זהו ספר על התמודדות עם כאב ואובדן, ריפוי, הנצחה ותקווה. בשנתיים של מלחמת "חרבות ברזל" ידעתי רגעים קשים אשר השפיעו […]
פתח דבר
ספר זה נולד מעצמו, ומשנולד המשיך אט אט לגדול.
בשבעה באוקטובר 2023 נפתחה עלינו מתקפת חמאס אשר בעקבותיה פרצה מלחמת חרבות ברזל. היו אלה למעלה משנתיים קשות ביותר עבור כולנו; בכל בוקר קמנו לידיעות קשות אשר החלו במילים “הותר לפרסום”. בנוסף לשגרה המצערת הזו חווינו אירועים קשים נוספים (כמו מותם של עשרה חיילים ביום אחד, נפילת אדם קרוב בקרבות, פרסום סרטון התצפיתניות שנחטפו ועוד) אשר טלטלו אותנו ואת נפשנו המיוסרת ממילא. בתוך כל אלה היה צורך לדאוג לקהיליית בית הספר בו עבדתי כיועצת חינוכית, לטפל ולייצר תוכניות התערבות לתלמידים, למורים, להנהלת בית הספר ולהורים. לשם כך הייתי צריכה קודם לווסת את תחושותיי ולהתרומם מהמקום שבו נמצאתי לשמע הבשורות הקשות, וגם לצורך חיזוק החוסן בקרב תלמידים ומורים. הרגשתי מוצפת וזקוקה לפרוק את רגשותיי. השתמשתי ביכולת ההבעה המילולית שלי וישבתי לכתוב. כתבתי שירים בחריזה. נראה כי עצם השימוש בחשיבה לצורך מציאת מילים חורזות ועוד, הפעיל חלקים נוספים במוחי והרגיע מעט את החלקים הלימביים בו. כך יכולתי להתמודד ולהתפנות לביצוע הפעולות שנדרשו ממני בעשייה היום־יומית התובענית בבית ובעבודה.
לאחר כחצי שנה ובחלוף הזמן הבחנתי שבכתיבתי מתוארים אירועים מהמלחמה, אך גם חללים אשר באופן מקרי הגיעו לאוזניי תיאורים מרגשים עליהם או על אופן נפילתם. אז נולדה בי המחשבה ששיריי יכולים להוות תרומה נוספת להנצחתם ולהנצחת האירועים והלך הרוח שליוו אותנו במהלך מלחמה זו. בנוסף לכך, חלק מן השירים נותנים ביטוי לרגשותיהם של אימהות ואבות, סבתות, בנות זוג ועוד, אשר שמעתי. לעיתים שמעתי מספר מילים של מי מהן/ם, ומתוך הזדהות עם האובדן הכבד שחוו במהלך המלחמה הרגשתי את כאבם וישבתי לכתוב מהמקום הזה, מתוך כאבם. כמו כן, פניתי לנסות ולבדוק על מי ועל מה כתבתי את הדברים שכתבתי, כדי להופכם לתיעודיים ולסוג של הנצחה. בזהירות רבה נעזרתי בבינה המלאכותית על מנת לקשר בין חלק מהשירים לאירוע שבעטיו הם נכתבו. בתוך כך, ברצוני לציין כי תוכנם של השירים הינו פרי יצירתי האישית אשר נעשתה מתוך הזדהות עם הדברים ששמעתי. למשל, כאשר שמעתי את אימו של אחד החללים אומרת לקצינים שבאו להודיע לה על נפילת בנה: “חיכיתי לכם” הכו בי המילים, וברגע אחד דמיינתי מה עבר על האם החרדה לגורל בנה ביושבה ובחושבה על מה שעלול לקרות אם אכן חששותיה יתממשו. את זה כתבתי בשיר מעומק ליבי ומתהומות הצער שחשתי, יוצקת תוכן לרגשות אלה.
אני מרגישה צורך להתנצל על שאין כולם מונצחים כאן כפי שראוי להם. לצערי, רוב החללים במלחמה זו לא מוזכרים בספרי כיוון שלא נחשפתי אליהם או אל סיפורם. אובדנם כמובן מקודש בעיניי בדיוק באותה מידה כמו אלה שעליהם כתבתי. אני נושאת בליבי את כאבם ומקווה שדברים שנכתבו כאן על אחרים מבטאים, באופן מסוים, גם אותם. ברור לי שאף אחד, לעולם, לא יכול להיות במקומם או במקום בני משפחותיהם, ולהבין את מה שבאמת הם חוו ועדיין חווים; אותו כאב עמוק שאיננו מרפה ואשר איתו הם ממשיכים את “שגרת חייהם”.
השיר הראשון נכתב ב־10/10/2023, כשבתוך כל ההלם והאובדן העצום, של 1,164 אזרחים, חיילים, שוטרים וזרים, שבהם היינו שרויים, לפתע ירד גשם. אחד מאיתני הטבע אשר כהרגלו ירד בעיתו, מתעלם לחלוטין מכל הנוראות שעברנו באותם שלושה ימים שקדמו לרדתו. הדבר הכה בי וחידד את ההבנה של גודל הזוועה שהתרחשה, בעוד העולם ממשיך כמנהגו. יש מספר שירים המערבים את הטבע והשפעתו עלינו ולעיתים מגייסים אותו לטעת בנו תקווה לקראת העתיד לבוא.
השירים בספר מופיעים על פי מועד כתיבתם, ברצף כרונולוגי ובסמיכות לאירועים שהם מתארים. הספר הינו סוג של יומן מלחמה והוא עובר דרך תקופות מורכבות, כמו מלחמת ההורים להשבת ילדיהם החטופים, הלך הרוח הקשה שהיה בעם כשהתחושה הייתה שאין מוטיבציה גבוהה להשבת החטופים, הימים שבהם היינו עדים להשבת חטופים ועוד. בכל פעם שהיה אירוע מכונן, כמו ליל השמדת הטילים שנשלחו אלינו מאיראן או הפצצת הכור באיראן, כתבתי שיר. חיסול בכירים בחמאס וראש חיזבאללה גם הם הציפו אותי והביאוני לכתוב שיר; שיר הלל לחיילי צה”ל באשר הם או שיר הודיה והכרת תודה. השירים האחרונים עוסקים בהשבת החטופים החללים לקבורה בארצנו וביניהם החייל החטוף סגן הדר גולדין ז”ל, אשר היה חטוף בעזה אחת עשרה שנים. לצערנו, השבתו של החלל האחרון, רן גואילי ז”ל, התעכבה, וגם על כך כתבתי לאחר ששמעתי את אחותו ואת אימו בעצרת להשבתו.
נכון למועד סיום עריכת הספר נמצאה גופתו של רן גואילי ז”ל והוא הוחזר ונקבר באדמת ארצנו. השיר לפני האחרון של הספר עוסק בכך.
חלק מהשירים נכתב כשראיתי או שמעתי את החטופים עצמם ומה שעבר עליהם במהלך שביים. לשמוע אותם ולנסות להבין את שעבר עליהם דווקא כשהם מחובקים כאן ועטופים בחום ודאגה הביא לכתיבת מספר שירים. האחרון שבהם מופיע לקראת סוף הספר ונכתב לאחר ששמעתי את איתן מור וראיתיו מדליק נר שביעי של חנוכה – כשנתיים וחודשיים מאז הטבח הנורא שאירע בעוטף עזה ומיום חטיפתו בשבעה באוקטובר 2023 – מדליק ומברך: “שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם ובזמן הזה”.
לסיכום אומר שהמלחמה והכתיבה חיזקו בי כמה תובנות:
ראשית, איננו יכולים לנוח על זרי הדפנה בשום שלב כי אויבינו משחרים ליום בו יוכלו להשמידנו.
שנית: המדינה שלנו וכולנו עברנו טלטלה עזה שהותירה בנו כאב ותחושות של פוסט־טראומה.
בשיחותיי עם הורים שכולים למדתי שרבים מהם לקו בחולי נפשי או פיזי. לדוגמה, אחד ההורים השכולים לקה במחלת ניוון שרירים לאחר אובדן בנו, ואשתו סובלת ממצוקה רגשית. אני רוצה להאמין שקריאת השירים בספרי תוכל לסייע בעיבוד האירועים שנחוו ותיתן תחושה שיש הכרה במה שקרה להם ולנו. תהליך עיבוד שיימשך עוד זמן רב.
ובתוך כך, הקורבן הנורא מכול הוא זה שהקריבו משפחות הנופלים. ברם מותם של היקירים איננו לשווא והוא דבר גדול ועמוק כאשר אנו מתבוננים בו כחלק משרשרת של אירועים שהעם היהודי נאלץ לסבול כדי לשמור על קיומו. מי שנותר בחיים זוכה ליהנות מהקיום המופלא של העם הזה בארץ הזאת, ועליו להודות על כך מדי יום ביומו לחיילים שמסרו את נפשם ולחבק בחום ובאהבה את בני משפחותיהם. בזכותם, זהו המקום הבטוח ביותר ליהודים. מוטל עלינו לפחות לתרום להנצחתם לעדי עד.
זוהי תרומתי הצנועה לכך.
בהודיה, באהבה ובגעגועים
מרים איפרגן
אין עדיין תגובות