החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

במבצע!

כרוח סערה

מאת:
הוצאה: | 2017-10 | 421 עמ'
קטגוריות: אהבה ותשוקה
הספר זמין לקריאה במכשירים:

22.00

רכשו ספר זה:
תגיות: , .

אני מאפשרת לו לנשק אותי, לרגע אני נטולת יכולת חשיבה וכל כולי רגשות שמתפוצצים בליבי, בבטני, בגופי. ניסיתי לדחוק אותו הרחק מהתודעה ועכשיו הוא במופע יחיד, בקדמת הבמה שבראשי ולי נותר רק להריע לו. לשמוח בו. להרגיש אותו.

 

ברגישות ובמיומנות, טווה הסופרת הילה מגן, שזה ספר הביכורים שלה, עלילה מותחת, מפתיעה ומלאת תהפוכות.

איילת, עיתונאית שאפתנית שלא מוותרת על סיפור טוב אך חוששת מפני אינטימיות ומערכות יחסים, ואיתי הכריזמטי והיהיר שאינו פותח את ליבו ומעדיף מערכות יחסים קצרות ולא מחייבות. המפגש ביניהם מצית בשניהם ניצוץ שמוביל אותם למערכת יחסים  טוטאלית כשהם נלחמים בצללי העבר. האם יצליחו להתגבר על המכשולים שהחיים מציבים להם?

 

על הסופרת – הילה מגן, נשואה ואמא לשלושה. מתגוררת בבאר שבע. למדה תעשייה וניהול. אהבתה לכתיבה התחילה עוד משנות נעוריה אז כתבה שירים, וסיפורים קצרים. לקראת גיל 38, החלה לכתוב את ספרה הראשון.

מקט: 4-1272-116
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

 

1

 

 

עוד מאמץ אחרון של תנועות ידיים ורגליים בתיאום מושלם עם הנשימה המאומצת שלי, ואני מסיימת. אני מרגישה שכל שריר ושריר בגופי משווע למנוחה. היום החלטתי לאתגר את עצמי והוספתי חמש בריכות לחמש-עשרה שאני רגילה לשחות מידי שבוע.

אני מושיטה יד ארוכה קדימה ואוחזת במעקה הבריכה, מושכת את גופי אליו ומרפה. מאפשרת לגופי לשקוע במים עד שהם מכסים את ראשי, ורגליי נוגעות בקרקעית הבריכה. כל שריריי נרגעים מהמעמסה. אני סופרת בלבי עד חמש ודוחפת את הקרקעית עם רגליי כך שראשי מגיח מתוך המים, ידיי אוחזות במעקה ואני מושכת בתנופה את גופי החוצה, מסתובבת ומתיישבת על שפת הבריכה כשרגליי בתוך המים, מסירה את משקפת הצלילה ומחפשת.

איפה עידן? חשבתי שהוא יחכה לי בחוץ.

"היי," אומר לי הגבר שניגש אליי. "את חדשה כאן?" אני מזכה אותו במבט קצר. אני לא מעוניינת להכיר, חבל על המאמץ שלו, למרות שחיצונית דווקא יש לו מה להציע.

אני פונה ממנו ומסתכלת על המים. "לא," אין לי רצון בשיחה שבדרך כלל מובילה להזמנה לדייט, זה קורה הרבה לאחרונה אבל הכול סתמי בעיניי. הוא מתיישב לצידי על שפת הבריכה. אני נרתעת מעט. הוא לא מבין רמזים?

אני שוב מביטה סביבי. מאחוריי על הספסלים שצמודים לקיר המלתחות, יושבים חבר'ה צעירים אך הוא לא ביניהם. איפה לעזאזל עידן?

"לא ראיתי אותך כאן קודם?" הוא שואל.

"באמת?" אני אומרת בלי להסתכל עליו, מודעת לטון המעט מתנשא שלי. זו השורה הטובה ביותר שלו?

משום מה הוא מגחך ולא נרתע. "באמת. אני כאן כל שבוע."

"אין לי יום קבוע." אני עונה ומושכת כתפיים, ממשיכה לא ליצור איתו קשר עין.

העבודה שלי לא מאפשרת לי חיי שגרה, יש ימים עמוסים יותר וימים עמוסים פחות. אני מנצלת את המנוי בקאנטרי בכל פעם שיש לי פנאי, האהבה לשחייה טבועה בי מילדות. אני נעמדת כדי לסמן לו שהשיחה הסתיימה, ומתחילה לצעוד לכיוון המלתחות.

"חכי רגע," הוא אוחז בידי, אני נעצרת ומסתכלת עליו, מנערת את ידי מידו ומרימה גבה. "אני אסף, איך קוראים לך?"

קיוויתי שלא נגיע להיכרות רשמית. "אני…"

"איילת, מאמי. את לא רוצה ללכת היום?" עידן קוטע אותי כשהוא קורא לי מחוץ לגדר המקיפה את הבריכה. אז שם הוא היה…

"סליחה, אני חייבת לזוז," אני אומרת לאסף וממהרת לכיוונו של עידן.

"לאן נעלמת?"

"מאמי… חיכיתי שתסיימי," הוא קורץ. "בואי, אני רוצה שתכירי את עומר," הוא אומר את השם שלו לאט ובהדגשה. מסמן לי במבטו לאן להביט.

"עומר?" אני לא יכולה לכעוס עליו, הוא עשה מה שרווקים נורמליים עושים. מחפשים קשר, מתחילים זה עם זו או במקרה של עידן, זה עם זה. אני מביטה לכיוונו של הבחור שממתין לנו תחת אחת הסככות במדשאה, עידן לא מציג בפניי כל בחור שהוא מכיר.

"כן, קדימה בואי," הוא אומר בקוצר רוח. חיוך עולה על פניי כשאני מתנגבת קלות, ומשחילה את רגליי לכפכפים. את המגבת הסגולה אני משאירה על כיסא החוף, ועוברת בשער הקטן שבגדר המפרידה בין שטח הבריכה לדשא. עידן חסר הסבלנות אוחז בידי ומוביל אותי לכיוונו של עומר היושב מתחת לסככה.

"נעים מאוד, איילת." אני מושיטה את ידי ללחיצה. את איילת מלאת הביטחון העצמי אני אוהבת. אני לא מצליחה להבין את איילת הקודמת, חסרת הביטחון בכל מה שקשור לגברים.

עומר נראה טוב. מזכיר מאוד את עידן בשערו השחור ובגוון עורו השזוף, אך הוא רזה יותר וגבוה מעידן. אני אוהבת בחורים חסונים ושריריים כמותם.

"אני עומר," הוא מציג עצמו ולוחץ את ידי. הוא מחייך אליי ולא מסיר את עיניו מעיניי. "כבר שמעת את זה", הוא מתנצל, "אבל יש לך גוון מיוחד בעיניים, הן יפות מאוד." הוא מפתיע אותי, ומעביר מבטו אל עידן שמהנהן. העיניים שלי אומנם בגוון חום בהיר כמו שקד וצבען נדיר בקרב חומי העיניים אבל לא הייתי מגדירה אותן כיפות.

"אל תתאמץ, היא בהכחשה," עידן מגחך, ואני נועצת בו מבט זועף.

"תודה," אני שבה להסתכל על עומר. אדישה למחמאה. ומיד משנה נושא. "הכרתם עכשיו?"

עומר מסמיק מעט. "ראיתי את עידן לפני כן אבל רק עכשיו יצא לנו לדבר," הוא אומר ומעביר את מבטו ביני לבין עידן שמניח יד על החזה שלו ונאנח. עידן הוא רומנטיקן. הוא לבד זה חודשיים, לאחר קשר שנמשך שנה וחצי, זה זמן רב במונחים שלו.

אני אוהבת את השעה הזו של היום, כשהצלליות מתארכות והאור נעשה רך. החום האימתני הופך לנסבל ואפילו משבי רוח קלים מורגשים. השיער שלי כבר יבש למחצה, הרוח מסיתה אותו אל פניי ועידן שולח יד ומסית אותו אל מאחורי אוזניי. אני רואה את עומר עוקב במבטו הנעים אחרי תנועתו של עידן.

"אז מה אתם עושים הערב?" אני מתיישבת על כיסא חוף קרוב. עומר נראה לי טיפוס ביישן שלא כמו עידן.

הוא שוב מסמיק. לא טעיתי באבחנה שלי. "האמת שאני לא יכול היום," הוא מתנצל. "רוצה להיפגש מחר?" הוא מגשש בהיסוס. הוא מוצא חן בעיניי. עידן הרגיש זקוק למישהו עדין.

"בטח. משהו לאכול ואז סרט?" עידן מציע ועומר מהנהן.

"מצוין," עידן עונה ונראה שהוקל לו. הוא מתיישב על הספסל לידו. הלוואי שגם לי היה קל עם גברים.

"איך את ועידן מכירים?" עומר מתעניין. אני ועידן קרובים. הוא מבוגר ממני בשלוש שנים ואוהב לייעץ לי כמו אח גדול.

"אנחנו עובדים יחד," אני מחייכת אליו.

"בעיתון?" אני רואה שהם הספיקו לשוחח ביניהם.

"כן," אני עונה. "אני הכתבת לענייניי חברה, השולחנות שלנו סמוכים." אני גאה בעבודה שלי. אני אוהבת לסקר את הנושאים שאני כותבת עליהם, ומקווה שיעורר שינוי תודעתי אצל הציבור.

"איזה יופי. אני צלם עצמאי, אולי תזדקקי לי פעם." יש לעומר חזות של ילד טוב, הוא צעיר מעידן ואף ביישן ממנו אך יש בו משהו נועז ואני אוהבת את זה.

"יכול להיות, אני אקח מעידן את הפרטים," אני קורצת לו.

יש לנו צלמים בעיתון אבל אנחנו עובדים גם עם צלמים עצמאים, אם אפשר לעזור לו, אז בשמחה.

עמודי התאורה נדלקים כשענני הנוצה הרכים נעשים ורדרדים וכתומים, השעה מתחילה להיות מאוחרת.

"אני חייבת לזוז," אני מתנצלת.

"חכי לי, אני אגיע בעוד חמש דקות," עידן אומר.

"טוב, אני הולכת להתארגן בינתיים, ניפגש ביציאה."

אני חוצה את המדשאה, לבושה בבגד ים שלם שנסגר כקולר מסביב לצווארי, ולא מפספסת את מבטם של אסף ושלושת החברים שלו לכיווני. אישה אחרת אולי הייתה נהנית מתשומת הלב הזו אבל אני מעדיפה את חיי השקטים. אני לא חשה בנוח עם המבטים שלהם.

לאחר שנפרדתי מעידן אני נכנסת למכונית ומחייגת לדניאלה בדיבורית. כמעט שלא שוחחנו השבוע. הטלפון מצלצל כשאני מנווטת את רכבי אל מחוץ לחניה.

"שלום בובית." היא עונה מיד, קוראת לי בשם החיבה שלי מאז הכרנו. אני ודניאלה, ההוכחה לכוחה של חברות. אנחנו שונות מאוד אך החברות בינינו תומכת ולא שיפוטית. אנחנו משתפות זו את זו בכל. כמעט.

"היי, מה את עושה"? אני מתעניינת.

"על מה חשבת?" היא שואלת, מכירה אותי טוב.

"אני מורעבת אחרי עשרים בריכות," אני אומרת בגאווה. חוץ מבייגל עם גבינה בבוקר, לא הכנסתי היום כלום לפה.

"אני לא מבינה את האהבה שלך לשחייה," היא מקניטה אותי כרגיל.

"את צריכה להצטרף אליי, רק ככה תביני," אני חוזרת על המשפט שאני אומרת לה תמיד, והיא צוחקת. יש דברים שלא משתנים. היא מספרת על מכרז חדש שהמחלקה שלה מתמודדת עליו ואני מתרשמת מהיצירתיות שלה, הרעיונות שלה מבריקים בעיניי. מכל העבודות שלה, הכי אהבתי את הפרסומת מלאת ההומור של חברת הביטוח.

"אז אוכל? מתאים לי. מתי?" היא שואלת לבסוף. אני פונה שמאלה לרחוב שבו אני גרה ומביטה כלפי מעלה. אני אוהבת את העצים הצפופים שיוצרים מעין סככה מעל הכביש אך הרחוב אינו מואר מספיק, והתאורה הבוקעת מפנסי הרחוב הדולקים תחת הענפים העבותים חלשה. אני שמחה לגלות את הרכב שיוצא לכביש ומפנה לי את מקומו לחניה בסמוך לבניין שלי.

"אני אגיע לאסוף אותך בעוד חצי שעה."

 

 

 

אני נכנסת למכונית ומביטה בשעון, עברו עשרים דקות מאז הגעתי הביתה, התקלחתי, ולבשתי את הג'ינס הקצר החדש, גופייה לבנה ונעלתי סניקרס לבנות. אני עומדת בזמנים, אם יש משהו שאני שונאת זה לאחר.

"מתי סיימת לעבוד היום?" היא שואלת תוך כדי שיחה, שתינו כבר התחלנו לאכול את הפסטה שהזמנו.

"לשם שינוי מוקדם, אני יכולה להמשיך מחר לכתוב מהבית. לא היה לי זמן לשחות כל השבוע אז ויתרתי על החזרה למערכת, למה שלא תצטרפי אליי בפעם הבאה?" אני מציעה. "יש חתיכים בבריכה." כבר שנים אני מנסה לשכנע את דניאלה להזיז קצת את הגוף.

"יש חתיכים בבריכה?" היא שואלת בפליאה מוגזמת. "ממתי את שמה לב לחתיכים? את דוחה אותם מעליך כאילו הם נגועים," היא לגמרי פספסה את מה שאמרתי.

"או-קיי, זה לא מה שחשוב," אני מתחמקת. דשנו בנושא הזה אין ספור פעמים. אני מספרת לה על אסף ועל האופן שבו הוא תפס לי את היד.

"אם הייתי גבר", היא מחייכת, "גם אני לא הייתי רוצה לתת לך ללכת." אני מגלגלת עיניים. "איילת, אני נשבעת לך שאם לא הייתי מכירה אותך כל כך טוב, הייתי חושבת שאת מתחסדת, למה את חושבת שגברים מתחילים איתך על ימין ועל שמאל?" היא לא מחכה לתשובה. "את יפיפייה אקזוטית, את פנטזיה של כל גבר. את פשוט אטומה. אני לא יודעת מאיפה חוסר הביטחון שלך," היא מסיימת לנזוף בי ומכניסה לפה מזלג גדוש בפסטה מוקרמת.

אני מתעלמת מדבריה, היא צודקת לגבי חוסר הביטחון שלי אבל אני עדיין לא בשלה לדבר על זה.

יפיפייה אקזוטית? היא הלכה רחוק. היא היפה מבין שתינו.

דניאלה ממשיכה מכאן למפגש עם חברים בבר, למרות הפצרותיה סירבתי להצטרף.

"נפגשות מחר?"

"כמו תמיד."

 

 

חמושה במשקפי שמש, בשמלת חוף קלילה המסתירה את הביקיני הצהוב החדש ובתיק חוף מקש, אני יורדת מהחניה לחוף. דניאלה כבר מחכה לי במקום הקבוע. החוף עמוס באנשים והשמשיות האדומות מזכירות לי פטריות.

מרחוק אני רואה את דניאלה יושבת על המגבת ומשוחחת עם מישהו, לפי התקתוק בנייד שלו אני מניחה שהיא נתנה לו את המספר שלה, אני נדה בראשי, אין לה רגע דל. כשאני מגיעה הוא נותן לה נשיקה בלחי והולך. אני מרימה גבה ומחייכת אליה.

"מה?"

"כלום, את מלכה, הם כולם הנתינים שלך," אני צוחקת ומתיישבת על המגבת שפרשתי לצידה.

"אני יכולה להכיר לך כמה מהם. את השווים ביותר," היא אומרת ברצינות.

"אני מסודרת."

אני ודניאלה נשאבות לשיחה על הכול ועל כלום. היא האחות שאין לי, ואני אוהבת לדבר איתה.

 

 

 

"חם לי, מתאים לי איזה שייק טוב עכשיו, מה את אומרת?" שואלת דניאלה ונעמדת. אני מרימה לרגע את משקפי השמש, וממצמצת מול אור השמש החודר. היא גבוהה, ואני נאלצת להרים את ראשי להסתכל עליה.

"גם לי מתאים שייק בננה ותמר," היום חם במיוחד והלחות הורגת אותי. אני מחכה לבריזה המלטפת שמשום מה החליטה לא להגיע.

"אני כבר חוזרת. בלי שטויות בינתיים," היא מורה לי עם האצבע וקורצת. פונה ללכת ממני וצוחקת לעצמה. אני עוקבת אחריה במבטי, ומקנאה בביטחון העצמי שהיא מקרינה. אני לא היחידה שעוקבת אחריה. בניגוד אליי, בכל מה שקשור לבני המין השני, היא בהחלט מכירה את כללי המשחק ונהנית מהם.

נותרתי לבדי, צופה בים השטוח, דגל לבן מתנוסס ליד סוכת המציל ונראה כאילו אנשים נוספים ממשיכים להגיע ולהידחס בהנאה בחוף. אני שוקלת לשחות ולהתרחק מהחוף, אך קודם אחכה שדניאלה תשוב. אני מתיישבת, מוציאה את קרם ההגנה ומתחילה למרוח שכבה נוספת. אף שגוון עורי הכהה אינו רגיש לצריבת השמש, אני מעדיפה להישמר בחודשי הקיץ החמים. אני מורחת את הידיים באיטיות ובוחנת את הסביבה, את שאר הרוחצים, תמיד מחפשת אחר סיפור טוב. אני רוכנת אל רגליי, מורחת אותן בקרם, ובגובה עיניי חוצים מדרום לצפון ארבעה זוגות רגליים גבריות, וקולם העליז גובר על מחשבותיי.

"נעלמת אתמול. עזבת עם הבחורה שנצמדה אליך?" שואל אחד מהם.

"כן אחי, המשכנו לחגוג," עונה אחר וארבעתם פורצים בצחוק. כנראה בדיחה פרטית.

"ומה? נשארת לישון אצלה?" שואל קול שלישי.

"אין סיכוי שזה יקרה, אני לעולם לא נשאר לישון."

"אז איפה ישנת?" השאלה נשארה ללא תשובה כאשר זוג רגליים אחד נעצר מולי, בעוד השאר מתרחקים, אני מרימה את ראשי ופוגשת במבט ירוק עז הבוחן אותי.

אני נלחמת בעצמי לא לבהות בו ומשפילה מבט חזרה אל רגליי, לא לפני שאני רואה את החיוך בזווית פיו של הגבר בעל המבט המהפנט.

"איתי, תתקדם!" החברים שלו קוראים לו, והוא הולך.

"רגע, בואו נשב פה." אני שומעת אותו אומר לחבריו המתרחקים שעושים כעת את דרכם חזרה ומתיישבים לא רחוק ממני, אני לא מרימה את מבטי. טעות עושים פעם אחת. אני מסיימת להימרח בהיסח הדעת כשדניאלה חוזרת עם המשקאות שלנו חייכנית וקולנית, מושכת תשומת לב מכל עבר.

"הנוף לידנו ממש שידרג את עצמו," היא מסמנת לעבר החבורה שלידנו כשהיא מושיטה לי את הכוס, "בואי, חייבים להכיר."

אוי לא! "דניאלה את לעולם לא נחה," אני אומרת בחיבה.

"לא בשבילי… בשבילך."

"אמרתי לך שאני מסודרת," אני מפצירה בה במבטי לשבת ולשתוק.

"מסודרת…" היא חוזרת אחריי בטון המעצבן הזה שהיא משתמשת בו כשהיא מנסה להוכיח משהו, ומניחה ידיה על מותניה. "תקשיבי בובית, את יודעת שאני לא שופטת אבל תפסיקי להגיד שאת מסודרת. מתי היית עם מישהו בפעם האחרונה? אה כן לפני… מתי נפרדת ממנו? זה היה מזמן, כבר שכחתי איך קוראים לו." אני נחנקת מהשיק, היא יכולה להיות כל כך בוטה לפעמים.

"את רעה," רעה ובכל זאת מצחיקה. אני אוהבת את זה שהיא חסרת מעצורים.

"איילת, זה היה לפני שבעה חודשים! אל תהיי כבדה. זה יכול להיות נחמד להעביר את היום עם עוד אנשים. חוץ מזה אולי יצא מזה משהו בשבילי. זה עם השיער השחור נראה ממש טוב." היא מפנה את מבטה לכיוונם וגורמת גם לי להסתכל. אבל אני מסתכלת על הבחור הבהיר יותר, איתי.

דניאלה נעמדת, "בואי!" אני מנסה לעצור אותה, אך היא כבר ממהרת לכיוונם, להציג את עצמה.

"חכי רגע," אני לא מספיקה למחות והיא כבר מצטרפת אליהם במלוא הביטחון העצמי. היא מחליפה איתם כמה מילים, כנראה אמרה להם משהו עליי כי כולם מפנים את מבטם אליי, ואז חוזרים להסתכל עליה, רק מבטו של איתי עדיין נח עליי. אני לא אוהבת את זה בכלל. היא מתיישבת איתם ולאחר רגע קצר צוחקת, על מה היא צוחקת אחרי פחות משתי דקות? אני ממש לא מרוצה כשהיא קוראת לי להצטרף.

אני בטוחה שכבר ראיתי את איתי בעבר אך אני לא זוכרת מאיפה. אני אוספת את המגבות שלנו, לוקחת את התיק וצועדת את המרחק הקצר אליהם.

"תכירו, זו איילת," היא מחווה לעברי בידה.

"היי," הקול שלי בוגד בי מהמבוכה ונשמע צרוד. אני עומדת מעליהם ובוחנת אותם בעוד הם מציגים את עצמם. רונן, הבחור שדניאלה נדלקה עליו, מוטי, עמית ושוב… איתי. איתי בעל העיניים הגדולות והירוקות שהביטו בי קודם לכן, כשמניפת ריסים צפופים בגוון חום בהיר מקיפים אותן ומבליטים את הירוק, וחיוך, אלוהים, החיוך שלו כובש ומעטר את לחיו בגומה עמוקה. על מה לעזאזל אני חושבת?

הוא יושב בברכיים כפופות, זרועותיו נחות עליהם ברפיון. הוא מרים את פרק כף ידו לנפנוף של שלום.

מודעת לביקיני הצהוב שעוטף את החזה הגדול שלי, אני שמה לב למבטים שלהם, סוקרים אותי מלמעלה למטה, ואני עדיין עומדת?

אני מתיישבת מהר לצד דניאלה והשיחה ביניהם קולחת, הם מספרים שעמית מתחתן בעוד שלושה חודשים.

"חייבים לנצל את הקיץ האחרון שלנו יחד כרווקים," אומר מוטי.

"מי יודע, אולי בקיץ הבא הוא יסתובב פה עם תינוק," מוסיף רונן.

"שום דבר לא הולך להשתנות מהר כל כך," הוא מנסה לשכנע, והם נסחפים לצחוק מתגלגל בעקבות דבריו. אני מתארת לעצמי שזו לא הפעם הראשונה שהנושא הזה עולה.

"איפה אשתך לעתיד?" אני מעזה לשאול.

"מותק, אין כניסה לנשים," אומר איתי, ואני מרימה גבה. אז מה אני ודניאלה עושות כאן?

"רק לנשים לא חוקיות," מוסיף רונן כשמבטו מופנה לדניאלה. היא חובטת בכתפו, וכולם צוחקים. גם היא.

אני מסתכלת על איתי כשהוא צוחק, ומבינה מהיכן אני מכירה אותו. הוא למד איתי בשכבה, ברחובות. בבית הספר בו נרמס הביטחון העצמי שלי כשהייתי מוחרמת. הכול התחיל כשלא נתתי לאסנת להעתיק ממני את דף ההגשה בחשבון. היא הייתה מלכת הכיתה, חביבת הבנים. היא כעסה עליי מאוד והכריזה שאסור לאף אחד לדבר איתי. הייתי ילדה טובה וממושמעת, הכעיס אותי שאני צריכה לעבוד קשה בבית בשביל ציון שהיא תקבל בקלות. פשוט תעתיק ממני. זה נשמע ילדותי, אבל אז, כמו היום, עמדתי על העקרונות שלי. הבנים בשכבה החליטו לרדות בי מול שכבה שלמה בגללה.

איתי היה צוחק על המראה שלי בכל הזדמנות. יום אחד, הסרתי לרגע את המשקפיים והנחתי אותם על השולחן. הוא עבר לידי והעיף אותם על הרצפה. המסגרת התעקמה ואני חושבת שזו הפעם היחידה שבכיתי מול כולם. בכל זאת לא הלשנתי עליו. הלעג שלו, היה הורס כל יום שייחלתי לצלוח בשקט וללא תשומת לב.

דניאלה לא יודעת דבר מזה. בגיל חמש-עשרה עברנו לרמת גן, שם הכרתי אותה ונפרדתי מחיי הקודמים. קשה לי להאמין שהוא מזהה אותי, השתניתי. בכל זאת חלפו למעלה משתיים-עשרה שנה. בצבא החלטתי לטפח את המראה. הסרתי את המשקפיים בניתוח, יישרתי את השיניים, רזיתי ושיניתי את המלתחה שלי בהתאם. מעולם לא חשבתי שאני יפיפייה כמו שדניאלה מתארת, אבל אני נראית טוב יותר מכפי שנראיתי.

למדתי להיות אסרטיבית, אך עם בני המין השני עדיין קשה לי, אני לא סומכת עליהם. דניאלה לעומתי עושה זאת מצוין, היא מדברת איתם כמכרים ותיקים ושואלת אותם שאלות. אני העיתונאית מבין שתינו, אך היא המראיינת.

"מה אתן עושות בחיים חוץ מלבלות בים?" איתי שואל אותי.

"דניאלה עובדת במשרד פרסום ואני עובדת ב'דיווחי היום'."

"העיתון?" הוא שואל.

אני מהנהנת. ושותה מהשייק שבידי.

"מה תפקידך בכוח?" הוא משתמש בסלנג צבאי.

"כתבת," הוא מהנהן לאות התרשמות.

"ואתם?" דניאלה שואלת.

"אם נגלה לכן נצטרך להרוג אתכן," איתי אומר ברצינות ולא מסיר ממני את מבטו. אני מרגישה שהוא בוחן את תגובותיי. המבט הירוק שלו מהפנט אותי ומביך אותי. אני כל הזמן חוששת שהוא יזהה אותי ובכל זאת, יש בו משהו מרתק, הוא בחלט לא נראה כמו הנער מהשכבה שלי. הוא נראה כל כך טוב!

"אפשר?" הוא מושיט את ידו לכיווני.

"מה?" אני נבהלת.

"השייק שלך קורץ לי," אני מוסרת לו את הכוס וצופה בו שותה. השפתיים שלו נסגרות בחושניות על הקשית. אלוהים כמה הוא סקסי. לא! סקסי זה לא טוב, לא טוב. אני מנסה להתכחש לכיוון שאליו הולכות המחשבות.

הוא מושיט לי את הכוס בחזרה. ואני עוצרת אותו עם היד. "זה בסדר, אני לא רוצה יותר," אני הכי רוצה לסגור את השפתיים שלי על המקום שהשפתיים שלו היו שם קודם. אלוהים. מה קורה איתי? הוא העבר שלי. אני שונאת את העבר שלי!

רונן שעדיין צוחק מדבריו הקודמים של איתי, פונה לדניאלה, "אנחנו קציני קבע."

הם משרתים בבסיס חצרים בנגב. בני גילנו. הם אמורים להיות בחורים רציניים מיושבים בדעתם, לא? במקום זה, הם מספרים על חיי ההוללות שלהם בסופי השבוע. אני לא אוהבת לשמוע את הסיפורים שלהם ומביטה במבט מאוכזב לעבר איתי. הוא לא מזכה אותי במבט ואני מנצלת את זה כדי לבחון את הצדודית היפה שלו, הלסת החזקה, אפו הישר וריסיו הארוכים. יורדת מטה לבחון את החזה השרירי ואת כתפיו הרחבות. כשאני מחזירה מבט לפניו, הוא מסתכל עליי. איזה בושות. אני משפילה מיד מבט.

כל הסיטואציה הזו לא בשבילי, אני אהרוג את דניאלה! היא העמידה אותי מול עברי הנורא. אם הוא היה מזהה אותי, הייתי קוברת את עצמי בחול באותו הרגע. הנורא מכל הוא שעל אף סלידתי ממנו, היופי והאדישות שלו מרתקים אותי.

"אז איפה אתן נוהגות לבלות?" רונן שואל ומפנה את מבטו לדניאלה, איתי מסתכל עליי.

דניאלה מציינת שלושה מועדונים המועדפים עליה ואני שותקת. אני בהחלט לא תל אביבית טיפוסית.

"בחירה טובה, גם אנחנו יוצאים למועדונים האלו בדרך כלל," רונן אומר.

"מעניין שלא נפגשנו קודם," איתי פונה אליי כשהוא נשען לאחור על אמת זרועו ושולח רגל ארוכה קדימה. אני מרותקת לתנוחה שאימץ. הוא מרים גבה, ומיד מחזיר אותי למציאות.

"אה, טוב, דניאלה יוצאת, אני לא ממש יוצאת לרקוד. לא הייתה סיבה שניפגש," אני מושכת בכתפיי, הוא מהמהם משהו ועיניו מתכווצות ובוחנות אותי. משוטטות על גופי. לא! זה לא מחמיא לי.

הם נוהגים לבלות במועדונים, החבורה חובבת הנשים יוצאת למסע כיבוש מדי סוף שבוע. איתי כמעט שלא משתתף בשיחה אך מבטו לוקח בה חלק פעיל. אני מרגישה שהוא כל הזמן בוחן את תגובותיי, וזה משגע אותי, אני לא מצליחה להרגיש נינוחה לידו.

אני מתנערת ממחשבותיי כשאיתי שואל, "אז קבענו למחר?" הוא מסתכל עליי, ממתין למוצא פי.

קבענו מה? פספסתי חלק מהשיחה.

"סגור," אומרת דניאלה ומפצירה בי במבטה להסכים. אני מבינה שהיא קבעה להיפגש איתם. לא דניאלה, את מכירה אותי קצת טוב יותר.

"אני לא יכולה מחר, יש לי יום עמוס במיוחד בעבודה ביום ראשון," אני שולחת אליה מבט קטלני שלא מזיז לה.

"תפסיקי להיות כבדה, לא נחזור מאוחר," אומרת דניאלה, מסמנת בעיניה לעבר רונן. זה הזמן לברוח. אני מפנטזת על המים מרגע שהגעתי לחוף ועכשיו אני פשוט רוצה להיעלם בים.

"אולי," אני מושכת בכתפיי ונעמדת. "סלחו לי, עוד מעט אחזור."

דניאלה אוחזת בידי "לאן?" במבטה היא מבקשת לברר שאני בסדר.

"אני נכנסת למים, היום חם מידי." אני כמעט לוחשת, לא ממתינה לתגובה. חומקת משם מהר. אני צריכה לחשוב בשקט.

אני שוחה, מתרחקת מהחוף ובמוחי רצות המחשבות – איתי מסוכן לי, הוא סודק את מעטפת ההגנה שלי. אם אני לא סומכת על גברים, עליו אני במיוחד לא סומכת. הייתי עדה לסיפורים שלהם. זה לא בשבילי. נכוויתי פעם ממנו ולא אשאר בסביבה לגלות אם זה יקרה שנית. החרם השאיר בי צלקת ואיתי הוא חלק מזה.

אני אוהבת את דניאלה, היא חברתי הטובה זה חמש-עשרה שנה, אך אנחנו שונות באופן שבו כל אחת חווה את רווקותה. אני שמרנית מאוד לעומתה, והיא יודעת את זה, אולי זו הסיבה שאנחנו לא יוצאות יחד למקומות שבהם מקווים לסיים את הערב במיטה של מישהו אחר. בכל זאת היא מפצירה בי במבטה שאתלווה אליה מחר, אבל היא לא שמעה מעולם על עברי ואיתי הוא חלק ממנו.

"את שוחה מהר," אני מפנה את מבטי ומופתעת לראות את איתי קרוב אליי. אי אפשר לשמור ממנו מרחק?

"מסתבר שגם אתה," הוא צוחק. לא ניסיתי להצחיק וזה מכעיס אותי עוד יותר.

"יהיה כיף מחר, תבואי." הוא לא שואל. "אני אדאג באופן אישי שלא תחזרי מאוחר מידי הביתה." הגבר הזה לא אמיתי! אני כבר לא נבוכה. אני כועסת.

"נראה, אולי," אני עונה לבסוף, אני לא מעוניינת, אך יש לי תחושה שדחייה תאתגר אותו יותר, הוא בוודאי מהטיפוסים שלא מקבלים תשובה שלילית.

אחרי כמה דקות נוספות שבהן אנחנו שוחים בשתיקה אני מודיעה לו שאני חוזרת לחוף, לא ממתינה לו ומתחילה לשחות חזרה. איתי מגחך ושוחה אחריי. אוף! למה הוא כל הזמן צוחק?

אנחנו חוזרים לחוף והוא יוצא מהמים לפניי ופותח את המגבת לעומתי. "תודה," אני לא מביטה בעיניו, למרות שהמחווה הקטנה הזו גורמת לי להתרגשות קלה.

אני מתעטפת במגבת והמחשבות לא פוסקות, אני לא יכולה להישאר פה. איתי מושך ומסקרן אותי, אבל את העבר הנורא שלי קברתי והוא שייך לשם.

אני מתלבשת. איתי משתרע על המגבת שלו, ולפי המבט שהוא שולח לעברי, הוא מצפה שאחזור לשבת לידם.

"דניאלה," היא מפנה אליי את מבטה, "אני חייבת ללכת, קבעתי שאגיע להורי מוקדם יותר וכבר חמש." אני ממציאה תירוץ עלוב ולא מסתכלת עליו.

"בסדר בובית," היא עוטה פרצוף מאוכזב. "נדבר מאוחר יותר?" אני מהנהנת.

אני נעלמת לפני שאיתי מספיק להגיב, אני מבחינה בהשתאות בעיניו כשאני מסתובבת אליו, אל כולם, תוך כדי הליכה וזורקת "ביי," סתמי לאוויר.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.