"זהו לא ספר על מה שהנאציזם עשה לאחרים אלא על מה שהוא עשה לעצמו…" "גרמניה הנאצית לא הייתה רק פרק […]
פתח דבר
יש נושאים שאדם בוחר לכתוב עליהם, ויש נושאים שבוחרים בו. עבורי, גרמניה הנאצית הייתה לא רק עוד פרק בספר ההיסטוריה או תוכן שיעור בבית הספר, אלא נושא לשיחה שנפתח עוד בילדות, וחזר שוב ושוב אל אותו מקום, מבלי להיסגר באמת. לא בבית ספר, לא בטלוויזיה, גם לא בשיעורי ההיסטוריה. אלא בבית. בביתו של סבא שלי, דויד רוזנר.
הוא שרד את אושוויץ, שרד את צעדת המוות. ובכל זאת, לא נראה מעולם כאיש שניצל. קולו היה רך, תבונתו עמוקה, זיכרונותיו עמדו תמיד בין המשפטים. יום אחד אמר לי משפט שמעולם לא שכחתי: “גרמניה הנאצית הייתה תיבת נוח מודרנית. אלוהים פשוט נעלם לשתים־עשרה שנים.”
זוהי כמובן מטפורה עמוקה ומכאיבה. בעיניו של סבי, גרמניה הנאצית לא הייתה רק תקופה של רוע, אלא תקופה של היעדר. תקופה שבה נעלם כל עוגן מוסרי, ותיבת נוח הייתה עבורו משל למרחב סגור, מבודד, שממנו סוננו כל מי שלא נחשב “ראוי” לחיים. ואלוהים – או מה שמייצג את מצפונו של האדם – נעלם לשתים־עשרה שנים בלבד, די והותר כדי לחשוף מה עלול להתרחש כאשר מוסר נאלם והכוח לבדו מדבר.
הייתי ילד כששמעתי את זה לראשונה. רק הרבה שנים אחר־כך הבנתי: זה היה תיאור של עולם שבו מוסר חדל להתקיים. עולם שבו בני אדם חילקו מחדש את זכות הקיום, קבעו מי ראוי ומי מיותר, והפעילו כוח ללא עכבה. אומנם זו תקופה שנמשכה שתים־עשרה שנים, זמן קצר כל כך במונחים היסטוריים, ובכל זאת די בה כדי למוטט את מה שנחשב לאנושי. בעיניו, לא היה זה רוע בלבד, אלא היעדר שדיבר בשתיקה – שתיקה של אלוהים, של מצפון, של גבול.
כהיסטוריון אני עוסק דווקא בעולם העתיק; קיסרויות, דתות קדומות, מלחמות נשכחות. אך ככל שתקופות אלה מרתקות, הן מעניקות גם מרחק רגשי מסוים. הזמן שחלף פועל כמעין שכבת בידוד: אפשר ללמוד, לסקור, לנתח, מבלי לעמוד בתוך הריח, הפחד, הדופק האנושי. לא כך הדבר עם גרמניה הנאצית, שמבחינה היסטורית התרחשה “אתמול בבוקר”, קרובה, ברורה, מתועדת, מצולמת. לא צריך לדמיין אותה, היא ממשיכה לדבר. נוכחת.
מגיל צעיר חשתי משיכה כפולה כלפי הנושא, כזאת שכללה דחייה וסקרנות יחד. כל העובדות היו שם, אבל ההבנה תמיד חמקה. איך חברה שלמה, אינטלקטואלית, מוזיקלית, נאורה בחלקה, הפכה לגוף אחד שמוכן למחוק את האחר? איך נולדת אידיאולוגיה שמדברת על יופי ובו־זמנית הורגת בשם הסדר?
ספר זה הוא תוצאה של תהליך ארוך, איטי, פנימי, שלא נולד ממסלול מחקר מוגדר אלא מתוך הצטברות של שאלות. כתבתי אותו כדי לנסות להבין איך מתארגן רוע, לא רק מבחוץ, אלא מבפנים. איך הוא מצדיק את עצמו. איך הוא לובש מדים, מנגן תזמורות, מצייר קווים ישרים ומתחפש לאור.
לא התכוונתי לכתוב ספר. כתבתי פרק אחד ואז עוד אחד. כל פרק היה ניסיון להתבונן בנדבך אחר במערכת המפלצתית, לא רק דרך עדויות, אלא דרך תובנות, שפה, רעיונות ואפילו צורות. התברר לי שלפעמים דווקא בהבנה יש אקט מוסרי, עמוק יותר משיפוט. בשלב מסוים הבנתי שזו איננה רק שורה של עיונים, אלא גוף שלם שנועד להפוך לספר. לא מאמירה חיצונית, אלא מתוך דחף פנימי ורצון עז לזקק את הכאב לשפה ואת השאלות למבנה.
אני לא מבקש מהקורא להסכים עם כל טענה. אני מבקש ממנו להישאר עם השאלות, גם כשהן מכאיבות. אני מבקש לנסות לראות יחד איתי איך האימה לא נולדה ככזו, אלא צמחה מתוך מבנים אנושיים לגמרי, מתוך הצורך בשייכות, בסדר, ביופי ובטוהר – ואולי כאן מצוי הסיכון הגדול ביותר.
זהו אינו ספר של תשובות.
זהו ספר של התבוננות חודרת ברגע ההוא בהיסטוריה שבו בני אדם רגילים הפכו עצמם למצפון שותק – וראו בכך שליחות מוסרית.
עמיהוד רז
ירושלים
תשרי, תשפ”ו
אין עדיין תגובות