החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כמו שהיורה

מאת:
הוצאה: | 2022 |
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

29.00

רכשו ספר זה:

"עכשיו אני רוצה לכתוב, כדי לתעד בשביל הפעם הבאה," מצהיר אלון אריאל, אדריכל אשדודי ואב לשלושה ילדים, שהבכור בהם, שחר, צעיר בשנות העשרים לחייו, הוא מתמודד נפש. אחת לכמה חודשים מסתגר שחר במשך עשרים וארבע שעות בחדר – וישן. ביום כזה הוא איננו אוכל או עושה את צרכיו. במשך עשרים וארבע שעות הוא שרוי בשינה עמוקה – כך מאז שנות נעוריו. "כמו שהיורה מגיע בכל שנה מחדש, גם אם הוא מפתיע ותופס אותך לא מוכן אף על פי שידעת וחיכית שיבוא, כך אני יודע שזו לא תהיה הפעם האחרונה," כותב אביו.

שעה אחר שעה מתעד אלון את קורות אחד מן הימים הללו. כל מראה, פעולה, שיחה או מחשבה מתועדים בדייקנות חסרת פשרות, ובתוך כך חושפים את סיפור ההתמודדות של הבן עם סערות החיים ותלאות הנפש, לצד אלה של האב, המלווה אותו צעד אחר צעד, מקרוב ומרחוק, ומתמודד אף הוא עם פחדים, כאבים וקשיים משל עצמו.

כמו שהיורֶה הוא סיפור גלוי וחשוף של שני מסעות חיים, שפעם משתלבים זה בזה ופעם נפרדים זה מזה, ושל הורות בצל מחלת נפש. ברגישות ובאומץ, ובשפה הנעה במיומנות בין תכליתיות לבין פיוטיות, מוליך עדי וולפסון את הקורא בתווך של שני המסעות הללו, הפורטים על נימי הנפש ומעוררים שאלות רבות על אודות מסירות, מחויבות ונאמנות – ועל כל שאר פרטי הפרטים המגדירים אהבה.

 

עדי וולפסון, יליד 1971, הוא משורר, סופר, פובליציסט, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. פרסם עד כה שבעה ספרי שירה, ושיריו תורגמו לשפות שונות. בשנת 2017 זכה בפרס היצירה ע"ש לוי אשכול, ובשנת 2021 זכה לציון לשבח בפרס רעיית נשיא המדינה לשירה עברית על שם ד"ר גרדנר סימון ולזכרה של נחמה ריבלין. פרסם ספרי עיון בעברית ובאנגלית ומאות טורים בנושאי סביבה בעיתונות המקומית. כמו שהיורֶה הוא ספר הפרוזה הראשון שלו.

מקט: 978-965-541-166-9
"עכשיו אני רוצה לכתוב, כדי לתעד בשביל הפעם הבאה," מצהיר אלון אריאל, אדריכל אשדודי ואב לשלושה ילדים, שהבכור בהם, שחר, […]

5:37

התעוררתי בדריכות, לא בבהלה. אחרי ככלות הכול, הרי ידעתי ששחר לא יקום היום. לא ילך לשירותים, לא יצחצח שיניים, לא ישתה, לא יאכל, לא ייסע לעבודה, לא ידבר אליי.

היו לכך סימנים מקדימים אמש: צליל טריקת הדלת, הבכי המתמשך מלמעלה, השתיקה האין–סופית אחר כך.

שוב ושוב שיננתי בראש את מה שעומד לקרות בעשרים וארבע השעות הבאות: איך אעלה במדרגות אל חדרו הלוך ושוב, איך אעמוד מול הדלת ואפרוץ דרכה פנימה, איך אסע למשרד ואבוא חזרה לבדוק שהוא לא התעורר במקרה או שהוא לא צריך משהו, איך אתבונן בפניו ובגופו ואחפש סימנים שהוא חי.

זכרתי בבהירות את חוסר האונים. כמו תמיד, פחדתי. מהדלת הנעולה, מההתבוססות בעבר, מההתפלשות בכאב, מהשאלות מה יקרה בעתיד, שאלות שאין להן תשובה.

הזמן לא מחסן מהפחד. שוב לא ידעתי אם יש לי כוח לקום היום אל החיים. לא ידעתי אם יש לי אומץ לגעת בבכי שוב.

קמתי בקושי. הגוף קפא כמו לפני קרב. ברגע אחד זיעה קרה התגנבה לכל עבר — מהראש, דרך השקעים והקפלים שבין האיברים, אל הידיים והרגליים. הלב רץ בקצב מתגבר והנשימה הפכה דחוסה. גם הזיכרונות ניתכו בראשי, בלי שיכולתי לעשות שום דבר. הם התפוצצו לכל הכיוונים. והחיים חלפו לנגד עיניי, בזמן ששחזרתי רגע אחר רגע את שתים–עשרה השנים האחרונות — ההסתגרות בחדר, במיטה, בגוף, ההתרוצצות בין הרופאים, הימים הארוכים מנשוא של האשפוז, השנים שעזב את הבית ועבר לפנימייה, והדרך לשם וחזרה, כשהרכב כמעט נוסע בעצמו.

הרי זו לא הפעם הראשונה שהוא לא קם במשך עשרים וארבע שעות. הרי אני כבר מוכן. אני יודע שגם זה יעבור, שאני אעבור את זה. אני גם יודע מה יקרה בתום עשרים וארבע השעות — החיים ימשיכו כאילו לא עצרו, השגרה המבורכת תדחיק ותשכיח גם את זה. ובאותה ודאות — כמו שהיורה מגיע בכל שנה מחדש, גם אם הוא מפתיע ותופס אותך לא מוכן, אף על פי שידעת וחיכית שיבוא — כך אני יודע שזו לא תהיה הפעם האחרונה.

לכן החלטתי לכתוב. כדי לתת מקום למחשבות, לדאגות, לפחדים, לכאבים, כדי להציב מולם גם את האושר והתקווה, כדי למסגר הכול לימים הבאים, כדי לזכור שגם עשרים וארבע שעות שכאלה נגמרות, כדי להזכיר לעצמי בפעם הבאה.

נועה שכבה לצדי, שלווה וענוגה, בזמן שחיכיתי שהכול ייגמר. לא נלחמתי בעצמי, לא היה טעם לבזבז כוחות, הרי עוד יום ארוך היה לפניי. כשהגוף רפה והשתחרר הסתובבתי עוד רגע אחד במיטה. הרגליים היו מכופפות קדימה, אל מרכז הבטן, הידיים החזיקו אותן חזק, והראש היה מקופל פנימה.

הסתכלתי על פניה של נועה — על מצחה החלק, על הקמטים הדקים שעיטרו את קעריות עיניה, על שפתי התות הדקות כמו משיחת מכחול, על צווארה המתוח. סקרתי את החדר — את הארון הישן שכבר מזמן החלטנו להחליף, את האהיל העגול והחלבי במרכז התקרה, את קרש הגיהוץ הפתוח בפינה, את הבגדים המפוזרים עליו; לרגע התעכבתי גם על הקולב הכסוף. נשמתי עמוק בניסיון לעצור את הכול לרגע, למשוך עוד דקה מאתמול, לא להתחיל עדיין את היום הזה. אבל הספירה כבר החלה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.