החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קנאת הצל

מאת:
הוצאה: | 2021 | 214 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

רק מי שחייו חריגים ומרתקים בעיניו או לחלופין מי שמאוהב בעצמו – יכול לבקש להעלות את סיפור חייו על הכתב. נועם רוזן היה כזה, והוא שכר סופר צללים שיכתוב את מסכת חיי הנישואים שלו. כל מטרתו הייתה להשיב לחיקו את רעייתו הנחשקת, שחייו לא היו חיים בלעדיה, והוא רצה בה יותר מכול.
יוסף כהן אלרן מציג לפנינו סיפור חיים רב תהפוכות, ואנו לומדים את מה שכבר ידענו ויודעים אך קשה לנו לקבל: מה שרואים אינו בהכרח מה שקורה באמת.
קנאת הצל מצטרף אל סדרת הרומנים עוצרי הנשימה של אומן הסיפור יוסף כהן אלרן. והפעם סיפור שתחילתו אהבה, סופו אהבה ותוכו העולם כולו.

מקט: 4-794-324
רק מי שחייו חריגים ומרתקים בעיניו או לחלופין מי שמאוהב בעצמו – יכול לבקש להעלות את סיפור חייו על הכתב. […]

1.

בסוף שנתו השלושים היה נועם רוזן כאשר ראה אותה לראשונה ורגע לאחר שאמר לעצמו כי שנותיו הטובות מתחילות לחלוף. הוא חש בשֵׁל ובוגר, בטוח ומשתוקק, והבטיח לעצמו כי היא ולא אחרת תהיה אשתו ואם ילדיו. ידע כי הוא עושה צעד כמעט מטורף, אך בתוכו חש כאילו הבטיח זאת גם לה, והיא חייבת לקבל אותו ולאהוב אותו ולהיות אשתו.

באמצע שנתה העשרים וחמש הייתה אז אושרת, בעלת שיער ערמוני ועיני שקד דבשיות וגדולות, ופניה זרחו בשעה ההיא. הייתה בה ביישנות והצטנעות בשבתה שם, והוא תהה בעונג על אישיותה וחש שהוא נכבש מרגע לרגע בקסמיה. גם היא הביטה בו. תהתה למה הוא קובע בה את עיניו ואם אין בכך חוצפה.

חוצפה או לא, היסחפות או לא, התאהבות בן רגע או לא – כך זה היה. ולמן הרגע ההוא ידע כי לא יוכל לחדול ממנה, ויהיה אשר יהיה. ולימים היא תתהה אם אומנם נעשה מאוהב כל כך ונחוש בדעתו וברגשותיו להינשא לה למן הרגע המוזר שבו ראה אותה, כמו שמסופר באגדות וכמו שהוא סיפר לה, ואם היא עצמה התאהבה בו באותה מידה.

 

ברגע מסוים באותו אירוע ראה שהיא לבדה ליד השולחן, וחש שקורה לו נס. מצאתי, רצה לצעוק, והוא גבר על ההיסוס שהיה קבור בתוכו, קם מכיסאו ופסע לעברה, והרצפה הייתה רכה מתחת לרגליו. היא ישבה לבדה בפינתו של שולחן גדול. בא וישב לידה, ותלה את עיניו בפניה וניסה לחייך אליה. היא הביטה בצעיר הזר, לא מבינה ולא מכירה, וניסתה לחייך גם היא.

"מה," מלמלה כעבור שניות אחדות.

אמר: "את מקסימה."

"תודה," מלמלה בתימהון.

"אני רוצה שתהיי אשתי," לחש.

צווארה נמתח, והיא נראתה כמי שחיית פרא עטה עליה. קבעה בו עיניים גדולות מוזרות מבט, שבעיניו נראו ככוורות של דבש. חשבה שהאיש כנראה מטורף. כך אמרו עיניה. מטורף או ליצן. אבל אחרי שהתרככה בה ההפתעה התחילה לחוש נינוחה ולא ידעה אם לכעוס או לצחוק. חשבה שזה לא מתאים. לא כאן ולא לעכשיו. לא במסיבת הבר מצווה של אלון, בן אחותה עפרה. העמידה פני אדישה, והוא ישב וחקר את פניה.

האירוע המשפחתי היה מהול באדי יין, והם באו אל קרבו. אנשים רקדו בקרבתם. היו שהסבו לשולחנות קרובים ושלחו מבטים לעברם, תוהים על המתרחש. היא נזהרה אפוא שלא לנזוף בו, אך הנזיפה עמדה על דל שפתיה ונראה שהבחין בכך. לא רצתה למשוך תשומת לב. היא לא כל כך רגזה בתוכה, ונראה שהבין זאת.

נרגעה והחלה לחוש כי הזר הנאה מחמיא לה. הוא מעיז לומר לה דברים שאחרים לא העיזו, מציע לה בדרך לא דרך את שאחרים לא הציעו. חשבה: עובדה שישבתי לבדי, עובדה שלא הייתי משועשעת, עובדה שהיה בי עצב, והוא כנראה הבחין בכך.

מה שקרה אולי זעזע, הפתיע, הפליא. אלא שמסיבת הבר-מצווה של אחיינה האהוב, הבן היחיד מבין הצאצאים שאחותה הביאה אל בית אביה, חייבת להיות מושלמת, והיא לא מצאה שזה המקום להרשות למישהו לחזר אחריה. אסור לה לאפשר לברנש הזחוח הזה לפגום בתחושות הטובות של האירוע. בוודאי לא באמירה מוזרה כזאת, שאולי יצאה מפיו מתוך שכרות, בלי אחריות ובלי הכרה יתרה.

אמרה בביטול: "בסדר."

"מה בסדר? מסכימה?"

אמרה: "לצחוק או מה?"

"אני רציני. אני מציע לך נישואים."

הייתה המומה מדבריו. חשבה כי אולי בן משפחה שלח אותו אליה להתל בה.

"זאת בדיחה?" שאלה.

"בכלל לא."

"אז אתה שיכור," פסקה.

"רק טעמתי. לא שתיתי."

"טוב," אמרה, "אבל נראה שאתה לא כל כך בהכרה. אני לא מכירה אותך. אולי זה נחמד בעיניך לפנות אליי ככה, אבל זה לא ראוי. בבקשה תפסיק."

"נועם," אמר.

"מה, נועם?"

"אני נועם. אני. זה השם שהוריי נתנו לי. ומי את?" שאל, מתעלם מדבריה ויורה את מילותיו בעוצמה ובביטחון שכפה על עצמו. היה מופתע מאומץ ליבו ומן הקסם שגייס לעצמו.

תמונות עבר תמוהות חלפו בראשו. בשנות לימודיו באוניברסיטה היו הנערות זמינות לו למדי ואף נענו לו, אלא שזה היה שונה. הוא לא תכנן את מה שקרה עכשיו. נסחף לכך בלי שליטה. אפילו עמדה בו פליאה על עצמו. מחשבות אלו ערערו מעט את הביטחון העצמי שגייס, והוא מיהר להרחיקן. תהה על עצמו. הוא לא נהג לשתות משקאות חריפים, לכן תהה אם לגימת האלכוהול הקטנה שנאלץ להביא אל פיו מטעמי נימוס עשתה את שלה. הוא לגם כשישב מול ידידו ומורו מיכאל, אביו של חתן הבר-מצווה, שבא להרים עימו כוסית של שמחה.

הוא הוסיף להביט בה מחייך, והיא קמטה את מצחה במחשבה. אהב את קמיטת המצח שלה, קמטים קטנים שהיו מקסימים בעיניו. הבין שהרגע לא יימשך זמן רב, שיושבי השולחן ישובו למקומם מרחבת הריקודים ההומה, ועליו לעמול מהר. ואז נוכח שהיא כמעט מחייכת אל עצמה. אולי מתוך שהצחיק אותה ואולי מתוך הייתה אובדת עצות.

"אתה כאילו רציני," מלמלה.

"אני בחור טוב, בחיי," אמר בשפל רוח, אולי מעושה אך מתנצח עם הרגע. "זה פשוט קרה לי. מאלוהים."

"כן, אני רואה," צייצה בשקט ובציניות, אולי מתרככת בתוכה ומודה בינה לבין עצמה בקסמו.

זה היה מוזר לו, תחושותיו תעתעו בו. והיא נראתה רגע פגועה ורגע משועשעת עד אשר הרצינו פניה ואמרה: "אני חושבת שזה מחוצף למדי מצידך לגשת אליי ולפנות אליי ככה. אתה לא חושב? אני מבקשת שתפסיק עכשיו. טוב?"

"רק את שמך. בטוח שיש לך שם יפה."

"די," ביקשה.

"מתחנן, טוב?"

"אם זה חשוב כל כך, אני אושרת. בסדר? אבל עד כאן. אל תתחנן יותר. ואני מבקשת עכשיו שתחזור למקומך."

"אבל עכשיו אנחנו מכירים, נכון?" אמר.

הביטה בו בהשתאות: "מה עוד?"

פניו זרחו על אף הכול. הושיט אליה את ידו ללחיצה והיא לא הגיבה, אך לא הסיג את ידו. נותר בשלו, מחייך בזווית פיו וידו מושטת לעברה. חשה חוסר נוחות, לא ידעה אם לכעוס והושיטה לעברו יד רפה. הוא אחז בידה הקפואה ולא מיהר להרפות. ערג אל הרוך של כף ידה ואל דקוּת אצבעותיה, נותן דעתו ללק השקוף על ציפורניה, עד שמשכה את ידה מתוך ידו. אולי חשבה איך נראה הדבר משולחנות אחרים ולא אהבה את המצב שנקלעה אליו.

"תרקדי אתי?" שאל והותיר אותה נדהמת.

היא נאנחה. לא הבינה. קמטה את מצחה מולו, תמֵהה ומעט כועסת. הביטה סביבה לבחון אם מתבוננים בה ושתקה. בעיניה ובליבה חיפשה את הוריה או את אחותה ולא מצאה אותם. חשה שהיא נרגעת מפניו, והוא היה בטוח כי ראה זנב חיוך בצידי שפתיה. עשתה תנועה של קימה, והוא נדרך. לא הבין. כאשר קמה ראה כי היא בגובהו כמעט, אלא שהייתה על עקבים גבוהים. נרגע, שלח מבטים גנובים לאורך גופה והתרצה. היו לה מותניים צרים, קרסולי רגליים חטובים וצחים, שמלה ארוכה. הוא חש מעט מבולבל.

שמע אותה ממלמלת: "פשוט לא נעים לי כל המצב הזה. אתה מבין? זה אולי מצחיק אבל מוזר כל העניין הזה איתך."

"בסך הכול ביקשתי אותך לרקוד," אמר.

"אפשר לחשוב ששתיתי," מלמלה עוד.

"שתית?"

לא השיבה. כמו שמע את מחשבתה. והבין. אך לא חס לא עליה ולא עליו. ביטחונו גבר מרגע לרגע, והוא ידע כי כל רצונו בצעירה היפה הזאת למען עצמו. הרי הבטיח לעצמו להינשא באותה שנה, והינה נגלתה לפניו מי שמצאה חן בעיניו. כמו נבואה שהתגשמה. לא במקרה הוזמן לאירוע, ואל לו להרפות.

הם פסעו אל רחבת הריקודים והתערבבו בין הרוקדים. היא הייתה נבוכה. לא הביטה בו. חשה אי-יציבות ברגליה. אבל בן-רגע השתחררה והחלה לנענע בעדינות את גופה ואת זרועותיה. הוא היה נלהב מתנועות הגוף המאופקות, שהיו מאוד חינניות בעיניו. עיניו קרנו אליה והביכו אותה. גופה היה נאה בעיניו, אף ניסה לצייר לעצמו את תנועת אגנה מתחת לבד שמלתה, לדמיין את מראה ירכיה ושוקיה. את התלם שסימן אלוהים בין גבעות שדיה. אך יותר מכול היה מרותק אל עיניה הגדולות הדבשיות ואל החיוך הכמעט חבוי שהסתמן בהן, גם אל אותם קווים דקיקים שהסתמנו בזוויות שפתיה.

"אני לא שותה. בכלל לא," אמרה באיחור. "אולי תסביר לי מי אתה, שהגחת אליי ככה, משום מקום?"

"אביו של הבר-מצווה ידיד שלי מהעבודה בבנק," השיב.

"באותו הסניף?"

"באותו הסניף. ואת?"

"אני סתם דודה. ומה על הבדלי הגילים ביניכם…" התחילה לומר.

אמר: "התיידדנו. אז מה. הוא גם היה המדריך שלי. יש כאן עוד כמה מהסניף. הוא הקצה לנו שולחן."

"נחמד," מלמלה ועשתה תנועה קסומה בגבותיה המלאות.

"מה את מסתירה?" שאל.

"הבר-מצווה הוא אחיין שלי. והבכיר מהבנק שהזמין אותך הוא גיסי."

הוא תמה, נזכר שמיכאל נשק לאושרת על לחייה, ועכשיו קישר בין הדברים. היישיר מבטו אל עיניה, אך היא הסיטה אותן במבוכה. ובעודו מחייך אל עצמו נשמע קולו של התקליטן, שהודיע כי לבקשת אביו של חתן האירוע ירקדו סלואו. הוא שמח על כך ואחז בידה. ראה שהרחבה כמעט מתרוקנת מן הרוקדים שהציפו אותה לפני רגע. שמח לראות את ידידו מהבנק ואת רעייתו, הוריו של בר המצווה באים אל הרחבה, ואף זכה לקבל את חיוכם. אחד החיוכים היה עבורו, כנראה, אך רובם היו עבורה, הגיסה הצעירה והיפה.

"רוקדת סלואו?" שאל אותה.

"ככה. ואתה?"

אמר: "גם אני ככה. אבל נרקוד?"

"טוב," מלמלה.

התחילו נעים כמעט במקומם, מתאימים עצמם בתנועות קטנות למקצב הריקוד. הוא חייך, קרב וחיבק את מותנה וחש גאווה. בתוכו הדהדה תודה על הריקוד שקירב אותו אל גופה. היה נרגש ונלהב מפניה האקזוטיים. עד מהרה הרשה לעצמו להיצמד מעט אליה, לחוש מעט את חום גופה, על אף שחש מניעה מצדה ואפילו מבוכה קלה. כשהסתיים הריקוד הלך עימה אל השולחן. אלא שהמוזמנים כבר ישבו שם, נשאו עיניהם אל השניים, והוא חייך והלך למקומו.

בהמשך הערב מצא דרך לבקש את מספר הטלפון שלה. לאחר היסוס, אולי היסוס מחייב, ובלי להבין מדוע היא נענית לו, רשמה אותו על מפית נייר. הוא תחב את הנייר לכיסו והודה לה, אחר שאל אם יוכל ללוות אותה לביתה אחרי האירוע, והיא השיבה בשלילה בנענוע ראש.

"לא?" תלה בה עיניים בוחנות.

"לא, אני עם המשפחה," השיבה.

"משפחה? אז מה?"

בעדינות וכמעט מחייכת שוב אמרה: "לא".

 

לא הייתה בו מבוכה. הרי זה אירוע משפחתי. שב אל ביתו מחויך, נוהג במכונית המזדה הלבנה שסמל הבנק מודבק עליה. שמח שהגיע אל האירוע, ושמח עוד יותר על מה שקרה שם. אני לא אניח לה, חשב. לעולם לא אניח לה. הייתה בו בטחה שבסופו של דבר היא תתרצה. חייך אל עצמו ונסע לדירתו.