החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קהלת על פי הנדלזלץ

מאת:
הוצאה: | 2020 | 98 עמ'
קטגוריות: יהדות, עיון
זמינות:

29.00

רכשו ספר זה:

"קהלת עומד מחוץ או מעל לזמן. הוא אינו מדבר על מה שהיה, ולא על מה שיהיה, ולא רק מפני שמה שהיה הוא שיהיה. הוא מדבר על ההווה, על מה שיש מתחת לשמיים, מתחת לשמש, על הארץ שלעולם עומדת. באותו הווה יש — כמו שהוא אומר לליבו השומע — עת לכל חפץ, דבר דבור על אופניו, העניין הנכון ברגע הנכון." [מתוך פתח הדבר]

מיכאל הנדלזלץ, בשנינות חדה ומתוחכמת אך נגישה לכול, מתבונן בראייה עכשווית ביצירתו האלמותית של החכם באדם ומעניק לנו מחרוזת פנינים  של תרבות, ידע, לשון ומעל הכול — של חוכמת חיים.

ספרים נוספים של מיכאל הנדלזלץ: "ספר" (שוקן, 1997), "עוד ספר" (הקיבוץ המאוחד, 2001), "ספר הספרים הזמני" (ידיעות אחרונות, 2004), "הספר האחרון מסוגו" (ידיעות אחרונות, 2006), "ממלא מקום עצמי" (מאגנס, 2018).

מקט: 4-644-1083
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתח דבר
מילים לשחק בהן

בעולמו של קהלת “מקרה” פירושו “מוות”: סוף החיים, שהם מנת כל חי, הם ההוכחה שכולם שווים: האדם והבהמה, החכם והכסיל, העשיר והעני, המאושר והאומלל. בלשונו הציורית של הסופר האמריקני דיימון ראניון (מחברם של “ברנשים וחתיכות” על עולמם הציורי של גנגסטרי שנות השלושים באמריקה), האקדח, שכדוריו יכולים להמית, מכונה equalizer, “המשווה” בין היתרון לחיסרון באמצעות המוות.

אלא שבמקורה המילה “מקרה” היא פחות הרת גורל: עניינה פשוט העדר סיבה, נימוק או משמעות: משהו שקרה, ללא כוונת מכוון, אלא אם מישהו מאמין ששום דבר אינו מקרי, שהרי “הכול נהיה בדברו”. ואולי זה המקום שבו ראוי שאסיר כל ספק מליבם של הקוראים: אני לא מאמין (שהכול וגו׳).

כך או כך, באחד הימים ב־2014, לגמרי במקרה, נודע לי שעומד להתהוות בעולמנו מיזם שעיקרו אתר אינטרנט, ופעולות חברתיות וחינוכיות סביבו, שכוונתו להראות שהתנ”ך, אותו “ספר הספרים”, אינו שייך רק לעולם של המאמינים, אלא לכולם: www.929.org.il

הנה תיאור עיקר המיזם, שבראשו עומדים גל גבאי והרב בני לאו, שנעשה בתקציב ציבורי מטעם משרד החינוך: “בחנוכה תשע”ה, 21 בדצמבר 2014, התחיל המחזור הראשון (בהיסטוריה!) של קריאה משותפת ב־929 פרקי התנ”ך. בכל לילה בחצות מתחלף הפרק היומי באתר 929, ומופיע הפרק הבא בליווי מידע מעניין, הסברים קצרים, סרטונים, תמונות, וגם קריינות של הפרק למי שמעדיף להאזין לו. השיח הער סביב הפרק היומי מתנהל הן ברשתות חברתיות והן בקבוצות לימוד, במפגשים ובאירועים בעולם האמיתי. משתתפים בו אנשי רוח ותרבות, אנשי ציבור, אמנים ובכירי היוצרים והיוצרות בישראל, והוא מציע לכל השותפים לפקוח עיניים סקרניות כלפי גישות חדשות ורבגוניות.”

ידידה יקרה הפנתה את מארגני המיזם אליי ובהסכמתם התחלתי לכתוב, חמישה ימים בשבוע, קטעי פרוזה קצרים — בהיקף של כ־250 מילים כל אחד — שכל אחד מהם אמור היה לעמוד בפני עצמו, על פרקי התנ”ך כסדרם. כעבור שבועיים הם שאלו אותי, בפליאה מסוימת, אם אני מתכוון להתמיד בכך מדי יום ביומו, במשך 186 השבועות הבאים (929 פרקי התנ”ך, חמישה ימים בשבוע), שכן כוונתם הייתה שכל כותב באתר יכתוב באופן מזדמן. אני עניתי: “בוודאי, אחרת מה הטעם.”

כך מצאתי עצמי קם מדי בוקר בבוקרו, במשך כשלוש שנים וחצי, “לעבודת הטקסט”, והייתה זו אחת ההרפתקאות האינטלקטואליות, התרבותיות והרגשיות המאלפות ביותר בחיי, במהלכה כתבתי 947 קטעי פרוזה קצרים, יותר מ־300,000 מילים בסך הכול, בהשראת טקסט עברי קדום ששמו (“השם” הוא אחד מכינוייו הרבים של הגיבור הראשי של הטקסט הזה) הולך לפניו מקצה העולם שברא (אם אכן ברא) אל קצהו (אם אכן יהיה לו קץ, ואם אכן הייתה לו ראשית), וכבודו (שממלא את כל הארץ) במקומו (“המקום” הוא עוד אחד מכינוייו, שכן שמו עלום) מונח.

כאן אולי מן הראוי שאומר משהו על עצמי: נולדתי בפולין, כך שהעברית — שידיעתה היא שער הכניסה הפתוח בפני כל דובריה אל אותו טקסט בן 2,500 שנים — היא עבורי שפה שאותה למדתי עם עלייתי לישראל ב־1957. ייתכן שמשהו ממנה נשאתי בגנים, שכן סבי, ישראל אליהו הנדלזלץ, היה סופר ומתרגם ומורה לעברית ולתנ”ך בפולין שבין שתי מלחמות העולם (הוא נספה ב־1941), ובין היתר תרגם לעברית את החלקים הכתובים בארמית בספרים דניאל ועזרא.

כתוצר אופייני של מערכת החינוך הישראלית של שנות השישים של המאה הקודמת, לפני עידן ההדתה המסיבית של ימינו, למדתי תנ”ך ותושב”ע כחלק ממקצועות הלימוד. על ידיעתי בהן נבחנתי לבגרות. אלא שמאז תום ימי התיכון כל עיסוקי היה בתרבות חילונית למהדרין — תיאטרון וספרות, עיתונות ותרבות — שבהם היה לתנ”ך ועולמו חלק מזערי, אם בכלל.

יחד עם זאת, בהיותי מרותק מעולמן של המילים, בשפה העברית שבה אני חי ובשפות אחרות (מה היינו עושים ללא מגדל בבל?), מצאתי עצמי לאורך שנים הולך בעקבותיהן, ואותה דרך הובילה אותי שוב ושוב אל פרקי התנ”ך. סביבתי התרבותית, החברתית והמשפחתית הגיבה לאותו עניין בשאלה החשדנית: “אתה חוזר בתשובה?”

הייתי משיב שענייני בתנ”ך הוא תרבותי ולשוני בלבד. אם בראשית הדברים כתבתי שאינני מאמין בקיומו של אלוהים, זה המקום לגלות במה אני מאמין: אני מאמין בטקסט. אותם 929 פרקים, המאורגנים בסדרה של ספרים בנוסח עברי, שנכתב, נערך ושוכתב במהלך האלף הראשון שלפני הספירה, ונחתם ונתקבע לפני כ־1,800 שנים, ומאז נחשב כאבן יסוד ומקור לדת היהודית, לנצרות ולאסלאם — שלושה מערכי אמונה שעיצבו במידה רבה את תולדות האנושות במערב ובחלק ניכר מהמזרח.

לכן קסמה לי ההזדמנות לקרוא את פרקי התנ”ך במשורה, פרק אחר פרק, כספר קריאה ולא כמשנה סדורה, פוליטית או דתית. מתוך ידיעה והבנה שמדובר ביצירה קולקטיבית שנתהוותה לאורך זמן על ידי גורמים רבים ושונים, בעלי אג׳נדות מתהוות וסותרות, ראיתי אותה כ־faction של עובדות (facts) ובִדיוֹן (fiction) — שאחרי ככלות הכול היא סוג של שלמות בתוך עצמה, שקריאתה כסדרה מאלצת את הקורא “לרפרר” אל מה שכבר קרא, כל פרק מוסיף נדבך להבנת היצירה, אבל גם חושף את העובדה שבמשך מאות שנים, דווקא בגלל היות הטקסט בעל המוניטין שיש לו בכל הדתות, רובנו מכירים אותו ממה שנאמר לנו עליו ובשמו, ולא מתוכו הוא.

במהלך שלוש השנים וחצי שהתנ”ך היה חלק כה מהותי בסדר יומי גיליתי שקריאה קשובה של הטקסט עצמו, תוך התעלמות כמעט מכוונת מהפרשנות היהודית, ותוך עיון בתרגומים הראשונים לארמית, ליוונית וללטינית, שקדמו (בוודאי ליוונית ולארמית) לרוב הפרשנות העברית והיהודית, ומודעות להשפעתו מרחיקת הלכת על התרבות המערבית, וגם על המציאות הישראלית והעברית, מתגבשת לסדרת הבנות שמבחינתי אינן טוענות לשום תוקף אבסולוטי, ואין בכוונתן להתפלמס עם קריאות אחרות. זאת הקריאה שלי.

העובדה שמעשים נשגבים ונוראים נעשו בשמו של אל, שעל פי הנאמר בטקסט ברא את העולם ואת האדם, מייתרת מבחינתי את הצורך בהכרעה אם אלוהים קיים או לא. בעיניי יש כאן תופעה תרבותית ואנושית מרתקת, לפיה טקסט — כלומר רצף מילים המאפשרות לתודעת הקורא ליצור בדמיונו עולם ומלואו (כאילו היה הוא האל הבורא עולם במילה) — מאפשר לקהלי קוראים, שמספרם לא ייספר מרוב, להאמין בקיומן בעולם המוחשי והמציאותי שלנו של שתי דמויות שעל פי כל העדויות שבידינו הן תולדה של טקסט, שנכתב על ידי בני אדם, מזוהים או אלמונים. דמות אחת כזאת היא שרלוק הולמס, והשנייה היא אלוהים.

ואם יכול להיות — אינני טוען שכך הוא, אלא רק שכך יכול להיות — שאלוהים לא היה אלא רק משל, הרי כך גם חלק מגיבוריו האחרים, הרבים מספור של ספר זה, כולל שלמה, שלפי המסורת הוא מחברו של ספר קהלת (שזהו אחד משמותיו), אם כי ככל הנראה פרקי הספר נכתבו כמה מאות שנים אחרי זמנו, כדי להצדיק את המוניטין שלו כחכם באדם וכמחבר משלים וקטעי שירה.

פרקי החיבור שלפניכם נכתבו ברצף, כשכל אחד מהם הוא סוג של אלתור, riff בשפתם של נגני ג׳ז, על פרקי הספר, תוך ניסיון להבין את הטקסט מתוך עצמו, בשים לב למילים מסוימות שחוזרות על עצמן, ומתוך הכרה שהניקוד והפיסוק המקובל על הכול בקריאת הטקסט מאוחר לחיבור הטקסט עצמו ומהווה גם הוא פרשנות מסוימת. זהו חלק ממארג ארוך בהרבה של “התנ”ך במילים אחרות” (שלי). אך כפי שכל פרק שלי נועד להיקרא בפני עצמו, תוך התייחסות למקור, אני מעז להציע ש”פרקי קהלת” שלי גם הם עומדים בפני עצמם.

עוד שתי הערות לסיום: האחת היא ה”מנטרה” של קהלת, משורר ה”כאן ועכשיו” שלפיה “הבל הבלים הכול הבל”. המילה עצמה מבטלת כל חשיבות, ובעצם החזרה וההדגשה עליה היא כפולת פנים: מצד אחד, הדובר, המלך החכם באדם, שהאל אימץ אותו לבן, לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי. מצד שני, ההדגשה הזאת, ad nauseam, עד לזרא, אומרת דרשני. וגם מפנה את תשומת הלב לאותו בן שני (והרי גם שלמה אינו הבכור להוריו) לאדם וחוה, שנולד, הועדף על ידי האל על פני אחיו הבכור, ונרצח על ידי אותו אח, בעוד הכול מתרחש מחוץ לתודעתו וכאילו כל חייו על האדמה הזאת — כמו חיינו — היו הבל, והעדר משמעות.

גישתו של קהלת לחיים גורסת, כך נראה לי, שהדבר היחיד שאפשר לומר על החיים הוא ש”זה מה שיש” וכל השאר — עבר ועתיד, עושר ועוני, חוכמה וסכלות, שכרות ופיכחון — הם הבל הבלים.

זהו, פחות או יותר, כל מה שאפשר לומר על הטקסט התנ”כי. מילים לשחק בהן. וזהו המשחק המרתק ביותר שאני יכול להעלות על הדעת, ולהציע בזה לקורא.

מיכאל הנדלזלץ

תל אביב

ינואר 2020

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קהלת על פי הנדלזלץ”