אסופת המאמרים חכמה לשלמה מציגה מבחר מאמרים פרי עטו של פרופ' שלמה דשן ז"ל. גם ממרחק השנים מחקריו האנתרופולוגיים של […]
מבריקים את כלי הכסף: מבוא לאסופה לכבודו של שלמה דשן
גדי נסים
ספר זה מציג ממיטב כתביו של האנתרופולוג שלמה דשן. המאמרים בספר משובצים בשערים שונים. כל אחד מהשערים מציג היבט של מחקריו; בפתחו של כל אחד מהם מופיעה הקדמה קצרה הסוקרת ומעריכה את תרומתו של דשן לנושא ומציגה בקצרה את המאמרים המופיעים בו. פעילותו המחקרית והאינטלקטואלית של דשן הייתה ענפה הרבה יותר מסך כל הטקסטים המופיעים באסופה זו; אבל על מנת להקל על ציבור הקוראים והקוראות, החליט צוות העורכים לשלב בה רק מקצת מכתביו. רבים אחרים נותרו מחוץ לה, והקוראים מוזמנים למצוא הפניות לטקסטים אלו ברשימה ביבליוגרפית מיוחדת המופיעה בסופו של הספר.
שלמה דשן (1935-2020) היה מדור המייסדים של האנתרופולוגיה הישראלית ומהחשובים בהיסטוריה שלה. מחקריו בעלי ערך רב גם עבור דיסציפלינות נוספות ומשיקות כגון היסטוריה של העם היהודי, לימודי ישראל ועוד. עבור סטודנטיות וסטודנטים לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בישראל, החל משנות ה־70 ועד סוף שנות ה־90, היה שלמה דשן חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי, מעולם ההתייחסות האינטלקטואלי ומההכשרה. רבים למדו אצלו וכולם קראו מכתביו. הממשיכים לתארים מתקדמים ולמחקר גם התנסו בעבודה משותפת עימו. ואולם בשנים האחרונות עבודתו של דשן נדחקה מעט בעקבות כמה תהליכים, בהם הזמן הרב יחסית שחלף – למעלה מעשור – מאז חדל מלפרסם באופן סדיר, וגם שינויים פרדיגמטיים באנתרופולוגיה. מאז שנות ה־90 הפך השיח הביקורתי להגמוני. דשן לא השתלב בו, ובמידה רבה אף היה האנטיתזה שלו. התוצאה הייתה דחיקה של כתביו ממעמדם המרכזי. לכן, מטרתה של אסופה זו היא להציב מחדש את עבודתו על סדר היום האקדמי. כמו כן, מטרתם של המבואות בפתח הספר ובפתח כל אחד מהשערים היא למרק את כלי הכסף – כלומר, לספק מידע חשוב ולהאיר אותם באור חדש, וכך לחשוף אותם בפני הקוראים והקוראות במלוא הדרם.
דמותו של שלמה דשן הייתה מטעה במקצת. הוא היה אדם שקט ולא ניסה לבלוט בסיטואציות חברתיות. גם סגנון כתיבתו – שלא כדרכם של רבים מאנשי האקדמיה בתחום – נמנע מלגרות או להתריס. במבט ראשון הטקסטים של דשן אינם מפתים. כתיבתו חסכונית וחפה ממלודרמטיות. אך כאשר צוללים לתוכם מגלים שמים שקטים חודרים עמוק. הרושם הלקוני נוצר מכיוון שדשן אינו מטריח שלא לצורך את קוראיו – אינו מאריך יתר על המידה ואינו נעזר בז’רגון מקצועי מיותר. הוא מצליח להעביר דרמות חברתיות כגון תפילת כל נדרי, ויכוחים על נוסחי תפילה, תעמולה פוליטית ועוד, באמצעות שימוש במילים ארציות. רבות מהדרמות המיניאטוריות האלה מתרחשות בבתי הכנסת ובקהילות מסורתיות־מזרחיות בישראל ובתפוצות. אחרות מתנהלות בבתיהם של אנשים חילונים (כיצד הם מנהלים את סדר הפסח), ודרמות אחרות נוגעות לתפקוד יום־יומי של בעלי מוגבלויות – לדוגמה, כיצד מתנהלים אנשים עיוורים בעזרת מקל נחייה. בכולן נמסרים לקורא הפרטים הקטנים של ההתרחשות, עולמות המשמעות והרגש הטעונים בה, וגם משמעותה החברתית־תרבותית הרחבה. שילוב זה של איפוק עם תיאור מפורט של החיים עצמם – טקסים, מתחים והתמודדויות – הוא זה שמספק לכתיבתו של דשן את החתימה והסגנון הייחודיים לה. זו “פונקציית המחבר” של דשן (גירץ 1988).
באחד מחיבוריו הידועים שאל האנתרופולוג קליפורד גירץ במה מתאפיין התיאור האתנוגרפי. אחד המרכיבים שמנה היה שתיאור אתנוגרפי הוא מיקרוסקופי. הוא נעשה בקהילה, באינטראקציות בין אנשים בודדים או בהתנהלות של השחקנים עם עצמם. אנתרופולוג טוב חייב להתחבר לרמה המיקרוסקופית של העולם ולתאר אותו עבור הקורא. מרכיב נוסף ומהותי לא פחות הוא “להציל את ה’אמור’ של השיח החברתי מן ההתארעויות החולפות ומתכלות שלו ולחקוק אותו באופן שאפשר יהיה לחזור ולעיין בו” (גירץ 1990 [1973]: 31). רבים מהטקסטים של דשן נכתבו לפני ארבעה וחמישה עשורים, על חוויות חיים שכמעט אינן קיימות בצורתן המקורית. ככל הנראה, רבים מהאנשים כבר אינם עימנו. יחד עם זאת, אופי השדות שחקר דשן, בחירת המקרים שבהם בחר להתמקד במסגרת השדות האלה והשקדנות שבאיסוף הפרטים – כל אלו הופכים את הטקסטים לכאלה שניתן לחלץ מהם תמונות ותובנות שרלוונטיות גם כיום: הכמיהה לזהות חברתית עוטפת, הקשר החזק של מזרחים ליהדותם, ייחודיותה של הדתיות המזרחית, הקשר ההדוק בין דת לפוליטיקה ועוד. במובן זה נותרה יצירתו של דשן שרירה, קיימת ואקטואלית.
כאנתרופולוג ברמ”ח איבריו ושס”ה גידיו דשן נתן קדימות לנתונים. בכתיבתו, מטרת התיאוריה היא להסביר את הנתונים. היא אינה עומדת בפני עצמה, אך עם זאת היא משמעותית. כתיבתם התיאורטית של שלמה דשן ועמיתו למחקר וכתיבה משה שוקד, במיוחד מסוף שנות ה־60 ועד סוף שנות ה־70, הייתה נטועה בפרויקט בניין האומה ומשרתת אותו. שניהם הושפעו עמוקות מאסכולת מנצ’סטר הנודעת בעת שקיבלו שם את הכשרתם.
שלמה דשן ומשה שוקד רכשו את הכשרתם כאנתרופולוגים באנגליה בזכות פרויקט ברנשטיין. סידני ברנשטיין היה לורד אנגלי בעל זיקה לאנתרופולוגיה ולציונות. בתחילת שנות ה־60 הוא הרים תרומה כספית נדיבה (מימון עשר עבודות דוקטורט) לשם טיפוח מחקר אנתרופולוגי ישראלי, וזאת בתקופה שבה האנתרופולוגיה הישראלית עדיין לא הייתה ממוסדת. שלמה דשן, משה שוקד, עמנואל מרקס, מירון ארונוף ודון הנדלמן עברו את המסלול (אבוהב 2010). באותו הזמן הדמות המרכזית באסכולת מנצ’סטר היתה של האנתרופולוג הבריטי הנודע מקס גלקמן. גלקמן היה למנטור של החוקרים הישראלים הצעירים. הוא השפיע עליהם עמוקות מבחינה תיאורטית, מתודולוגית וסגנונית עמוקה עליהם. בהדרכתו ניסו דשן ושוקד לבודד יחידות חברתיות מובחנות (אצל דשן הייתה זו העיירה הצעירה “צפונית” בדרום הארץ) ולבדוק כיצד הן מתפקדות במצב שבו השחקנים המרכזיים חווים מתחים, פערים ושינויים תרבותיים בעקבות המפגש בין המסורת למודרנה ובין מזרח למערב. דשן ושוקד גילו רגישות מחקרית ומוסרית לקולות הנחקרים בעיירות הפיתוח ובמושבי העולים, מה שסייע להבין כיצד מודלים כגון “כור היתוך” לא יכולים למחוק את תרבויות המוצא. אחד התוצרים החשובים של עבודתם בעיירה “צפונית” (דשן) ובמושב העולים “רוממה” (שוקד) הוא ספרם דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה (שוקד ודשן 1977). אסופה זו כוללת מגוון מאמרים שכתב כל אחד מהם על השדה שחקר באמצע שנות ה־60, כולל פרקים שנכתבו שלושה עשורים לאחר מכן על אותם השדות, ומבוססים גם הם על מחקר שדה.
כתיבתו וניתוחיו של דשן גם מתכתבים עם מקורות חשובים נוספים. הם מושפעים מאמיל דורקהיים ובמיוחד מהתמקדותו באופן שבו מערכות תרבותיות מופנמות אצל היחיד ובמקומה של הדת בחיים הקהילתיים (רם 2020: 66), הם מושפעים גם ממסורת חשובה המזוהה עם הסוציולוג של מקס ובר, שהדגיש את הממד הפרשני והסובייקטיבי שספוג בפעולה החברתית ומניע אותה, את ההשפעה המתמשכת של מסורות תרבותיות על שחקנים חברתיים (רם 2020: 141), ואת חשיבות הבנת הממד ההיסטורי לשם ניתוח ההווה. כמו כן הושפעה כתיבתו של דשן גם מאנתרופולוגים מרכזיים בני התקופה כגון ויקטור טרנר (2004 [1969]), שהתמקד במרכזיות הטקסים בחייהן של קבוצות ובתפקיד הדינמי והעוצמתי של סמלים בהקשר זה, וקליפורד גירץ, שהתמקד במפגש של חברות מסורתיות ושל אנשים בעלי זיקה דתית עם תהליכי מודרניזציה (גירץ 2007 [1968]).
אבל דשן לא רק השתלב בזרמים תיאורטיים אלא גם הציע תרומות תיאורטיות חדשניות משלו. תרומה אחת היא טיפולוגיה של שינוי סמלי, הכוללת ארבעה מרכיבים: חיסול, יצירה, חילול וחידוש. אחת האבחנות החשובות של קליפורד גירץ, שמזוהה כקלסיקון של הגישה הפרשנית, הייתה שתיאוריה זו אינה יכולה להציב מבנים תיאורטיים מושלמים מדי, אלא צריכה להציג הכללות וטענות צמודות לנתונים האמפיריים. הבעיה היא שקשה מאוד ליצור עולם מושגים תיאורטי שמצד אחד, לא נגרר לאמפיריציזם, ומצד אחר, לא נגרר לתיאוריות שמרחפות גבוה מעל הנתונים. בקיצור, קשה מאוד ליצור תיאוריה פרשנית טובה ושימושית. דשן הציג טיפולוגיה כזו, שבה נעזרים אנתרופולוגים עד היום.
תרומה שנייה של דשן היא תיאוריה של זהות. המאמר “לשאלת ההסתגרות העדתית של יוצאי דרום תוניסיה” מציג הסבר תיאורטי ייחודי הנוגע לזהות אתנית. דשן טוען שהנחקרים אינם ניתנים לסיווג כמי שנטמעו בכור ההיתוך או לחלופין כמי שמתנגדים לכל אקולטורציה בשם הנאמנות לתרבות שטיפחו במדינות המוצא שלהם. תחת זאת דשן מתאר את נחקריו כמי שנקטו עמדה מצבית המשתנה בהתאמה למקרה שעל הפרק. הם אינם מבקשים להכריע בין עמדה אוניברסלית של כלל ישראל לבין עמדה קהילתית־מקומית ובדלנית יותר, אלא יוצרים סינתזה ביניהן. האופן שבו דשן הגיע לניסוח תיאוריה שכזו מעיד, שוב, על ההשפעה העמוקה של מקס גלקמן על עבודתו. גלקמן היה מהחוקרים המזוהים ביותר עם מתודת המקרה המורחב. דשן, שוקד וחבריהם נעזרו רבות במתודה זו, שסייעה להם לאתר נקודות דמיון וגם להבחין בנקודות של שוני בשרשרת של מקרים. השימוש במתודה זו גם סלל בפני דשן את הדרך להציע הסבר לתנועה של הנחקרים בין עמדה אתנית־פרטיקולרית לישראלית־אוניברסלית יותר; הסבר שעשוי לסייע להבין את העמדה הלא־מקובעת ורבת־הפנים של יהודים מזרחים בשאלות של זהות גם בימינו.
הגורם האחרון שחשוב להבין לשם הבנת האנתרופולוגיה של שלמה דשן הוא הביוגרפיה שלו. כפי שיפורט במבוא הביוגרפי שכתב בנו, עזרי דשן, כמה חוויות יסוד הניעו ועיצבו את עבודתו של שלמה דשן: היותו מהגר ופליט שתלוי ונע בין תרבויות שונות, היותו אדם אדוק בדתו היהודית והיותה של זו מרכיב מרכזי בזהותו, היותו איש העולם המודרני והאירופי, ולבסוף – משיכתו הרומנטית ליהדות המסורתית־מזרחית. משיכה זו הניעה את דשן להצטרף לרבות מהפעילויות (בעיקר הדתיות־קהילתיות) של קבוצות מזרחיות ומסורתיות ולחיות עימן, הן במסגרת המחקר והן בחייו הפרטיים.
בשנים האחרונות זיהו מבקרים את עמדתו הרומנטית של דשן כלפי יהודי המזרח כביטוי ליחס אתנוצנטרי ואוריינטליסטי מצדו. אבל בניגוד לאנתרופולוגים אוריינטליסטים, ההתבוננות המוקסמת של דשן על מושאי מחקרו לא הייתה מאדירה ומקטינה כאחד, אלא מאדירה בעיקרה. דוגמה לכך היא השימוש החוזר בשם התואר ‘נינוח’ בהרצאותיו ובכתביו בהתייחסו אל מזרחים. מילה כזו, במיוחד בשיח הביקורתי, טומנת בחובה קונוטציה של פסיביות ואף כניעות. דשן, לעומת זאת, ייחס לה משמעות אחרת. כאשר השתמש במושג, התייחס לא רק לנחקריו אלא גם ביטא עמדה קיומית כלפי העולם החברתי הסובב אותו. התואר ‘נינוח’ ביטא את כמיהתו לעולם שראה שפוי יותר וקיצוני פחות. כלומר, הוא ייחס למזרחים מודל של חיים קהילתיים ודתיים ששאף לסגל גם לעצמו.
כאמור, ייעודה של אסופה זו הוא השקה מחודשת של הקריאה הציבורית בכתביו של דשן. אנו שואפים לא רק לעורר את העניין בטקסטים החשובים האלה כמקור לעיון, אלא גם לאתר בהם נקודות חדשות ורלוונטיות לדיון על העבר וההווה של ישראל. תוצאה אפשרית נוספת של מהלך זה עשויה להיות גם איתור נקודות לביקורת על הטקסטים האלה, אשר חורגות מהביקורות שכבר הושמעו בעבר. אפיק חדש לדיון ביקורתי עשוי להתמקד בציר חילונים־דתיים ולא רק בציר מזרחים־אשכנזים. כתיבתו של דשן על האופן שבו חילונים מציינים ומקיימים מועדים מקודשים ביהדות כגון חג הפסח ויום הכיפורים היא ציר חשוב במחקריו. כתיבה זו השפיעה, בין היתר, על הכתיבה העכשווית על יהודים־חילונים, ובמיוחד על תצורות של רליגיוזיות יהודית ופרקטיקות של התחדשות רוחנית אצלם (ורצברגר וקפלן 2019). ציר זה, המזוהה כיום עם פוסט־חילוניות, עדיין לא זכה להתייחסויות ביקורתיות מספקות. כיוון אחד של דיון יכול להתייחס להטיה אפשרית של דשן בבואו לדון ביהודים חילונים – לראיית החילוניות כמשמעותית רק כאשר היא יוצרת תחליפים ופרשנויות משלה לפולחן האורתודוקסי. ייתכן שדשן המעיט בערכה של חילוניות מסוג אחר, כזו שמתבססת על אוטונומיה מוסרית של האדם, מתייחסת לעולם מזווית ארצית ורציונלית ומציעה עולם תרבותי בעל התייחסויות ורגישויות תרבותיות משלו (Asad 2001). קיצורו של דבר, אסופה זו אינה פרויקט הנצחה וסיכום, אלא מבקשת להתניע מחדש את העיון בתוצרים שהותיר דשן. אלו הם טקסטים חיים, ואנו מבקשים למקם אותם מחדש בדיון האינטלקטואלי על החברה הישראלית.
שלמה דשן היה חוקר ואינטלקטואל שהתיך את עולם הלמדנות היהודית עם המסורת האקדמית האנגלית. הוא יצק יסודות שעליהם נשענים חוקרים בולטים ועכשוויים של החברה הישראלית, העוסקים בשאלות של דתיות, אתניות ולאומיות. גם בעוד שנים רבות ייזכר כאחד האנתרופולוגים המרכזיים שפעלו כאן.
מקורות
אבוהב, אורית. 2010. קרוב אצל אחרים: התפתחות האנתרופולוגיה בישראל. תל אביב: רסלינג.
גירץ, קליפורד. 2007 (1968). עיונים באסלאם – התפתחות דתית במרוקו ובאינדונזיה. תל אביב: רסלינג.
—, 2005 (1988). עבודות כחיים – האנתרופולוג כמחבר. תל אביב: רסלינג.
—, 1990 (1973). פרשנות של תרבויות. ירושלים: כתר.
ורצברגר, רחל ודנה קפלן. 2019. “פתיחות רוחנית בניו־אייג’ היהודי: היבדלות מעמדית בעידן פוסט־חילוני”. סוציולוגיה ישראלית כ(1): 98־74.
טרנר, ויקטור. 2004 (1969). התהליך הטקסי – מבנה ואנטי־מבנה. תל אביב: רסלינג.
רם, אורי. 2020. הסוציולוגיה הישראלית – היסטוריה רעיונית, 2018־1882. קריית שדה בוקר: מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות ואוניברסיטת בן־גוריון בנגב.
שוקד, משה ושלמה דשן. 1977. דור התמורה: שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון־אפריקה. ירושלים: יד בן־צבי.
Asad, Tlal. 2001. Thinking about Secularism and Law in Egypt. Leiden: Isim.
אין עדיין תגובות