החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קטרינה

מאת:
מאנגלית: תום דולב | הוצאה: | 2020 | 320 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

קטרינה, הרומן החדש והמטלטל של אחד הסופרים הכי שנויים במחלוקת בספרות האמריקאית, הוא סיפור אהבה סוחף שנע בין פריז של 1992 לבין לוס אנג׳לס של 2018.

בליבו ניצבים סופר צעיר ודוגמנית צעירה על סף תהילתם, שניהם שלוחי רסן, אימפולסיביים, מכורים ומאוהבים עד הגג. עשרים וחמש שנה לאחר מכן הסופר – שבינתיים נעשה עשיר, מפורסם ומנוון, ושעוד רגע מוכן לדפוק לעצמו כדור בראש – מקבל הודעה בעילום שם ששואבת אותו בחזרה לחיים, ואולי גם לאהבה שזנח לפני שנים.

באותו סגנון קצבי, מתפרץ, מסחרר ועוצר נשימה של מיליון רסיסים קטנים, קטרינה מהדהד ומשלים את אותו ממוּאר שנוי במחלוקת, ומשחק באותם הנושאים של אמת ובדיה שהולידו, כמעט חיסלו ואז הולידו מחדש את ג׳יימס פריי בדמיון האמריקאי.

ג'יימס פריי נולד בקליבלנד, אוהיו. מחבר רבי־המכר "מיליון רסיסים קטנים", "חברי לנארד" ו"בוקר בהיר וצח". הוא נשוי וחי בקונטיקט. מכר עד כה יותר מעשרים מיליון עותקים מספריו, שתורגמו ל־42 שפות.

"רומן כפייתי מיני ומחשמל, שעוסק ישירות בשערורייה שניפצה את חייו של פריי."                                                                     אסקווייר

"סיפור אהבה סקסי, מרתק ומותח. פריי חוזר למיטבו, שוב."

פבלישרז ויקלי

"פריי מוכיח שהוא מסוגל לשחזר את עברו בדינמיות כרומן מותח בסגנון זרם התודעה שהפך לסימן ההיכר שלו."                               בוקליסט

"פרוזה חושנית סוחפת ומטלטלת. פריי עוקב אחר סופר מצליח שחי על־הקצה מבחינה רגשית, המושלך חזרה אל ימי נעוריו המופקרים והיצריים בעיר האורות, ואל הרומן שלו עם קטרינה עוצרת הנשימה… קריאה מרתקת!״                                        לייבררי  ג'ורנל

מקט: 15101187
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


לוס אנג׳לס, 2017

זה התחיל בהודעה בפייסבוק. מישהי בשם Jente Paenbenk. בלי תמונה, בלי חברים. פרופיל ריק. זה התחיל שוב. אחרי עשרים וחמש שנים.

אתה חושב עליי לפעמים?

השבתי:

אולי.

וכך זה המשיך.

אני חושבת עליך כל יום.

טוב.

לפעמים טוב, לפעמים לא.

אלה החיים, לא? לפעמים טוב, לפעמים לא.

כן, גֵ׳יי, אין ספק שזה נכון. לשנינו.

מי זאת?

אני רוצה שתחשוב עליי כל יום.

מי זאת?

אני רוצה שתחשוב ותחייך ותזכור.

מי זאת?

תחשוב ותחייך ותזכור, ג׳יי.

מי?

בשבילי. תעשה את זה בשבילי.

פריז, 1992

אני גר ברוּ סן־פלאסיד. הרצפה מכוסה מאפרות ובקבוקי יין ריקים, המזרן שלי על הרצפה בפינה. הצבע על הקירות נאכל, והחלונות לא נסגרים טוב. זה סוף המאה העשרים, ואנחנו חיים במה שאמורה להיות חברה מתקדמת. אבל התשוקות שלנו — התשוקות שלנו לא השתנו. לא השתנו מאז הפעם הראשונה שאחד מאיתנו יצא ממערה מזוינת. לאהוב להזדיין לאכול לשתות לישון. וזה מה שאני עושה כאן, בעיר היפה ביותר, המתורבתת ביותר בעולם. אוהב מזדיין אוכל שותה ישן.

אתמול בלילה לואי תלה צעיף אדום על ידית הדלת. לואי אוהב נערים ערבים, הכי קרוב לגיל שמונה־עשרה שהוא יכול למצוא. הצעיף אומר לא להיכנס, אם כי יכולתי לשמוע אותם מבעד לדלת וידעתי גם בלי לראות את הצעיף. יצאתי להליכה וקניתי כמה בקבוקים של יין זול וישבתי על הספסל בסן־ז׳רמן וצפיתי בנערות היפות חולפות ודמיינתי איך זה ירגיש להיות איתן, לנשק אותן, לגרום להן לחייך או לצחוק, לפלרטט איתן, לשכב איתן, להתאהב בהן. עם חלקן ידעתי שזה לעולם לא יקרה. את חלקן ידעתי שאני יכול להשיג. ישבתי ושתיתי וצפיתי ודמיינתי עד שלא יכולתי לחשוב והפסקתי לזכור והתעוררתי מתחת לעץ בקֶה וולטר וחזרתי ברגל לדירה. הצעיף האדום כבר לא היה.

לואי מכין קפה. הוא רואה בעצמו פילוסוף, חזאי, אסטרונום, דובר שפות, אמן. אנחנו חיים על כדור קטן, הוא אומר, כדור כחול קטן במערכת שמש שולית בגלקסיה קטנה ביקום אינסופי. לשום דבר שאני עושה או אתה עושה או מישהו אחר עושה אין שום משמעות. אנחנו צריכים לשמוח ולהעביר את ימינו במרדף אחר עונג וכאב וכל סוג של תאווה ותשוקה שבנמצא. אנחנו צריכים לוודא שהזין שלנו קשה ושהכּוּס שלנו רטוב ושהלב שלנו פועם מהר, מהר, מהר. אבל אנחנו לא עושים את זה, כי אנחנו טיפשים, וכי כולנו חושבים שאנחנו חשובים, שיש לנו ערך, שמה שאנחנו עושים יש לו ערך, אז אנחנו מעבירים את זמננו בעבודות חסרות משמעות ובלהיאבק ובלהילחם ובלנסות להיות משהו או מישהו מעבר למה שאנחנו, שזה חיות. כולם עושים את זה, האנושות כולה, כל ההמון השורץ, המטומטם, הנואל, כולם עושים את זה חוץ ממני. אני, לואי, הנסיך של סן־פלאסיד, חכם יותר. אני הולך אחרי הלב שלי ואחרי הזין שלי, והדברים היחידים שאני מייחס להם ערך הם הדברים שגורמים לי לשיר. אז תקשיב לי, ילד. ותלמד ממני. תלך אחרי הלב שלך ותלך אחרי הזין שלך. ותזכור שלשום דבר מזה אין משמעות. ואז תהיה שמח כמוני.

כבר חודש שאני בפריז. אני בן עשרים ואחת, באתי לכאן לבד, לא הכרתי אף אחד, לא דיברתי מילה בצרפתית, ארזתי תיק ועזבתי. את החברים, את המשפחה, את אמריקה. מה שלא היו חיי — או אמורים היו להיות חיי — כבר נעלם כלא היה. נולדתי וחונכתי להיות חלק ממכונה. חישור. גלגל שיניים קטן. בורג צייתן שנעול לנצח במקום המזוין שלו. ללכת לבית ספר, להישמע לחוקים, למצוא עבודה, לעבוד לחסוך להצביע לציית, להתחתן לקנות בית לעשות ילדים, לעבוד לחסוך להצביע לציית ללמד את הילדים שלך לעשות את אותו הדבר, לעבוד לחסוך להצביע לציית, למות ולהירקב בתוך בור מזוין באדמה. שתזדיין המכונה. שיזדיינו האנשים שבנו אותה. שיזדיינו האנשים שמפעילים אותה. שיזדיינו האנשים שבוחרים להיות חלק ממנה. אני כאן, בעיר היפה ביותר, המתורבתת ביותר בעולם. אני מאמין בלואי, בעיניים המטורפות שלו, בידיים הרועדות שלו, בקול הרועם שלו, בתפיסה שלו על אודות האקלים והכוכבים. אני הולך אחרי הלב שלי ואני הולך אחרי הזין שלי. כשהם רוצים לשיר, אנחנו שרים. כשהם רוצים לחייך, אנחנו מחייכים. כשהם רוצים לרקוד, אנחנו רוקדים. כשהם רוצים להיות שבורים, אנחנו נשברים. מה שלא ירצו, לאן שלא ירצו ללכת, כמה עונג או כאב שלא נמצא, לעולם לא נעבוד נחסוך נצביע נציית. שתזדיין המכונה. המטרה היחידה צריכה להיות לשרוף אותה. להעלות אותה באש ולרקוד בתוך הלהבות המזוינות.

אז אני הולך ברחובות עתיקים מלאים אנשים שמדברים בשפה שאני לא יודע בחיפוש אחר משהו שלעולם לא אמצא, הייתי קורא לזה חירות אבל זה יותר מזה, הייתי קורא לזה הארה אבל אני רוצה להרגיש יותר מאשר מואר, הייתי קורא לזה הכול כי זה הכול בשבילי, לאהוב להזדיין לאכול לשתות לישון להרגיש לחיות לחיות לחיות. זה הכול. אני רוצה לשרוף את המכונה המזוינת הזאת עד היסוד. אני רוצה לחיות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קטרינה”