאר. דרך אגב, מתברר שזה נכון ובאמת לא משתמשים בזה בעולם האמיתי. במתמטיקה, זאת אומרת.’

אני ממשיך לדבר, אבל מרגיש שמתחיל להיגמר לי הקיטור. קודם כול, אני צריך להשתין, ככה שהמילים שלי הן לא הדבר היחיד שמתפתל. (לרשום לעצמי: לפני שאתה מנסה להתאבד, תזכור ללכת לשירותים.) חוץ מזה, התחיל לרדת גשם, ובטמפרטורה הנוכחית הגשם יהפוך לשלג לפני שהוא יפגע בקרקע.

‘התחיל לרדת גשם,’ אני אומר, כאילו היא לא יודעת. ‘אני מניח שאפשר לטעון שהגשם ישטוף את הדם, ככה שיהיה קל יותר לנקות את הבלגן שנעשה. אבל כל החלק של הבלגן גרם לי לחשוב. אני לא ריקני, אבל בכל זאת בן אדם, ואני לא יודע מה איתך, אבל אני לא רוצה להיראות בהלוויה שלי כאילו העבירו אותי במגרסה.’

היא רועדת מקור או מפחד, אני לא יודע, אז אני מתקדם לאט בכיוונה בתקווה שלא אפול לפני שאגיע לשם, כי הדבר האחרון שאני רוצה זה לעשות מעצמי צחוק בפני הנערה הזאת. ‘אמרתי במפורש שאני רוצה שישרפו אותי, אבל אמא שלי לא מאמינה בזה.’ ואבא שלי יעשה מה שהיא תגיד כדי לא להרגיז אותה יותר משכבר הרגיז, וחוץ מזה, אתה הרבה יותר מדי צעיר לחשוב על דברים כאלה, אתה יודע שסבתא פינץ’ חיה עד גיל תשעים ושמונה, אנחנו לא צריכים לדבר על זה עכשיו, תיאודור, אל תצער את אמא שלך.

‘אז יציגו אותי בארון פתוח, ככה שאם אני אקפוץ זה לא ייראה טוב. וחוץ מזה, אני די אוהב את הפנים שלי שלמות, שתי עיניים, אף אחד, פה אחד, כל השיניים, כי אם להודות בכנות הן אחד המאפיינים הכי מוצלחים שלי.’ אני מחייך כדי להראות לה למה אני מתכוון. הכול נמצא במקום הנכון, לפחות כלפי חוץ.

היא שותקת, ואני ממשיך להתקדם ולדבר. ‘אבל בעיקר כואב לי הלב על הקברן. זאת עבודה מחורבנת בכל מקרה, אז עוד לטפל בחרא כמוני?’

מישהו צועק מלמטה, ‘ויולט? זאת ויולט שם למעלה?’

‘אלוהים,’ היא אומרת חלש כל כך שאני בקושי שומע אותה. ‘אלוהיםאלוהיםאלוהים.’ הרוח נושבת בחצאית ובשיער שלה, ונראה כאילו היא עומדת לעוף.

מלמטה נשמע זמזום כללי, ואני צועק, ‘אל תנסי להציל אותי! את רק תהרגי את עצמך!’ ואז אני אומר חרש, רק לאוזניה: ‘זה מה שאנחנו צריכים לעשות לדעתי.’ אני נמצא צעד ממנה עכשיו. ‘אני רוצה שתזרקי את המגפיים שלך בכיוון הפעמון ותיאחזי במעקה, פשוט תחזיקי, וברגע שתתפסי אותו תישעני לאחור ותעבירי את רגל ימין מלמעלה. טוב?’

היא מהנהנת וכמעט מאבדת שיווי משקל.

‘אל תהנהני. והכי חשוב, אל תתבלבלי ותלכי קדימה במקום אחורה. אני אספור בשבילך. בשלוש.’

היא זורקת את המגפיים שלה בכיוון הפעמון, והם נופלים על הבטון בטאח, טאח.

‘אחת. שתיים. שלוש.’

היא נאחזת בקיר המגן ונשענת לאחור, ואז מרימה את הרגל מעליו ככה שעכשיו היא יושבת על המעקה. היא בוהה בקרקע ואני רואה שהיא קפאה שוב, אז אני אומר, ‘יופי. מעולה. רק תפסיקי להסתכל למטה.’

היא מסתכלת עלי לאט, ואז מושיטה את רגל ימין לרצפת מגדל הפעמון, וכשהיא מוצאת אותה אני אומר, ‘עכשיו תעבירי את רגל שמאל איך שתוכלי. אל תעזבי את הקיר.’ בשלב הזה היא כל כך רועדת שאני שומע את השיניים שלה נוקשות, אבל אני רואה את רגל שמאל מצטרפת לימין וזהו, היא עברה בשלום.

אז עכשיו רק אני כאן. אני משקיף אל הקרקע פעם אחת אחרונה, מעבר לכפות הרגליים שלי, מידה 47 ולא מפסיקות לצמוח — היום אני נועל סניקרס עם שרוכים זרחניים — מעבר לחלונות הפתוחים של הקומה הרביעית, השלישית, השנייה, מעבר לאמנדה מונק שמקרקרת מצחוק על מדרגות הכניסה ומצליפה בשיער הבלונדיני שלה כמו פוני. היא מחזיקה כמה ספרים מעל הראש בניסיון לפלרטט ולהגן על עצמה מהגשם בו־זמנית.

אני משקיף מעבר לכל זה אל הקרקע עצמה שעכשיו היא לחה וחלקלקה, ומדמיין את עצמי שוכב שם.

אני יכול פשוט לצעוד קדימה. זה ייגמר בשניות. לא עוד ‘תיאודור פריק’. לא עוד כאב. לא עוד שום דבר.

אני מנסה להשאיר מאחורַי את המשוכה הלא צפויה שבהצלת חיים ולהמשיך במה שהתחלתי. לרגע אני מרגיש בזה: תחושת השלווה כשהמוח שלי משתתק, כאילו אני כבר מת. אני חסר משקל וחופשי. אין ממה וממי לחשוש, אפילו לא מעצמי.

ואז קול אומר מאחורי, ‘אני רוצה שתחזיק במעקה, וברגע שתתפוס אותו תישען לאחור ותעביר את רגל ימין מלמעלה.’

ובבת אחת הרגע חולף, ואולי הוא כבר חלף, ועכשיו זה נראה כמו רעיון מטומטם, מלבד ההבעה על הפנים של אמנדה כשאצנח מולה. אני צוחק למחשבה. מרוב צחוק אני כמעט נופל, וזה מפחיד אותי — כאילו, ממש מפחיד אותי — ואני תופס את עצמי וּויולט תופסת אותי בדיוק כשאמנדה מסתכלת למעלה. ‘יצור!’ מישהו צועק. הקבוצה הקטנה של אמנדה מגחכת. היא מקרבת את כפות הידיים לפה ומכוונת אותו לשמים. ‘את בסדר, וי?’

ויולט נשענת מעבר למעקה ועדיין מחזיקה ברגליים שלי. ‘אני בסדר.’

הדלת בראש מדרגות המגדל נפתחת בחריקה, והחבר הכי טוב שלי, צ’רלי דוֹנהיוּ, מופיע בפתח. צ’רלי שחור. לא שחור כמו בטלוויזיה, אלא שחור־שחור. והוא עושה סקס יותר מכל מי שאני מכיר.

הוא אומר, ‘יש פיצה לצהריים היום,’ כאילו אני לא עומד על אדן הגג בגובה שש קומות, עם הזרועות מתוחות לצדדים ונערה מחבקת לי את הברכיים.

‘למה שלא תעשה את זה כבר וזהו, פְריק?’ צועק מלמטה גֵייבּ רומֶרוֹ, המכונה גם רומר, המכונה גם הדביל. עוד צחוקים.

כי יש לי דייט עם אמא שלך אחר כך, אני חושב אבל לא אומר, כי בואו נודה באמת, זה די פתטי, וחוץ מזה הוא יעלה לכאן וירסק לי את הפרצוף ויזרוק אותי למטה, ואז לא אוכל לעשות את זה בעצמי.

במקום זה אני צועק, ‘תודה שהצלת אותי, ויולט. אני לא יודע מה הייתי עושה אם לא היית מגיעה. בטח כבר הייתי מת.’

הפרצוף האחרון שאני רואה למטה שייך ליועץ בית הספר, מר אֶמְבְּרי. הוא שולח אלי מבט נוקב, ואני חושב, אה, נהדר. פשוט נהדר.

אני נותן לוויולט לעזור לי לעבור את המעקה אל רצפת הבטון. מלמטה נשמעות קצת מחיאות כפיים, אבל לא לכבודי אלא לכבוד ויולט, הגיבורה. מקרוב אני רואה שהעור שלה חלק ונקי מלבד שני נמשים בלחי ימין, והעיניים שלה בצבע אפור־ירוק שמעורר מחשבה על הסתיו. העיניים הן שתופסות אותי. הן גדולות ומרתקות, כאילו היא רואה הכול. הן חמות וערניות בה במידה, עיניים שלא יסבלו בולשיט, מהסוג שרואה אותך מבפנים, זה ברור לי גם דרך המשקפיים. היא יפה וגבוהה אבל לא גבוהה מדי, עם רגליים ארוכות חסרות מנוח וקימורים, מה שאני אוהב אצל בנות. יותר מדי בנות בתיכון נראות כמו בנים.

‘סתם ישבתי שם,’ היא אומרת. ‘על המעקה. לא עליתי לכאן כדי —’

‘אני רוצה לשאול אותך משהו. את חושבת שיש דבר כזה יום מושלם?’

‘מה?’

‘יום מושלם. מהתחלה ועד הסוף. יום שלא קורה בו שום דבר נורא או עצוב או שגרתי. את חושבת שזה אפשרי?’

‘אני לא יודעת.’

‘היה לך פעם יום כזה?’

‘לא.’

‘גם לי לא, אבל אני ממשיך לחפש.’

היא לוחשת, ‘תודה רבה, תיאודור פינץ’.’ היא מתמתחת ונותנת לי נשיקה על הלחי, ואני מריח את השמפו שלה, שמזכיר לי פרחים. היא אומרת לי באוזן, ‘אם אי־פעם תספר על זה למישהו, אני אהרוג אותך.’ עם המגפיים ביד היא ממהרת לתפוס מחסה מהגשם, וחוזרת בדלת שמובילה לגרם המדרגות החשוך והרעוע שלוקח אותך למטה אל אחד מבין מסדרונות רבים, מוארים מדי וצפופים מדי, בבית הספר.

צ’רלי מסתכל עליה הולכת, וכשהדלת נסגרת מאחוריה הוא מסתובב בחזרה אלי. ‘בן אדם, למה אתה עושה את זה?’

‘כי כולנו צריכים למות מתישהו. אני פשוט רוצה להיות מוכן.’ זאת לא הסיבה, כמובן, אבל זה יספיק לו. למען האמת יש הרבה סיבות, ורובן משתנות מיום ליום, כמו שלושה־עשר הילדים מכיתה ד’ שמתו בתחילת השבוע כשאיזה בן יונה פתח באש באולם הספורט בבית הספר שלהם, או הילדה שנתיים מתחתַי שבדיוק מתה מסרטן, או האיש שראיתי מחוץ לקולנוע בקניון שבעט בכלב שלו, או אבא שלי.

צ’רלי אולי חושב שאני יצור אבל לא אומר את זה, ובגלל זה הוא החבר הכי טוב שלי. מלבד הדבר הזה שאני מעריך אצלו, אין לנו הרבה במשותף.

טכנית, אני על־תנאי השנה. זה קשור לאירוע קטן שכלל שולחן כתיבה ולוח. (לידיעה, להחליף לוח יקר יותר משהייתם מצפים.) זה קשור גם לתקרית ניפוץ גיטרה בזמן אספת התלמידים, שימוש לא חוקי בזיקוקים, ואולי קטטה או שתיים. עקב כל אלה הסכמתי בעל כורחי לתנאים הבאים: ייעוץ שבועי; שמירה על ממוצע ציונים בטווח השמונים העליון; והשתתפות בפעילות בחירה אחת לפחות. בחרתי במקרמה כי אני הבן היחיד בחוג עם עשרים בנות די שוות, וזה נראה סיכוי לא רע בשבילי. אני גם חייב להתנהג יפה, לשתף פעולה עם אחרים, להימנע מזריקת שולחנות ומכל ‘מריבה פיזית אלימה’. ותמיד־תמיד, לא חשוב מה אני עושה, אני חייב לסתום את הפה כי מתברר שמשם מתחילות הצרות. אם אני אהרוס כל דבר מז־־ן מעכשיו והלאה, יזרקו אותי מכאן.

במשרד היועצים אני נרשם אצל המזכירה ומתיישב באחד מכיסאות העץ הקשים עד שמר אֶמְבְּרי יתפנה. אם אני מכיר את אָמֶבָּה — ככה אני קורא לו בלב — כמו שאני מכיר את אמבה, הוא ירצה לדעת מה לעזאזל עשיתי במגדל הפעמון. אם יהיה לי מזל, לא יהיה לנו זמן לדבר על הרבה מעבר לזה.

אחרי כמה דקות הוא מסמן לי להיכנס. הוא גבר נמוך ושרירי שבנוי כמו שור. בזמן שהוא סוגר את הדלת, החיוך שלו נעלם. הוא מתיישב, רוכן מעל השולחן שלו ונועץ בי מבט כאילו אני חשוד שהוא צריך לשבור. ‘מה לעזאזל עשית במגדל הפעמון?’

מה שאני אוהב באמבה זה שהוא לא סתם צפוי, הוא ניגש ישר לעניין. אני מכיר אותו מאז כיתה י’.

‘רציתי להסתכל על הנוף.’

‘תיכננת לקפוץ?’

‘לא ביום שמגישים פיצה. בחיים לא ביום שמגישים פיצה, זה אחד הימים הטובים בשבוע.’ הייתי צריך להזכיר שאני מעולה בלְשַנות נושא. כל כך מעולה שיכולתי לקבל מלגה מלאה לקולג’ ולהתמחות בזה, אבל למה לטרוח? אני כבר מומחה בזה.

אני מחכה שהוא ישאל על ויולט, אבל במקום זה הוא אומר, ‘אני צריך לדעת אם תיכננת, או שאתה מתכנן, לפגוע בעצמך. אני רציני. אם המנהל וֶרְץ ישמע על זה, אתה תעוף לפני שתספיק להגיד ‘מושעה’, או גרוע מזה. שלא להזכיר שאם אתעלם מזה ואתה תחליט לחזור למעלה ולקפוץ, צפויה לי תביעה, ועם המשכורת שמשלמים לי, תאמין לי שאין לי כסף למשפט. וזה נכון באותה מידה אם תקפוץ ממגדל הפעמון או ממגדל פּוּרינָה. לא משנה אם זה בשטח בית הספר או לא.’

אני מלטף את הסנטר כאילו שקוע במחשבות. ‘מגדל פורינה. רעיון מעניין.’

הוא לא זז מילימטר, רק מצמצם עיניים. כמו רוב האנשים במערב התיכון, אמבה לא מאמין בהומור, בעיקר בנושאים רגישים. ‘זה לא מצחיק, מר פינץ’. זה לא נושא לבדיחות.’

‘לא, אדוני. מצטער.’

‘מה שמתאבדים לא חושבים עליו זה מה קורה אחר כך. לא רק להורים ולאחים שלכם, אלא לחברים שלכם, לחברות שלכם, לאנשים מהכיתה שלכם, למורים שלכם.’ מוצא חן בעיני שהוא חושב שהרבה מאוד אנשים תלויים בי, כולל לא אחת אלא כמה חבֵרות.

‘סתם עשיתי שטויות. אני מודה שאולי זאת לא הדרך הכי טובה להתחיל את השיעור הראשון.’

הוא לוקח קלסר, מטיח אותו מולו ומתחיל לדפדף בו. אני מחכה בזמן שהוא קורא, ואז הוא מסתכל עלי שוב. מעניין אם הוא סופר את הימים עד הקיץ.

הוא קם כמו שוטר בתוכנית טלוויזיה ועוקף את השולחן לעמוד מעלי. הוא נשען על השולחן בזרועות משולבות ואני מסתכל מעבר לו, מחפש את המראה הדו־כיוונית.

‘אני צריך להתקשר לאמא שלך?’

‘לא. ממש לא.’ ושוב: לא לא לא. ‘תראה, זה היה דבר מטומטם לעשות. סתם רציתי לבדוק איך תהיה ההרגשה לעמוד שם ולהסתכל למטה. אני בחיים לא אקפוץ ממגדל הפעמון.’

‘אם זה יקרה שוב, אם אפילו תחשוב על זה שוב, אני אתקשר אליה. ואתה הולך לעשות בדיקת סמים.’

‘אני מעריך את הדאגה, אדוני.’ אני מנסה להישמע מלא כנות, כי הדבר האחרון שאני רוצה זה שיופנה אלי זרקור עוד יותר גדול ובוהק, שיעקוב אחרי במסדרונות בית הספר ובחלקים אחרים של החיים שלי, עד כמה שיש כאלה. והקטע הוא שאני דווקא מחבב את אמבה. ‘לגבי כל עניין הסמים, אין סיבה לבזבז זמן יקר. באמת. אלא אם כן סיגריות נחשבות. סמים ואני? לא שילוב טוב. תאמין לי, ניסיתי.’ אני משלב ידיים כמו ילד טוב. ‘לגבי כל העניין של מגדל הפעמון, למרות שזה ממש לא היה מה שאתה חושב, אני מבטיח שזה לא יקרה שוב.’

‘מצוין. אני רוצה אותך פה פעמיים בשבוע במקום פעם אחת. תבוא בימי שני ושישי ותדבר איתי כדי שאוכל לראות מה שלומך.’

‘אשמח לעשות את זה, אדוני — זאת אומרת, אני, כאילו, ממש נהנה מהשיחות שלנו — אבל אני בסדר.’

‘זה לא פתוח למשא ומתן. עכשיו בוא נדבר על סוף הסמסטר האחרון. נעדרת מהלימודים ארבעה שבועות, כמעט חמישה. אמא שלך אומרת שהיתה לך שפעת.’

למעשה, אחותי קייט אמרה לו את זה, אבל הוא לא יודע. היא זאת שהתקשרה לבית הספר כשלא הייתי בעניינים כי לאמא היו מספיק דאגות גם ככה.

‘אם זה מה שהיא אומרת, מי אני שאתווכח?’

באמת הייתי חולה, אבל לא במשהו שפשוט להסביר כמו שפעת. מהניסיון שלי, אנשים מרגישים הרבה יותר אהדה כשהם יכולים לראות שאתה סובל, ובפעם המיליון בחיי אני מייחל למשהו כמו חזרת או אבעבועות רוח או כל מחלה אחרת שקל לזהות, רק כדי להקל עלי וגם עליהם. כל דבר עדיף על האמת: שוב דוממתי מנוע. נמחקתי. רגע אחד הסתחררתי, ורגע אחר כך המוח שלי גרר את עצמו במעגלים כמו כלב זקן כבד תנועה שמנסה להישכב. ואז פשוט נכביתי והלכתי לישון, אבל לא שנת לילה רגילה. תחשבו שינה ארוכה ואפלה כשאתם אפילו לא חולמים.

אמבה מצמצם עיניים שוב ונועץ בי מבט בניסיון לגרום לי להזיע. ‘ואנחנו יכולים לצפות שתגיע באופן סדיר ולא תסתבך בצרות הסמסטר הזה?’

‘לגמרי.’

‘ותעמוד במטלות הלימודיות שלך?’

‘כן, אדוני.’

‘אני אקבע לך בדיקת סמים אצל האחות.’ הוא נועץ אצבע באוויר בכיווני. ‘על־תנאי משמעו ‘תקופה של בדיקת התאמה; תקופה שעל התלמיד להשתפר בה’. תבדוק את זה אם אתה לא מאמין לי, ובשם אלוהים, תישאר בחיים.’

זה הדבר שאני לא אומר: אני רוצה להישאר בחיים. אני לא אומר את זה כי לאור הקלסר העבה שמולו, אין סיכוי שהוא יאמין לי. ועוד משהו שאין סיכוי שהוא יאמין לו — אני נאבק בכל כוחי להישאר בעולם המחורבן והמקולקל הזה. לעמוד על מדף מגדל הפעמון — זה לא קשור במוות. זה קשור בשליטה. זה קשור בלא לחזור לישון לעולם.

אמבה עוקף את השולחן שלו ואוסף ערימה של עלוני ‘אוזן קשבת לנוער’. הוא אומר לי שאני לא לבד ושאני תמיד יכול לדבר איתו, דלתו פתוחה, הוא כאן בשבילי, ונתראה ביום שני. אני רוצה לומר שבלי להעליב, זה לא ממש עוזר לי. במקום זה אני מודה לו, בגלל העיגולים השחורים מתחת לעיניו וקמטי העישון שחקוקים סביב פיו. הוא בטח ידליק סיגריה בשנייה שאצא. אני לוקח ערימה גדולה של עלונים ומסתלק. הוא לא הזכיר את ויולט אפילו פעם אחת, איזו הקלה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כל המקומות המוארים”