החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המרגל האנגלי

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2018-08 | 432 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

ההתחלה נשמעת מוכרת: בחורה ביישנית ויפהפייה הופכת לאשת המלך־לעתיד של אנגליה. המלכה לא מתה עליה. התקשורת דווקא כן. ואז מתחילות הצרות, הבגידות והגירושין המתוקשרים.

הנסיכה לשעבר מחליטה לפתוח פרק ב' בחייה. היא עולה על יאכטה יוקרתית, וכל קשר עם כלי השיט אובד.  כששרידי ספינה מתגלים בים מתעורר חשד כבד להתנקשות באהובת ההמונים שהפכה לסמל.

מי שנקרא לפענח את התעלומה ולאתר את המתנקש הוא לא אחר מאשר המרגל גבריאל אלון. למזלו, הוא לא צריך לרדוף אחרי החשוד לבד. כריסטופר קלר, איש הקומנדו הבריטי, נמצא שם כדי לעזור לו.

המרגל האנגלי מספק מרדף חובק עולם, קצבי ומלא טוויסטים, אחר טרוריסט נטול מעצורים עם חזון מעוות. זהו הספר ה־15 בסדרת גבריאל אלון שהציבה את גיבורה בחזית עולם הריגול הבין־לאומי, מופיעה באופן קבוע בראש רשימות רבי המכר בארץ ובעולם, וכבשה את לבם של עשרות מיליונים בעולם כולו.

מקט: 151009340
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

גוּסְטַביה, סן בַּרְתֶלֵמי

דבר מכל זה לא היה קורה אילו סְפַּיידֵר בַּרְנְס לא היה משתכר בבר של אדי שני לילות לפני הפלגתה הצפויה של ה’אורורה’. ספיידר נחשב לשף הימי המשובח ביותר בכל הקריביים, איש חמום מוח אך שאין שני לו במטבח, גאון מטורף בז’קט ובסינר לבנים מעומלנים. לספיידר היתה הכשרה קלאסית, אתם מבינים. ספיידר עבד בפריז. ספיידר עבד בלונדון. ספיידר עבד בניו יורק, בסן פרנסיסקו, ותקופה קצרה ואומללה במיאמי, לפני שעזב את עסקי המסעדות באופן סופי ובחר במקום זאת בחופש שמעניק הים. הוא עבד עבור החברות הגדולות, על ספינות מהסוג שכוכבי קולנוע, ראפרים, אילי תעשייה ופוזיונרים שכרו בכל פעם שרצו להרשים את אורחיהם. וכשספיידר לא ניצב מאחורי התנור שלו, היה ניתן למצוא אותו שתול על שרפרפי הברים המשובחים ביותר ביבשה. הבר של אדי היה אחד מחמשת הברים האהובים עליו בקריביים, אולי בעולם כולו. הוא התחיל את הערב בשבע על כמה בירות, עישן ג’וינט בגינה המוצללת בתשע, ובעשר היה שקוע בכוס ראשונה של רום וניל. הכול נדמה כשורה בעולם. ספיידר ברנס היה מתודלק ובגן עדן.

אבל אז הוא הבחין בוורוניקה, והערב פנה פנייה מסוכנת. היא היתה חדשה באי, בחורה אבודה ממוצא אירופי לא ברור שהגישה משקאות למטיילים המזדמנים בבר השכן המפוקפק. אבל היא היתה יפה — יפה כמו פרח לעיטור כוס משקה, העיר ספיידר לעמיתו האלמוני לשתייה — ושבתה את לבו בתוך עשר שניות. הוא הציע לה נישואין, שיטת ההתחלה החביבה על ספיידר, וכשסירבה לו הציע במקום זה שייכנסו למיטה. איכשהו זה הצליח לו, ובחצות נראו השניים יוצאים מתנודדים אל הגשם השוטף. וזו היתה הפעם האחרונה שראה אותו אדם כלשהו, בשעה 00:03 בלילה גשום בגוסטביה, רטוב עד העצם, שיכור ושוב מאוהב.

הקברניט של האורורה, יכטת תענוגות ממונעת של ארבעים ושבעה מטרים שבסיסה בנסאו, היה אדם בשם אוֹגֶלְבי — רג’ינלד אוגלבי, איש הצי המלכותי לשעבר, רודן נדיב שישן כשכרך של ספר הכללים נח על הארונית שלצד מיטתו עם התנ’ך של סבא שלו. הוא לא סבל את ספיידר ברנס, ומעולם לא היה עוין יותר מבתשע בבוקר למחרת, כשספיידר לא הגיע לישיבת הצוות הקבועה. זו לא היתה ישיבה רגילה, כיוון שהאורורה התכוננה לקראת אורחת חשובה מאוד. רק אוגלבי ידע את זהותה. הוא ידע גם שהמלווים שלה יכללו צוות של אנשי אבטחה, ושיש לה דרישות גבוהות מאוד, בלשון המעטה, וזאת הסיבה שהיעדרותו של השף המפורסם שלו היתה מדאיגה מאוד.

אוגלבי הודיע למנהל הנמל על המצב, ומנהל הנמל הודיע כנדרש לז’נדרמים המקומיים. צמד שוטרים הידפק על דלת הקוטג’ הכפרי הקטן של ורוניקה, אך גם ממנה לא היה סימן. הם ערכו חיפוש במקומות שונים באי שאליהם מגיעים בדרך כלל השתויים ושבורי־הלב לאחר לילה של שתייה. שוודי אדום פנים ב’לֶה סֵלֶקְט’ טען שקנה לספיידר היינקן באותו בוקר ממש. מישהו אחר אמר שראה אותו מתהלך על החוף בקולומבִּיֶה, והתקבל גם דיווח שלא אומת על יצור אומלל שיילל אל הירח בשטחי טוּאָני.

הז’נדרמים בדקו בשקידה כל כיוון חקירה אפשרי. הם סרקו את האי מצפון לדרום, מן המסד ועד הטפחות, אך לשווא. כמה דקות לאחר שקיעת השמש, רג’ינלד אוגלבי הודיע לצוות של האורורה שספיידר ברנס נעלם ושאין ברירה אלא למצוא לו בזריזות מחליף הולם. הצוות התפזר ברחבי האי, מהמסעדות שעל המים בגוסטביה ועד הבקתות של גראן קוּ־דה־סאק. ובשעה תשע באותו ערב, במקום הכי לא סביר שאפשר להעלות על הדעת, הם מצאו את המחליף שלהם.

***

הוא הגיע לאי בשיא עונת ההוריקנים והתנחל בבקתת עץ בקצה החוף של לוריאן. לא היה לו רכוש מלבד קיטבג קנבס, ערמת ספרים משומשים היטב, רדיו גלים קצרים וקטנוע מתפרק שקנה בגוסטביה תמורת כמה שטרות מלוכלכים וחיוך. הספרים היו עבים, כבדים ומורכבים, הרדיו היה באיכות שנדיר למצוא כמותה כיום. בשעות הלילה המאוחרות, כשהיה יושב על המרפסת השקועה שלו וקורא לאור פנס מופעל בסוללות, צלילי מוזיקה הסתננו מעל לרשרוש עלי הדקלים ולקול הטפיחה והנסיגה העדין של הגלים. מוזיקת ג’אז וקלאסית, בעיקר, לפעמים קצת רגאי מהתחנות שלאורך החוף. בכל שעה עגולה הוא הנמיך את הספר שלו והאזין בתשומת לב לחדשות הבי־בי־סי. ואז, עם סיום המבזק, הוא היה מחפש בין גלי האתר משהו מוזיקלי לטעמו, ועצי הדקל והים היו שבים לרקד למקצבי המוזיקה שלו.

תחילה לא היה ברור אם הוא הגיע לחופשה, רק עובר במקום, מסתתר שם או מתכנן להפוך את האי למעונו הקבוע. לא נראה שהכסף מהווה עבורו בעיה. בבקרים, כשהיה עובר בבולנז’רי לקפה ולחם, הוא תמיד השאיר לבחורות תשר נדיב. ובשעות אחר הצהריים, כשהיה עובר בשוק הקטן שליד בית הקברות לבירה גרמנית וסיגריות אמריקניות, הוא מעולם לא טרח לאסוף את העודף שירד בקרקוש מהמכונה האוטומטית. הצרפתית שלו היתה סבירה אך היה לו מבטא שאיש לא הצליח לזהות. הספרדית שלו, שדיבר בה עם הדומיניקני שעבד מאחורי הדלפק ב’ז’וז’ו בורגר’, היתה טובה בהרבה, אך גם בה היה אותו מבטא. הבחורות בבולנז’רי החליטו שהוא אוסטרלי, אבל הבחורים בז’וז’ו בורגר טענו שהוא אפריקנרי. היו אפריקנרים בכל רחבי הקריביים, אנשים הגונים ברובם, אך היו בהם בעלי עסקים מפוקפקים.

אף שלא היתה לימיו שגרה קבועה, הם לא היו נטולי תכלית לחלוטין. הוא אכל את ארוחת הבוקר שלו בבולנז’רי, הוא עבר בדוכן העיתונים בסן־ז’ן לאסוף ערמה של עיתונים בני יום מאנגליה ומארצות הברית, הוא דבק בשגרת תרגילים קפדנית על החוף, הוא קרא בכרכים הגדולים של ספרות והיסטוריה עם כובע בד משוך נמוך על מצחו. ופעם אחת הוא שכר סירה ובילה אחר צהריים בצלילה עם שנורקל לחוף האי הקטן טוֹרְטוּ. אבל חוסר המעש שלו עשה רושם שהוא כפוי ולא מבחירה. הוא נראה כמו חייל פצוע המשתוקק לשוב אל שדה הקרב, גולה החולם על מולדתו האבודה, תהיה היכן שתהיה.

לדברי ז’ן־מארק, פקיד מכס בנמל התעופה, הוא הגיע בטיסה מגוואדלופ עם דרכון ונצואלי בתוקף תחת השם יוצא הדופן קולין ארננדס. נראה שהוא היה התוצאה של נישואים קצרים בין אם אנגלו־אירית ואב ספרדי. האם ראתה בעצמה משוררת, לאב היו עיסוקים כספיים מפוקפקים. קולין תיעב את אביו, אבל על האם דיבר כאילו בכל יום היא עשויה לקבל מעמד קדושה. הוא נשא את התצלום שלה בארנק שלו. הילד בהיר השיער שבחיקה לא היה דומה לקולין, אך כזאת היא השפעתו של הזמן.

על פי הדרכון היה גילו שלושים ושמונה שנה, וזה נראה סביר, ועיסוקו הרשום היה ‘איש עסקים’, שעשויה להיות לו כל משמעות שהיא. הבחורות מהבולנז’רי חשבו שהוא סופר שמחפש השראה. אחרת כיצד להסביר את העובדה שהיה קשה למצוא אותו ללא ספר בידיו? אבל הבחורות מהשוק רקמו סיפור פרוע נטול כל סימוכין, שהוא רצח אדם בגוואדלופ ומסתתר בסן ברתלמי עד חלוף הסערה. בעיני הדומיניקני מז’וז’ו בורגר, שהסתתר בעצמו, ההשערה הזאת היתה מגוחכת. קולין ארננדס, כך הכריז, הוא סתם עוד בטלן עצל שחי על קרן נאמנות מאבא שהוא שונא. הוא יישאר שם עד שישתעמם, או עד שיתחיל להיגמר לו הכסף. ואז הוא יסתלק למקום אחר, ובתוך יום־יומיים הם יתקשו לזכור איך קראו לו.

בסופו של דבר, חודש בדיוק לאחר הגעתו חל שינוי מסוים בשגרה היומית שלו. לאחר שאכל את ארוחת הצהריים שלו בז’וז’ו בורגר הוא נסע למספרה בסן־ז’ן, וכשיצא משם, רעמתו השחורה המדובללת היתה גזוזה, מפוסלת ומשוחה בשמן. למחרת בבוקר, כאשר הגיע לבולנז’רי, הוא היה מגולח למשעי ולבוש מכנסי חאקי וחולצה לבנה מעומלנת. הוא אכל את ארוחת הבוקר הרגילה שלו — אספרסו ארוך וכיכר לחם כפרי גס — והאריך לקרוא ב טיימס של היום הקודם. ואז, במקום לחזור לקוטג’ שלו, הוא עלה על הקטנוע שלו ודהר אל גוסטביה. ועד צהרי היום התברר סוף־סוף מדוע האיש המכונה קולין ארננדס הגיע לסן ברתלמי.

***

תחילה הוא פנה אל מלון ‘קרל גוסטב’ הישן והמכובד, אבל השף הראשי, אשר גילה שאין לו הכשרה רשמית, סירב אפילו לראיין אותו. הבעלים של ‘מאיה’ דחה אותו בנימוס, וכך גם ההנהלות של ‘וול האוס’, ‘אושן’ ו’לה קנטינה’. הוא ניסה את ‘לה פלאז”, אבל לה פלאז’ לא היו מעוניינים. גם לא ‘אידן רוק’, ‘גוונהאני’, ‘לה קרפרי’, ‘לה ז’רדן’ או ‘לה גראן דה סל’, המוצב הבודד המשקיף על ביצות המלח של סלין. אפילו ‘לה גלורייט’, שהקים גולה פוליטי, לא רצו שום קשר איתו.

הוא לא התייאש וניסה את מזלו בפנינים הלא תיירותיות של האי: המזנון בנמל התעופה, המסעדה הקריאולית מעבר לכביש, דוכן הפיצה והפניני הקטן במגרש החנייה של סופרמרקט ‘ל’אואזיס’. ואז האיר לו המזל פנים סוף־סוף, משום שהוא גילה שהשף של ‘לה פימן’ התפטר בזעם לאחר סכסוך ממושך על אש קטנה בענייני שעות עבודה ומשכורת. בשעה ארבע אחר הצהריים, לאחר שהדגים את מיומנויותיו במטבח של לה פימן שגודלו ככלוב ציפורים, הוא כבר היה מועסק רשמית. הוא עשה משמרת ראשונה כבר באותו ערב. התגובות היו כולן מהללות.

למעשה, לא עבר זמן רב והשמועה בנוגע ליכולותיו הקולינריות עשתה לה כנפיים ברחבי האי הקטן. לה פימן, שאליה הגיעו בעבר רק מקומיים ומבקרים חוזרים, התמלאה עד מהרה לקוחות חדשים, וכולם שיבחו והיללו את השף החדש והמסתורי בעל השם האנגלו־ספרדי המוזר. מלון קרל גוסטב ניסה לחטוף אותו, וכך גם אידן רוק, גוונהאני ולה פלאז’, כולם ללא הצלחה. ולכן רג’ינלד אוגלבי, הקברניט של האורורה, לא היה אופטימי במיוחד כאשר הגיע אל לה פימן ללא הזמנה ערב לאחר היעלמותו של ספיידר ברנס. הוא נאלץ להמתין שלושים דקות ליד הבר לפני שנמצא לו סוף־סוף שולחן. הוא הזמין שלושה מתאבנים ושלוש מנות ראשונות. ואז, לאחר שדגם כל אחד מהם, הוא ביקש להחליף מילה עם השף. עשר דקות עברו לפני שבקשתו נענתה.

‘רעב?’ שאל האיש המכונה קולין ארננדס, לאחר שהעיף מבט בכל צלחות המזון.

‘לא ממש.’

‘אז למה אתה כאן?’

‘רציתי לראות אם אתה באמת כל כך מוצלח כמו שכולם חושבים.’

אוגלבי הושיט את ידו ללחיצה והציג את עצמו — דרגתו ושמו, ולאחר מכן שם הספינה שלו. האיש המכונה קולין ארננדס הרים גבה בשאלה.

‘האורורה היא הספינה של ספיידר ברנס, לא?’

‘אתה מכיר את ספיידר?’

‘אני חושב ששתיתי איתו משהו פעם.’

‘מי לא.’

אוגלבי בחן את הדמות העומדת מולו. האיש היה מוצק, קשוח, מרשים. לעיניו החדות של האנגלי הוא עשה רושם של אדם שהפליג על מים סוערים. גבותיו היו כהות ועבות, הלסת שלו היתה חזקה ונחושה. אלה פנים שנבנו לעמוד במהלומות, חשב אוגלבי לעצמו.

‘אתה מוונצואלה,’ אמר.

‘מי אמר?’

‘כל מי שסירב להעסיק אותך כשחיפשת עבודה.’

עיניו של אוגלבי עברו מהפרצוף אל היד הנחה על גב הכיסא שממול. לא היו עדויות לקעקועים, סימן חיובי מבחינתו. אוגלבי ראה בתרבות הקעקועים המודרנית צורה של השחתה עצמית.

‘אתה שותה?’ שאל.

‘לא כמו ספיידר.’

‘נשוי?’

‘רק פעם אחת.’

‘ילדים?’

‘אלוהים, לא.’

‘חטאים?’

‘קולטריין ומונק.’

‘הרגת פעם מישהו?’

‘לא עד כמה שזכור לי.’

הוא אמר זאת בחיוך. רג’ינלד אוגלבי השיב חיוך.

‘תהיתי אם אוכל לפתות אותך לוותר על כל זה,’ אמר והעיף מבט סביב חדר האוכל הפתוח הצנוע. ‘אני מוכן לשלם לך משכורת נדיבה. וכשאנחנו לא בים, יהיה לך שפע זמן פנוי לעשות כל מה שאתה אוהב לעשות כשאתה לא מבשל.’

כמה נדיבה?’

‘אלפיים בשבוע.’

‘כמה ספיידר הרוויח?’

‘שלושת אלפים,’ השיב אוגלבי לאחר היסוס של רגע. ‘אבל ספיידר היה איתי שתי עונות.’

‘הוא לא איתך עכשיו, נכון?’

אוגלבי העמיד פנים שהוא שוקל את ההצעה. ‘בסדר, שלושת אלפים,’ אמר. ‘אבל אני צריך שתתחיל מיידית.’

‘מתי אתה מפליג?’

‘מחר בבוקר.’

‘אם ככה,’ אמר האיש המכונה קולין ארננדס, ‘אני מניח שתצטרך לשלם לי ארבעת אלפים.’

רג’ינלד אוגלבי, הקברניט של האורורה, בחן את צלחות המזון שלפניו וקם על רגליו בכובד ראש. ‘שמונה בבוקר,’ אמר. ‘אל תאחר.’

***

פרנסואה, הבעלים חם המזג של לה פימן, יליד מרסיי, לא קיבל את החדשות היטב. התוצאה היתה שרשרת של עלבונות בקצב מכונת הירייה של הדרום. לאחריה הבטחות ונזיפות. ואז בקבוק של יין בורדו משובח למדי, ריק, שהתנפץ לאלף רסיסים ירוקים כשהושלך על קיר המטבח הזעיר. מאוחר יותר, פרנסואה יכחיש שכיוון אל השף העוזב שלו. אבל איזבל, מלצרית שהיתה עדה לתקרית, תטיל ספק בגרסה שלו לאירועים. פרנסואה, כך נשבעה, השליך את הבקבוק כמו סכין היישר אל ראשו של מיסייה ארננדס. ומיסייה ארננדס, כך זכרה, חמק מהחפץ המתעופף בתנועה כה קטנה וזריזה, שהדבר קרה כהרף עין. לאחר מכן הוא נעץ מבט צונן בפרנסואה במשך רגע ארוך כאילו מנסה להחליט כיצד ישבור לו את המפרקת. ואז פשט בשלווה את סינר המטבח הצחור ועלה על הקטנוע שלו.

את שארית הלילה הוא בילה על מרפסת הבקתה שלו, כשהוא קורא לאור מנורת החירום. בכל שעה עגולה הוא הניח את הספר מידו והקשיב לחדשות הבי־בי־סי בעוד הגלים לוחכים את החוף ונסוגים ועלי הדקלים מלחשים ברוח הלילה. בבוקר, לאחר שחייה מרעננת בים, הוא התקלח, התלבש וארז את חפציו בקיטבג הקנבס: הבגדים, הספרים, הרדיו. נוסף עליהם הוא ארז שני פריטים שהושארו עבורו באי הקטן טורטו: אקדח סטצ’קין תשעה מ’מ עם משתיק קול מוברג על הקנה, וחבילה מלבנית בגודל שלושים על חמישים סנטימטר. משקל החבילה היה שבעה קילוגרמים בדיוק. הוא הניח אותה במרכז הקיטבג על מנת שתישאר מאוזנת בזמן שסחב אותה.

הוא עזב את חוף לוריאן לתמיד בשעה שבע ושלושים ונסע לגוסטביה כשהקיטבג נח על ברכיו. האורורה התנוצצה בקצה הנמל. הוא עלה עליה בשעה עשרה לשמונה, ואל התא שלו לקחה אותו הסו־שף שלו, בחורה אנגלייה רזה עם השם הלא סביר אמיליה ליסט. הוא איחסן את חפציו בארון — כולל האקדח והחבילה במשקל שבעה קילוגרמים — ולבש את המכנסיים והטוניקה של השף שהושארו עבורו על הדרגש. אמיליה ליסט חיכתה במסדרון כאשר יצא. היא ליוותה אותו אל המטבח וערכה לו סיור במזווה המצרכים היבשים, בחדר הקירור ובמחסן היינות. שם, בחשכה הצוננת, עלתה בו המחשבה המינית הראשונה על הבחורה האנגלייה במדים הלבנים המעומלנים. הוא לא טרח להניס אותה מראשו. הוא התנזר חודשים רבים כל כך, שבקושי זכר מגע שערה של אישה או ליטוף שד נטול הגנה.

כמה דקות לפני השעה עשר נשמעה הודעה במערכת הכריזה של הספינה, המורה לכל אנשי הצוות להתייצב על הסיפון האחורי. האיש המכונה קולין ארננדס יצא בעקבות אמיליה ליסט ועמד לצדה, בעוד שני רכבי ריינג’ רובר שחורים עוצרים בחריקת בלמים לצד ירכתי הספינה. מהראשון יצאו שתי בחורות מצחקקות, צרובות משמש, וגבר חיוור בעל פנים סמוקות בשנות הארבעים לחייו שהחזיק רצועת תיק חוף ורוד ביד אחת ובקבוק שמפניה פתוח ביד האחרת. שני גברים ספורטיביים־למראה יצאו מהרכב השני, וכעבור רגע יצאה בעקבותיהם אישה שנראתה סובלת ממלנכוליה סופנית. היא היתה לבושה שמלה בצבע אפרסק שיצרה רושם של עירום חלקי, חבשה כובע רחב שוליים שהצל על כתפיה הדקות, והרכיבה משקפי שמש אטומים גדולים שהסתירו חלק ניכר מפניה הצחורות. ובכל זאת לא היה קשה לזהות אותה. הצדודית שלה הסגירה אותה, צדודית שהיתה אהובה כל כך על צלמי האופנה והפפראצי שעקבו אחרי כל תנועה שלה. הבוקר לא היו פפראצי בסביבה. לשם שינוי היא הצליחה לחמוק מהם.

היא עלתה אל סיפון האורורה כאילו צועדת מעל קבר פתוח וחלפה על פני אנשי הצוות ללא מילה או מבט, כל כך קרוב לאיש המכונה קולין ארננדס, שהוא נאלץ לכבוש דחף לגעת בה כדי לוודא שהיא אמיתית ולא הולוגרמה. כעבור חמש דקות הפליגה האורורה מהנמל, ועד צהרי היום היה האי הקסום סן ברתלמי לגוש חום־ירקרק באופק. על הסיפון הקדמי האישה המפורסמת ביותר בעולם התפרקדה ללא חלק עליון ומשקה בידה, עורה המושלם נשזף בשמש. וסיפון אחד מתחתיה הכין מתאבן של טרטר טונה, מלפפון ואננס האיש שעמד להרוג אותה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המרגל האנגלי”