'קשרי משפחה' (1960) התקבל בברזיל כ"קובץ הסיפורים הטוב ביותר שראה אור אי־פעם בארץ זו". כשהופיעה בספריה החדשה המהדורה הראשונה שלו בעברית, הגיבו הביקורות בעוצמה יוצאת־דופן. מדגם קטן ומייצג: "ליספקטור היא קוסמת… היא מהפנטת את הקוראים"; "היא מצטרפת לרשימה הלא־ארוכה של גדולי המספרים בכל הזמנים"; "יש בסיפורים משהו מדהים… ליספקטור, אחותנו היהודייה, היא סופרת גדולה"; "יש בספר סיפורים מטלטלים שהם לא פחות מגאוניים".
הסופרת הברזילאית־יהודייה, שזו שנת ה־100 להולדתה (היא נולדה באוקראינה בדצמבר 1920 ונקראה חיה פינחסובנה ליספקטור), כתבה את 13 הסיפורים שבקובץ זה בין 1943 ל־1955. רובם ככולם עוקבים אחר תודעותיהן של דמויות המנסות להשליט בחייהן שלווה ולהיאחז, לעתים בכפייתיות, בשגרה של המסגרת המשפחתית. אבל לפתע צצים מולן, לרוב באקראי, מאורע או אובייקט של־מה־בכך, לא רלוונטיים להן לכאורה, אשר יֵלכו ויתגלו כחדורי משמעות ויחוללו את ההתרחשות.
אשה נוסעת בחשמלית ורואה עיוור עומד בתחנה ולועס מסטיק; מורה למתמטיקה מוצא בפינת רחוב כלב מת; אשה חוזרת מן השוק עם זר ורדי־פרא מושלמים־להפחיד, שהמוכר התעקש שתקנה, ומתלבטת ארוכות אם להקדים ולשלוח אותם לחברתה, שאליה מוזמנים היא ובעלה לארוחת־ערב; אשה שאהבתה נכזבה משוטטת בגן־החיות ומגיעה אל הכלוב של התאו; בני משפחה עדים למרדפו של האב אחרי תרנגולת כדי ללכוד אותה ולשחוט אותה, ולאחר שנתפסה היא מטילה לפתע ביצה ומתיישבת עליה; בני משפחה ענפה חוגגים יום־הולדת 89 לאֵם המשפחה, זקנה סנילית בעיניהם, והכלה הצעירה ביותר שלה מתבוננת ממושכות באגרוף האילם והקודר של הזקנה, המונח קפוץ בחוזקה על השולחן; אדם במסעדה עוקב במבטו אחר סועד בודד, איש סמכותי בעל גוף, שידיו מביעות און, והנה הוא רואה בעיניו דמעה. ועוד.
בהדרגה מסיטות הדמויות של ליספקטור משהו מעצמן אל הדבר הטריוויאלי שמולן, ותופסות ומגדירות את עצמן לעומתו. הן, הנתונות תמיד בזרימה, ותמיד מואר רק חלק קטן שלהן, ואף־פעם אין הן מבפנים כפי שהן נראות מבחוץ, אפילו לא לעצמן – חווֹת מול אותו טְריגֶר שולי איזו התגלות, חוויה פנימית עזה ולרוב מפחידה, שהיא מרכז הסיפור. הן מדמות שהשילו את הנפש היומיומית שלהן ונחשפו למעמקים האמיתיים של עצמן, חשות איזה ערך אישי המנוגד לחיים בתוך החובות והשפיון. ההתקרבות שלהן אל עצמן, אל מצב שרק מלים הסותרות זו את זו יוכלו לתאר אותו, היא התנפצות מסוכנת, עם כל החירות והחיוניות שבה, ולכן לא פלא שיש בין דמויותיה של ליספקטור מי שעוצרות את המהלך הזה וממהרות לשוב ליום־יום.
קשרי משפחה
מאת: קלאריס ליספקטור
מפורטוגלית: מרים טבעון | הוצאה: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד | 2020 | 124 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
38.00 ₪
מקט: 4-31-9006862
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
פשעו של המורה למתמטיקה
כשהגיע האיש לגבעה הגבוהה ביותר, צילצלו הפעמונים בעיר למטה. נראו רק הגגות הלא־תואמים של הבתים. סמוך לו היה העץ היחיד על פני הרמה. האיש עמד והשק הכבד בידו.
הוא הביט למטה בעיניים קצרות־רואי. הקתולים נכנסו לכנסייה, איטיים וזערוריים, והוא ניסה לשמוע את הקולות הפזורים של הילדים הנפוצים בכיכר. אבל למרות צלילות הבוקר, הגיעו הקולות רק בקושי למרומי הרמה. הוא ראה גם את הנהר, שמלמעלה נראה חסר תנועה, והוא חשב: יום ראשון היום. מרחוק ראה את ההר הגבוה ביותר עם מדרונותיו הצחיחים. לא היה קר, אבל הוא התכרבל במעילו להיטיב להתגונן מפני הצינה. בסוף הניח את השק בזהירות על הארץ. הוא הסיר את משקפיו, אולי כדי להיטיב לנשום, כי עם המשקפיים ביד נשם נשימה עמוקה מאוד. הבהירות קָפחה על העדשות ששיגרו סימנים חדים. בלי המשקפיים מיצמצו עיניו בהירוֹת, כמעט צעירות, לא מוּכּרות. הוא שב והרכיב את משקפיו, נעשה גבר בגיל העמידה, ושב והרים את השק: כבד כאילו הוא מאבן, חשב. אימץ את עיניו לראות את זרם הנהר, הרכין את ראשו לשמוע איזה רחש: הנהר לא נע, ורק צליל נוקשה יותר של קול הגיע לרגע למעלה – כן, הוא היה בהחלט לבדו. האוויר הצונן לא הסביר לו פנים, לָאיש שהתגורר פעם בעיר חמה יותר. העץ היחיד על ראש הגבעה טילטל את ענפיו. האיש הביט בו. הרוויח זמן. עד שחשב שאין טעם לחכות עוד.
ובכל־זאת המתין. אין ספק שהמשקפיים לא היו נוחים לו, כי הוא שב והסיר אותם, נשם נשימה עמוקה, והכניס אותם לכיס.
אז פתח את השק, הסתכל זמן־מה. אחר־כך הכניס פנימה את ידו הרזה והתחיל לשלוף את הכלב המת. כל־כולו התרכז רק ביד החשובה, והחזיק את עיניו עצומות לעומק בעודו מושך את הכלב. כשפקח אותן, היה האוויר עוד יותר בהיר, והפעמונים העליזים צילצלו שוב וקראו למאמינים לניחומי העונש.
הכלב הלא־מוּכּר נחשף לאור היום.
אז ניגש בשיטתיות לעבודה. הרים את הכלב השחור הנוקשה, הניח אותו באחד השקעים שעל פני השטח. אבל כאילו כבר עשה הרבה, הרכיב את משקפיו והתיישב ליד הכלב והתחיל להשקיף על הנוף.
הוא ראה ברור מאוד, ובלי תועלת מיוחדת, את הרמה הנטושה. אבל קלט בדייקנות שבִּישיבה אינו רואה עוד את העיר הקטנה למטה. הוא נשם שוב. חיטט בשק והוציא את האת. וחשב על המקום שיבחר. אולי מתחת לעץ. הוא הפתיע את עצמו כשחשב שמתחת לעץ יקבור את הכלב הזה. אבל אילו זה היה האחר, הכלב האמיתי, הוא היה קובר אותו באמת במקום שבו היה רוצה להיקבר בעצמו אילו מת: ממש במרכז הרמה, שיוכל לנעוץ עיניים ריקות בשמש. ואז, כיוון שהכלב הלא־מוּכּר החליף את “האחר”, רצה, לשם שלמות גדולה יותר של המעשה, שזה יקבל בדיוק מה שהאחר היה מקבל. לא היה שום בלבול בראשו של האיש. הוא הבין את עצמו בקור־רוח, שום חוט לא פקע לו.
עד מהרה, בגלל הקפדה מופלגת, היה שקוע ראשו ורובו בניסיון לקבוע בדיוק את מרכז הגבעה. זה לא היה קל, כי העץ היחיד עמד בצד אחד, וכיוון שהיה כעין מרכז כוזב, חילק את הרמה באופן לא סימטרי. האיש ויתר נוכח הקושי: “אין צורך לקבור במרכז, אני גם את האחר הייתי קובר, נֹאמר, בדיוק במקום שבו אני עומד כרגע”. כיוון שהיה צורך לשווֹת לַמקרה את הפטאליות של יד המקרה, לתת לו צביון של אירוע חיצוני וברור – בדומה לילדים בכיכר ובו־בזמן הקתולים בכנסייה – היה צריך להפוך את העובדה לגלויה ביותר על פני העולם מתחת לפני השמיים. היה צריך להיחשף ולחשוף עובדה, ולא לאפשר את הצורה האינטימית והפטורה מעונש הכרוכה במחשבה.
לנוכח הרעיון לקבור את הכלב במקום שבו עמד באותו רגע, נסוג האיש בַּזריזות שגופו הקטן והכבד במיוחד לא אִפשר לו. כי היה נדמה לו שמתחת לכפות רגליו מצטייר המִתווה לקברו של הכלב.
אז החל לחפור בו־במקום באֵת קִצבי. מדי פעם הפסיק כדי להסיר את המשקפיים ולשוב ולהרכיב אותם. הוא הזיע ביגיעתו. הוא לא חפר הרבה, אבל לא משום שרצה להימנע מעייפות. הוא לא חפר הרבה כי חשב בצלילות: “אילו זה היה בשביל הכלב האמיתי, הייתי חופר מעט, הייתי קובר אותו קרוב מאוד לפני השטח”. הוא חשב שסמוך לפני הקרקע לא יאבד הכלב את הרגישות.
בסוף הניח את האת, הרים בעדינות את הכלב הלא־מוּכּר והשכיב אותו בקבר.
איזה פרצוף מוזר היה לכלב. כשגילה הלוּם את הכלב המת בפינת רחוב, נהיה לבו כל־כך כבד ומופתע בשל הרעיון לקבור אותו, שהוא אף לא טרח להביט בזרבובית הנוקשה עם הריר היבש. זה היה כלב מוזר ואובייקטיבי.
הכלב היה מעט גבוה משפת הבור שנחפר, ואחרי שיכוסה באדמה יהיה בליטה מורגשת־בקושי על פני הרמה. ככה בדיוק רצה. הוא כיסה את הכלב בעפר והחליק אותו בידיו, חש בְּריכוז ובעונג את צורתו בכפות ידיו, כאילו ליטף אותו פעמים רבות. עכשיו היה הכלב רק בליטה על פני השטח.
אז קם האיש, ניער את העפר מידיו, ולא הביט עוד אפילו פעם אחת אל הקבר. הוא חשב בקורטוב של שביעות־רצון: אני חושב שעשיתי הכל. הוא נאנח אנחה עמוקה וחייך חיוך תמים של השתחררות. כן, עשה הכל. פִּשעו נענש והוא היה חופשי.
ועכשיו היה יכול לחשוב בחופשיות על הכלב האמיתי. ניגש איפוא מיד לחשוב על הכלב האמיתי, דבר שנמנע ממנו עד כה. הכלב האמיתי, שממש עכשיו מן־הסתם משוטט מבולבל ברחובות של היישוב האחר, מרחרח את העיר ההיא, שבה אין לו עוד בעלים.
אז החל לחשוב מתוך קושי על הכלב האמיתי כאילו הוא מנסה לחשוב מתוך קושי על חייו האמיתיים. הימצאותו של הכלב רחוק, בעיר האחרת, הִקשתה על המשימה, אם כי הגעגועים קירבו אותו לַזיכרון.
“בשעה שבראתי אותך בצלמי, אתה בראת אותי בצלמך”, חשב אז בסיוע הגעגועים. “נתתי לך את השם ז’וּזֶה, כדי לתת לך שם שישמש אותך בד־בבד גם כנשמה. ואתה – איך אדע אי־פעם איזה שם נתת לי? כמה אהבת אותי יותר משאהבתי אותך”, הירהר בסקרנות.
“אנחנו ממש הבנו זה את זה, אתה עם השם האנושי שנתתי לך, אני עם השם שנתת לי ומעולם לא הגית אלא במבט מפציר”, חשב האיש בחיוך של חיבה, עכשיו חופשי להיזכר כאוות נפשו.
“אני זוכר אותך כשהיית קטן”, חשב משועשע, “כל־כך קטן, יפהפה וחלש, מכשכש בזנב, מביט בי, ואני הפתעתי בך צורה חדשה שיכולתי לתת לנפשי. אבל אז כבר התחלת להיות כל יום כלב שאפשר לנטוש אותו. בינתיים הפכו תעלולינו למסוכנים מרוב הבנה”, נזכר האיש בסיפוק, “בסופו של דבר נשכת אותי ורטנת, ובסופו של דבר אני זרקתי עליך ספר וצחקתי. אבל מי יודע מה כבר סימל הצחוק המאולץ שלי. כל יום היית כלב שאפשר לנטוש אותו.
“ואיך שריחרחת את הרחובות!” חשב האיש וצחק מעט, “למען האמת, לא היתה אבן שלא הרחת… זה היה הצד הילדותי שלך. או שזו היתה ההגשמה האמיתית של היותך כלב? והשאר רק משחק של היותך שלי? כי היית בלתי־מרוסן. כישכשת לך בשלווה בזנב, והיתה בכך דחייה שקטה של השם שנתתי לך. אה, כן, היית בלתי־מרוסן: אני לא רציתי שתאכל בשר כדי שלא תהפוך פראי, אבל יום אחד קפצת על השולחן, ולקול הקריאות העליזות של הילדים תפסת את הבשר, ובפראות שלא באה ממה שאוכלים, הבטת בי אילם ובלתי־מרוסן והבשר בפיך. כי אף־על־פי שהיית שלי, מעולם לא מסרת לי ולוּ מעט מעברך ומטבעך. ומודאג התחלתי להבין שאינך תובע ממני שאמסור לך משהו משלי כדי לאהוב אותך, וזה התחיל להציק לי. ציפית שנבין זה את זה מנקודת המציאות העֲמִידָה של שני סוגי הטבע שלנו. הפראות שלי ושלך לא היו צריכות להתחלף ברוך: זה הדבר שלימדת אותי לאט־לאט, וזה גם מה שנעשה כבד. כשלא ביקשת ממני דבר, ביקשת יותר מדי. מעצמך דרשת שתהיה כלב. ממני דרשת שאהיה אדם. ואני, אני העמדתי פנים כמיטב יכולתי. לפעמים ישבת לפני על טלפיך, ואיך שנעצת בי מבט! אז הייתי מביט בתקרה, משתעל, מעמיד פנים, מביט בציפורניים. אבל שום דבר לא ריגש אותך: אתה נעצת בי מבט. למי היית הולך לספר? העמד פנים – אמרתי לעצמי – העמד פנים מהר שאתה אחר, תן את הריאיון הכוזב, תן לו ליטוף, זרוק לו עצם – אבל שום דבר לא הסיח את דעתך: אתה נעצת בי מבט. איזה טיפש הייתי. רעדתי מרוב אימה, כשאתה היית החף־מפשע: אילו הסתובבתי פתאום והראיתי לך את פרצופי האמיתי, סמור שיער, פגוע, היית קם וניגש לדלת פצוע לתמיד. הו, כל יום היית כלב שאפשר לנטוש. היתה אפשרות לבחור. אבל אתה, סומך ובוטח, כישכשת בזנב.
“לפעמים, נרגש מחריפותך, הצלחתי לראות בך את החרדה שלך. לא החרדה של היותך כלב, שהיא הצורה האפשרית היחידה שלך. אלא החרדה להיות קיים בצורה כל־כך מושלמת, שנעשתה שִׂמְחָה בלתי־נסבלת: אז היית קופץ ובא ללקק לי את הפנים באהבה מסורה לחלוטין ובשמץ של סכנת שנאה, כאילו אני, באמצעות הידידות, גיליתי לך. עכשיו אני בטוח לגמרי שלא לי היה כלב. לך היה אדם.
“אבל היה לך אדם כה רב עוצמה, שהוא היה יכול לבחור: ואז נטש אותך. בהקלה נטש אותך. כן, בהקלה, כי דרשת – באי־ההבנה הרוגעת והפשוטה של מי שהוא כלב הֶרואי – שאהיה אדם. הוא נטש אותך באמתלה שכולם בבית תמכו בה: כי איך יכולתי לעבור ממקום למקום עם מטען ומשפחה, ונוסף לכל כלב, עם ההסתגלות לבית־הספר החדש ולעיר החדשה, ונוסף לכל כלב? ‘שאין לו בכלל איפה להיות’, אמרה מַרתָּה המעשית. ‘שיפריע לנוסעים’, הסבירה חותנתי בלי לדעת שהיא מצדיקה אותי מראש, והילדים בכו, ואני לא הבטתי לא אליהם ולא אליך, ז’וּזֶה. אבל רק אתה ואני יודעים שנטשתי אותך כי היית האפשרות המתמדת של הפשע שמעולם לא ביצעתי. האפשרות שאני אחטא, מה שבעיני המוּסווֹת כבר היה חטא. אם כן, חטאתי מיד כדי להיות אשם מיד. והפשע הזה החליף את הפשע החמור שלא היה לי אומץ לבצע”, חשב האיש שצלילותו גברה והלכה.
“יש כל־כך הרבה צורות להיות אשם ולהיות אבוד לתמיד ולבגוד בעצמך ולא להתייצב מול עצמך. אני בחרתי בזו של פגיעה בכלב”, חשב האיש. “כי ידעתי שזה יהיה פשע קל, ואיש אינו יורש גיהינום על נטישת כלב שנתן אמון בבן־אדם. כי ידעתי שהפשע הזה אינו בר־עונשין”.
הוא ישב במרומי הרמה, וראשו המתמטי היה קר ואינטליגנטי. דומה שרק עכשיו הבין, במלוא שלמותו הקפואה, שעשה בכלב מעשה שבאמת אינו בר־עונשין ולתמיד. כי עדיין לא המציאו עונש לפשעים הגדולים המוסווים ולבגידות העמוקות.
אדם עדיין מצליח להיות פיקח יותר מיום־הדין. על הפשע הזה איש לא הרשיע אותו. אף לא הכנסייה. “כולם שותפַי לדבר עבֵרה, ז’וּזֶה. אילו התדפקתי מדלת לדלת והתחננתי שיאשימו אותי ויענישו אותי: כולם היו טורקים בפני את הדלת בפרצוף שהתקשח פתאום. על הפשע הזה איש אינו מרשיע אותי. גם אתה, ז’וּזֶה, לא היית מרשיע אותי. כי די שהאדם רב־העוצמה שהוא אני היה בוחר לקרוא לך – ואתה היית קופץ מן הנטישה שלך ברחובות ומלקק לי את הלחי בשמחה ובמחילה. ואני הייתי מושיט לך את הלחי השנייה לנשיקה”.
האיש הסיר את משקפיו, נשם, שב והרכיב אותם.
הוא הביט בקבר המכוסה. כאן קבר כלב לא־מוּכּר לכבוד הכלב הנטוש, וניסה סוף־סוף לשלם את החוב שבאופן מדאיג איש לא גבה ממנו. הוא ניסה להעניש את עצמו במעשה טוב ולהשתחרר מפשעו. כמו מישהו שנותן נדבה כדי שיוכל סוף־סוף לאכול את העוגה שבגללה האחר לא אכל את הלחם.
אבל כאילו דרש ממנו ז’וּזֶה, הכלב הנטוש, הרבה יותר מן השקר; כאילו דרש ממנו שהוא, במאמץ אחרון, יהיה אדם – וכאדם יקבל עליו את פשעו – הביט בקבר שקבר בו את חולשתו ואת מצבו.
ועכשיו, עוד יותר מתמטי, חיפש דרך שבה לא יעניש את עצמו. הוא לא היה אמור להיות מנוחם. בקור־רוח חיפש איפוא דרך להרוס את הקבורה הכוזבת של הכלב הלא־מוּכּר. אז התכופף, וחגיגי, שקט, בתנועות פשוטות – הוציא את הכלב מן הקבר. הכלב הכהה הופיע בסוף כולו, לא־מוּכּר, עם העפר בין ריסיו ועיניו פקוחות וזגוגיות. וכך שב המורה למתמטיקה וחידש את פשעו לתמיד. אז הביט האיש לצדדים וכלפי השמיים וביקש עֵד למעשהו. וכאילו עדיין לא היה די בכך, התחיל לרדת במדרונות התלולים לעבר חיק משפחתו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קשרי משפחה”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות